מאסטרו, אאוטסיידר: צביקה פיק 1949-2022

הוא היה שובר הטאבואים הגדול ביותר במוסיקה הישראלית. כשהם זימרו על אקליפטוסים בקיבוץ, על ארץ שנאהב, על עלילות הגבורה של הסיירת, הוא שר על ג'ינסים כחולים, חלונות ראווה והצגות חצות בקולנוע. מול דרשות מגוייסות של 'בוא אלינו לים' היו חלומות על דייויד בואי ברמת גן.

הוא השתיל סינתיסייזרים רעננים וחצופים בתוך גוף מסואב שבעורקיו זרמו צלילי גיטרות אקוסטיות מנומסות, הוא עמד בגבורה עם הפדאלפון שלו מול האקורדיון שלהם. הילד הפולני שכתב שיר על פרחה לנערה משכונת התקווה. האשכנזי מוורוצלב שהיה קלוד בוקובסקי ההיפי האקטיביסט ב"שיער". זה שלא פחד להתמסחר, שלא זילזל באירוויזיונים, במחזות זמר ובפסטיבלי ילדים, שלא חשש לצאת קצת פאתטי, שהלחין באופן מעורר השתאות שירי משוררים מורכבים והפך אותם ללהיטי דיסקו פאנקיים, שייצג את הישראלי העירוני, המשוחרר, הבליין, הנהנתן, הלא-עושה-עניין, הקליל, הזורם. זה שמול הפוריטניות הגמלונית של יוצאי הלהקות הצבאיות והרוקיסטים הרציניים דיבר בגלוי על סקס, על כסף, על מעריצות, על החיים הטובים, שזכה לכל כך הרבה הערצה ברחוב אבל תמיד ערג להכרה הממסדית, לכרטיס חבר במועדון של המקובלים, של הצברים יפי הבלורית, משופשפי הג'ינס ופורטי האקורדים המינוריים.

זה האיש שלקח זמרים טובים והפך אותם, בהינף שיר, למגה-סטארים עם שירים נצחיים. זה שלא קיבל מעולם פרס ישראל, אבל זכה במשך ארבע שנים רצופות בתואר "זמר השנה", מה שהפך אותו בעצם לזמר-עם, הזמר שהעם אוהב לאהוב, ושר את שיריו באהבה גדולה במשך עשורים, גם בלי קשר ליחס תקשורתי או לכיבודי הממסד. לך לשלום צביקה, התרומה הייחודית שלך למוסיקה ולתרבות הישראלית עוד לא פוענחה במלוא הדרה ועוצמתה. להיפך: עם השנים נדמה שההערכה לפועלך, גם מצד אלה שציקצקו, שליגלגו, שעיקמו את האף האנין-מדי שלהם לפועלך רק נוסקת מעלה, מעלה, מעלה.

בא טוב בקיץ – הקוקטייל המוסיקלי המרענן של פינק מרטיני

ההרכב המשובח Pink Martini שמגיע בקרוב להופעה אחת בישראל (18 ביולי  בהאנגר 11 בנמל תל אביב – כרטיסים כאן) הוא ללא ספק תופעה מוסיקלית בלתי ניתנת לקיטלוג. למרות שמוצאם מצפון-מערב ארצות הברית (פורטלנד, אורגון, אם לדייק) הרי שטווח ההשפעות של תומאס לודרדייל מייסד ההרכב  והאנסמבל העשיר שלצידו, הוא כמעט בלתי נתפס: משאנסונים צרפתיים, דרך מוסיקת פאדו פורטוגזית, פופ של שנות ה-60', סווינג משנות ה-40', פסקולי סרטים משנות ה-70', מוסיקה ברזיאלית וקאברים שנעים על הסקאלה שבין אירווינג ברלין, להקת אבבא, ג'ורג'י בן ואפילו יוני רכטר ויהונתן גפן. הנה שיר מקורי אחד של Pink Martini ועוד חמש השפעות מוסיקליות, מני רבות, שנתנו השראה להרכב המיוחד והכיפי הזה שמגיע אלינו בחודש הבא.

Sympathique

שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של Pink Martini

ב-1997 כיסו Pink Martini את הבולרו של ראוול, אחת מהיצירות הקלאסיות הידועות בהיסטוריה

2004. Pink Martini ביצעו את "שירו של העורב השחור", יצירה של המלחין הברזילאי הנודע הייטור וילה לובוס, שנכתבה בשנת 1917

גם את סטנדרט הג'אז הנצחי Tea For Two ביצעו Pink Martini  בחן רב. הנה גרסה נהדרת של אלה פיצג'רלד לשיר

"אף פעם לא ביום ראשון", נעימה של המלחין היווני הדגול מאנוס חג'ידאקיס, מתוך הסרט באותו שם משנת 1960. גם את זה Pink Martini ביצעו

ושיר הילדים החתרני של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי זכה בידי Pink Martini לקאבר ביפנית!

