Tag Archive | בריטניה

ג'וסי

Joss Stone בהופעה ב"בארבי", תל אביב, 25 ביולי 2016 (התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

 

Joss1

קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שאמן זוכה גראמי הופיע בבארבי. אבל ג'וס סטון היא לא רק מגנט פרסים ושבחים מהלך, היא מה שנקרא Total Package. צעירה, אנרגטית, יפהפיה, ובעיקר: שרה נפלא ושולטת בבמה ובקהל במקצוענות מהולה בהתלהבות ובישירות אותנטית. ואמש, במשך שעה וארבעים וחמש דקות מהנות, הקהל שמילא את הבארבי אכל בתיאבון את כל מה שסטון הגישה לו, ורק רצה עוד ועוד. התבשיל שרקחה סטון אמש היה מורכב ורב שכבות: שירים מקוריים שחבים הרבה למסורת של מוטאון והסול הקלאסי, תיבול של דאב ורגאיי (עם קריצה לבארינגטון לוי), בלוז אקוסטי וחשמלי, קאברים שנבחרו בקפידה, שתיים-שלוש בלדות והרבה גרוב, שסיפקו ארבעת נגני הליווי המעולים ושתי זמרות חיזוק משובחות. חלק מהקסם של סטון נעוץ בעובדה שלמרות שהיא אחת המוסיקאיות העשירות ביותר באי הבריטי, עם קריירת מוסיקה ומשחק שהתחילה בהצלחה אדירה כבר באמצע שנות העשרה שלה ועם אלבומי מולטי-פלטינה סופר-מצליחים, כשהיא משוחחת עם הצופים, ספק נרגשת, ספק שיכורה, היא נשארת נגישה וטבעית, מלאת הומור עצמי ורצון לספק את הקהל הישראלי, אבל מבלי להתחנף אליו.

Joss2

כל "תודה" ו"לחיים" שסטון פיזרה מדי פעם זכו לתשואות רמות, אבל לא הרגישו כמו גימיקים זולים. סטון יודעת לאלתר כשצריך, לקחת מתנות מהמעריצים במהלך שיר, להודות בטעויות קטנות שקורות על הבמה ואפילו לקבל – ולבצע ספונטנית – בקשות מהקהל. לא דבר טריוויאלי כשמדובר באמן מסדר הגודל שלה. האנרגיות השובביות שלה עברו היטב מהבמה אל הקהל, שהחזיר לה אהבה במסירות, קהל שכלל יותר בנות מבנים ופלח לא קטן של אנגלים, או לפחות של דוברי אנגלית. ולמרות שהתברכה בקול אדיר, סטון לא לוחצת על הדוושה כשלא צריך ו-תודה לאל- לא מרגישה צורך להוכיח בכל שנייה מההופעה את המנעד או העוצמה של מיתרי הקול שלה, או לבצע סלסולים מיותרים ותרגילי אקרובטיקה ווקאלית רק בשביל הרושם. היא לא אדל, לא מריה קארי ולא ביונסה, אלא מזכירה דווקא ווקליסטיות מהעבר הרחוק יותר, דוגמת צ'אקה קאן, אטה ג'יימס ודאסטי ספרינגפילד (שהביצוע ל-Son Of A Preacher Man שלה היה אחד משיאי הערב).

Joss3

למרות ההשפעה המכרעת של ענקיות סול ופ'אנק אמריקאיות משנות השישים או השבעים, סטון ממשיכה גם את הסטייל האלגנטי יותר של מבצעות בריטיות כמו מישה פאריס, הת'ר סמול  מ"אם פיפל"  או קארון ווילר מ"סול טו סול". וכשהיא משוחחת עם הקהל לאחר עוד ביצוע מלא נשמה ופאתוס, היא שוב חוזרת להיות הנערה הביישנית, המצחקקת ושובת הלב שגדלה בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, ולרגע גורמת לך לשכוח שהיא אחת הזמרות המצליחות ביותר של העשור האחרון, עם רזומה של שיתופי פעולה שכוללים, בין השאר, את מיק ג'אגר, ג'יימס בראון, רוד סטיוארט, רובי וויליאמס, לורן היל, דמיאן מארלי, דונה סאמר, סנטנה ורבים אחרים. אמש בבארבי, הוכיחה הנערה הזו, רק בת 29 אבל עם 13 שנות קריירה מאחוריה, שהיא לא חייבת שום משתפי פעולה כדי להעניק לקהל מופע מלהיב של סול מזוקק, אינטיליגנטי ומבוצע היטב, עם אחד מהקולות הטובים ביותר שיצאו מהאי הבריטי במילניום הנוכחי.

