Tag Archive | גרייטפול דד

Highway 666‎‏: עשרה רגעים מוזרים בקריירה של בוב דילן

bd1

(פורסם, בעריכה מסויימת, גם בעכבר העיר אונליין. להלן הנוסח המלא)

תאמרו שהוא משורר ענק או תקראו לו שרלטן לא מובן, תעריצו אותו כאחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 או תפטרו אותו כמוסיקאי בינוני בעל קול בלתי נסבל, תתפסו ממנו גאון או תקטלו אותו כטרחן יומרני שאבד עליו הכלח. אי אפשר להתכחש לעובדה שבוב דילן תמיד עשה דברים בדרך שלו. הנה כמה ציוני דרך מפתיעים, מוזרים ובלתי צפויים בקריירה המדהימה, המפותלת והתמיד מפתיעה של האיש שמבחינת השבדים יקבל (גם אם לא יהיה שם בגופו) את פרס נובל בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שבת, ה-10 בדצמבר 2016, באולם הקונצרטים של סטוקהולם.

  1. נקמת חברת התקליטים

כשדילן החליט לחתום בלייבל החדש Asylum של דייויד גפן, חברת התקליטים שלו, קולומביה, החליטה להתנקם. היא אספה הקלטות סשנים זנוחות מהשנים 1969-1970 ושיחררה אותם בתור אלבום הנושא את שמו ואת דיוקנו. דילן לא אישר את האלבום ולא היה מעורב בו.  Dylan, האלבום, כלל 33 דקות של דילן מבצע, באופן שלומיאלי וחפיפניקי למדי (במתכוון?) קאברים לשירי פופ ופולק מהתקופה, בלי לכלול אף שיר שנכתב על ידו. המבקרים ריסקו ושחטו את Dylan, האלבום. ג'ון לנדאו נתן לו ציון של אפס כוכבים וכתב ב"רולינג סטון" בנובמבר 73': "בחירת חומרים מוזרה, הפקה תפלה, רשלנית ולא יציבה ושירה שיצאה משליטה… הביצוע ל"ביג ילו טקסי" של ג'וני מיטשל הוא חרפה מוחלטת… על מה בוב דילן חשב כשהוא שר את החומר הזה?… זהו אלבום שעדיף שיישכח". למרות זאת,  Dylan הגיע למעמד של אלבום זהב ודילן חזר, אחרי אלבום אחד בלבד ("פלאנט ווייבס") בלייבל Asylum של גפן, אל חיקה החם של קולומביה, חברת התקליטים שליוותה אותו מתחילת הדרך ועד עצם היום הזה. האלבום המוזר והמושמץ הזה, הפך לפריט נדיר למדי ויצא לראשונה בפורמט דיגיטלי רק 40 שנה לאחר מכן, בשנת 2013.


<p><a href="https://vimeo.com/25474946">Bob Dylan – Big Yellow Taxi</a> from <a href="https://vimeo.com/user3539191">Lucky Wilbury</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

  1. אמ. סי. דילן בי.

הראפר הניו יורקי קרטיס בלואו הוא דמות מכוננת בתולדות ההיפ הופ, בתור האמ.סי הראשון שחתם בחברת תקליטים גדולה ואחד הראשונים להוציא אלבום ראפ באורך מלא. ברם, באמצע שנות ה-80' כבר היה חלוץ האולדסקול האגדי 'סוס מת' מבחינת מכירות ופופולריות. האלבום שלו מ-1986, Kingdom Blow נמכר בכמויות זעירות וכמעט שלא זכה ליחס מצד המבקרים או הקהל הרחב, שהעדיף אמנים חדשים ורעננים יותר כמו הביסטי בויז, פאט בויז וראן די.אמ.סי, למשל. מה שכן, לא הרבה ראפרים יכולים להתגאות בכך שבוב דילן השתתף בשיר שלהם, ודילן עשה בדיוק את זה, בשיר הראשון באלבום, Street Rock. ה"ראפ" של דילן נשמע יותר כמו מלמול ולא ממש אומר הרבה מבחינה טקסטואלית, מה שמאשר את עדותו שאמצע שנות ה-80' היתה תקופת שפל חסרת השראה גם ביצירתו וגם בחייו האישיים.

 

  1. ג'יזוס קרייסט, בובי!

