מת על עברית, אסיר תודה על המוזיקה

The Days Between, ובעברית "ימי בין המיתרים" ככה נקראים בפי מעריצי הגרייטפול דד התאריכים 1 עד 9 באוגוסט. ה-1 באוגוסט הוא יום הולדתו של ג'רי גרסיה המנוח וה-9 באוגוסט הוא יום מותו (בדיוק לפני 25 שנים מכתיבת פוסט זה, ב-1995). את התאריכים אלה מציינים מדי שנה מיליוני Deadheads ברחבי העולם בשלל הופעות, משדרים, התכנסויות, פוסטים, פודקאסטים, ג'אמים ופעילויות נוספות, לזכרו של האיש שהפך כמעט למורה דרך מוזיקלי ותרבותי לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם.

השנה, התבקשתי לתרום פוסט לניוזלטר של קהיליית הגרייטפול דד בישראל, שעוסק פרוייקט המחווה שלי למוסיקה של גרסיה, רוברט האנטר והגרייטפול דד, שתורגמה לעברית והוקלטה לאלבום The Promised Land. הנה הטקסט המלא, להנאתכם:

---

רץ ורץ, ולוקח ת'זמן

חן רותם (סגול 59)

המשפט הכי קלישאי, לעוס ונדוש, אולי, בקשר לגרייטפול דד הוא הציטוט על המסע הארוך והמוזר וכו'. במקרה של "הארץ המובטחת" הסתבר לי, פעם אחר פעם, שלפעמים כל הקלישאות נכונות.

לאחר כמה שנים של צלילה למעמקי קטלוג הדד, כמובן בהשראתה והשפעתה של מור, זוגתי היקרה, התחלתי, אולי סביב 2013, לשרבט על דפים מזדמנים, תרגומים של שירים של האנטר וגרסיה. בעיקר בשביל הכיף ובשביל לאמן קצת את שרירי התרגום שלי, שבעבר הפעלתי באופן מזדמן כדי לאזרח שירים של לאונרד כהן, פרנק זאפה, טום ווייטס וכמה שירי ראפ. לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אחרי כמה נסיונות לחבר מוזיקאים מקומיים לעניין, שמתוך ענייני לוחות זמנים ועיסוקים או פשוט מפני שהרעיון נראה מוזר, מעורר יראה או סתם בלתי ישים, בהבלחה של גורל, פגשתי בעמי יארס, מוסיקאי נהדר מפילדלפיה שבדיוק עמד לסיים שהות של תשע שנים בישראל. וככה, על כמה (וכמה) בירות ב"דאנסינג קאמל" בתל אביב, נולד הרעיון לחבר את המילים שעל הדף לאיזושהי מציאות מוסיקלית מתועדת. בעוד אני נותן גז על עוד ועוד תרגומים חדשים, עמי, שכבכר החל לארוז מזוודות לקראת חזרה לארה"ב, הביא את המולטי-מוסיקאי אבשה אילן שינגן בס, אני גייסתי את ידידי נעמן שדמי שינגן קלידים, בחור בשם ג'ייסון רייך שלח ערוץ מנדולינה במייל מארה"ב וכשעמי ואני בגיטרות ובכלים, נוספים התחלנו להקליט בדירה קטנטנה בקומה שלישית ביפו, בממ"ד, עם מזרן עבה שמונח על החלון לצורכי אטימה. האמת, שאם תקשיבו טוב, אולי תצליחו לקלוט פה ושם קולות שירה של מואזין ברקע של אחד השירים. תוך כדי התהליך, וכדי לעשות את הפרוייקט המתגבש כמו שצריך, החלטתי לבקש את ברכת הדרך מ-Ice Nine, חברת הפאבלישינג של הגרייטפול דד. בהיותי הבחור הנאיבי שאני, פשוט שלחתי להם מייל. ובהיותם מי שהם, בתוך יומיים קיבלתי חזרה מייל המאשר את הפרויקט, מברך עליו ושמח על עצם קיומו, בלי שום תנאים או מגבלות – מהלך נדיר ביותר בתעשיית המוזיקה באמריקה, ובכל מקום בעצם. על כך, תודה לאלן טריסט, איש חשוב בהיסטוריה של הדד, שהולך עם הלהקה כבר מסוף שנות ה-60'.

עוד עניין די מוזר: כשסיימנו להקליט את השירים לאלבום, לא היו בהם ערוצי תופים בכלל – כי לא הקלטנו תופים, בגלל אילוצי מרחב. השארנו את העניין הזה לסוף, מה שנוגד את כל תורת ההקלטות הידועה לאנושות. האמת, אני לא מכיר פרויקט שהיה מוקלט עד תומו רק בלי תופים ושהתופים הוספו לו בסוף. זה משוגע, מסוכן וחסר אחריות לחלוטין. מה עושים? רק אדם אחד היה יכול לבצע את המשימה המטורפת למדי הזו. גון אמיר, בן למשפחת דדהדס שסביר שרובכם מכירים, כאילו התאמן כל חייו לרגע הזה. הכנסנו אותו לאולפן, הרצנו את כל האלבום באזניות והוא ניגן את כל השירים באופן מושלם מהתחלה ועד הסוף, כמעט ללא טעויות או עצירות. מי שקצת מכיר תהליכי עבודה באולפן, יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. סאי, אחותו של גון, הצטרפה בהמשך להרכב החי שלנו ושרה הרמוניות נהדרות גם בהופעות וגם בהקלטות.