Joss4

מודעות פרסומת

נופל וקם

Mark E Smith – Renegade

Penguin 2009

265 עמודים

MES

Renegade

The Fall היא קצת כמו גויאבה. או שאוהבים אותה או שסולדים ממנה. כותב הבלוג הזה חושב שמדובר באחת מהלהקות הטובות, המעניינות והחשובות שיצאו אי פעם מבריטניה, אבל מכיר גם הרבה שחולקים על הקביעה הזאת ולא מבינים על מה כל הרעש והצלצולים. בכל מקרה, למארק אי. סמית' מגיע שאפו על כך שהוא מתפעל את המוסד האנגלי הזה (יש שיאמרו מוסד סגור) כבר כמעט 40 שנה ומצליח עדיין לעורר גלים, לעודד מחשבה ולספוג קיתונות של השמצות, רכילויות ושמועות, חלקן מבוססות, חלקן מופרזות, לרובן יסוד סביר במציאות. ספרו האוטוביוגרפי הראשון (שנכתב עם קצת עזרה מאחד אוסטין קולינגס, כי בכל זאת, האלכוהול) נקרא בדיוק כמו המוסיקה של The Fall: זועם, בוטה, לא עושה חשבון, רפטטיבי, קטוע, מעצבן, מצחיק, עמוק, מטושטש, לפרקים לא מובן אבל תמיד מעניין ומחזיק אותך על הקצה.

 

סמית' פורש כאן סצינות מילדותו והתבגרותו בפרסטוויץ' שליד מנצ'סטר, מהגג על משפחתו, על העבודה השחורה כפועל בנמל מנצ'סטר, על יושבי הפאבים המקומיים, על מלחמת המעמדות, על העוני, הדיכאון, השכרות והסמים – אבל בעיקר עסוק בלטנף על חברים שעברו בלהקתו עם השנים, על האקסיות שלו, על מפיקים, טכאים ומוסיקאים אחרים (ביניהם ג'ון לנון, נואל גלאגר והקלאש, פיט דוהרטי ופול מקארטני), על חברות תקליטים, על רוב הלהקות שיצאו ממנצ'סטר, על פוליטיקאים בריטיים מימין ומשמאל, על שוטרים, על אמריקה, על מעצבים גרפיים ועיתונאי מוזיקה וגם על עצמו ועל תכונותיו הבעייתיות שעליהן כבר מתבססות מיתולוגיות שלמות בתרבות הפופולרית האנגלית. הקטע הוא שהכל נכתב בשטף תודעה אלכוהולי מבודח ומשעשע, כשגם בקטעים הקשים והמרים ביותר סמית' לא חוסך את שבטו גם מעצמו, מה שמונע מהספר להפוך לסתם סדרת השמצות בלתי מבוקרת.

 

מתוך הקריאה בספר, סמית' מצטייר כאדם כן באופן נדיר, בעל אבחנות חותכות וחוש הומור שחור וחסר רחמים, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותו שלו מול בני משפחה, חברים ומוסיקאים אחרים. מעריצי The Fall יתענגו על כל מילה בספר ובוודאי יחזרו אליו פעמים רבות. לכל השאר, מומלץ להתחיל עם המוסיקה של The Fall ולהמשיך משם.

The Fall יופיעו בישראל ב- 2.3.2016

fall book

Renegade

 

20 שנה למות קורט קוביין. זכרונות מהופעה של נירוונה.

Nirvana_Smiley

השבוע ימלאו 20 שנה למותו של קורט קוביין. ב'עכבר העיר' הכינו ספיישל לציון התאריך. הם ביקשו שאספר על ההופעה של נירוונה שראיתי ב-1991. הנה מה שכתבתי.

