Tag Archive | גראנג'

ב-59 מילים: ג'וליאנה האטפילד – ‏Sings Olivia Newton-John

 

אחת הנציגות הנשיות הבולטות של דור האלטרנטיב-פופ-גראנג' של תחילת שנות ה-90', באלבום שכולו מחווה לאלילת ילדותה, האוסטרלית בעלת הקול המתקתק וההופעה המצודדת. הלהיטים הגדולים של ניוטון ג'ון ("זאנאדו", "מג'יק", "פיזיקל", "מאוהבת בך נואשות"…) מבוצעים על ידי האטפילד באופן שטוח, משעמם וחסר השראה, שלא מוסיף דבר למקור ואף גורם לגעגועים להקלטות המקוריות של ניוטון ג'ון, מהסבנטיז והאייטיז, קיטשיות ככל שיהיו.

 

מודעות פרסומת

לו יהי

SEBADOH YOUNGSEBADOH OLD

אמצע-סוף שנות ה-80' היתה תקופה מרתקת ברוק האמריקאי. מול רוק השיער המנופח של בון ג'ובי, סקיד רואו, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזס ודומותיהן, צצו להן, לרוב בעיירות נידחות או במקומות שלאו דווקא נחשבים למרכזי מוסיקה מסורתיים, להקות שהוציאו את האוויר החם מהבלון המדושן של הפופ-מטאל הממוסחר והתבניתי. הן המירו את השפעות הבומבסטיות מבית לד זפלין, באד קומפאני וואן היילן בגיטרות השורטות של הסטוג'ס והוולווט אנדרדראונד, בנאיביות הסרקסטית של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס, במינימליזם של טלוויז'ן וטוקינג הדס מודל 1977 ובפאואר-פופ הרועש והמלודי של האסקר דו וה-Replacements. קורט קוביין זחל מאברדין, וושינגטון כדי להקים את נירוונה, יו לה טנגו פעלו בהובוקן, ניו ג'רזי, סטיבן מאלקמוס הגיע מוירג'יניה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוקמה Pavement וג'יי מאסקיס, כמו הפיקסיז, הגיע ממסצ'וסטס, חמוש בסאונד בלואו-פיי מרתק, במילים אניגמטיות ובדימוי מרושל, רחוק אלף דציבלים מהתחפושות הפתטיות של גיבורי הרוק של התקופה. ושם, עם Dinosaur Jr של מאסקיס, מתחיל גם הסיפור המפותל והמרתק של Sebadoh, שמגיעים להופעה אחת בישראל החודש.

ב-1989, אחרי שלו בארלו, הבסיסט של Dinosaur Jr עזב את הלהקה לאחר סכסוך עם מאסקיס ותחושה שאינו בא לידי ביטוי בלהקה, הוא חזר להקליט עם חברו הוותיק אריק גאפני חומרים עליהם התחילו בעבודה שנתיים לפני כן. התוצאה היתה שיתוף פעולה רב שנים, שהניב כמה מהאלבומים המכוננים של האינדי האמריקאי. השילוב של נגינה מחוספסת, שהופכת בשנייה משיר רוק קליט להתחרעות פאנקיסטית רועשת, איכות הקלטה שמקשה על המאזין לקלוט את המילים ובד בבד תורמת למסתורין הכללי, תפניות מוסיקליות בלתי צפויות וטקסטים מלנכוליים-דפרסיביים – כל אלה הפכו לסימני ההיכר של Sebadoh, כפי שהפכו למאפייני הז'אנר כולו והדיהם נשמעים גם היום, אצל הרכבים כמו Weezer, Queens Of The Stone Age, The Strokes ורבים אחרים.ב-1992, עם התפוצצות הגראנג' והאלטרנטיב האמריקאי, הוחתמו Sebadoh בלייבל Sub Pop, אכסנייתם הסיאטלית המצליחה של נירוונה, מהאדהאני, סאונדגארדן ורבים אחרים. במהלך הניינטיז שיחרר בארלו עם ההרכב שורה של אלבומים מצויינים שזכו לשבחי המבקרים, שגם אם לא זכו להצלחה המסחרית של נירוונה או הפיקסיז, גיבשו סביב ההרכב קהל מעריצים אדוק. בארלו, שפעל גם במסגרת ההרכב Folk Implosion, פירק את Sebadoh ב-1999 ופנה לקריירת סולו. בעקבות האיחוד המפתיע שלו עם Dinosaur Jr ב-2007, התגבשו התנאים גם להקמתה מחדש של Sebadoh כלהקה מופיעה וב-2013, 14 שנה לאחר הפירוק, יצא סוף סוף Defend Yourself, אלבום אולפן מלא חדש של הלהקה שהניחה את היסודות למוסיקה האלטרנטיבית האמריקאית וממשיכה להשפיע ולייצר מוסיקה מעולה גם היום, 25 שנים מאוחר יותר.

Sebadoh יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב, ביום ראשון, 18.10.15.