בינואר 2015, כמה דקות אחרי שסיימנו את סשן המיקסים האחרון לאלבום, כשהיינו עדיין באולפן 'סטריט מיוזיק' בפלורנטין, קפצה פתאום בטלפונים הניידים הידיעה שהגרייטפול דד יקיימו חמש הופעות פרידה, לרגל 50 שנים לקיום הלהקה, תחת השם Fare Thee Well. הכל המשיך להתחבר.

משם ועד היום, הכל התגלגל לבד, בלי יח"צ, בלי קידום ברשתות, בלי קמפיין, בלי מימון המונים. רק עם הרוח המסתורית של ג'רי והדד ששורה על הפרוייקט הזה מיום שנחלם בגינה קטנה בתל אביב. השם שנבחר, The Promised Land התאים בול, עדי, עוד נצר למשפחת דדהדים, עשתה את העיצוב המהמם, האלבום עלה לרשת, דיסקים הודפסו, נמכרו ואזלו, תקליטי ויניל הודפסו, עשרות אלפי הורדות ברשת, כתבות הופיעו בעיתונים כאן, שם ומעבר לים, השמעה בתוכנית הרדיו של דייויד גאנס וגרי לאמברט ב-Sirius XM חשפה את "אני והדוד שלי" לרבע מיליון מאזינים וכמובן, איך אפשר בלי, המון הופעות בארץ,  עם בטי, יובל, טל, אלון ואבשה: מחאן הגמליה בדרום ועד כרמיאל, כפר הנשיא ועמיר בצפון, דרך גבעת חיים, מעברות ומושב אמץ, תל אביב, ירושלים, יפו ורמלה, צוזאמן וקפה ביאליק, וואי קפה, הדאנסינג קאמל ובר גיורא ואמפי מיני ישראל ועוד ועוד… לא מעט מוסיקאים מצויינים הצטרפו מדי פעם להופעה זו או אחרת, ודי אם נזכיר את גיא דגן, דויד פרץ, איתמר בק, אייל עצמון וירון בן עמי. בחמש השנים האחרונות נוספו עוד שירים לרפרטואר המוקלט ולזה שבהופעות. התרגומים החדשים של "נשים חומות עין", "גל שקט", "מיסיסיפי", "ספינת טיפשות", "חלם בלוז", "הכל בגלל השושנים" ועוד עלו לרשת, והיד עוד נטויה.

אני יוצא לנדוד עם השירים האלה כבר חמש שנים לסירוגין ברחבי ארה"ב, אוסף חוויות וסיפורים ורגעים שתקצר היריעה מלתאר אותם כאן במלואם. פסטיבל באטלנטה, מרכז קהילה יהודית במיניאפוליס, בית כנסת בפילדלפיה, בייסמנט בברוקלין, חנות גיטרות בבולטימור, בר בבוסטון, מועדונים בווילג' בניו יורק, בית קפה בניו ג'רזי, הופעה ב-Garcia's, המועדון שממוקם בקפיטול ת'יאטר בפורט צ'סטר ניו יורק, הופעה מצולמת במערכת מגזין Relix  במנהטן, בנוכחות פיטר שפירו, אותו יהודי יקר שאיחד את הדד ב-2015, ובמרץ האחרון גם הופעות באירוע היהודי הגדול העולם, ועידת איפא"ק בוושינגטון די.סי, עם 18,000 משתתפים. וכל הזמן, מפגשים עם דדהדים והמון המון סיפורים שאמת צרופה, זכרון מתעתע והשפעות הזמן וחומרים משני-תודעה כאלה ואחרים רק הופכים אותם למרתקים יותר. ראסל, דייוויד, עמי, אבשה, חיים, סי, עדין ונוח היו שותפים למסעות האלה.

אם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שגרסה בעברית של Friend of The Devil  תיכנס לפלייליסט של גלגל"צ, ששירי הדד בעברית ינוגנו בג'אם לייב אצל יואב קוטנר, ששיר מהפרויקט יסיים פרק של "היהודים באים", שהפרוייקט יסוקר בתכנית של ערוץ PBS בארצות הברית, שאשתו ובתו של ג'רי ישמעו את האלבום, יתמכו וישלחו אהבה מקליפורניה. הייתי כנראה חושב שאתם מוזרים. אבל אירועים מוזרים, צירופי מקרים לא הגיוניים והסתברויות של אחד למיליון שמתגשמות כלאחר יד הם, כמו שיודע כל דדהד, דברים שכיחים מאוד בעולם של הגרייטפול דד. תודה למור שהכניסה אותי לעניין, תודה לכל מי שממשיך ליהנות מהפרוייקט המוזר הזה, שמנהל את עצמו מצוין בלי שום עזרה, ותודה למוסיקה ולמילים שהתמסרו באופן כל כך טוטאלי לשפת הקודש של הארץ המובטחת.