על השבוע הראשון שלי אי פעם באנגליה, ראיתי את נירוונה בהופעה. פסטיבל רדינג, סוף השבוע האחרון של אוגוסט, 1991. שיא תקופת הבאגי, האסיד האוס והאינדי, שדה ענקי, שלושת רבעי שעה נסיעה מלונדון, 80,000 איש, מחנה אוהלים עצום, מדורות בלילה, ים של דוכני בירה ואוכל. קראסטיז: היפים מקצועיים, פאנקיסטים מפחידים, ילדי אינדי ממושקפים ומעודכנים, מסטולים ושיכורים, אוהדי כדורגל רעשניים והמון אנשים נחמדים באו לשלושה ימים של מוסיקה, סיידר, בוץ וכימיקלים. שום דבר שחווית בישראל, לא דייר סטרייטס בבריכת הסולטן ובטח שלא פורינר בפארק הירקון, לא מכין אותך לפסטיבל הגדול הראשון בחייך.

1991Festival Programme

כשמסתכלים, לאחר מעשה, על ליין-אפים של פסטיבלים מהעבר, קשה להבין את שיקולי השיבוץ שנראים משונים בדיעבד, אבל כנראה היו נכונים מאוד לרגע בו נסגרו החוזים עם האמנים: הכוכבים של רדינג 91' היו איגי פופ (ההופעה המרכזית בלילה ראשון),, פייבוריט פסטיבלים וותיק, שבדיוק התקמבק עם האלבום המוצלח Brick By Brick להקת האינדי/באגי האנמית למדי James שהחזיקה, בדיוק באותן 15 דקות של תהילה בלהיט ענק בשם Sit Down שפשוט בנוי לקהל הפסטיבלים (לילה שני) וה-Sisters Of Mercy הגותיים-רוקיים-אלקטרוניים, להקה אהודה מאוד על הבריטים, משום מה (לילה שלישי ואחרון). בין לבין- האלטרנטיבה התחילה להרים ראש: דינוזאור ג'וניור, סוניק יות', טינאייג' פאנקלאב, מרקורי רב, בייבס אין טוילאנד וגם The Fall הוותיקים יחסית (הלהקה החביבה על ג'ון פיל, שהנחה את הפסטיבל) – כל אלה שובצו בליין-אפ. את ההיפ הופ ייצגו דה לה סול וגאנג סטאר, באוהל ההופעות הקטנות הופיעו טאונס ואן זאנדט, אדווין קולינס, אמריקן מיוזיק קלאב, הבלו איירופליינס ועוד מיליון להקות עלומות ובאוהל הקומדיה נתנו בראש נציגי הדור החדש של ההומור הבריטי האלטרנטיבי. שילוב נדיר של הרבה מזל, טיפה קשרים ובעיקר טוב לב ונדיבות מצד בחורה בריטית נחמדה שעבדה בחברת תקליטים גדולה, זכה עבדכם לשהות, תג זיהוי והכל, באוהל האמנים בבק סטייג', תוך לגימת בירה חינמית ונסיונות לזהות האם הבחור עם התספורת המוזרה שם בצד הוא איש חברת הניקיון או שמא הסולן של Carter USM.

Tag Festival 91

נירוונה, להקה אמריקאית קטנה מעיר שאף אחד באמת לא שמע עליה לפני כן, רק עם אלבום אחד – לא מאוד מצליח- מאחוריה, היתה בתחילתו של סיבוב הופעות באירופה. הם שובצו באמצע הרשימה של היום הראשון, לחוצים בין Silverfish ו-Chapterhouse, שתי להקות גיטרות בריטיות שנשכחו מאז. קורט וחבריו עלו בערך בשלוש או ארבע אחרי הצהריים, באור מלא, ונתנו הופעה, שהתחלקה בערך חצי-חצי בין שירים מ-Bleach אלבום הבכורה ושירים חדשים מהאלבום החדש שבדרך. בשיר אחד, Molly's Lips ששייך במקור ללהקת The Vaselines  הסקוטית האהובה על קוביין, אירחה הלהקה את יוג'ין קלי, סולן The Vaselines (שנתיים אחר כך יבצע קוביין שיר נוסף שלהם במסגרת הופעת ה-Unplugged המיתולוגית) אחרי כ- 40 דקות ו- 13 שירים, הטיח קריסט נובוסליק את גיטרת הבס שלו ברצפה וזרק אותה על מערכת התופים של דייב גרוהל וקוביין מצידו, לאחר שיצר פידבק אכזרי וארוך על ידי קירוב גיטרת הפנדר שלו למגברים, קינח בקפיצה הירואית על מערכת התופים (שהונצחה גם בקליפ של השיר Lithium).