בסוף שנת 1978 הכריז שדרן הרדיו הידוע פול גמבאצ'יני, בתוכניתו ברדיו 1 של הבי.בי.סי, כי בוב דילן הפך ל"נוצרי שנולד מחדש". האלבום שיצא ב-20 באוגוסט 1979 לא הותיר שום ספקות בעניין. אין לדילן אלבומים רבים שאינם מציגים את דיוקנו, בצילום או באיור, על עטיפתם הקדמית. זה היה אחד מהיוצאים מהכלל. Slow Train Coming הציג קבוצת פועלים, שעסוקים בהנחת פסי מסילה עבור רכבת המגיעה מכיוון האופק. דילן תיאר את הציור שרצה בדיוק רב לאמנית קת'רין קאנר שציירה את העטיפה, כולל המכוש שביד הפועל הבולט ביותר באיור, שלבקשתו של דילן צוייר בצורה המזכירה צלב נוצרי. גם עמוד החשמל בצילום בעטיפה האחורית הוא בצורת צלב ומילות שירים כמו "חייב להאמין במישהו", "מלאך יקר", "אני מאמין בך", "כשהוא יחזור" ו"עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו עבורך". מבחינה מוסיקלית, "רכבת ארוכה מגיעה" היה אלבום אדיר, עם שירים כתובים היטב ומושרים נפלא, ועם נגינה הדוקה של צוות מנוסה מחבורת נגני האולפן של Muscle Shoals מאלבמה, מגובים בגיטרה הפנומנלית של מארק קנופלר ובהפקה של ג'רי ווקסלר האגדי. אבל שני האלבומים שבאו אחר כך לא רק העידו כי הקיטור ברכבת הנוצרית של דילן קרוב להיגמר, הם גם הנחיתו עליו מכות חסרות רחמים מצד הביקורת וחלק מהמעריצים, ושלחו אותו לתקופת יובש מדכאת שנמשכה כמעט עד סוף העשור. למרות קאסט מדהים של נגנים מלווים (רינגו סטאר מהביטלס, רוני ווד מהסטונס), Saved ו-Shot Of Love הם אלבומים שטוחי-סאונד וריקים מרעיונות, מופקים מדי ומנוגנים נוצץ מדי, שלא הכניסו (למעט אולי Every Grain Of Sand היפה) שום שיר משמעותי לקאנון של דילן. משם, דילן היה יכול רק לעלות, ואכן, האלבום הבא היה שיבה לחילוניות, לגיטרה של קנופלר ולתקווה שעוד יש רוח חיים בקריירה המדשדשת והמבולבלת, דאז, של דילן.

 

  1. שובר הלבבות מירושלים

ב-5 לספטמבר 1987 הופיע בוב דילן לראשונה מעל במה בישראל, בפארק הירקון בתל אביב. מקריאת ביקורות ומהדיווחים בתקשורת מאותה תקופה נראה שרוב הקהל יצא מאוכזב למדי מההופעה ההיסטורית. אבל זה היה רק הפתיח למה שהלך בהופעה השנייה, יומיים לאחר מכן, ב-7 לספטמבר 1987. זה התחיל טוב. רוג'ר מקגווין, סולן ה"בירדס" עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית ונתן הופעה פותחת מפתיעה ומצויינת (שלא היתה מוזכרת בפרסומי האירוע כלל). אחריו עלו מי שיהיו להקת הליווי של דילן בהמשך הערב, טום פטי וההאטברייקרס, שהיו באחד משיאי הקריירה שלהם, אחרי שני אלבומים מצליחים (Southern accents ו-Let me up) ושנה לצד דילן על במות בכל רחבי העולם. פטי וחבורתו שרפו את הבמה במופע מהוקצע, מלהיב ומלא להיטים, שהשאיר את הקהל נרגש לקראת עלייתו של המאסטר לבמה בערב סתיו ירושלמי נפלא ומלא אווירה וציפייה. ואז דילן עלה. נתן את אחת ההופעות הגרועות בקריירה שלו, התעצבן על תקלה טכנית על הבמה, שרוב הקהל אפילו לא שם לב אליה (בנמונט טנץ', הקלידן של ההארטברייקרס, שפך בהיסח הדעת בקבוק בירה לתוך הקלידים וגרם לקצר חשמלי קטן). לאחר ארבעים ומשהו דקות של ביצועים תמוהים ושירים שעוותו כמעט עד כדי חוסר יכולת לזהותם, ניתק דילן את הגיטרה שלו וירד מהבמה, תוך שהוא עוד פורט עליה ללא הגברה. הנסיונות להחזירו כשלו. פטי וההרכב עוד ניסו להמשיך עם ג'אם מאולתר, אבל הערב היה גמור והשאיר טעם רע ומאכזב אצל אלפי הירושלמים שציפו לאחת מהופעות חייהם. אחרי שש שנים דילן יחזור להופיע בישראל ויפצה את הקהל שלו בגדול, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

%d7%93%d7%99%d7%9c%d7%9f_%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9d_%d7%a4%d7%98%d7%99

 

5. חי או מת?

בשנת 1987, גם לפי עדותו בספר Chronicles, דילן היה אמן – ואדם – על הקרשים. חסר כיוון והשראה, עם חיים אישיים מסובכים, כשהפופולריות שלו בירידה חדה והיצירתיות בשפל חסר תקדים. על הנייר, הרעיון לחבר את דילן עם הגרייטפול דד, להקת הג'אמים הפסיכדלית המילולוגית מכולן, שזכתה לתחייה מסחרית מחודשת ב87', היה נראה כאופציה לפתיחת כיוון יצירתי חדש עבור דילן, לפחות כאמן מופיע. כמה חבל שזה לא היה הסיפור. במיטב המסורת של הגרייטפול דד (ודילן עצמו), הטור כלל הופעות חלשות לצד כאלה נפלאות, אבל האלבום, שיצא ב-6 בפברואר 1989 היה לאחד מאלבומי ההופעה המאכזבים של כל הזמנים.  דילן, שהחשיב את ג'רי גרסיה כאחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו, לא ניצל את הזדמנות הפז לרתום את גרסיה וחבריו לגרסאות מעוררות עניין של שיריו הגדולים, כפי שנהגו לעשות בהצלחה בהופעות שלהם. ולמרות שהקלטות לא רשמיות של הופעות מהסיבוב המשותף כוללות לא מעט ביצועים מסעירים ומיוחדים, לאלבום (שאורכו פחות מ-38 דקות בסך הכל) נבחרו בסך הכל שבעה קטעים, רובם עייפים וחסרי השראה ותנופה, שמציבים את הגרייטפול דד בתפקיד של להקת ליווי גרידא מאחורי דילן. מה שיכול היה להפוך, עם עריכה נכונה ותשומת לב מספקת, לאלבום הופעה קלאסי ומהנה, היה לעוד כותר מפוספס ומאכזב בקטלוג של דילן. והיו לא מעט כאלה בשנות השמונים.

