ארכיון תגים | בלוג

וינילים לדבילים – איזאק הייז

עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.

וינילים לדבילים: להקת "מזל גדי"

עוד פרק בסדרת המתעדת תקליטים לועזיים עם כיתובים מעניינים / משעשעים / מזעזעים בעברית:

(תודה לאילן ביבר)

המלצות דוקאביב 2021: הזמרת, הקומיקאי והצמד המוזר

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, יתקיים השנה בין התאריכים 1-10 ביולי. הבלוג צפה בהקרנות מוקדמות בשלושה מתוך הסרטים המוקרנים בפסטיבל, והרי רשמיו. צפייה מהנה!

59 מילים על: "טינה" (בימוי: דן לינדזי, טי ג'יי מרטין, 118 דקות)

הסיפור הבלתי ייאמן של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפופ, ועל האישה האמיצה והנחושה שמאחוריו, שהתגברה על מכשולים אדירים בדרך להכרה בינלאומית, לשיחרור אישי ולשלוות נפש. גם בגיל 81, אחרי עשורים של עליות ומורדות, סכסוכים והתעללויות, משברים והתמודדויות, להיטי ענק ושנים שחונות, טינה טרנר, שהתחילה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-50', מוכיחה שאין כמעט דבר העומד בפני הכישרון, ההתמדה והאופטימיות.

59 מילים על: "בלושי" (בימוי: אר ג'יי קאטלר, 108 דקות)

ג'ון בלושי היה כישרון קומי ענק שזרח בגדול, בער מהר וחזק וסיים את הקריירה צעיר מדי (בגיל 33), כשהוא משאיר מיליוני מעריצים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי. למי שגדל על "בית החיות", "האחים בלוז" והמערכונים של "סאטרדיי נייט לייב" צפוי סרט מענג ומיוחד, שממחיש את מהלך חייו של בלושי דרך קטעי ארכיון, ראיונות עם קולגות ומכרים וקטעי אנימציה ייחודיים.

59 מילים על: "האחים ספארקס" (בימוי: אדגר רייט, 135 דקות)

כבר חמישה עשורים, האחים רון וראסל מייל, הם צמד הקאלט Sparks, נשארים אחד הסודות השמורים של תעשיית המוסיקה: הליכה עיקשת נגד המיינסטרים, הרכב אמריקאי עם סאונד בריטי, סגנון מוסיקלי בלתי אפשרי להגדרה ותפניות קריירה מסמרות שיער. הסרט עוקב בדקדקנות אחרי כל עלילותיהם, כולל ראיונות עם אושיות מוסיקה, אנשי תקשורת, עיתונאי מוסיקה ומעריצים שרופים – עבורם נוצר הסרט המרתק הזה מלכתחילה.

לתוכנית הפסטיבל המלאה ולפרטים על מיקומי ומועדי ההקרנות: www.docaviv.co.il

 תודה לצוות דוקאביב, למירה ביינרט ויעל אושרוב

דקת דומיה / פרידה מ-MF DOOM, הראפר במסיכה

נכתב עבור מגזין המוזיקה "קולומבוס" ופורסם ב-6.1.2021

מוצאי שבת, ה-11 בנובמבר 2011 היה אמור להיות יום חג לקהילת ההיפ הופ בישראל. אחד הראפרים המוערכים בעולם תוכנן להופיע במועדון "הבלוק" בדרום תל אביב, עם הופעות חימום של נבחרת די ג'יים מקומית יוצא דופן בהיקפה. חוזים נחתמו, דרכונים נסרקו, אישורים הוצאו והודעות שוחררו למדיה. ההתרגשות היתה בשיאה והכרטיסים כולם נמכרו. כמה שעות לפני ההופעה יצאה ההודעה כי האמן לא יגיע עקב התקף לב.ההופעה בוטלה. זמן לא רב אחר כך יחזור האמן להופיע כרגיל, אבל לישראל כבר לא יגיע. אחרי ההלם והאכזבה המובנים לחלוטין, אלה שהתעמקו במודוס אופרנדי המתעתע של הארכי-נבל של ההיפ הופ, ודאי חייכו לעצמם.

DOOM עשה זאת שוב.