 

ההופעה הסתיימה. הפסטיבל המשיך עוד יומיים וחצי. על כך נרחיב אולי בפעם אחרת. בדוכן החולצות, כמה שעות אחר כך, קניתי את הטי-שירט השחור-צהוב של נירוונה, עם הסמיילי והכיתוב הפרובוקטיבי מאחור (ר' תמונה למעלה). כשחזרתי לארץ אחרי שנה, לכל מי ש-Cool כבר היתה אחת כזאת. הסינגל Smells Like Teen Spirit יצא שבועיים אחרי ההופעה ברדינג. אחרי שבועיים נוספים יצא האלבום Nevermind והכל השתנה- בעולם של קוביין, בעולם הרוק, בעולם של כל חובב מוסיקה באשר הוא.

נירוונה חזרה לרדינג בדיוק שנה ויומיים לאחר מכן. הפעם בתור ההד-ליינרית, בהופעה המרכזית שסגרה את הלילה האחרון של הפסטיבל. זו היתה גם ההופעה האחרונה שלהם על אדמת בריטניה. שנתיים לאחר מכן, זה נגמר. כבר לא הייתה נירוונה.

וינילים לדבילים – הליגה האנושית

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

Human League

רוי הארפר – האיש והאגדה

142677

פול מקארטני שר קולות באלבום שלו, לד זפלין הקדישו לו שיר שלם, פינק פלויד השתמשו בו כזמר באחד האלבומים הכי מצליחים שלהם, איאן אנדרסון, קית' מון, דייויד גילמור, ג'ימי פייג', פיט טאונסנד ואחרים ניגנו לצידו ושרשרת ארוכה של אמנים, מקיית בוש' דרך ג'וני מאר ועד ג'ואנה ניוסם הביעו את הערצתם אליו. ובכל זאת, רוי הארפר הבריטי בן ה-72 (שחי כעת במחוז קורק היפהפה בדרום אירלנד) מעולם לא פרץ לתודעת הציבור הרחב. אולי אלה המילים האניגמטיות, השירים הארוכים והמורכבים או הסירוב העיקש שלו לרכב על טרנדים ולהתכופף בפני טעמים מוסיקליים משתנים. כנראה כל אלה גם יחד. בכל מקרה, בדומה לבריטים אקסצנטריים אחרים (שמות כמו פיטר האמיל, רובין היצ'קוק, ג'ון מרטין וריצ'רד ת'ומפסון קופצים לראש), הארפר נהנה, במהלך הקריירה המפותלת שלו, שהתחילה כבר באמצע שנות השישים, מקהל מעריצים אדוק ונאמן, שנוצר אותו כמו סוד שמור או אוצר תרבותי יקר ערך. ועכשיו הוא חוזר, 13 שנים לאחר האלבום האחרון שלו, עם אלבום נפלא בשם Man and Myth שמאוד כדאי לכם לשמוע. ואם זאת הפגישה הראשונה שלכם איתו, מומלץ לשמוע לאחר מכן יצירות דוגמת Stormcock, HQ ו-Whatever happened to jugula (פרוייקט משותף עם פייג'). תיהנו.

מהאלבום החדש

הארפר שר Have A Cigar ב-Wish You Were Here של פינק פלויד

זפלין עשו להארפר כבוד כבר ב-1970

רוי הארפר עם ג'ימי פייג' – סשן בלייק דיסטריקט באנגליה