Tag Archive | בלוז

מלאך בשמי ברלין

ניק קייב והבאד סידס, Max Schmeling Halle, ברלין, 22 באוקטובר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

ברשותכם, כותב שורות אלו מעוניין להתחיל בהתנצלות. סליחה שלא אשייט בנוסטלגיה אל הופעות קודמות של קייב בישראל, שלא אשרבט כאן שורות המתארות ערב ברלינאי קריר, עם זרזיפי גשם המתדפקים על חלונות עץ יפהפיים מתקופת פרידריך הגדול. גם לא ארחיב כאן על השקט והסדר המופתי בתורים הארוכים כניסה לאולם. לא אספר יותר מדי על קבוצת הגרמנים החביבים שהפגינו בחוץ וקראו לניק קייב לבטל את ביקורו הקרוב בתל אביב. לא אתפייט על דוכני הנקניקיות ועל מוכרי הבירה ולא ארמוז בקריצה דבר וחצי דבר על דוכן מכירת המזכרות או על אזור שמירת החפצים והמעילים כדוגמאות לתפעול גרמני יעיל, מסודר ושיטתי. את כל זאת לא אעשה, כי אני מעוניין לגשת מייד לשורה התחתונה: ההופעה של ניק קייב והבאד סידס היא מהטובות שראיתי. בכל מקום, בכל ז'אנר.

 

 

בשמונה וחצי בדיוק, מתחילים להישמע הצלילים המוקלטים של Three Seasons In Wyoming, טרק חדש ויפה של קייב וורן אליס מתוך פסקול הסרט Wind River שיצא בקיץ האחרון. אחד אחד עולים החברים לבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב – והעניין מתחיל. מהרגע הראשון ברור שלא הולכת להיות כאן הופעת רוק מהזן הרגיל, אלא יותר טקס וודו המוני, מפגש פולחני של אמנות טוטאלית עם קהל שמתמסר לטראנס ונכנס לאקסטזה פיזית ורוחנית ככל שהערב מתקדם. כפי שהיה ניתן לשער, קייב, אתלטי באופן מרשים, עם ז'קט אלגנטי, נעליים שחורות מצוחצחות למשעי ושרשרת זהב דקה לצווארו, מקדיש יותר משליש מהשירים לאלבומו האחרון עד כה, Skeleton Tree המצויין. ופותח עם שלושה שירים רצופים ממנו. שבעת הבאד סידס שמאחוריו ומצדדיו מספקים קנבס מוסיקלי רב גווני, רב שכבתי ועתיר ניואנסים שמשרת כל שיר בדיוק לפי צרכיו: מקינות מינוריות שקטות, כמעט אמביינטיות, עד למערבולות של רעש סימפוני מתוזמר היטב, עם השפעות בלוז, פסיכדליה, לאונג'-ג'אז, סרף, רוקאבילי, פאנק, ניו ווייב והרשימה עוד נמשכת. גם בין נבחרת הנגנים יוצאת הדופן שקייב קיבץ סביבו, בולט וורן אליס כקלף הסודי של ההופעה. וורן, שותף של קייב כבר 23 שנים, עובד מול, נגד ועם קייב, במפגן מרשים של מולטי-טאסקינג: אם על הקלידים האלקטרוניים או בפסנתר הכנף, בגיטרה חשמלית ובעיקר בויולה ממנה הוא מצליח להפיק מנעד עצום של צלילים, כולל פידבקים שלא היו מביישים שום אמן גיטרה חשמלית אוונגרדי.