גם חובב ראפ שלא קרא את Black Noise, ספרה המכונן של הסוציולוגית פרופ' טרישה רוז, יודע בוודאי כי שימוש בשמות בדויים, אלטר-אגואים ומשחקי זהויות קיימים במוסיקה האפרו-אמריקאית מיום היוולדה. מ-Leadbelly, Muddy Waters, Howlin' Wolf ורבים אחרים בבלוז, דרך "קאונט" בייסי ו"דיוק" אלינגטון  בג'אז, ועד לראפרים, שלעתים מחזיקים בכמה שמות-במה, כלי שימושי לצורך טשטוש פרטים ביוגרפיים, העצמת מסרים, מיצוי חופש ביטוי אמנותי ורשיון לבטא עמדות חריפות או שנויות במחלוקת מאחורי דמות פיקטיבית שנבראה לצורך כך. קלווין ברודוס לא היה יכול להציג ממזרות גנגסטא-מיזוגנית לולא קיומו של סנופ דוג, שון קרטר לא היה יכול לרקום סיפורי מכירת סמים קולוסאליים בלי ג'יי זי וטוד שואו לא היה יכול לפתח את דמות הסרסור קר הרוח אלולא היה בורא את Too Short, והרשימה ארוכה עד אינסופית.

אבל דניאל דומיליי, הידוע בכמה שמות, הבולט ביניהם הוא MF DOOM, לקח את העניין לרמות אחרות של פרזנטציה, תכנון וביצוע.

בהשתלשלות עניינים אחרת, KMD , ההרכב בו החל דום את דרכו, היה יכול להיות מקוטלג לנצח כעוד הרכב תחילת-ניינטיז טיפוסי בחוף המזרחי בתחילת שנות התשעים, הערת שוליים מינורית בהיסטוריה של הז'אנר לצד הרכבים בולטים יותר כמו דה לה סול, בראנד נוביאן ו"לידרס אוף דה ניו סקול". לאחר שאלבומם השני נגנז בגלל פחד של חברת התקליטים Elektra  שחששה מפרסום מאיור עטיפה פרובוקטיבי, כנראה תוצר של שערוריית אייס-טי ו"באדי קאונט" עם השיר Cop Killer, ולאחר ש-Subrock אחיו של דומיליי ושותפו להרכב, נדרס למוות אחרי שניסה לחצות כביש מהיר בין קווינס ולונג ביץ', לקח דומיליי פסק זמן ארוך מיצירת מוזיקה, כזה שהיה מחסל קריירה של כל אמן בז'אנר שבו שנה שחולפת היא כמו שבע שנים בכל סגנון מוזיקה פופולרי אחר. אבל דומיליי, שחזר לקראת סוף שנות התשעים כ-MF DOOM, עשה את הבלתי ייאמן.

אם בדרך כלל, השם הבדוי והפוזה מספיקים כדי לייצר לראפר מרחב מחיה אמנותי לשיגור מסרים וטוויית סיפורים מתוך סיפור הכיסוי של דמות בדיונית או בדיונית-למחצה, DOOM לקח את מוטיב המסיכה כעניין ליטרלי לחלוטין, תוך שהוא סופח לפרסונות השונות שגילם אלמנטים של תרבות הפופ: בי-מוביז ישנים, אנימה יפנית, משוררים אמריקאיים מדור הביט, ספרי מדע בדיוני בכריכה רכה וסדרות קומיקס אזוטריות יותר או פחות – תוך שהוא מזגזג במיומנות בין הדמויות השונות שגילם, ועדיין מצליח לשמור על מה שהפך את DOOM ל-DOOM מלכתחילה.

כל זה לא היה עובד לולא היה מדובר באמ.סי ייחודי, עם טוח רפרנסים אינסופי, יכולת חריזה משוכללת ומתקדמת ויכולת קונספטואלית מעוררת השתאות. ובל נשכח, גם במפיק עם סאונד וגישה ייחודיים, שהלך נגד זרם ההפקות המלוטשות והמצוחצחות ששלטו בראפ המסחרי של סוף שנות התשעים בואכה שנות האלפיים.

