Tag Archive | בלוג

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".
Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.
Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd
Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.
בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?
ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.
ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?
ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.
ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?
ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.
כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.
ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?
ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.
הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.
כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.
ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?
ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!
ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?
ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?
ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.
אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.
אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.
ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

רוקאביב! (וגם קצת רגאיי…) – סקירת סרטי מוסיקה בפסטיבל דוקאביב 2019‏

maxresdefault

 

פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-23.5 מציע מבחר משובב נפש של סרטי מוסיקה משובחים. על ארבעה מהם נספר כאן.

נפתח בסרט החלש יותר מתוך אלה שנצפו בהקרנות המוקדמות. המסלול הארכיטיפי של אנונימיות – עקשנות והתמדה – פריצה – כוכבות על – התמכרויות ואיבוד שליטה – הרס עצמי וקריסה – מוות, הוא כבר קלישאה בהיסטוריה של הרוקנרול, מאלביס פרסלי, דרך הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון ועד קורט קוביין ואיימי וויינהאוס. איכשהו, הסיפור בדרך כלל נראה דומה על הנייר. ובקולנוע, כל העניין נעוץ ב"איך". איך מספרים את אותו סיפור קלישאי בדרך מעניינת, שתרתק לא רק את מעריציו האדוקים של אותו אמן, אלא גם צופים מזדמנים ומתעניינים לעת מצוא. ובכן, Mistify (במאי: ריצ'רד לוונסטיין), מתקשה לעורר עניין עם הסיפור של מייקל האצ'נס, שהיה הפרונטמן של Inxs מהלהקות האוסטרליות המצליחות בהיסטוריה, ואחד ההרכבים האהובים ביותר בעולם בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'. למרות ראיונות עם בני משפחה ושימוש נרחב בסרטי וידאו ביתיים, חלקם אף אינטימיים ומסקרנים, אין כאן נסיון מעמיק להבין את האצ'נס האדם או למקם את להקתו באיזשהו רצף מוסיקלי-היסטורי בעל הקשר, גם לא לנסות לקשר בין קורות חייו לתוכן שיריו, אם בכלל היה כזה. האצ'נס אכן הפך מילד ביישן ומופנם לשואומן סקסי ונערץ, ששאב השראה מבונו, מיק ג'אגר וג'ים מוריסון, אבל הסרט לא מוגש בצורה מעניינת מספיק ורק מסמן ב"וי" את כל הדרוש סימון ומותיר אותנו עם מעט מדי תובנות מעניינות לגבי הקשר בין כוכבות, דיכאון וחוסר האיזון הכרוני בין חיים ציבוריים בעין המצלמות וניהול חיי משפחה תקינים.

 

 

סרט שכן מצליח במשימה הוא The Insatiable Ones (בימוי: מייק כריסטי) שמתעד את קורותיה הפתלתלים של Suede, בשילוב ראיונות חברי הלהקה, קטעי וידאו שצולמו בזמן אמיתי מאחורי הקלעים ובאולפני הקלטות ומונולוגים חושפניים של קולגות, מכרים, בני משפחה וכמובן חברי הלהקה ובראשם הסולן הכריזמטי ברט אנדרסון. הכל מונח בחוץ בגילוי לב: הילדות האפרורית בפרברים והרצון לברוח אל לונדון הזוהרת והמפתה, המשברים, הסמים, מחסומי הכתיבה, ההתגברות ההירואית על עזיבתו של הגיטריסט והמייסד ברנארד באטלר והסיכוי לדרך חדשה להרכב שמבקרי המוסיקה הבריטיים כבר הספידו כמה וכמה פעמים. אולי זה בגלל שהמוסיקה של Suede מעניינת יותר מזו של Inxs? או בגלל שהסרט מצולם וערוך בתנופה, שאר רוח ויצירתיות? בכל מקרה, The Insatiable Ones  מרתק מתחילתו ועד סופו.

 

 

הסרט Rudeboy (במאי: ניקולס ג'ק דייוויס) אינו מתמקד באמן אחד, אלא בחברת התקליטים Trojan, שהיתה בית ללהיטי רוקסטדי, סקא ורגאיי רבים מספור בימי הזוהר שלה. הסרט מתאר את הפריצה, המהוססת בתחילתה של המוסיקה הג'מייקנית והאפרו-קריבית אל חופי בריטניה משנות ה-50' ועד שנות ה-70'. Trojan  היתה אחרי במידה רבה למהפכה הזו, והסרט מתחקה באופן מתודי אחרי תחילתה הצנועה, פריצתה המטאורית ולבסוף פירוקה של חברת התקליטים המשפיעה הזו., תוך עיסוק בסוגיות של גזענות אל מול אחווה בין גזעית, גלובליזציה והשפעות תרבותיות בין-יבשתיות ובשאלות של שמירה על אותנטיות אל מול כניעה למיינסטרים ולכוחות השוק המסחרי. השילוב בין קטעי פילם דוקומנטריים וסצינות משוחזרות בידי שחקנים הוא אפקטיבי באופן מפתיע, המרואיינים, רובם מוסיקאים ג'מייקנים שהיגרו ללונדון, שופכים אור על פינות פחות מוכרות בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית והמוסיקה, בין היתר של דרק מורגן, טוטס אנד דה מייטלס, דזמונד דקר, דאנדי ליוונגסטון, ג'ון הולט דייב ואנסל קולינס, קן בות' ואחרים, נפלאה ומקפיצה כתמיד.