 

 

ההופעה מתקדמת משיא לשיא וקייב מתנה אהבים עם הקהל, במיוחד עם מאות המעריצים שנדחסים לקדמת הבמה באיזור העמידה. בפוזה של "עוד-רגע-סטייג'-דייבינג-אבל-לא" קייב משחק עם הקהל בטיזינג הכולל מחוות גופניות, ריקודים ותנועות ידיים וגם צעקות לעברם כאשר המיקרופון מוחזק רחוק מפיו, כך שרק הם יכולים לשמוע את הנאמר. וכל זאת, מבלי לפספס אף צליל ומבלי להחליק אף תו. ב-Higgs Boson Blues המדהים, אחד עשר אלף איש צועקים יחד עם קייב את ה-"בום! בום! בום!" שבפזמון וב-From Her To Eternity הוותיק, הלהקה מנווטת בין דממה לקקופוניה במומחיות ובדייקנות כמע טלפתית. והיו גם Tupelo, עם וידאו ארט בשחור לבן, שנראה כמו תוצאות סופת הוריקן בדרום ארצות הברית, Jubillee Street, שבמהלכו בעט קייב בסטנד התווים שלו והעיף את הניירות שעליו על פני כל הבמה וגם The Ship Song עם סולו ויולה יפהפה ו-Into My Arms  בגרסת טריו מצויינת. אחרי כמה שירים, כשהקהל כבר מונח בכך ידו, קייב סוף סוף מציין את עברו בעיר שבה התגורר כמעט עשור, במהלך רוב שנות ה-80'.. "את השיר הזה כתבתי בקרויצברג" הוא מצהיר, לקול תשואות הקהל. "לקח לי שנה לכתוב אותו" הוא ממשיך. "הייתי יכול לגמור אותו ביום, אבל … האמפטמינים לא איפשרו את זה" והלהקה פורצת אל  The Mercy Seat, אחת מהקלאסיקות הבלתי מעורערות של קייב.

 

 

בשלב הזה כל הקהל שייך לקייב, שמצידו נותו לו את כולו. החולצה המכופתרת פתוחה, אגלי זיעה בכל מקום, תנועות ריקוד אקסטטיות ופלירט ספק-ארוטי עם עומדי השורות הראשונות – קייב מגיש מופע שחציו קברט מתוזמן ומתוכנן וחציו השני פרוע ובלתי צפוי, אבל נמצא כל הזמן בשליטה של רב-אמן בשירים, בתזמון, ברמת המתח והריגוש שבאולם. אחרי עוד שיר מתוך האלבום האחרון קייב והלהקה יורדים והקהל פותח בחמש דקות של תשואות ומחיאות כפיים בעמידה. קייב חוזר לבמה לבצע, איך לא, את The Weeping Song, במהלכו הוא סוף סוף נכנס אל תוך קהל האלפים וחותך דרכו אל תוך האולם, עולה על כתפי הקהל, נותן למישהו להחזיק את המיקרופון ומפעיל את אלפי האנשים שמסביבו לרוטינת מחיאות כפיים במקצב מאתגר, שהקהל עומד בו באופן מעורר התפעלות.  בשלב הזה כבר לא ניתן לשלוט באהבה המתפרצת של הקהל ומאות צופים מתחילים לקפוץ אל הבמה ומצטרפים לקייב לביצוע מונומנטלי של Stagger Lee, אחד השילובים המושלמים ביותר של דלתא בלוז, פוסט-פאנק וגנגסטא ראפ, משהו שכנראה רק ניק קייב יכול לעשות בצורה משכנעת. כן, קייב, למרות כל ההשפעות הברורות שספוגות במוסיקה שלו, מדייויד בואי וג'ון קייל, דרך סקוט ווקר, ז'ק ברל ואלביס ועד ג'ון לי הוקר ופרנק סינטרה, יצר לו נישה ייחודית בה הוא פועל, שלא מתכתבת עם שום טרנד מוסיקלי רווח, שלא מתפשרת על שום תו או מילה. הוא המלך של הממלכה הקטנה שלו, ומרשים לראות איך רבים כל כך מצטרפים בשמחה להיות נתינים בה, גם כשהמוסיקה לא קלה לעיכול וגם כשהתוכן המוסיקלי מבצע פניות פרסה מפתיעות ובלתי צפויות. וכך, אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, קייב, עם כמאה מעריצים אדוקים מסביבו על הבמה, מבצעים באופן מרגש את Push The Sky Away, בליווי תנועות ידיים מתאימות והטקס השאמאני-כמעט מסתיים והאוסטרלי הצנום בן ה-60 מוכיח שגם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה הוא עדיין אמן מרתק ופרפורמר מלא אדרנלין, אחד היחידים שמסוגלים להפוך גם אולם ספורט עצום בצפון-מזרח ברלין לחגיגה כמעט אינטימית של מוסיקה ופרפורמנס, עם מחוות גדולות מהחיים שגם נוגעות עמוק בנימי הנפש של מי שבאמת מקשיב. ואם אפילו חלק מזה ישוחזר בהופעות של קייב תל אביב – העיר היחידה בסיבוב ההופעות הנוכחי שבה יתקיימו שני קונצרטים – מובטחת לקהל חווייה שלא במהרה תישכח.

