ארכיון תגים | בלומפילד

ארט דירקטור

ארט גרפונקל בהופעה באיצטדיון בלומפילד, 10.6.2015. התפרסם גם בעכבר העיר.

על הכרטיס כתוב 21:00. עכשיו 21:20 ותורים ארוכים עדיין משתרכים לפני השערים של בלומפילד. "חשבנו שהקהל יגיע בשבע וחצי" אומר אחד מאנשי האבטחה בחוסר אונים לנוכח האלפים שעדיין מחכים לתורם להיכנס. אבל אין מה לעשות, אנשים צריכים להשכיב את הילדים לישון. או הנכדים. להחנות את הג'יפים בחניון ולעבור סידורי אבטחה שכמותם לא ראה המבקר אפילו בהופעות ראפ-מטאל קשוחות. אבל בסוף כולם נכנסים ומתמקמים. והכיסאות נוחים, כראוי לקהל ששילם במיטב כספו (כספי הפנסיה? יכול בהחלט להיות) אם בהופעה הקודמת שהמבקר נכח בה (וואן ריפבליק, פארק הירקון) הוא העלה את ממוצע הגיל, הרי שכאן הוא דווקא מוריד אותו במקצת. הכסאות נוחים, הבריזה מפנקת והתור לבירה לא ארוך מאוד. כן, אם בהופעה ההיא היה דרוש אישור הורה, הרי שבזו צריך כנראה אישור רופא.

צחוק בצד, כשהאורות כבים וארט גרפונקל עולה עם כיפה לבנה לראשו ונתן כמה פסוקי חזנות, הקהל נדרך. וכשהוא נכנס ישר לאקורדים הפותחים של The Boxer ההתרגשות כבר מציפה את האוויר. במשך כשעה וחצי הקהל מתמסר לחלוטין לגרפונקל, או יותר נכון, למי שהיו כשגרפונקל וחברו (אותו הוא מזכיר, לטובה, כמה פעמים במשך ההופעה) סיחררו את העולם בקטלוג מושלם של שירים, פרי עטו של פול סיימון, מהסונגרייטרים הגאוניים ביותר שידעה המאה האחרונה. ואם סיימון, האמן הסקרן, המחפש, ההרפתקן המוסיקלי חסר המנוח, מבצע כיום בהופעותיו רק קומץ שירים מהקטלוג המשותף, הרי שהופעתו של גרפונקל מורכבת ברובה משירי הצמד, שהוציא בסך הכל חמישה אלבומים במשך שש שנים, ובכל זאת הנפיק שלל קלאסיקות נצחיות שחרוטות באבן עמידה במיוחד בפנתיאון הפופ והפולק. והקהל אוהב את גרפונקל בכל לבבו ובכל מאודו, ומוכן לקבל ממנו כל מה שהוא מוכן לתת, בליווי צנוע ויפה של גיטריסט וקלידן מצויינים: דואט עם הבן, ארתור ג'וניור, קאברים לאחים אברלי, סיפורים ואנקדוטות וגם בין שיר לשיר, פואמות שכתב גרפונקל מוקראות ברוב פאתוס מול 10,000 צופים, כאילו היה במועדון פואטרי קטן בוילג' באמצע שנות השישים. אבל הקול, כמה נעים לגלות, עדיין שם. הקול, שגרם לשירים האדירים של סיימון להפוך לאבני דרך אהובות בפסקול החיים של כל אחד מהקהל, כאלה שנשמעים כבר כמו שירי עם לכל דבר: The Sound of Silence, Kathy's Song, For Emily, Scarborough Fair, Homeward Bound  וכמובן Bridge Over Troubled Water שנעל את ההופעה, יחד עם ברכת "שהחיינו", קומפלט עם הכיפה הלבנה. היה גם קאבר יפה לרנדי ניומן וגם Bright Eyes מ-1979, "להיט גדול בכל העולם, חוץ מארצות הברית", לפי גרפונקל – ופרגונים לכותבי השירים האהובים עליו, מסטיבן זונדהיים ועד לג'ימי ווב וג'יימס טיילור ("המועמד שלי לנשיאות ארצות הברית". סוף ציטוט.) וכמובן לשותף / יריב / חבר  והאקס שיישאר תמיד מיתולוגי, כנראה. אבל הקהל, כאמור, בא בשביל הקול. ובשביל השירים ובשביל הזכרונות. ואת אלה סיפק ארט גרפונקל בן ה-73 בשפע לצופים שיצאו מבלומפילד עם עיניים נוצצות והרבה נוסטלגיה מתוקה בלב.

הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן

סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!

Kim Thayill

בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…

אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.

משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?

מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.

בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?

בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".

ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות  האחרות?

הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.

האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?

יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.

כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?

הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.

לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?

כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.

תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!

אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.