להאזנה והורדה של כל שירי The Promised Land, כולל הקלטות אולפן, סשנים אקוסטיים, הקלטות דמו והקלטות מהופעות חיות: https://thepromisedland1.bandcamp.com/

ימי בין המיתרים של ג'רי גרסיה

ג'רי גרסיה, אייקון מוסיקלי ענק, איש שהשפיע על דורות שלמים של מחפשי דרך מוסיקליים והפך, בעל כורחו ובניגוד גמור לאופיו ולרצונותיו, לסוג של מדריך, מנטור ומורה לחיים עבור מיליונים ברחבי העולם, נולד ב-1 באוגוסט 1942. בתום (או, ליתר דיוק, בעיצומו של) מסע מוסיקלי מוזר, מטורף, מרהיב ואינטנסיבי, הן עם הגרייטפול דד והן עם אינספור הרכבים, פרוייקטים וג'אמים עם מגוון בלתי נתפס של מוסיקאים, נפטר גרסיה 53 שנים ושמונה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1995. את תשעת הימים שבין תאריך לידתו ותאריך מותו, מציינים רבים ברחבי העולם כ-Days Between, כשם אחד השירים האחרונים שגרסיה ביצע. בקרב חובבי גרסיה והדד בישראל מוכרים הימים האלה בשנים האחרונות כ"ימי בין המיתרים".

 

בכל שנה בתשע השנים האחרונות, פרט לקונצרטים מיוחדים ושאר פעילויות ומחוות, מוקרן מדי שנה בבתי קולנוע בכל רחבי ארה"ב, תחת הכותרת GD Meetup At The Movies, קונצרט של הדד על מסך ענק, שנבחר מבין ההופעות שצולמו מכל שלבי הקריירה המפותלת של הלהקה. השנה, בפעם הראשונה, המיזם הגיע גם לישראל, וכך, זכה מי שרצה בכך לראות בסינמטק בהרצליה (תודות לברק חיימוביץ' על היוזמה ולצוות הסינמטק על הביצוע) את ההופעה המצויינת של הגרייטפול דד שנערכה בג'יאנטס סטאדיום בניו ג'רזי, ב-17 ביוני 1991. נתבקשתי לומר כמה מילים לפני תחילת ההקרנה, ואני מביא את הטקסט בשלמותו כאן, לטובת אלו שביקשו זאת. 'Keep Truckin !

 

 

ביקום המקביל והמוזר שנקרא "הקריירה של של הגרייטפול דד", כל מה שסביר שיקרה, כל אירוע או מהלך שהגיוני ומניח את הדעת, לא קורה אף פעם. ומאידך, כל צירוף מקרים שלא מתקבל על הדעת, כל אירוע אבסורדי, שנוגד את כללי ההגיון והשכל הישר, קורה פעם אחר פעם, באופן אגבי, כמעט נונ-שלנטי בהיתכנותו הקוסמית, שמרגע שמתרחשת, נראית כמו האירוע הכי רגיל, סביר ושגרתי בעולם.

ב-26 ביולי 1990 מת ברנט מידלאנד, מי שהחזיק מעמד בכיסא הקלידן של הלהקה יותר זמן מכל אחד אחר והשלישי שעבר למישור אחר של קיום בטווח זמן של 17 שנים. יש להקות שהיו לוקחות במקרה כזה איזה טיים אאוט להתאושש, לעכל, אולי אפילו היו מתפרקות כתוצאה מאירוע טראגי שכזה.

לא הדד.

בערך מאתיים ימים אחרי מותו של ברנט, פתחו הדד בטור עצום, שהתחיל עם שלוש הופעות באוקלנד קולוסיאום בשניים בפברואר 91, והסתיים, אחרי 77 קונצרטים, בדיוק באותו מקום, עם ארבע הופעות רצופות, האחרונה שבהן, במיטב המסורת, בערב השנה החדשה שבין 91 ל-92. הטור כלל הופעות במקומות מיתולוגיים כמו נסאו קולוסיאום, השורליין אמפית'יאטר בקליפורניה, אר.אפ.קיי סטדיום בוושינגטון די.סי, סולג'ר פילד בשיקגו, תשע הופעות במהלך עשרה ימים במדיסון סקוור גארדן ועל הדרך גם קונצרט בלתי נשכח לזכרו של ביל גרהאם, אחד האנשים החשובים בסיפור של הדד, בגולדן גייט פארק בסן פרנסיסקו, כשהלהקה מארחת את ג'ון פוגרטי ואת ניל יאנג לכמה ביצועים באמת חד פעמיים.