את הביצוע היפה של Pink Martini ל"הילדה הכי יפה בגן" תחפשו בעצמכם.

שתו באחריות ושיהיה לנו קיץ מרענן!

וינילים לדבילים: דם, יזע ודמעות

עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.

וינילים לדבילים – איזאק הייז

עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.

וינילים לדבילים: להקת "מזל גדי"

עוד פרק בסדרת המתעדת תקליטים לועזיים עם כיתובים מעניינים / משעשעים / מזעזעים בעברית:

(תודה לאילן ביבר)

המלצות דוקאביב 2021: הזמרת, הקומיקאי והצמד המוזר

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, יתקיים השנה בין התאריכים 1-10 ביולי. הבלוג צפה בהקרנות מוקדמות בשלושה מתוך הסרטים המוקרנים בפסטיבל, והרי רשמיו. צפייה מהנה!

59 מילים על: "טינה" (בימוי: דן לינדזי, טי ג'יי מרטין, 118 דקות)

הסיפור הבלתי ייאמן של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפופ, ועל האישה האמיצה והנחושה שמאחוריו, שהתגברה על מכשולים אדירים בדרך להכרה בינלאומית, לשיחרור אישי ולשלוות נפש. גם בגיל 81, אחרי עשורים של עליות ומורדות, סכסוכים והתעללויות, משברים והתמודדויות, להיטי ענק ושנים שחונות, טינה טרנר, שהתחילה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-50', מוכיחה שאין כמעט דבר העומד בפני הכישרון, ההתמדה והאופטימיות.

59 מילים על: "בלושי" (בימוי: אר ג'יי קאטלר, 108 דקות)

ג'ון בלושי היה כישרון קומי ענק שזרח בגדול, בער מהר וחזק וסיים את הקריירה צעיר מדי (בגיל 33), כשהוא משאיר מיליוני מעריצים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי. למי שגדל על "בית החיות", "האחים בלוז" והמערכונים של "סאטרדיי נייט לייב" צפוי סרט מענג ומיוחד, שממחיש את מהלך חייו של בלושי דרך קטעי ארכיון, ראיונות עם קולגות ומכרים וקטעי אנימציה ייחודיים.

59 מילים על: "האחים ספארקס" (בימוי: אדגר רייט, 135 דקות)

כבר חמישה עשורים, האחים רון וראסל מייל, הם צמד הקאלט Sparks, נשארים אחד הסודות השמורים של תעשיית המוסיקה: הליכה עיקשת נגד המיינסטרים, הרכב אמריקאי עם סאונד בריטי, סגנון מוסיקלי בלתי אפשרי להגדרה ותפניות קריירה מסמרות שיער. הסרט עוקב בדקדקנות אחרי כל עלילותיהם, כולל ראיונות עם אושיות מוסיקה, אנשי תקשורת, עיתונאי מוסיקה ומעריצים שרופים – עבורם נוצר הסרט המרתק הזה מלכתחילה.

לתוכנית הפסטיבל המלאה ולפרטים על מיקומי ומועדי ההקרנות: www.docaviv.co.il

 תודה לצוות דוקאביב, למירה ביינרט ויעל אושרוב

דקת דומיה / פרידה מ-MF DOOM, הראפר במסיכה

נכתב עבור מגזין המוזיקה "קולומבוס" ופורסם ב-6.1.2021

מוצאי שבת, ה-11 בנובמבר 2011 היה אמור להיות יום חג לקהילת ההיפ הופ בישראל. אחד הראפרים המוערכים בעולם תוכנן להופיע במועדון "הבלוק" בדרום תל אביב, עם הופעות חימום של נבחרת די ג'יים מקומית יוצא דופן בהיקפה. חוזים נחתמו, דרכונים נסרקו, אישורים הוצאו והודעות שוחררו למדיה. ההתרגשות היתה בשיאה והכרטיסים כולם נמכרו. כמה שעות לפני ההופעה יצאה ההודעה כי האמן לא יגיע עקב התקף לב.ההופעה בוטלה. זמן לא רב אחר כך יחזור האמן להופיע כרגיל, אבל לישראל כבר לא יגיע. אחרי ההלם והאכזבה המובנים לחלוטין, אלה שהתעמקו במודוס אופרנדי המתעתע של הארכי-נבל של ההיפ הופ, ודאי חייכו לעצמם.