 

מודעות פרסומת

עדיין מאיר

השנה היתה לי הזכות הגדולה לנבור בכתביו הגנוזים של מאיר אריאל ז"ל. וזכות נוספת להלחין ולהקליט שיר שמילותיו לא פורסמו עד כה. אז היום "חלושעס למוצ"ש" יוצא לאוויר. תודה למתן אשכנזי, בן גולן, אמיתי וילק ואסף הדר שניגנו היטב וברגישות. תודה למשפחת אריאל ובמיוחד לשירז אריאל על ההזדמנות. מאיר, זה בשבילך:

 

(59 מילים על…) ווינ-ווינ סיטואיישן

Steve Winwood – Greatest Hits Live

אלבום הופעה חיה חדש ומענג של ענק הרוק הבריטי, עם 23 שירים שמקיפים יותר מ-50 שנות קריירה, נוכחות בכמה מההרכבים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק וגם פנינים מאלבומי הסולו המצליחים יותר ופחות. קלאסיקות של ספנסר דייוויס גרופ, טראפיק, בליינד פיית' ווינווד כסולן מנוגנות לעילא, באיכות הקלטה נפלאה, עם מגוון מרהיב של קלאסיקות אדירות שווינווד עצמו שלף מארכיונו הפרטי להנאתנו הרבה.

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

ב-59 מילים: סנואי ווייט – Released

cover

למרות שניגן עם פינק פלויד, פיטר גרין, Thin Lizzy ורבים אחרים, סנואי ווייט הוא אחד הגיטריסטים הכי לא-מספיק-מוערכים בהיסטוריה. ווייט, שמוכר לרבים בעיקר בזכות הלהיט המפתיע Bird of Paradise מ-1983 מגיש, כהרגלו, אוסף נינוח ורגוע של קטעים שמשייטים בין רוק רך, בלוז ונגיעות אקוסטיות אינסטרומנטליות, שאת כולם מקשרים מגע הקסם והפרייזינג המושלם שלו בגיטרה, שרק הולך ומשתבח עם הזמן.

 

ב-59 מילים: דייויד ברומברג באנד – The Blues, The Whole Blues and Nothing But The Blues

dbb

הגיטריסט המוערך בן ה-71 עם יותר מ-45 שנות קריירה, המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר ששיתף פעולה עם בוב דילן, ג'רי גרסיה, ג'ורג' האריסון, בוני רייט, ווילי נלסון, האיגלז ואחרים, באלבום המוקדש לבלוז על כל סוגיו: אקוסטי, חשמלי, ישן וחדש, מקורי לצד קלאסי (רוברט ג'ונסון, ריי צ'ארלס, סוני בוי וויליאמסון) עם נגינת אנסמבל מלהיבה של נבחרת אול-סטארז אדירה וטונות של אנרגיה, נשמה והומור.

לרכישת האלבום