דייב הלוחם בדרכים

(פורסם גם בעכבר העיר)

davegrohl

אם יש למטבע הלשון "להיכנס לנעליים גדולות" ביטוי ממשי בעולם המוסיקה הפופולרית, הרי שהסיפור של דייב גרוהל מתאים לעניין בדיוק. כשהאלבום הראשון שבו ניגנת משנה את סדרי העולם של הרוק והופך את הלהקה בה אתה חבר לאחת החשובות בהיסטוריה של הז'אנר, לאן כבר יש לך ללכת אחרי זה? במיוחד כשהכותב והסולן המוכשר והכריזמטי של אותה להקה הולך לעולמו ממש בשיא ההצלחה. אבל גרוהל, כיום כבר בן 45, סירב להיאסף בשקט אל תוך דפי ההיסטוריה כ"מי שהיה המתופף של נירוונה" ובחר להתחיל מחדש, עם הפו פייטרס, להקה מצליחה, יציבה ואהודה, אבל כזו שבשום מקרה לא תשנה את הנוף המוסיקלי העולמי כפי שעשתה קודמתה. אבל זה בסדר:  ברק לא מכה פעמיים באותו מקום ואם הצלחת להמשיך את הקריירה, כנגד כל הסיכויים, כזמר-יוצר-גיטריסט, מגיע לך שאפו ענק רק על המאמץ. אבל גרוהל לא מתספק בפעילות מוסיקלית גרידא. לפני כשנה וחצי הפיק את הסרט התיעודי Sound City, שתיאר באופן מרתק את עלייתו ודעיכתו של אולפן ההקלטות הקליפורני המיתולוגי הנושא את שם הסרט, בו נרקחו כמה מאלבומי הרוק החשובים, המשפיעים והמצליחים ביותר בהיסטוריה (כולל זה של נירוונה). ועכשיו מגיעה הסידרה Sonic Highways, במסגרתה לוקח גרוהל את להקתו למסע בין שמונה ערים אמריקאיות שאוחזות במורשת מוסיקלית עשירה, מציין 20 שנים לקיום ההרכב – וגם מנסה גם להפיק אלבום חדש של פו פייטרס על הדרך. כבר בפרק הראשון, שלוקח את הלהקה לשיקגו, נפגשים גרוהל וחבריו עם מגוון אנשים מעוררי השראה. מבלוזיסטים וותיקים (באדי גאי, בוני רייט, ג'ימי ווהן) דרך פאנקיסטים, רוקיסטים, בעלי חנויות תקליטים, מפיקים (סטיב אלביני, בוצ' וויג), אלילי ילדות (ריק נילסן מ-Cheap Trick) וקרובי משפחה. ההיסטוריה המוסיקלית של העיר מסופרת דרך פרספקטיבות של מוסיקאים ודמויות שתרמו לעשייה המוסיקליות בעיר, והכל מצולם נפלא, תוך שימוש בקטעי ארכיון אדירים. גאי מספר על ההגירה לשיקגו מהדרום הכפרי והפגישה הגורלית עם מאדי ווטרס ששינתה את חייו, סטיב אלביני על להקת הפאנק שבה ניגן, על אתיקה מקצועית ייחודית ועל שיטות ההפקה הייחודיות שלו וגרוהל נפגש עם הבת דודה הפאנקיסטי-לשעבר שלקחה אותו להופעה הראשונה שראה בחיים-במועדון פאנק בשיקגו. בסוף הפרק הראשון, חשף גרוהל את הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, השיר המוצלח Something From Nothing, שנכתב בהשראת הביקור בעיר הרוחות. בהמשך יגיעו הפייטרס גם לוושינגטון, אוסטין, נאשוויל, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, ניו יורק וגם, איך לא, לסיאטל. בדרך הם יפגשו מגוון רחב של אושיות מוסיקה, מדולי פארטון, ווילי נלסון וג'ואן ג'ט ועד צ'אק די מ"פבליק אנמי" ואיאן מקיי מ"פוגאזי".וגם אם הסדרה אולי טיפה מעניינת יותר מאשר המוסיקה שמייצרים כיום גרוהל וחבריו, הרי שגרוהל מתגלה כאן שוב כמי שבאמת אוהב מוסיקה ועדיין מתלהב מסשן מוצלח באולפן או מסאונד גיטרה לא צפוי, מתעניין באנשים ומוכן להשקיע את הזמן, הכסף והמאמץ לאתגר את עצמו במיזמים חדשים, רק כדי לא לקפוא על שמריו היצירתיים. במקרה של Sonic Highways, ששמונת פרקיה ישודרו ב-HBO עד ה-5 בדצמבר, כולנו יוצאים נשכרים מההרפתקה אליה יצאו הפו פייטרס, במסע אל מקורות השראה חדשים. נקווה שבקרוב יזכו גם הצופים בישראל לעלות על האוטוסטרדה המוסיקלית המרתקת הזו.

הקדימון לסידרה

השיר החדש, בהופעה אצל דייוויד לטרמן

הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן

סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!

Kim Thayill

בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…

אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.

משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?

מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.

בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?

בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".

ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות  האחרות?

הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.

האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?

יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.

כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?

הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.

לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?

כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.

תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!

אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.