אפשר לכנות את DOOM "הבאנקסי של הראפ". איש צללים, בעל זהות לא ברורה, שמדי פעם, תמיד ברגע הכי לא צפוי, מנחית אל העולם יצירת אמנות שחלקה גלוי ורובה סמוי מתחת ערימות של משמעויות צולבות וסאבטקסט חידתי, ומשאיר לצופים (ובמקרה לעיל, למאזינים) פתח צר דרכו הם מוזמנים להיכנס לעולם שמצד אחד רווי במיתולוגיה וסימבוליזם ומאידך מחובר לחיים הממשיים, אל "הרחוב", כמו שהראפרים אוהבים לקרוא לזה. DOOM השתמש במומחיות במגוון הדמויות שמאחוריהן הסתתר (Viktor Vaughn, King Geedorah, Madvillain) כדי להציב מראה שחורה אל מול תרבות שבה המוזיקה הפכה לזירת מסחר, האמנים למוצרים בבזאר תורכי ואמ.סיז נחותים זוכים לתהילה – ולחשבונות בנק – גדולים באופן בלתי פרופורציונלי לכישוריהם האמיתיים על המיקרופון. קונספט "הראפר במסיכה" הלך והתפתח בהמשך, כאשר הסתבר כי DOOM החל לשלוח להופעותיו כפילים שניסו להעביר את ההופעה בליפ-סינק לשיריו (והורדו בבוז מן הבמה לאחר כמה דקות). בראיונות המועטים שנעתר לתת, הוא התעקש על העיקרון שאנשים צריכים להקשיב למוזיקה ולמילים, במקום לבהות בתדמיות מפוברקות של ראפרים מטורזנים שנסמכים על מראה ותדמית יותר מאשר על חרוזים שנונים. (כמובן שבעשותו זאת עם טריק המסיכה, גם DOOM בעצם משך אליו את הקהל דרך פרסונה מפוברקת לא פחות מאשר פיפטי סנט, בסטה ריימס או ביגי, אבל  כמו שכבר הבנו מהאזנה לקיי.אר.אס1 או לטופאק– מי שסתירות פנימיות לא מקובלות עליו, טוב יעשה אם לא יקשיב להיפ הופ)

כבעל יכולות מילוליות פנומנליות ויצרן של משחקי מילים וירטואוזיים, לא הית לו שום בעיה לטחון עד דק ראפרים גרועים, פרקטיקה מקובלת בהיפ הופ. אבל כמו כל דבר שעשה, DOOM עשה את זה אחרת. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל בגוף שלישי. הוא השווה אמנים מחורבנים לפריטי מזון. הוא שילב סוריאליזם פסיכדלי עם תיאורים של כלי נשק, על רקע ציטוטים שנחתכו ונדגמו מקלטות VHS ישנות ומסרטים מצויירים נשכחים, הכל עם טאצ' שנשמע כאילו הופק, נכתב ובוצע כלאחר יד, אבל למעשה היה מעשה תפירה עדינה של קולאז' מוזיקלי-ורבאלי-רעיוני בלתי ניתן לחיקוי. בדרך, הוא הפך לאלילם של חובבי ראפ שחיפשו אינטלקט ועומק אל מול מצעדים ופלייליסטים מלאים בלהיטים שטוחים, התרברבויות ריקניות וסמפלים שחוקים. ככל שהדיסקוגרפיה שלו הלכה והתעבתה והשפעתו על הז'אנר הלכה וגדלה, זכה DOOM, ובצדק גמור לתואר הנכסף של "אמ.סי של אמ.סי'ז", כזה שנערץ על הקליקה המצומצמת של אנשים שרפרופם אמנותם, מקיו-טיפ ומוס דף ועד פליינג לוטוס וטיילר דה קריאייטור.

דומיליי הניח את המסיכה לעולמים דווקא בתום שנה שבה כל העולם סביבו חבש מסיכה. ב-31 בדצמבר, בדיוק בערב ראש השנה החדשה, הוציאה אשתו של הודעה על מותו. מההודעה הסתבר כי DOOM פרש מן העולם (אשתו השתמשה במונח האמביוולנטי Transitioned) כבר במוצ"ש ה-31 לאוקטובר, הלא הוא ערב ההלואין, ליל המסיכות והתחפושות, ה"ממתק או תעלול" וסרטי האימה. מממ… מעניין. יכול להיות ש-DOOM, שתמיד הקדים קצת את זמנו, עשה זאת שוב?

וינילים לדבילים: דיאנה רוס (וליונל ריצ'י) – אהבת בוסר

ממשיכים בסדרה הפופולרית של עטיפות אלבומים שיצאו בישראל, עם תרגומים לטובת המתקשים בהבנת השפה האנגלית.

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".
Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.
Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd
Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.
בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?
ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.
ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?
ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.
ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?
ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.
כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.
ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?
ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.
הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.
כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.
ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?
ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!
ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?
ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?
ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.
אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.
אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.
ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

רוקאביב! (וגם קצת רגאיי…) – סקירת סרטי מוסיקה בפסטיבל דוקאביב 2019‏

maxresdefault

 

פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-23.5 מציע מבחר משובב נפש של סרטי מוסיקה משובחים. על ארבעה מהם נספר כאן.