1991 היתה שנה קשה לתעשיית המוסיקה. מכירות אלבומים צנחו, ענף ההופעות החיות היה בדעיכה וחברות תקליטים הצטמצמו או נסגרו לחלוטין. אבל הדד, כפי שנכתב עליהם באותה תקופה ברולינג סטון מגזין, הם Recession-Proof Band. להקה חסינת מיתון. בששת החודשים הראשונים של 1991, השנה שהמומחים הכריזו עליה כאחת הגרועות ביותר בהיסטוריה של תעשיית המוסיקה האמריקאית, הכניס סיבוב ההופעות של הדד, חבורת הדינוזאורים ההיפיים הקשישים מהסיקסטיז, 20 מיליון דולר. פי שניים מהלהקה הצעירה והלוהטת שהגיעה למקום השני בדירוג, גאנז אנד רוזז. כמובן שכל ההופעות בטור של הדד היו סולד אאוט מראש.

כדי להתגבר על החלל שהשאיר ברנט, גויסו ללהקה שני נגנים חדשים, שבכשרונם האדיר תוכלו לחזות עוד כמה דקות. וינס וולניק, שניגן קלידים בלהקת הארט-רוק / ניו ווייב המצויינת The Tubes מסן פרנסיסקו וברוס הורנסבי, יוצר ופסנתרן מחונן, אקורדיוניסט מעולה וזמר מצויין וכבר כוכב ענק בפני עצמו, עם אלבום בכורה שנמכר במיליונים וסינגל במקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ובארצות רבות אחרות. הישג שהדד מעולם לא הצליחו, ויש שיאמרו מעולם לא התיימרו,  להגיע אליו.

ההופעה שנראה הערב, בתזמון מושלם עם יום הולדתו ה-77 של ג'רי ויחד עם המון אנשים טובים אחרים ברחבי העולם, התקיימה בערך באמצע הטור, ביום שני, ה-17 ביולי. והיא השנייה מבין שתי ההופעות שהתקיימו יום אחרי יום, ב- Giants Stadium בניו ג'רזי, איצטדיון פוטבול עם תפוסה של למעלה מ-80,000 צופים. השערים נפתחו בשעה חמש. החימום התחיל בשבע וכרטיס, אגב, עלה 25 דולר.

אז מה מיוחד בהופעה הזאת ולמה כדאי לשים לב? קודם כל, זו אחת משתי הופעות בלבד של הדד שהוקלטו בציוד 48 ערוצים אנלוגי, מה שאומר שהסאונד שתשמעו הוא לא פחות ממרהיב וגם איכות הצילום והעריכה מכמה מצלמות שתיעדו את ההופעה. להקת החימום, אגב, היתה Little Feat, עוד מיתולוגיה מוסיקלית אמריקאית בפני עצמה.

זו גם הפעם הראשונה בסדרת אירועי Meet up at the Movies שבה אנחנו זוכים לראות את ההרכב עם וינס ועם הורנסבי בפעולה. וולניק המשיך להופיע עם הדד עד לפירוק הלהקה ב-1995 (ובמיטב מסורת קלידני הדד, נפטר ב-2006), והורנסבי הופיע איתה און-אנד-אוף, ככל שקריירת הסולו שלו איפשרה, בכ-100 הופעות בסך הכל.

השיר הפותח, המפתיע והלא שגרתי, במונחים של היסטוריית הדד, הוא Eyes of The World, וזה, יש שיאמרו, אחד הביצועים הטובים ביותר שלו בכל הזמנים. הפעם האחרונה שהשיר הזה פתח הופעה של הדד היתה ב-13 באוגוסט 1975. שימו לב גם למוטיב המוסיקלי של Dark Star, שפורץ, מגיח או רק מרומז לאורך כל ההופעה כמעט, במיוחד ביוזמתו של הורנסבי, האיש שגרסיה, שפשוט זורח מהנאה לאורך ההופעה הזאת, נתן לו קרדיט על כך שאיתגר אותו להגיע למחוזות מוסיקליים חדשים ומעניינים במיוחד.

מה עוד יש לנו כאן? קלאסיקות אהובות מהסבנטיז, כמה שירים נדירים למדי בסטים של הדד ("ניו ספידוויי בוגי" ו-"מייט אז וול") בלוז אחד, דילן אחד, שירים של ג'רי ושל בובי, דראמס, ספייס וקאבר מפתיע למדי של עוד להקה אמריקאית אגדית, שסוגר יפה את כל העסק.

יש שיגידו שזה היה הטור הבאמת-מצויין האחרון של הדד, ממש שניה לפני שהמתחים החברתיים הפנימיים, הבעיות הלוגיסטיות והכספיות וההרגלים הרעים של גרסיה הרימו את ראשם וסימנו את תחילת הסוף. יש שיתווכחו על כך. אבל, כידוע, דדהד שלא מתווכח, מתדיין ומדסקס חייב לרוץ באופן מיידי לרופא לבדוק אם עדיין יש לו דופק. כמובן שהיו עוד לא מעט הופעות מדהימות גם בהמשך הדרך, בטוח שאת חלקן עוד נראה בהקרנות הבאות.