DOOM עשה זאת שוב.

גם חובב ראפ שלא קרא את Black Noise, ספרה המכונן של הסוציולוגית פרופ' טרישה רוז, יודע בוודאי כי שימוש בשמות בדויים, אלטר-אגואים ומשחקי זהויות קיימים במוסיקה האפרו-אמריקאית מיום היוולדה. מ-Leadbelly, Muddy Waters, Howlin' Wolf ורבים אחרים בבלוז, דרך "קאונט" בייסי ו"דיוק" אלינגטון  בג'אז, ועד לראפרים, שלעתים מחזיקים בכמה שמות-במה, כלי שימושי לצורך טשטוש פרטים ביוגרפיים, העצמת מסרים, מיצוי חופש ביטוי אמנותי ורשיון לבטא עמדות חריפות או שנויות במחלוקת מאחורי דמות פיקטיבית שנבראה לצורך כך. קלווין ברודוס לא היה יכול להציג ממזרות גנגסטא-מיזוגנית לולא קיומו של סנופ דוג, שון קרטר לא היה יכול לרקום סיפורי מכירת סמים קולוסאליים בלי ג'יי זי וטוד שואו לא היה יכול לפתח את דמות הסרסור קר הרוח אלולא היה בורא את Too Short, והרשימה ארוכה עד אינסופית.

אבל דניאל דומיליי, הידוע בכמה שמות, הבולט ביניהם הוא MF DOOM, לקח את העניין לרמות אחרות של פרזנטציה, תכנון וביצוע.

בהשתלשלות עניינים אחרת, KMD , ההרכב בו החל דום את דרכו, היה יכול להיות מקוטלג לנצח כעוד הרכב תחילת-ניינטיז טיפוסי בחוף המזרחי בתחילת שנות התשעים, הערת שוליים מינורית בהיסטוריה של הז'אנר לצד הרכבים בולטים יותר כמו דה לה סול, בראנד נוביאן ו"לידרס אוף דה ניו סקול". לאחר שאלבומם השני נגנז בגלל פחד של חברת התקליטים Elektra  שחששה מפרסום מאיור עטיפה פרובוקטיבי, כנראה תוצר של שערוריית אייס-טי ו"באדי קאונט" עם השיר Cop Killer, ולאחר ש-Subrock אחיו של דומיליי ושותפו להרכב, נדרס למוות אחרי שניסה לחצות כביש מהיר בין קווינס ולונג ביץ', לקח דומיליי פסק זמן ארוך מיצירת מוזיקה, כזה שהיה מחסל קריירה של כל אמן בז'אנר שבו שנה שחולפת היא כמו שבע שנים בכל סגנון מוזיקה פופולרי אחר. אבל דומיליי, שחזר לקראת סוף שנות התשעים כ-MF DOOM, עשה את הבלתי ייאמן.

אם בדרך כלל, השם הבדוי והפוזה מספיקים כדי לייצר לראפר מרחב מחיה אמנותי לשיגור מסרים וטוויית סיפורים מתוך סיפור הכיסוי של דמות בדיונית או בדיונית-למחצה, DOOM לקח את מוטיב המסיכה כעניין ליטרלי לחלוטין, תוך שהוא סופח לפרסונות השונות שגילם אלמנטים של תרבות הפופ: בי-מוביז ישנים, אנימה יפנית, משוררים אמריקאיים מדור הביט, ספרי מדע בדיוני בכריכה רכה וסדרות קומיקס אזוטריות יותר או פחות – תוך שהוא מזגזג במיומנות בין הדמויות השונות שגילם, ועדיין מצליח לשמור על מה שהפך את DOOM ל-DOOM מלכתחילה.

כל זה לא היה עובד לולא היה מדובר באמ.סי ייחודי, עם טוח רפרנסים אינסופי, יכולת חריזה משוכללת ומתקדמת ויכולת קונספטואלית מעוררת השתאות. ובל נשכח, גם במפיק עם סאונד וגישה ייחודיים, שהלך נגד זרם ההפקות המלוטשות והמצוחצחות ששלטו בראפ המסחרי של סוף שנות התשעים בואכה שנות האלפיים.

אפשר לכנות את DOOM "הבאנקסי של הראפ". איש צללים, בעל זהות לא ברורה, שמדי פעם, תמיד ברגע הכי לא צפוי, מנחית אל העולם יצירת אמנות שחלקה גלוי ורובה סמוי מתחת ערימות של משמעויות צולבות וסאבטקסט חידתי, ומשאיר לצופים (ובמקרה לעיל, למאזינים) פתח צר דרכו הם מוזמנים להיכנס לעולם שמצד אחד רווי במיתולוגיה וסימבוליזם ומאידך מחובר לחיים הממשיים, אל "הרחוב", כמו שהראפרים אוהבים לקרוא לזה. DOOM השתמש במומחיות במגוון הדמויות שמאחוריהן הסתתר (Viktor Vaughn, King Geedorah, Madvillain) כדי להציב מראה שחורה אל מול תרבות שבה המוזיקה הפכה לזירת מסחר, האמנים למוצרים בבזאר תורכי ואמ.סיז נחותים זוכים לתהילה – ולחשבונות בנק – גדולים באופן בלתי פרופורציונלי לכישוריהם האמיתיים על המיקרופון. קונספט "הראפר במסיכה" הלך והתפתח בהמשך, כאשר הסתבר כי DOOM החל לשלוח להופעותיו כפילים שניסו להעביר את ההופעה בליפ-סינק לשיריו (והורדו בבוז מן הבמה לאחר כמה דקות). בראיונות המועטים שנעתר לתת, הוא התעקש על העיקרון שאנשים צריכים להקשיב למוזיקה ולמילים, במקום לבהות בתדמיות מפוברקות של ראפרים מטורזנים שנסמכים על מראה ותדמית יותר מאשר על חרוזים שנונים. (כמובן שבעשותו זאת עם טריק המסיכה, גם DOOM בעצם משך אליו את הקהל דרך פרסונה מפוברקת לא פחות מאשר פיפטי סנט, בסטה ריימס או ביגי, אבל  כמו שכבר הבנו מהאזנה לקיי.אר.אס1 או לטופאק– מי שסתירות פנימיות לא מקובלות עליו, טוב יעשה אם לא יקשיב להיפ הופ)

כבעל יכולות מילוליות פנומנליות ויצרן של משחקי מילים וירטואוזיים, לא הית לו שום בעיה לטחון עד דק ראפרים גרועים, פרקטיקה מקובלת בהיפ הופ. אבל כמו כל דבר שעשה, DOOM עשה את זה אחרת. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל בגוף שלישי. הוא השווה אמנים מחורבנים לפריטי מזון. הוא שילב סוריאליזם פסיכדלי עם תיאורים של כלי נשק, על רקע ציטוטים שנחתכו ונדגמו מקלטות VHS ישנות ומסרטים מצויירים נשכחים, הכל עם טאצ' שנשמע כאילו הופק, נכתב ובוצע כלאחר יד, אבל למעשה היה מעשה תפירה עדינה של קולאז' מוזיקלי-ורבאלי-רעיוני בלתי ניתן לחיקוי. בדרך, הוא הפך לאלילם של חובבי ראפ שחיפשו אינטלקט ועומק אל מול מצעדים ופלייליסטים מלאים בלהיטים שטוחים, התרברבויות ריקניות וסמפלים שחוקים. ככל שהדיסקוגרפיה שלו הלכה והתעבתה והשפעתו על הז'אנר הלכה וגדלה, זכה DOOM, ובצדק גמור לתואר הנכסף של "אמ.סי של אמ.סי'ז", כזה שנערץ על הקליקה המצומצמת של אנשים שרפרופם אמנותם, מקיו-טיפ ומוס דף ועד פליינג לוטוס וטיילר דה קריאייטור.

דומיליי הניח את המסיכה לעולמים דווקא בתום שנה שבה כל העולם סביבו חבש מסיכה. ב-31 בדצמבר, בדיוק בערב ראש השנה החדשה, הוציאה אשתו של הודעה על מותו. מההודעה הסתבר כי DOOM פרש מן העולם (אשתו השתמשה במונח האמביוולנטי Transitioned) כבר במוצ"ש ה-31 לאוקטובר, הלא הוא ערב ההלואין, ליל המסיכות והתחפושות, ה"ממתק או תעלול" וסרטי האימה. מממ… מעניין. יכול להיות ש-DOOM, שתמיד הקדים קצת את זמנו, עשה זאת שוב?

וינילים לדבילים: דיאנה רוס (וליונל ריצ'י) – אהבת בוסר

ממשיכים בסדרה הפופולרית של עטיפות אלבומים שיצאו בישראל, עם תרגומים לטובת המתקשים בהבנת השפה האנגלית.

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".

Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.

Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd

Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.

בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?

ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.

ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?

ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.

ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?

ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.

כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.

ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?

ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.

הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.

כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.

זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.

ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?

ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!

ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?

ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?

ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.

אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.

אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.

ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!