נפתח בסרט החלש יותר מתוך אלה שנצפו בהקרנות המוקדמות. המסלול הארכיטיפי של אנונימיות – עקשנות והתמדה – פריצה – כוכבות על – התמכרויות ואיבוד שליטה – הרס עצמי וקריסה – מוות, הוא כבר קלישאה בהיסטוריה של הרוקנרול, מאלביס פרסלי, דרך הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון ועד קורט קוביין ואיימי וויינהאוס. איכשהו, הסיפור בדרך כלל נראה דומה על הנייר. ובקולנוע, כל העניין נעוץ ב"איך". איך מספרים את אותו סיפור קלישאי בדרך מעניינת, שתרתק לא רק את מעריציו האדוקים של אותו אמן, אלא גם צופים מזדמנים ומתעניינים לעת מצוא. ובכן, Mistify (במאי: ריצ'רד לוונסטיין), מתקשה לעורר עניין עם הסיפור של מייקל האצ'נס, שהיה הפרונטמן של Inxs מהלהקות האוסטרליות המצליחות בהיסטוריה, ואחד ההרכבים האהובים ביותר בעולם בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'. למרות ראיונות עם בני משפחה ושימוש נרחב בסרטי וידאו ביתיים, חלקם אף אינטימיים ומסקרנים, אין כאן נסיון מעמיק להבין את האצ'נס האדם או למקם את להקתו באיזשהו רצף מוסיקלי-היסטורי בעל הקשר, גם לא לנסות לקשר בין קורות חייו לתוכן שיריו, אם בכלל היה כזה. האצ'נס אכן הפך מילד ביישן ומופנם לשואומן סקסי ונערץ, ששאב השראה מבונו, מיק ג'אגר וג'ים מוריסון, אבל הסרט לא מוגש בצורה מעניינת מספיק ורק מסמן ב"וי" את כל הדרוש סימון ומותיר אותנו עם מעט מדי תובנות מעניינות לגבי הקשר בין כוכבות, דיכאון וחוסר האיזון הכרוני בין חיים ציבוריים בעין המצלמות וניהול חיי משפחה תקינים.

 

 

סרט שכן מצליח במשימה הוא The Insatiable Ones (בימוי: מייק כריסטי) שמתעד את קורותיה הפתלתלים של Suede, בשילוב ראיונות חברי הלהקה, קטעי וידאו שצולמו בזמן אמיתי מאחורי הקלעים ובאולפני הקלטות ומונולוגים חושפניים של קולגות, מכרים, בני משפחה וכמובן חברי הלהקה ובראשם הסולן הכריזמטי ברט אנדרסון. הכל מונח בחוץ בגילוי לב: הילדות האפרורית בפרברים והרצון לברוח אל לונדון הזוהרת והמפתה, המשברים, הסמים, מחסומי הכתיבה, ההתגברות ההירואית על עזיבתו של הגיטריסט והמייסד ברנארד באטלר והסיכוי לדרך חדשה להרכב שמבקרי המוסיקה הבריטיים כבר הספידו כמה וכמה פעמים. אולי זה בגלל שהמוסיקה של Suede מעניינת יותר מזו של Inxs? או בגלל שהסרט מצולם וערוך בתנופה, שאר רוח ויצירתיות? בכל מקרה, The Insatiable Ones  מרתק מתחילתו ועד סופו.

 

 

הסרט Rudeboy (במאי: ניקולס ג'ק דייוויס) אינו מתמקד באמן אחד, אלא בחברת התקליטים Trojan, שהיתה בית ללהיטי רוקסטדי, סקא ורגאיי רבים מספור בימי הזוהר שלה. הסרט מתאר את הפריצה, המהוססת בתחילתה של המוסיקה הג'מייקנית והאפרו-קריבית אל חופי בריטניה משנות ה-50' ועד שנות ה-70'. Trojan  היתה אחרי במידה רבה למהפכה הזו, והסרט מתחקה באופן מתודי אחרי תחילתה הצנועה, פריצתה המטאורית ולבסוף פירוקה של חברת התקליטים המשפיעה הזו., תוך עיסוק בסוגיות של גזענות אל מול אחווה בין גזעית, גלובליזציה והשפעות תרבותיות בין-יבשתיות ובשאלות של שמירה על אותנטיות אל מול כניעה למיינסטרים ולכוחות השוק המסחרי. השילוב בין קטעי פילם דוקומנטריים וסצינות משוחזרות בידי שחקנים הוא אפקטיבי באופן מפתיע, המרואיינים, רובם מוסיקאים ג'מייקנים שהיגרו ללונדון, שופכים אור על פינות פחות מוכרות בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית והמוסיקה, בין היתר של דרק מורגן, טוטס אנד דה מייטלס, דזמונד דקר, דאנדי ליוונגסטון, ג'ון הולט דייב ואנסל קולינס, קן בות' ואחרים, נפלאה ומקפיצה כתמיד.