6. צימרמנ'ס סיקרט

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסן פרנסיסקו, שאל אחד המראיינים את דילן: "אם אי פעם היית מתמסחר, איזו פרסומת היית עושה?" "בגדי נשים" ענה דילן. השנה היתה 1965. כמעט 40 שנים אחר כך, דילן עמד במילה שלו. למרות שכמה שנים לפני כן הוא מכר את השיר Forever Young  לפרסומת של אפל ואת Subterranean Homesick Blues לזו של גוגל, הפעם לא רק שדילן אישר שימוש בשיר Lovesick, אלא גם השתתף, לצד הדוגמנית הברזילאית אדריאנה לימה, בפרסומת ל- Victoria's Secret בשנת 2004, מהלך שהשאיר מיליוני מעריצים עם גבות מורמות – ואת חשבון הבנק של דילן מלא ותפוח.

 

7. דילן קלאוס

בכ"ה בחודש תשרי תש"ע, או יותר רלוונטי, חודשיים וחצי לפני חג המולד של 2009, שיחרר שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן את אחד האלבומים הכי פחות צפויים בקריירה שמלאה בכאלה. Christmas in the Heart הוא קולקציה של 15 שירי ומזמורי חג מולד, מבוצעים על ידי דילן כשירי פולק וקאנטרי לכל דבר, ללא טיפת אירוניה או ציניות. אחרי ההלם הראשוני, הסכימו גם המחמירים שבמבקרים שמדובר באלבום חביב ומלא קסם ושהיהודי ממינסוטה מצליח לעשות חסד גם שירים שנועדו לחגוג את לידתו של ישוע המשיח.

 

8. דה טיימס, דיי אר א בייג'ינג

מההופעות החשמלית הפרובוקטיביות בפסטיבל ניופורט ובבריטניה באמצע שנות ה-60' ועד לפיאסקו בבריכת הסולטן ב-87', הקריירה של דילן רצופה בקונצרטים מעוררי מחלוקת. אחד הבולטים שהם הוא שתי הופעותיו אחת בבייג'ינג והשנייה בשנחאי, באפריל של שנת 2011. מבקריו, ביניהם עיתונאים ואקטיביסטים ובראשם בעלת הטור המוערכת מורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" התנפלו עליו בטענות של התמסחרות, כניעה לתכתיבי הממסד הסיני המדכא והרודף אמנים, מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם, כולל טענות כי דילן נדרש לאשר את רשימת השירים שישיר בידי פקידי הממשל הסיני. המבקרים תקפו את העובדה כי דילן לא הזכיר את האסירים הפוליטיים הכלואים בסין ולא שר משיריו הפוליטים-מחאתיים משנות ה-60'. בצעד לא אופייני, פירסם דילן באתר הרשמי שלו מכתב גלוי למעריצים, בו הכחיש את הטענות הרבות נגדו, בין היתר כשהוא כותב, בטון ציני: "העיתונות הסינית לא היללה אותי כאייקון סיקסטיז ולא פרסמה בכל מקום תמונות שלי עם ג'ון באאז, צ'ה גווארה, ג'ק קרואק ואלן גינסברג. האנשים שבאו לקונצרט כנראה אינם מכירים אף אחת מהדמויות האלה. ללא שום קשר, הם הגיבו בהתלהבות לשירים מארבעת או חמשת האלבומים האחרונים שלי. תשאלו כל אחד שהיה שם: הם היו צעירים והתחושה היתה שהם אפילו לא מכירים את השירים המוקדמים שלי בכל מקרה". ואולי דווקא פרסום התגובה, מהלך נדיר בקנון של דילן, מראה שהאמן שנתפס כמרוחק, מסוגר ומיזנטרופי, גם הוא, בסופו של דבר, רגיש לביקורת, ממש כמו כל בן אנוש אחר על פני האדמה.

9. כרטיס (קולנוע) בכיוון אחד

כנראה שכמעט כל כוב פופ או רוק ענק מגיע לשלב שבו הוא רוצה להתנסות במעבר מהבמה אל המסך. לעתים רחוקות זה עובד. אבל, ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות העניין מסתיים ברגע מבילך במקרה הטוב ובכישלון קולוסאלי צורב במקרה הרע. ודי אם נזכיר את דייויד בואי המנוח ב- Labyrinthהמקושקש, את מייקל ג'קסון ב- The Wizהמוזר, את פיטר פרמפטון והבי ג'יז ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band האיום, את פרינס ב-Graffiti Bridge הכושל ואת מדונה, פחות או יותר בכל סרט שבו היא לא חיפשה באופן נואש את סוזאן. גם דילן טבל את בהונותיו בעולם הקולנוע, ויש לומר, לא בהצלחה רבה. "אגדת רוק'נ'רול חצי-אפויה… תסריט מפותל יתר על המידה… לא מרגש באופן חסר תקווה", כתב מבקר הקולנוע של "טיים אאוט" הלונדוני על Hearts Of Fire, בו שיחק דילן ב-1987. "הקאסט אדיר המימדים תועה, נבוך ומבולבל, בתוך סצינות חסרות מבנה… ובתוך כל הסצנריו הזה, דילן, רזה באופן מעורר דאגה, משתרע בכסאות בתנוחות שכל במאי עם קצת חמלה היה משכנע אותו עליהן. ובזמן שכולם סביבו עסוקים בהפגנת משחק מאומצת, הוא לא מדבר יותר ממשפט אחד בכל פעם, כשההערות שלו מזכירות, באופן מטריד, משפטים פילוסופיים שניתן למצוא בתוך עוגיית מזל סינית" גזר מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט בביקורת נוקבת על Masked And Anonymous מ-2003, שם חלק דילן זמן מסך עם אושיות כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, פנלופי קרוז, ג'סיקה לאנג, ברוס דרן ואחרים. בקיצור, הנה כלל אצבע לענייני דילן וקולנוע: תמיד עדיף לראות סרט אודות דילן מאשר סרט שדילן משתתף בו כשחקן. ודי אם נזכיר את Don't Look Back של הדוקומנטריסט החשוב די.אי. פניבייקר, שיצא ב-1967 ומלווה את מסע ההופעות הסוער של דילן באנגליה ב-1965, או את No Direction Home אדיר המימדים של מרטין סקורסזה מ-2005, המתעד את גלגוליו האישיים והיצירתיים של דילן בין השנים 1961-1966.