 

 

מה כבר נשאר לחדש מהסיפור של ג'ון לנון ויוקו אונו? מסתבר שיש עוד כמה פינות שלא נחקרו עד תום, ו "Above Us Only Sky" (במאי: מייקל אפסטיין), שמתמקד בשנים 1969-1971 ובעיקר בתהליך ההקלטות של האלבום Imagine, עושי להפתיע אפילו מעריצי חיפושיות וותיקים שכבר ראו כמעט הכל. בשילוב של קטעי פילם מהממים באיכותם, חלקם מוכרים וחלקם נראים כאן לראשונה, עוקב הסרט אחרי הזוג בימי המעבר משנות השישים האידיאליסטיות של וודסטוק וילדי הפרחים אל שנות השבעים הציניות, האוונגרדיות והניהיליסטיות, במארג מרשים של סצינות שצולמו בביתם של לנון ואונו באחוזת טיטנהרסט הפסטורלית באסקוט, כמה עשרות קילומטרים מערבית ללונדון. אנו מלווים אותם לאולפן, עם תיעוד מהקלטות שירים כמו Crippled Inside, It's So Hard, God וכמובן שיר הנושא המיתולוגי. אנחנו רואים את פיל ספקטור, את ג'ורג' האריסון, את הבסיסט קלאוס וורמאן, הקלידן ניקי הופקינס ואחרים עובדים על השירים ומלטשים אותם לקראת הסשן, מתלווים אל לנון ואונו לניו יורק, שומעים עדויות של אנשי הלייבל Apple, של מכרים, צלמים ועיתונאים שהוזמנו לבית המפואר של הזוג – וגם צופים בג'וליאן לנון הבוגר והמפוכח, שמנסה להסביר איך ילד קטן מנסה להתמודד עם כל הכאוס, התזזיתיות וחוסר היציבות שאיפיינו את חייהם של לנון ואונו באותה תקופה. מה שיפה ב-Above Us Only Sky הוא שזהו אינו סרט של הערצה וחנופה עיוורת ללנון, אלא מראה את האיש (והאישה שאיתו) במלוא מורכבותו האנושית, לעתים רגיש וחסר ביטחון, לעתים ציני, חסר סבלנות או משועמם, אבל תמיד מסקרן. לחובבי לנון והביטלס צפוייה הנאה בכל דקה מתוך 90 הדקות שמציע הסרט הדוקומנטרי היפה הזה.

 

תודה למירה אן ביינרט, לנעמה רותם ולהנהלת הפסטיבל

"ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל": יוקרן בפסטיבל ב-28.5 בנמל תל אביב, ב-29.5 וב-31. בסינמטק תל אביב, ב-1.6 במוזיאון תל אביב וישודר בהוט 8.

"סווייד – רוצים את הכל": יוקרן ב-29.5 בנמל תל אביב, וב-31.5 בסינמטק תל אביב וישודר ביס דוקו

"מיסטיפיי – מייקל האצ'נס": יוקרן ב-25.5 וב-1.6 בסינמטק תל אביב וב-30.5 בגן הפסגה ביפו

"רודבוי-סיפורו של הלייבל טרוג'אן": באדיבות פורום פילם. יוקרן ב 24.5 בבית רומנו וב-29.5 בסינמטק תל אביב

וינילים לדבילים: מייק בראנט

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המתעד כיתובים עבריים מסקרנים ומשעשעים על גבי תקליטים שיצאו בישראל.

 

 

 

ב-59 מילים: אמנים שונים – Joni 75, A Birthday Celebration

(Decca Records)

אלבום המתעד את המופע החגיגי שהתקיים בנובמבר בלוס אנג'לס, לחגוג את יום הולדתה של היוצרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק. אמני אינדי, סול, קאנטרי ופולק מגישים ביצועים מצויינים ברובם לקלאסיקות מכל רחבי הקריירה של מיטשל, כשהנשים, בתוכן צ'אקה קאן, דיאנה קראל, אמילו האריס, נורה ג'ונס וברנדי קרלייל, גונבות את ההצגה אפילו מאריות וותיקים דוגמת ג'יימס טיילור וגרהאם נאש.

 

 

והנה הופעה מפעימה, מרטיטה ומרנינה של ג'וני, מ-1974. תיהנו:

 

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.