 

 

מה כבר נשאר לחדש מהסיפור של ג'ון לנון ויוקו אונו? מסתבר שיש עוד כמה פינות שלא נחקרו עד תום, ו "Above Us Only Sky" (במאי: מייקל אפסטיין), שמתמקד בשנים 1969-1971 ובעיקר בתהליך ההקלטות של האלבום Imagine, עושי להפתיע אפילו מעריצי חיפושיות וותיקים שכבר ראו כמעט הכל. בשילוב של קטעי פילם מהממים באיכותם, חלקם מוכרים וחלקם נראים כאן לראשונה, עוקב הסרט אחרי הזוג בימי המעבר משנות השישים האידיאליסטיות של וודסטוק וילדי הפרחים אל שנות השבעים הציניות, האוונגרדיות והניהיליסטיות, במארג מרשים של סצינות שצולמו בביתם של לנון ואונו באחוזת טיטנהרסט הפסטורלית באסקוט, כמה עשרות קילומטרים מערבית ללונדון. אנו מלווים אותם לאולפן, עם תיעוד מהקלטות שירים כמו Crippled Inside, It's So Hard, God וכמובן שיר הנושא המיתולוגי. אנחנו רואים את פיל ספקטור, את ג'ורג' האריסון, את הבסיסט קלאוס וורמאן, הקלידן ניקי הופקינס ואחרים עובדים על השירים ומלטשים אותם לקראת הסשן, מתלווים אל לנון ואונו לניו יורק, שומעים עדויות של אנשי הלייבל Apple, של מכרים, צלמים ועיתונאים שהוזמנו לבית המפואר של הזוג – וגם צופים בג'וליאן לנון הבוגר והמפוכח, שמנסה להסביר איך ילד קטן מנסה להתמודד עם כל הכאוס, התזזיתיות וחוסר היציבות שאיפיינו את חייהם של לנון ואונו באותה תקופה. מה שיפה ב-Above Us Only Sky הוא שזהו אינו סרט של הערצה וחנופה עיוורת ללנון, אלא מראה את האיש (והאישה שאיתו) במלוא מורכבותו האנושית, לעתים רגיש וחסר ביטחון, לעתים ציני, חסר סבלנות או משועמם, אבל תמיד מסקרן. לחובבי לנון והביטלס צפוייה הנאה בכל דקה מתוך 90 הדקות שמציע הסרט הדוקומנטרי היפה הזה.

 

תודה למירה אן ביינרט, לנעמה רותם ולהנהלת הפסטיבל

"ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל": יוקרן בפסטיבל ב-28.5 בנמל תל אביב, ב-29.5 וב-31. בסינמטק תל אביב, ב-1.6 במוזיאון תל אביב וישודר בהוט 8.

"סווייד – רוצים את הכל": יוקרן ב-29.5 בנמל תל אביב, וב-31.5 בסינמטק תל אביב וישודר ביס דוקו

"מיסטיפיי – מייקל האצ'נס": יוקרן ב-25.5 וב-1.6 בסינמטק תל אביב וב-30.5 בגן הפסגה ביפו

"רודבוי-סיפורו של הלייבל טרוג'אן": באדיבות פורום פילם. יוקרן ב 24.5 בבית רומנו וב-29.5 בסינמטק תל אביב

וינילים לדבילים: מייק בראנט

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המתעד כיתובים עבריים מסקרנים ומשעשעים על גבי תקליטים שיצאו בישראל.

 

 

 

ב-59 מילים: אמנים שונים – Joni 75, A Birthday Celebration

(Decca Records)

אלבום המתעד את המופע החגיגי שהתקיים בנובמבר בלוס אנג'לס, לחגוג את יום הולדתה של היוצרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק. אמני אינדי, סול, קאנטרי ופולק מגישים ביצועים מצויינים ברובם לקלאסיקות מכל רחבי הקריירה של מיטשל, כשהנשים, בתוכן צ'אקה קאן, דיאנה קראל, אמילו האריס, נורה ג'ונס וברנדי קרלייל, גונבות את ההצגה אפילו מאריות וותיקים דוגמת ג'יימס טיילור וגרהאם נאש.

 

 

והנה הופעה מפעימה, מרטיטה ומרנינה של ג'וני, מ-1974. תיהנו: