ארכיון תגים | ג'ורג'יה

איימ סורי, מיס ג'קסון, אבל קחי מיקסטייפ חדש להורדה.

Outkast

Outkast, צמד ההיפ הופ האדיר מאטלנטה, קבע סטנדרטים חדשים בהיפ הופ. מילולית, קונספטואלית, הפקתית, אופנתית וגרובית – אף ראפר אחר לא נשמע כמו Outkast ובכלל, הרכבים מועטים בהיפ הופ הצליחו להגיע לאותו סוג של סינרגיה נדירה שיש לאנדרה "3000" בנג'מין ואנטואן "ביג בוי" פאטון או להוציא שורה של אלבומים כל כך איכותיים, מקוריים ופורצי דרך כמוהם. כבר 20 שנה חלפו מאז האלבום הראשון של הצמד ועשר שנים מאז זכו בגראמי על האלבום הכפול Speakerboxxx/The Love Below ועכשיו הצמד, שבילה כמה שנים בנפרד, חוזר להופעות בפסטיבלי הקיץ. ובגלל שכרגע אלבום משותף חדש לא ממש נראה באופק, מוזמנים המעריצים להרוות את צמאונם במיקסטייפ מצויין של הדי. ג'יי Mick Boogie, הכולל רמיקסים, בי-סיידס וקטעים נדירים יחסית של הצמד. מומלץ כמובן מי שמכיר את פועלם של השניים  אבל גם – ואולי במיוחד – למי שטוען שהוא "לא אוהב היפ הופ". זה עשוי לשנות את דעתכם בעניין… תיהנו!

פרטים נוספים והורדה – גם פה

 

אל.פי וקילר מייק מגישים: אלבום ראפ להורדה חינם

RTJ

עטיפה

EL-P הוא מפיק וראפר (לבן) מברוקלין. Killer Mike הוא ראפר (שחום עור) מאטלנטה. לשניהם קריירות משגשגות, אחד בתחום האנדרגראונד הניו יורקי, השני בראפ דרומי זועם. לאחרונה הם חברו ליצירת האלבום / אי.פי Run The Jewels (יעני "תביא ת'תכשיטים") . האלבום יצא לפני כמה ימים, והוא ניתן להורדה חופשית מהרשת, כאן, תמורת כתובת מייל. תיהנו.

אאוטקאסט: ככה זה כשיש שניים

Outkast

איחוד של הצמד Outkast נמצא גבוה מאוד ברשימת המשאלות של כל חובב היפ הופ אמיתי. ברצף מדהים של שישה אלבומים ב-12 שנים, יצרו אנדרה 3000 וביג בוי, הראפרים מאטלנטה, ג'ורג'יה, מוסיקה פורצת גבולות ומותחת ז'אנרים, רבת שכבות מצד אחד וFאנקית וכיפית מצד שני. מאז הלכו איש לדרכו ב-2006 אנחנו מקבלים מהם אלבומי סולו מצויינים (ביג בוי) והתארחויות מעולות בשירים של אחרים (אנדרה) אבל התקווה היא שמתישהו השניים יחזרו לעבוד יחד ולנפק עוד יצירות מופת כמו Aquemini, Stankonia או ATLiens. בינתיים נצטרך להסתפק בשני קטעים חדשים, בהם הם מתארחים אצל אחרים.

Andre 3000 מתארח בשירה אצל צמד הפופ הקליפורני Capital Cities

 

Big Boi מצטרף לפרוייקט של המפיק EL-P והראפר Killer Mike

 

ורק למקרה ששכחתם למה הם מסוגלים יחד…

צלילה חוזרת: עשרים שנה ל-Automatic For The People של R.E.M

(פורסם ב"עכבר העיר", אוקטובר 2012)

אר.אי.אם – Automatic For The People

.Warner Bros

REM - Automatic For The People CD

REM – Automatic For The People CD

"Hey, kids, Rock'N'Roll, nobody tells you where to go"

התגובה האוטומטית, הכמעט קלישאתית היא "מה, כבר עברו 20 שנה"? אבל קצת לאחר מכן, כשמוציאים שוב את הדיסק מקופסת הפלסטיק המאובקת (עם המגש הפנימי בצבע צהוב לימון) ומקשיבים שוב לאלבום השמיני של R.E.M, נדמה שעידנים שלמים עברו מאז יצא. אוקטובר 1992. הגראנג' משתולל. קורט קוביין בשיאו. ג'ורג' בוש האב נשיא ארצות הברית וילצין ברוסיה. רבין ראש ממשלה. אין עדיין טלוויזיה מסחרית בישראל. סלולר הוא שמועה רחוקה, מוצר מותרות משונה לאנשי עסקים בלבד, המילה 'אינטרנט' נשמעת כמו מונח מספר מדע בדיוני. משינה מופיעה עם 'מפלצות התהילה'. 'שומר הראש', 'אינסטינקט בסיסי' ו'עולמו של וויין' מפצחים קופות. אלבומים חדשים יוצאים בדיסקים ובקסטות  לכונן המחשב מכניסים פלופי דיסק. מבחינת הישראלים, אפל היא חברה שמייצרת מחשבים לגרפיקאים ו-Yes הוא שם של להקת רוק מתקדם מזדקנת. מארק צוקרברג נכנס לכיתה ב'.