 

 

צלילה חוזרת: פרל ג'אם – Lightning Bolt

pj-1381249446

(הביקורת פורסמה במקור ב"עכבר העיר" אונליין)

אלבום בכורה סופר-מצליח יכול להיות ברכה וגם קללה לאמן. ודוגמאות לא חסרות. מהראפר המוערך נאס, שמנסה לאורך קריירה שלמה לחמוק מצילו הארוך של Illmatic, המאסטרפיס ששיחרר בגיל 21, דרך מייק אולדפילד ו-Tubular Bells המכונן שלו ועד תופעות כמו הסקס פיסטולס, ה- La's ולורן היל, שקרסו תחת כובד חשיבות והצלחת אלבומי הבכורה מיתולוגיים שלהם. גם פרל ג'אם תסבול תמיד מההצלחה הפנומנלית של Ten, שראה אור לפני, וואו, איך שהזמן רץ, יותר מ-22 שנים. Ten העמיס את אדי וודר וחבריו על עגלת הגראנג' השועטת של תחילת הניינטיז, יחד עם הרכבים רבים נוספים שהקשר הסגנוני ביניהם רופף במקרה הטוב ולא קיים במקרה הרע. אבל לקהל לא היה אכפת: יחד עם קורט קוביין, הועלה אדי וודר לדרגת דובר-הדור, חבר של כבוד בתזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פלאנל. וכשכל ההייפ יצא לבסוף מהבלון הנפוח והפיקטיבי שהיה ברובו המותג "גראנג'", זחלו וודר וחבריו מן ההריסות, ניערו את האבק מעליהם וניסו לבנות קריירה יציבה מתוך סצינה שנבנתה על ניהיליזם, סמים קשים ותהילה שעולה לראש יותר מהר מכובע צמר בחורף של סיאטל.

מאז ועד היום, פרל ג'אם הם סמל של עקביות ועקשנות מול תעשיית מוסיקה דורסנית, שלועסת טרנדים במהירות ויורקת אותם באדישות אל מדרכת ההיסטוריה, בדרך ללהיט הבא, לכוכב התורן לרגע, לבאזז הרגעי הבן חלוף. כנגד כל הסיכויים, מיצבה את עצמה פרל ג'אם בשני העשורים האחרונים כמעין גרייטפול דד של דור האיקס: הרכב שמתקיים בתוך בועה אוטופית-אוטרקית, עם חוקים משלו, כזה שלא ממש משאיר חותם אדיר על מצעדי המכירות אבל נהנה מעדת מעריצים אדוקה וקנאית ובעיקר- ממוניטין כספקית של הופעות חיות אדירות, שעל איכותן, בניגוד לאיכות אלבומי האולפן, אין כל ויכוח בקרב כל מי שהולך עם הלהקה במסע הארוך והמוזר אליו בחרה לצאת. נראה שמי שמעולם לא התחבר לתוצרי ודר ושות' פוסט-Ten כבר לא יעשה זאת עכשיו. ומנגד מי שצועד איתם לאורך כל השנים יברך גם על האלבום החדש, גם אם, כמו כל אלבום של ההרכב אחרי הראשון המיתולוגי, גם כאן יהיו ויכוחים מלומדים בין מוקסמים למאוכזבים, בין אלה שישוו להישגי העבר ואלה שפשוט שמחים לשמוע שוב את פרל ג'אם ביצירה חדשה.

Lightning Bolt, שמגיע ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, Backspacer, הוא גם אלבום יותר ממוקד ומספק יותר מקודמו. וכמו כל אלבום של פרל ג'אם, גם לזה החדש לוקח זמן להיקלט ולחלחל. וגם כאן לא נשמרת רמה אחידה בין השירים. אבל רגעים נפלאים יש כאן לא מעט למשל Yellow Moon המצויין, שהיה יכול בקלות להיכלל באלבום הבכורה, Swallowed Whole הפסיכדלי קמעא, ו-Mind Your Manners שמזגזג בהצלחה בין Pאנק והארד רוק אייטיזי קלאסי. וגם אם לרגעים נראה שהחברים גולשים פה ושם למוד "פרל ג'אם על טייס אוטומטי" (ר' השיר הזניח Let The Records Play ) הרי אפשר לסלוח להם, כי השלם, במקרה הזה, טוב יותר מסך חלקיו. וודר, מקרידי, גוסארד, איימנט וקאמרון כבר רואים את יום הולדת 50 מתקרב אליהם במהירות ומסרבים להיכנע לגיל, לשנים, לציפיות הקהל הרחב או לטענות המבקרים, כך שאלבום חדש של פרל ג'אם הוא תמיד עניין מבורך, במיוחד ביצירה כמו Lightning Bolt שרגעיה המוצלחים רבים ובאלה הפחות מוצלחים זו תמיד האנרגיה, או יותר נכון הסינרגיה בין החברים, שרובם מנגנים יחד כבר 23 שנים, שמחפה על כל חולשה ומזכירה לנו שגם אם פרל ג'אם כבר לעולם לא תחזור לחיקו החמים של המיינסטרים, הם עדיין, גם ב-2013, מרכיב חשוב, מוצדק ומעורר הערכה בהיסטוריה של הרוק האמריקאי המודרני.