10. נובל אין דה ווינד

ביום חמישי, ה-13 באוקטובר 2016, יצאה מסטוקהולם הודעה שהדהימה והסעירה מיליונים ברחבי העולם. המזכירות הקבועה של האקדמיה השבדית הכריזה, בהודעה לקונית כי: "פרס נובל לספרות ל-2016 יוענק לבוב דילן, על יצירת ביטויים פואטיים חדשים בתוך המסורת הגדולה של השיר האמריקאי". הרשתות החברתיות, מדורי התרבות בעיתונים ומפגשים אקראיים של חובבי רוק, שירה וספרות היו כמרקחה. דיעות בעד, נגד ו"למי אכפת" הופרחו לחלל האוויר כמו פתיתי קונפטי בסוף הופעה של U2. ורק מדילן לא נשמע קול. הוא המשיך, כמתוכנן, את "סיבוב ההופעות הבלתי נגמר" שלו, עם שורה של הופעות ברחבי ארצות הברית (לאס וגאס, אינדיו, פיניקס, אלבוקרקי, אל פאסו…) , במהלכן, כהרגלו, לא דיבר כלל אל הקהל, לא על פרס נובל ולא על שום נושא אחר. גם איזכור קטן לזכיה, שהופיע לפתע באתר האינטרנט של דילן, נעלם משם תוך כמה ימים. ב-21 באוקטובר התראיין אחד מנציגיה הבכירים של האקדמיה השבדית, הסופר פר וואסטברג, לטלוויזיה הציבורית השבדית וכינה את התנהגותו של דילן "חצופה ושחצנית" והוסיף "הוא עושה רושם של אדם זועף ומסוייג. זה לא מפתיע אותי בכלל". "הכדור במגרש שלו עכשיו" סיים הסופר השבדי. שמונה ימים לאחר מכן, בבוקר של ב-29 באוקטובר, דילן הפציע בראיון ל"טלגרף" הבריטי וסוף סוף הכיר בקבלת הפרס. "מדהים. בלתי ייאמן. זה הותיר אותי בלי מילים. מי היה חולם בכלל על דבר כזה?" כשנשאל לגבי משמעות ואיכות המילים שלו, השיב דילן למראיינת עדנה גונדרסן "אני אתן לאנשים אחרים להחליט מה הן. האקדמאים, הם אמורים לדעת. אני באמת לא מוסמך לכך. אין לי שום דיעה בעניין". וכמענה לשאלה "האם תגיע לקבל את הפרס?" הגיעה התגובה: "בוודאי." ואחרי כמה שניות: "אם זה בכלל אפשרי". שלושה ימים לפני קבלת הפרס התבשרנו כי דילן לא יגיע לטקס, אלא רק ישלח נאום כתוב שיוקרא במהלכו (תנאי לקבלת הפרס הכספי). כך גם בגיל 75, מותיר אותנו דילן לפרש, לנתח ולהגג על משמעויותיהן של אמירותיו, כשהוא כבר בדרך למקום אחר, יהיה זה המקום החידתי והמפתיע ביותר אשר יהיה.

bd2

 

מודעות פרסומת

גרסיה א לה וידה

בחודש אוגוסט מצויינים שני תאריכים הנוגעים לג'רי גרסיה, איש הגרייטפול דד ואחד מגדולי המוסיקאים שידעה המאה ה-20. ב-1 לאוגוסט 1942 הוא נולד וב-9 באוגוסט 1995 הוא עבר למימד אחר. הימים האלה נחגגים על ידי מיליוני מעריצי הלהקה כ-The Days Between, כשם אחד השירים שביצעה הלהקה בהופעות באחרית ימיה. בישראל, יש הקוראים לתקופה הזו "ימי בין המיתרים". השנה, חגג החתום מעלה ומטה את המועד בהקלטת שני שירים של ג'רי והדד בעברית, בליווי חבורת נגנים משובחת (ירון בן עמי, אבשה אילן, עומר אשאנו, נטע גופן, אריאל חשבון אוליבה, שקד פורמן). הראשון הוא Deep Elem Blues, בלוז עתיק שבוצע על ידי הלהקה בעיקר בהרכב אקוסטי ותורגם בשפת הקודש ל"חלם בלוז". השני הוא Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo שכתבו רוברט האנטר וגרסיה, שיר שפתח את אלבומם של הדד Wake Of The Flood משנת 1973 והפך לפייבוריט אהוב בהופעות החיות של הלהקה. אני מקווה שתיהנו. אפשר לשמוע ולהוריד כאן:

 

 

Deep Elem Blues

 

Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

תמונה אחת שווה: פול מקארטני ובוב וויר

20160717_201917

 

BOBPAUL

אתמול בפנוויי פארק, בוסטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה: חבר בביטלס על במה אחת עם אחד מחברי הגרייטפול דד. מקארטני הזמין את וויר לבצע איתו שני שירים. את "היי היי היי" של ווינגס ואת "הלטר סקלטר" של הביטלס.

תמונה עליונה: צ'אק סטיינהאוזר (בלעדי לבלוג)

תמונה תחתונה: הטוויטר של פול מקארטני

During his concert at Fenway Park on Sunday night, Paul McCartney was joined on stage by Bob Weir. Together, they performed the Wings song Hi Hi Hi, along with The Beatles classic Helter Skelter

Top photo by Chuck Steinhauser

Bottom photo: Paul McCartney's Twitter account

לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה?

בזמן האחרון אני נתקל בטענות על הקושי למצוא כתיבה איכותית על מוסיקה. יש בזה כמובן הרבה מן הנכון. העולם האינטרנטי / דיגיטלי על הרשתות החברתיות, שיתוף הקבצים וכל השאר אכן נגס קשות במעמדו של מבקר המוסיקה, שפעם היה דמות מורמת מעם, עם בלעדיות על המידע והמוסיקה עצמה. גם המילה "מבקר" בעברית היא בעייתית, כי היא עצמה מרמזת שמדובר ב-Criticism, יעני ביקורת שלילית. אני מעדיף את המונח Writer כשמדובר בכותב או Review כשמדובר בביקורת. בכל מקרה, עדיין לא אבדה תקוותנו, ואם מחפשים, מוצאים הרבה כותבים מדהימים ומאמרים שמאוד כדאי לקרוא. הנה כמה דוגמאות נפלאות (כולן באנגלית, סורי):

 

  • לורה בארטון מה-Guardian, יצאה למסע גיאוגרפי-מוסיקלי בעקבות השיר האהוב עליה ביותר, Roadrunner של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס. היא לקחה כמה ימים ונסעה במסלול שכלל את כל המקומות שמוזכרים בשיר, כולם באיזור בוסטון. המסע הזה הניב כתבה מרגשת, מרתקת ומלאה תובנות על מוסיקת רוק, על אורבניות ועל נוסטלגיה. הנה, כאן.

 

  • דניאל ראלסטון כתב ב-Buzzfeed על הסיפור הלא ייאמן של "הזומבי'ס המזוייפים", שבו ארבעה נערים מטקסס גוייסו כדי להופיע בתור להקה בריטית מצליחה, שהתפרקה בדיוק לפני שהלהיט הענק שלה יצא. סאגה מפותלת (ואמיתית) שמאירה את הצדדים האפלים של תעשיית המוסיקה של שנות השישים. מרתק ביותר. זה נמצא כאן.

 

  • ידידי ג'ף ווייס, אחד מהכותבים הצעירים הטובים ביותר על מוסיקה שפועלים בארה"ב כיום, כתב למגזין Noisey על מאחורי הקלעים של הופעות האיחוד של הגרייטפול דד שנערכו לפני שנה בשיקגו. מסע אישי הזוי, מצחיק, מלא דמויות מרתקות ורגעים מרגשים, סביב התופעה התרבותית שנקראת "גרייטפול דד" והביטוי שלה בראשית מאה ה-21, עשרים שנה לאחר פירוק ההרכב. לקריאה-כאן.

 

  • במגזין Pitchfork ערכו מחווה נאה לפרינס, כשמבקרי מוסיקה בכירים כתבו על סדרת האלבומים הראשונים והמשפיעים שלו. הנה דוגמה נפלאה אחת לכתיבה על מוסיקה – הביקורת של מומחה ההיפ הופ והמוסיקה השחורה נלסון ג'ורג' על האלבום Sign O' The Times מ-1987. ללחוץ ולקרוא.

 

ואם אחרי כל זה, בא לכם לקרוא כמה טקסטים פרי עטו של החתום מעלה, אפשר למצוא כמה מהן כאן, באתר עכבר העיר. תיהנו.

Vinyl – מופע שנות ה-70' של סקורסזי וג'אגר

åééðéì | òåðä 1

כרזת Vinyl

ב-15.2 תעלה בערוץ yes Oh הסדרה העלילתית החדשה והמדוברת  Vinyl, מפעל החיים רב השנים והגלגולים של מרטין סקורסזי (במאי) ומיק ג'אגר (מפיק), בשיתוף התסריטאי המעולה טרנס ווינטר (יוצר "אימפריית הפשע", תסריטאי "הסופרנוס" ו"הזאב מוול סטריט"). אמש נערכה צפייה מוקדמת בפרק הראשון של הסדרה, שאורכו כמעט שעתיים, לעיתונאים, מוסיקאים ובעלי בלוגים נחשבים, מגניבים ומפנקים (או סתם כאלה שהיו פנויים בתל אביב ביום שלישי בערב). לאחר צפייה בשעתיים של Vinyl אפשר כבר לקבוע באופן חד משמעי: מדובר באחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות הטובות ביותר שנראו אי פעם. סדרה שעושה לתעשיית המוסיקה את מה ש"מד מן" עשתה לעולם הפרסום, את מה ש"הסופרנוס" עשתה לעולם הפשע ואת מה ש"שובר שורות" עשתה לבישול קריסטל מת' בבית, או מה שזה לא יהיה. אז מה יש לנו שם? כסף שעובר מעל ומתחת לשולחן, סמים קלים וקשים נצרכים בהינף שטר של דולר, גלריה של מנהלים גזעניים ונכלוליים, תרגילים עסקיים מפוקפקים, אמרגנים גזעניים, שוביניזם סקסיסטי, מטוסים פרטיים, עורכי דין תחמנים, תרגילי מיסוי ומכירות יצירתיים, אלכוהול, אלימות, סקס, דם והרבה, הרבה רוק'נ'רול – כל אלה מוצגים על רקע ניו יורק של תחילת-אמצע הסבנטיז (עם פלשבקים לתחילת שנות ה-60'), בשיחזור תקופתי מדהים, עם דיאלוגים מהירים וחריפים, שלל בדיחות פנימיות לחובבי מוסיקה ופסקול אדיר שיכול, בתוך שניה להתחלף מלד זפלין לאוסמונדס, מהניו יורק דולס לאבבא, מבלאק סאבאת' לאוטיס רדינג, מבו דידלי ל-Slade והרשימה רק נמשכת ונמשכת. בקיצור, מדובר בסדרה מושקעת, מהנה, מטלטלת ומסחררת שהיא בגדר צפיית חובה לכל חובב רוק באשר הוא. המשחק המעולה של בובי קאנוויל, ריי רומאנו, ג'ונו טמפל, ג'יימס ג'אגר (הבן של) וכל יתר הקאסט המעולה, הוא רק הקרם שמעל לממתק הויניל המשובח הזה.

הנה הטריילר של Vinyl

אם ג'אגר פלירטט פה ושם עם עולם הקולנוע במהלך הקריירה שלו, לא בהצלחה כבירה יש לומר, ("פריג'ק", "נד קלי", "פרפורמנס"), הרי שעבור סקורסזי השילוב של פילם ומוסיקה הוא רכיב  מרכזי בקריירה המופלאה שלו וכמה מיצירותיו הפכו לאבני דרך בתחום הקולנוע המוסיקלי הדוקומנטרי.

אז, שניה לפני שהתענוג המוסיקלי, העלילתי והויזואלי של  Vinyl נוחת על מסכינו (הסדרה תשודר ב-yes במקביל לשידורה בארה"ב), הבה ניזכר בכמה מאבני הדרך המוסיקליות של סקורסזי לאורך השנים.

 

Woodstock 1970 (אמנים שונים)

סקורסזי הוא אחד מלא פחות משבעה עורכים שעבדו על הסרט, שהפך שלושה ימים באוגוסט 69' למילה נרדפת לתרבות של דור שלם.

 

The Last Waltz 1978 (דה באנד ואורחים)

סקורסזי מתעד את לפני ואחורי הקלעים של מופע הפרידה של הלהקה האדירה The Band באולם ה- Winterland Ballroom המיתולוגי בסן פרנסיסקו ויוצר את אחד מסרטי הרוק הטובים בהיסטוריה, עם הופעות אורח של יאנג, קלפטון, מוריסון, ווטרס, מיטשל, דילן ורבים אחרים.

 

 2003 Martin Scorsese Presents The Blues (אמנים שונים)

סדרת מופת המתעדת את התפתחותו של הבלוז, ממוסיקה אפריקאית קדומה, דרך תקופת הזוהר של שנות ה-40', ה-50' וה-60' ועד להשפעתו על הסול וההיפ הופ של המאה ה-21. סקורסזי הפיק את הסידרה וביים את הפרק הראשון.

No Direction Home 2005 (בוב דילן)

סקורסזי מנסה לפענח את חידת בוב דילן. בדרך יוצא לו סרט תיעודי מורכב, מסתורי ויפהפה, שמשאיר לא מעט מהתעלומות פתוחות.

 

Shine A Light 2008 (הרולינג סטונס)

סקורסזי מתעד בוירטואוזיות מופע שלם של הרולינג סטונס ב-Beacon Theater בניו יורק ושוזר קטעי הופעה אדירים בחומרים מההיסטוריה הארוכה של הלהקה.

 

Living In The Material World 2011 (ג'ורג' האריסון)

הסרט המקיף ביותר שנעשה על הביטל המנוח ג'ורג' האריסון: סקורסזי עוקב ברגישות אחר חייו האישיים של האריסון ומתעכב על המוסיקה, האמונות ופילוסופיית החיים שלו. מסע מרתק מההתחלה הצנועה, דרך התהילה המסנוורת ועד הסוף העצוב.

 

??20 סרט דוקומנטרי חדש בעבודה (גרייטפול דד)

סקורסזי והבמאי אמיר בר-לב נמצאים כרגע בעבודה על סרט תיעודי על הלהקה האגדית Grateful Dead, בהמשך לחגיגות 50 שנה להיווסדה וסדרת הופעות הפרידה הסנסציוניות שהתקיימו בקיץ 2015. יש למה לחכות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להסתדר בטור! – טיפים למוסיקאי הישראלי בסיבוב הופעות בארה"ב (ובכלל)

לכותב שורות אלו יש (חוץ מנטיה תמוהה לכתוב על עצמו בגוף שלישי) נסיון מה בהופעות מעבר לים. ברם, בחודש האחרון יצאתי (היי, גוף ראשון! טוב שחזרת) לסיבוב הופעות בארצות הברית, שכלל שמונה הופעות בחמש מדינות תוך שבועיים. וכמי שכבר שמע בחלחלה על הרכבים ישראלים שחזרו מסיבובי הופעות בחו"ל והם חולים, רעבים, מסוכסכים, מדוכאים ומרוששים, חשבתי שיכול להיות מועיל לחלוק עם קוראי הבלוג כמה מהתובנות שנצברו בשנים האחרונות. אם זה יעזור ולו למוסיקאי אחד לעבור את החווייה בצורה חלקה ונעימה יותר, דיינו. תגובות, הערות ותוספות תתקבלנה בברכה.

20151211_103900

תגיעו מוכנים ותאמו ציפיות

הצלחה של טור בחו"ל תלויה הרבה מאוד בפרטים הקטנים. קודם כל, תגדירו לעצמכם מה מטרת הסיבוב: לצבור חוויות? להיחשף לקהל חדש? לגבש את הלהקה? לבקר סוף סוף ב-Primark? אולי בכלל להרוויח כסף?!? טוב, אחרי ההפוגה הקומית הזו, בואו נדבר על מה שחשוב.

  • חשבו מראש את ההוצאות מול התקציב שיש ברשותכם ורווחים עתידיים. לא נעים להיתקע בקלארקסון, קנטאקי ביום שבת בלילה, בלי כסף לסיגריות או למקום לישון בו.
  • בדקו מראש מה הציוד והמפרט הטכני בכל מקום בו אתם מופיעים. לא כיף לצאת לחפש סטנד למיקרופון בפרברי בולטימור בחושך, חצי שעה לפני הופעה.
  • ודאו מראש דרכי הגעה לכל מקום. הארץ שאתם נמצאים בה היא כנראה גדולה יותר מישראל, יש בה יישובים שונים בעלי שמות דומים או אפילו אותו שם, והמרחקים גורמים לכל תיקון טעות קטנה בניווט (יצאתם ביציאה 13 במקום 12 על ההייוויי) לגזול מכם הרבה זמן יקר.
  • נסו להתקמבן מראש על דילים (טיסות, מלון, אירוח, רכב, אוכל) ובקיצור: נסו לדעת כמה שיותר על הטור שלכם לפני שתצאו אליו. עדיף לתכנן בשקט בבית מאשר לאלתר במקום לא מוכר, עייפים ותחת לחץ זמן.

20151220_130813

תוודאו שזה באמת מתאים לכם

  • מסוגלים לעמוד בטיסות ארוכות, עם קונקשנים מבאסים במקומות מדכאים והמתנות של שעות בשדות תעופה קטנים?
  • אין לכם בעיה לישון על כל דבר, ממיטת קינג סייז במלון במנהטן ועד למזרון מתנפח בבייסמנט מעופש בלונג איילנד?
  • אתם אוכלים הכל ולא בררנים בענייני אוכל (בשר, גלוטן, שומן, לא כשר, פאסט פוד) ?
  • אתם מסוגלים לפרוק ולהעמיס חזרה ציוד חשמל, אביזרי סאונד, כלי נגינה ומזוודות כמה פעמים ביום לתוך חללים קטנים במיוחד – ואז להידחס ביניהם?
  • אין לכם רגישות מיוחדת למזג אוויר קיצוני? (כמו מעבר בין 4- במינסוטה ל-20 מעלות באטלנטה, תוך 4 שעות)
  • אתם מסוגלים, אחרי כל זה, לנגן את אותם השירים, ערב אחרי ערב, באותה התלהבות ומקצועיות כמו בפעם הראשונה?

סימן שאתם מוכנים. צאו לדרך.

20151221_130951

תהיו מקצוענים

כמי שמגיעים מארץ החפיף והחרטא, הקומבינה, העוקץ , ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", כל הקונספט של מקצוענות יכול להיראות זר ומוזר לכם. אבל כדאי שתתרגלו אליו מהר.

תגיעו בשעה הנקובה לסאונד צ'ק. נגנו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לכם. נגנו טוב ומהודק (הלהקה שלפניכם והלהקה שאחריכם ינגנו ככה). הודו לצוות המקום וללהקות שהופיעו אתכם. הודו לקהל – גם אם הוא מונה 8 אנשים כולל ברמנים. ציינו איפה אפשר לשמוע או לקנות את המוסיקה שלכם. תכינו סטיקרים וכרטיסי ביקור. והכי חשוב: לכו לישון וקומו בשעות הגיוניות. לא מעט להקות התפרקו אחרי יום חיפושים בעקבות חבר הרכב שהחליט לבלות את הלילה מחוק בבר מזדמן, בשיטוט בעיר, ליד באנג גדול מימדים בדירה של חבר או במיטתה של איזו נערה מקומית. כלל ברזל: כשיש הופעות – אין יציאות. תשמרו את זה לימים הפנויים שלכם.

תהיו נחמדים

כבדו את מנהגי המקום. בררו איך קוראים לאיש הסאונד. תקשרו איתו באופן מקצועי. הודו לו מעל הבמה בסוף ההופעה. יש סבירות שגם הוא מנגן בלהקה ושיצא לו כבר להגביר הרכבים קצת יותר משמעותיים מזה שלכם. קללות, פשיטת בגדים, שתיה ועישון על הבמה במהלך הופעה כבר לא נתפסים ברוב האולמות בארה"ב כמשהו סקסי במיוחד במקרה הטוב וכמשהו שעשוי להכניס אתכם לצרות במקרה הריאלי. אתם לא ג'ים מוריסון ולא סיד וישס. תשאירו רושם טוב ותגרמו לאנשים מסביבכם חשק לראות אתכם שוב.

20151218_121012

עיזרו זה לזה

כמה טריוויאלי, ככה נכון. הופעה היא סוג של מסע אלונקות, שיכול לעבור בסבבה אם כולם נותנים יד, או כתף. תמיד תהיו הראשונים לסחוב. עזרו גם למתופף המסכן לקפל ציוד. בכלל, תתייחסו לציוד כאילו הוא רכוש משותף של כולם, יעני- כולם סוחבים הכל ואין "שלי-שלך". יחד עם זאת, דעו לתת ספייס אחד לשני. כי אפילו מוסיקאים יפים, כשרוניים ומגניבים כמוכם הם אנשים שיכולים להימאס לפעמים. תמכו נפשית אחד בשני, ומצד שני גם השאירו פתח למרחב אישי, כי כל אחד זקוק לזה מדי פעם. אפילו הבסיסט.

כאן זה לא ישראל. אל תתחכמו.

  • לא עם צוות המטוס
  • לא עם אנשי ביקורת הדרכונים
  • לא עם פקיד ההגירה
  • לא עם בעל האולם והפרומוטר
  • בטח שלא עם שוטרים, פקחים ואנשים במדים למיניהם. אלא אם כן חותמת שחורה בדרכון ואיסור כניסה למדינה בעשור הקרוב מחרמנים אתכם עד כדי איבוד שליטה.
  • לא עם כתבים ומראיינים. תחסכו מהם את ההומור הישראלי ואת הבדיחות הפנימיות של הלהקה. תבואו מוכנים. דברו קוהרנטי, ברור, ממוקד. בכל מקרה, השתדלו לבחור את חבר הלהקה עם השליטה הטובה ביותר באנגלית לצורך ראיונות.

20151220_134619 

ועוד כמה נקודות למחשבה…

  • בנו סט ליסט (רשימת שירים) מראש, אבל תתכוננו גם לשנות אותה מהופעה להופעה, לפי תגובות הקהל
  • תעבדו מראש על דברי הקישור בין השירים (אם בכלל צריך אותם). אל תשאירו את זה לאילתור, בטח לא בהופעות הראשונות.
  • הקפידו על פרסום מראש. פייסבוק, מיילינג ליסט, ויז'ואלס, פוסטרים, לוגו להקה, שימו מוסיקה שלכם אונליין וכל דבר אחר שעשוי לדחוף אתכם קדימה ולהקל על הקהל למצוא אתכם.
  • אמריקאים אוהבים לפרגן למוסיקה שהם שומעים ואוהבים. חישבו על מרצ'נדייס: חולצות, כובעים, תיקים, תקליטים ודיסקים, קונדומים, כרטיסי אשראי וארונות קבורה ממותגים (שלושת האחרונים תקפים רק אם ללהקה שלכם קוראים KISS). יכול להיות שיהיה לכם יותר קל לייצר אותם בארץ היעד או לשלוח אותם לשם מבעוד מועד, כדי לא לסחוב סתם משקל מיותר.
  • חישבו על נחיצותו כל דבר שאתם לוקחים איתכם ונסו לטוס כמה שיותר קל. מה שלא יורה – שיישאר בבית. אחרת תחוייבו במשקל יתר כשתטוסו ותזדקקו לכמה חודשים של טיפול בבעיות גב כשתחזרו.
  • חדדו את יכולות המינגלינג שלכם. צרו קשרים, קבעו פגישות, דברו ושוחחו עם כל אחד, קחו ותנו כרטיסי ביקור. מי יודע מה יכול לצאת מזה בעתיד.
  • אל תלכלכו על אמנים אחרים. בטח לא על אמנים ישראליים. שמרו את האבחנות האישיות שלכם לעצמכם, גם כי זה לא מקובל בארצות ניכר וגם כי Karma is a bitch, yo.
  • הישארו צנועים ודעו את מקומכם. גם אם אתם כוכבי-על בלבונטין, בבוקסא או בצימר, באירופה – ובמיוחד בארה"ב – אתם עוד טיפה קטנה בים המוסיקה המקומי. תתנהגו ככה. אפשר לתת את השואו המגלומני של הלייף על הבמה – ועדיין להישאר צנוע וחביב מחוץ לה (שמעת, בונו?)
  • אל תתכננו לו"ז צפוף מדי. תשאירו זמן לאגור כוחות, לישון, לעשות כביסה ולחפש את הפדאל היקר של הגיטריסט ההיסטרי בבקסטייג' המבולגן של האולם שהופעתם בו אתמול בערב.
  • אל תתנשאו על הצוות הטכני – נסו ללמוד מהם. יש סיכוי טוב שחלקם נמצאים בביזנס עוד מלפני שאתם נולדתם, הם מכירים את הציוד שלהם יותר טוב מכם והם כבר הגבירו כמה להקות טיפה יותר גדולות מכם.
  • למרות הפיתויים, נסו לאכול בריא. קשה לעמוד בפני המבורגר בשתיים בלילה אחרי הופעה, מאתגר להימנע מבייגל ולאטה על הבוקר או מצלעות ברביקיו, דלי צ'יפס וחבית קולה בצהריים, אבל תעשו את המיטב. זה ישתלם בהמשך הטור. אנשים נוטים לחטוף מחלות בסיבובי הופעות, משפעת ומיגרנה ועד שלשולים, עצירות, דלקת ריאות ושיעול טורדני. נסו לאכול מזון שנותן לכם אנרגיה ובוזמנית מרחיק מכם את כל המרעין בישין שלעיל.

20151220_220111

זהו, דיברנו מספיק. עכשיו צאו לדרך ו…תנו למוסיקה לדבר. בהצלחה.

2015-12-20 16.38.55ליבינג רום-1