מה שמפתיע לגלות זה כמה רענן נשמע Automatic For The People גם אחרי כל הזמן הזה. בעצם, כמו רוב המוסיקה ש-R.E.M הוציאה בתקופת השיא שלה. תקופה ש-AFTP סימן גם את שיאה וגם את סופה. אז מה היה לנו שם? 12 שירים, פחות מ-50 דקות של מוסיקה וארבעה מוסיקאים עם הרבה השראה, בשלות ובחירות נכונות שנעשו לאורך כל הדרך. לעומת קודמו, Out Of Time, שהקפיץ את R.E.M למעמד של אחת הלהקות הגדולות בעולם וכלל קריצות לפופ טהור ואפילו להיפ הופ, AFTP הוא אלבום מהורהר, מלנכולי, כזה שמסתכל פנימה. בהחלט לא לשייני האפי פיפל. החל מאקורד הדי-מינור מבשר הרעות שיוצא מהאקוסטית של פיטר באק ב-Drive ועד לפריטת הבי-מינור המהוססת שחותמת את Find The River, מה שמקבל המאזין זה אלבום במובן השלם של המילה. לא אוסף אקראי של סינגלים (למרות שחצי משירי האלבום יצאו כסינגלים במהלך 92-93), לא להיט ענק עם עוד כמה שירי מילואים, אלא יצירה שלמה ומגובשת, צלילית, מילולית ואווירתית. סקוט ליט, המפיק שעבד עם הלהקה משנת 1987 (וימשיך איתה עד 1997) כבר מכיר כל ניואנס בקול של מייקל סטייפ ובדינמיקת הנגינה הקבוצתית שיצרה את "הסאונד של R.E.M" שמגיע כאן לשלמות ופיתוח מקסימליים: כינורות, כלי קשת ומפוחית משתלבים נפלא בין הגיטרה-בס-תופים של באק, מילס וברי וסטייפ, שמעולם לא היה תמלילן קל להבנה, נשמע כאן קרוב, ממוקד ואנושי, למרות (ואולי בגלל) הטקסטים החידתיים ומרובי המשמעויות שיצר.

אבל הקלף הסודי בחפיסה של R.E.M הפעם הוא דווקא ג'ון פול ג'ונס. ג'ונס, שמוכר לרוב העולם כבסיסט של לד זפלין, היה, כך גורסים רבים, גם המוסיקאי המוכשר ביותר בחבורה ההיא. וכך, האיש שעיבד וניגן את תפקיד החליליות ב-Stairway To Heaven ונתן טאצ' קלאסי ל-She's A Rainbow של הסטונס, עושה פלאים גם עבור ארבעת החברים מג'ורג'יה, בעיבודים תזמורתיים מופלאים לארבעה שירים: Drive, Everybody Hurts, The Sidewinder Sleeps Tonite  ו-Nightswimming, מה שהופך אותם ליצירות מופת קטנות ולכמה מהשירים הטובים ביותר של השנות התשעים, של R.E.M, ומעבר לזה. החיבור בין להקת רוק לתזמורת כלי מיתר יכול להיות בעייתי ונפיץ ביותר, אבל ג'ונס הופך את העיבוד לחלק מה-D.N.A של השיר באופן מבריק, אינטגרלי וייחודי לחלוטין. והיו עוד מרכיבים בחבילה שהפכה את AFTP למה שהוא: הצילומים המרשימים של אנטון קורביין וסדרה של קליפים בלתי נשכחים, במיוחד "ההוא עם המכוניות" שליווה את Everybody Hurts, בתקופה שרוטציה קבועה ב-MTV היתה מסוגלת לשלוח מכירות של אלבום אל הסטרטוספירה. ובתוך כל אלה, לא שכחו החברים מהיכן הגיעו וקראו לאלבום על שם מוטו של מסעדה באת'נס, ג'ורג'יה, העיר ממנה הגיעו. האם AFTP היה רגע ההתחלה של ז'אנר האמריקנה המודרנית? של ז'אנר הפריק-פולק שהגיע בעשור לאחר מכן? אולי בכלל של ה-EMO? מה שבטוח הוא ש-AFTP סימן את סופה של תקופה מדהימה עבור אחד ההרכבים הנחושים, המקוריים והמעולים ביותר שהעמידה אמריקה בשלושים השנים האחרונות.

האלבום הבא, Monster, שייצא שנתיים מאוחר יותר, יקבל אמנם ביקורות טובות, אבל גם הוא, כמו כל יצירה מאוחרת אחרת של R.E.M מאז, לא התקרב באיכותו למאסטרפיס ששוחרר לעולם ב-7 באוקטובר 1992.