אחרי ההופעה שנראה הערב, הלהקה חזרה עוד כמה פעמים לג'ייאנטס סטדיום. בדיוק שנה מאוחר יותר, בשתי הופעות ביוני 92, עם סטיב מילר שפתח והתארח, ביוני 93, בהופעות שראו את ג'רי מנגן יחד עם סטינג, באוגוסט 94, עם חימום של טראפיק, שג'רי, כמובן, לא החמיץ את ההזדמנות להצטרף אליהם, ב"דיר מיסטר פנטסי" ו"גיב מי סאם לאבינ'" ולבסוף ב-18 וב-19 ביוני 1995, פחות מחודשיים לפני שג'רי ירד סופית מהאוטובוס, בשתי הופעות אותן פתח בוב דילן, שהפעם, משום מה, לא שיתף פעולה על הבמה עם הדד אלא רק פתח את הערב. שתי ההופעות שלא מומלץ לצפות בהן לאוהבי ג'רי בעלי לב חלש ובלוטת דמעות רגישה.

אבל, כמו שנאמר Don't shake the tree when the fruit ain't ripe, אז בואו נעלה לכמה שעות על טריפ במכונת הזמן ונחזור עשרים ושמונה שנים אחורה, אל ערב קסום במיוחד בצפון ניו ג'רזי. וג'רי, אם אתה שומע אותנו – מזל טוב ותודה על כל הקסם הזה, עיניים שלנו. בעצם, עיניים של העולם.

תיהנו.

———————————————————–

השיר שפתח את ההופעה – Eyes of the World

 

 

 

 

 

תמונה אחת שווה: אסיר תודה במצרים

ג'רי גרסיה נפטר היום, 9 באוגוסט, לפני 23 שנים.

הנה תמונה של ג'רי וחברים במצרים, בספטמבר 1978. עת הגרייטפול דד באו לתת שלוש הופעות היסטוריות למרגלות הספינקס והפירמידה הגדולה בגיזה.

 

The Grateful Dead – backstage party – Egypt 1978

 

 

והנה דוגמה קטנה אחת, מתוך אינספור, לגדולתו של האיש:

 

 

 

 

 

Blues For Drora

This post contains an exclusive interview with Mrs. Drora Prior, the Israeli literature lecturer who translated Grateful Dead's Blues For Allah into Hebrew for the release of the Dead's 1975 album of the same name.

The English transcript of the interview can be downloaded via THIS LINK.

 

החודש לפני 43 שנים, נכנסו חברי הגרייטפול דד לאולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבום האולפן השמיני במספר של הלהקה. האלבום, שיצא לאור ב-1 בספטמבר 1975, נחשב עד היום לאחת מפסגות היצירה של ההרכב המיתולוגי והאהוב. האלבום מסתיים ביצירה ארוכה, מסתורית ומורכבת, הבנוייה משלושה חלקים, ונקראת, כמו האלבום כולו, Blues For Allah.

לתקליט עצמו צורף דף פנימי ובו מופיע השיר, פרט למקור באנגלית, גם בתרגומים לערבית, לפרסית ו…לעברית! הקרדיט לתרגום העברי ניתן ל-Drora Prior.

תהייה סקרנית שהעלה אחד החברים בקבוצת הפייסבוק הפעלתנית Israel Grateful Dead שלחה את הבלוג למסע בלשי קצר, כדי למצוא את הישראלית היחידה שקיבלה אי פעם קרדיט באלבום של גרייטפול דד. הבלוג שמח לדווח כי המשימה הושלמה בהצלחה.

דרורה פריאור היא חוקרת ומרצה לספרות, שפירסמה מחקרים העוסקים בעיקר בניתוח ספרות ילדים ישראלית ולימדה בעבר גם במכללת "אחוה". דרורה, אם לארבע בנות וסבתא לנכדים, יצאה לפנסיה לפני כמה שנים, וחיה ברחובות יחד עם בעלה, יחיעם פריאור, פרופסור לפיזיקה כימית ודיקן הפקולטה לכימיה במכון וייצמן.

—————————————————————————————————————————————-

ש: שלום דרורה, תודה שהסכמת להתראיין

ת: בשמחה

איך בעצם הגעת לתרגם את הטקסט הזה, או איך הם הגיעו אליך?

באותו זמן לימדתי עברית במסגרת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי UC Berkeley. התחלתי ללמד שם בשנת 1972 ולימדתי שם במשך חמש או שש שנים במחלקת ה- Near Eastern Studies ומישהו, אני לא יודעת אפילו אם מהם, פנה למחלקה, ושאל. ו… המליצו עלי שאני אתרגם להם את השיר. That's All. לא קיבלתי אפילו כסף, לא ביקשתי כסף. זה הכל.

מן הסתם ראית את התוצר הסופי, שתורגם גם לפרסית ולערבית…

כן, כן, יש לי תקליט. קיבלתי מהם תקליט, ובפנים ישנו הדף עם התרגומים.

את עצמך, נפגשת עם מישהו מהלהקה, מחברי הלהקה?

ממש לא. ממש לא. אני כמובן ידעתי על קיומם. כל מי שהיה באותה תקופה ב- Bay Area ידע כמובן על ג'רי גרסיה וכולם, אבל… לא, הם אפילו לא היו כוס התה שלי מבחינת מוסיקה באותה תקופה…  הייתי זקנה מדי כבר בשבילם בזמן הזה, אני יודעת, הייתי בת עשרים ושש!

קיבלת בכל מקרה קרדיט יפה שם…

יכול להיות, כן. כבר המון שנים לא ראיתי את התקליט. הוא מונח כבר המון שנים אצלי על המדף אבל לא הסתכלתי בו כבר הרבה זמן…

כמה זמן לקח לך לתרגם את השיר?

וואו. מאוד קשה לי לשחזר, זה כבר ארבעים וכמה שנה… אני לא יודעת… אני זוכרת שקיבלתי את זה. אני חושבת שישבתי במשרד של האוניברסיטה. קשה לי להיזכר, אבל זה בטח לא לקח ימים ולא שבועות. אני חושבת שעשיתי את זה ברצף אחד. היו לי שעות שהיה לי משרד שבו קיבלתי סטודנטים, אז שם עשיתי גם את זה.

אגב, את מודעת לסיפור שגרייטפול דד כתבו למעשה את השיר לזכרו של מלך סעודיה פייסל, שנרצח ב-1975, שהיה מודרניסט, לוחם צדק וגם מעריץ של הלהקה?

לא, אני לא חושבת שידעתי את זה. בטח לא אז…

טוב, תודה על הראיון ועל הזמן שהקדשת.

בבקשה, להתראות!

 

 

וזה האלבום המדובר כולו, בפלייליסט של יו טיוב. האזנה נעימה!

 

לרקוד עם המתים

הנה המלצה למה שיכול להיות האירוע הכי כיפי שלכם השנה. ומי יודע, אולי אפילו לשנות לכם את החיים בשנים שיבואו. פעם בשנה (טוב, אולי פעמיים), מתכנסים חובבי גרייטפול דד בישראל – וגם כמה שבאו מעבר לים – למסיבה שכולה מוסיקה נפלאה, ריקודים לתוך הלילה ואווירה חברית ומשוחררת. קוראים לזה Gathering. והגאת'רינג מס' 9 שיתקיים השנה בחאן הגמליה בערבה בסופ"ש של 10-11 לנובמבר, יהיה השאפתני ביותר עד כה. הוא יימשך 24 שעות ויערך במיקום יפהפה, 3 שעות נסיעה מתל אביב. סטים של תקלוטי גרייטפול דד ושלוחותיה, וגם ג'אם באנדס ואמריקנה ועוד מטעמים. גם שתי הופעות כלולות במחיר הכרטיס ("הארץ המובטחת" The Promised Land ו"בותימזוג") אבל האמת ומנסיון – כדאי להגיע אפילו רק בשביל החווייה, האווירה והמוסיקה. כל הפרטים ורכישת כרטיסים – כאן. אני מציע שתלכו. רוב הסיכויים שתחזרו אסירי תודה.

 

 

שיעורי בית למתחילים: הופעה קלאסית מ-1972.

 

Highway 666‎‏: עשרה רגעים מוזרים בקריירה של בוב דילן

(פורסם, בעריכה מסויימת, גם בעכבר העיר אונליין. להלן הנוסח המלא)

תאמרו שהוא משורר ענק או תקראו לו שרלטן לא מובן, תעריצו אותו כאחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 או תפטרו אותו כמוסיקאי בינוני בעל קול בלתי נסבל, תתפסו ממנו גאון או תקטלו אותו כטרחן יומרני שאבד עליו הכלח. אי אפשר להתכחש לעובדה שבוב דילן תמיד עשה דברים בדרך שלו. הנה כמה ציוני דרך מפתיעים, מוזרים ובלתי צפויים בקריירה המדהימה, המפותלת והתמיד מפתיעה של האיש שמבחינת השבדים יקבל (גם אם לא יהיה שם בגופו) את פרס נובל בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שבת, ה-10 בדצמבר 2016, באולם הקונצרטים של סטוקהולם.

1. נקמת חברת התקליטים

כשדילן החליט לחתום בלייבל החדש Asylum של דייויד גפן, חברת התקליטים שלו, קולומביה, החליטה להתנקם. היא אספה הקלטות סשנים זנוחות מהשנים 1969-1970 ושיחררה אותם בתור אלבום הנושא את שמו ואת דיוקנו. דילן לא אישר את האלבום ולא היה מעורב בו.  Dylan, האלבום, כלל 33 דקות של דילן מבצע, באופן שלומיאלי וחפיפניקי למדי (במתכוון?) קאברים לשירי פופ ופולק מהתקופה, בלי לכלול אף שיר שנכתב על ידו. המבקרים ריסקו ושחטו את Dylan, האלבום. ג'ון לנדאו נתן לו ציון של אפס כוכבים וכתב ב"רולינג סטון" בנובמבר 73': "בחירת חומרים מוזרה, הפקה תפלה, רשלנית ולא יציבה ושירה שיצאה משליטה… הביצוע ל"ביג ילו טקסי" של ג'וני מיטשל הוא חרפה מוחלטת… על מה בוב דילן חשב כשהוא שר את החומר הזה?… זהו אלבום שעדיף שיישכח". למרות זאת,  Dylan הגיע למעמד של אלבום זהב ודילן חזר, אחרי אלבום אחד בלבד ("פלאנט ווייבס") בלייבל Asylum של גפן, אל חיקה החם של קולומביה, חברת התקליטים שליוותה אותו מתחילת הדרך ועד עצם היום הזה. האלבום המוזר והמושמץ הזה, הפך לפריט נדיר למדי ויצא לראשונה בפורמט דיגיטלי רק 40 שנה לאחר מכן, בשנת 2013.

<p><a href="https://vimeo.com/25474946">Bob Dylan – Big Yellow Taxi</a> from <a href="https://vimeo.com/user3539191">Lucky Wilbury</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

2. אמ. סי. דילן בי.

הראפר הניו יורקי קרטיס בלואו הוא דמות מכוננת בתולדות ההיפ הופ, בתור האמ.סי הראשון שחתם בחברת תקליטים גדולה ואחד הראשונים להוציא אלבום ראפ באורך מלא. ברם, באמצע שנות ה-80' כבר היה חלוץ האולדסקול האגדי 'סוס מת' מבחינת מכירות ופופולריות. האלבום שלו מ-1986, Kingdom Blow נמכר בכמויות זעירות וכמעט שלא זכה ליחס מצד המבקרים או הקהל הרחב, שהעדיף אמנים חדשים ורעננים יותר כמו הביסטי בויז, פאט בויז וראן די.אמ.סי, למשל. מה שכן, לא הרבה ראפרים יכולים להתגאות בכך שבוב דילן השתתף בשיר שלהם, ודילן עשה בדיוק את זה, בשיר הראשון באלבום, Street Rock. ה"ראפ" של דילן נשמע יותר כמו מלמול ולא ממש אומר הרבה מבחינה טקסטואלית, מה שמאשר את עדותו שאמצע שנות ה-80' היתה תקופת שפל חסרת השראה גם ביצירתו וגם בחייו האישיים.

 

3. ג'יזוס קרייסט, בובי!

בסוף שנת 1978 הכריז שדרן הרדיו הידוע פול גמבאצ'יני, בתוכניתו ברדיו 1 של הבי.בי.סי, כי בוב דילן הפך ל"נוצרי שנולד מחדש". האלבום שיצא ב-20 באוגוסט 1979 לא הותיר שום ספקות בעניין. אין לדילן אלבומים רבים שאינם מציגים את דיוקנו, בצילום או באיור, על עטיפתם הקדמית. זה היה אחד מהיוצאים מהכלל. Slow Train Coming הציג קבוצת פועלים, שעסוקים בהנחת פסי מסילה עבור רכבת המגיעה מכיוון האופק. דילן תיאר את הציור שרצה בדיוק רב לאמנית קת'רין קאנר שציירה את העטיפה, כולל המכוש שביד הפועל הבולט ביותר באיור, שלבקשתו של דילן צוייר בצורה המזכירה צלב נוצרי. גם עמוד החשמל בצילום בעטיפה האחורית הוא בצורת צלב ומילות שירים כמו "חייב להאמין במישהו", "מלאך יקר", "אני מאמין בך", "כשהוא יחזור" ו"עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו עבורך". מבחינה מוסיקלית, "רכבת ארוכה מגיעה" היה אלבום אדיר, עם שירים כתובים היטב ומושרים נפלא, ועם נגינה הדוקה של צוות מנוסה מחבורת נגני האולפן של Muscle Shoals מאלבמה, מגובים בגיטרה הפנומנלית של מארק קנופלר ובהפקה של ג'רי ווקסלר האגדי. אבל שני האלבומים שבאו אחר כך לא רק העידו כי הקיטור ברכבת הנוצרית של דילן קרוב להיגמר, הם גם הנחיתו עליו מכות חסרות רחמים מצד הביקורת וחלק מהמעריצים, ושלחו אותו לתקופת יובש מדכאת שנמשכה כמעט עד סוף העשור. למרות קאסט מדהים של נגנים מלווים (רינגו סטאר מהביטלס, רוני ווד מהסטונס), Saved ו-Shot Of Love הם אלבומים שטוחי-סאונד וריקים מרעיונות, מופקים מדי ומנוגנים נוצץ מדי, שלא הכניסו (למעט אולי Every Grain Of Sand היפה) שום שיר משמעותי לקאנון של דילן. משם, דילן היה יכול רק לעלות, ואכן, האלבום הבא היה שיבה לחילוניות, לגיטרה של קנופלר ולתקווה שעוד יש רוח חיים בקריירה המדשדשת והמבולבלת, דאז, של דילן.

 

4. שובר הלבבות מירושלים

ב-5 לספטמבר 1987 הופיע בוב דילן לראשונה מעל במה בישראל, בפארק הירקון בתל אביב. מקריאת ביקורות ומהדיווחים בתקשורת מאותה תקופה נראה שרוב הקהל יצא מאוכזב למדי מההופעה ההיסטורית. אבל זה היה רק הפתיח למה שהלך בהופעה השנייה, יומיים לאחר מכן, ב-7 לספטמבר 1987. זה התחיל טוב. רוג'ר מקגווין, סולן ה"בירדס" עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית ונתן הופעה פותחת מפתיעה ומצויינת (שלא היתה מוזכרת בפרסומי האירוע כלל). אחריו עלו מי שיהיו להקת הליווי של דילן בהמשך הערב, טום פטי וההאטברייקרס, שהיו באחד משיאי הקריירה שלהם, אחרי שני אלבומים מצליחים (Southern accents ו-Let me up) ושנה לצד דילן על במות בכל רחבי העולם. פטי וחבורתו שרפו את הבמה במופע מהוקצע, מלהיב ומלא להיטים, שהשאיר את הקהל נרגש לקראת עלייתו של המאסטר לבמה בערב סתיו ירושלמי נפלא ומלא אווירה וציפייה. ואז דילן עלה. נתן את אחת ההופעות הגרועות בקריירה שלו, התעצבן על תקלה טכנית על הבמה, שרוב הקהל אפילו לא שם לב אליה (בנמונט טנץ', הקלידן של ההארטברייקרס, שפך בהיסח הדעת בקבוק בירה לתוך הקלידים וגרם לקצר חשמלי קטן). לאחר ארבעים ומשהו דקות של ביצועים תמוהים ושירים שעוותו כמעט עד כדי חוסר יכולת לזהותם, ניתק דילן את הגיטרה שלו וירד מהבמה, תוך שהוא עוד פורט עליה ללא הגברה. הנסיונות להחזירו כשלו. פטי וההרכב עוד ניסו להמשיך עם ג'אם מאולתר, אבל הערב היה גמור והשאיר טעם רע ומאכזב אצל אלפי הירושלמים שציפו לאחת מהופעות חייהם. אחרי שש שנים דילן יחזור להופיע בישראל ויפצה את הקהל שלו בגדול, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

 

5. חי או מת?

בשנת 1987, גם לפי עדותו בספר Chronicles, דילן היה אמן – ואדם – על הקרשים. חסר כיוון והשראה, עם חיים אישיים מסובכים, כשהפופולריות שלו בירידה חדה והיצירתיות בשפל חסר תקדים. על הנייר, הרעיון לחבר את דילן עם הגרייטפול דד, להקת הג'אמים הפסיכדלית המילולוגית מכולן, שזכתה לתחייה מסחרית מחודשת ב87', היה נראה כאופציה לפתיחת כיוון יצירתי חדש עבור דילן, לפחות כאמן מופיע. כמה חבל שזה לא היה הסיפור. במיטב המסורת של הגרייטפול דד (ודילן עצמו), הטור כלל הופעות חלשות לצד כאלה נפלאות, אבל האלבום, שיצא ב-6 בפברואר 1989 היה לאחד מאלבומי ההופעה המאכזבים של כל הזמנים.  דילן, שהחשיב את ג'רי גרסיה כאחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו, לא ניצל את הזדמנות הפז לרתום את גרסיה וחבריו לגרסאות מעוררות עניין של שיריו הגדולים, כפי שנהגו לעשות בהצלחה בהופעות שלהם. ולמרות שהקלטות לא רשמיות של הופעות מהסיבוב המשותף כוללות לא מעט ביצועים מסעירים ומיוחדים, לאלבום (שאורכו פחות מ-38 דקות בסך הכל) נבחרו בסך הכל שבעה קטעים, רובם עייפים וחסרי השראה ותנופה, שמציבים את הגרייטפול דד בתפקיד של להקת ליווי גרידא מאחורי דילן. מה שיכול היה להפוך, עם עריכה נכונה ותשומת לב מספקת, לאלבום הופעה קלאסי ומהנה, היה לעוד כותר מפוספס ומאכזב בקטלוג של דילן. והיו לא מעט כאלה בשנות השמונים.

6. צימרמנ'ס סיקרט

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסן פרנסיסקו, שאל אחד המראיינים את דילן: "אם אי פעם היית מתמסחר, איזו פרסומת היית עושה?" "בגדי נשים" ענה דילן. השנה היתה 1965. כמעט 40 שנים אחר כך, דילן עמד במילה שלו. למרות שכמה שנים לפני כן הוא מכר את השיר Forever Young  לפרסומת של אפל ואת Subterranean Homesick Blues לזו של גוגל, הפעם לא רק שדילן אישר שימוש בשיר Lovesick, אלא גם השתתף, לצד הדוגמנית הברזילאית אדריאנה לימה, בפרסומת ל- Victoria's Secret בשנת 2004, מהלך שהשאיר מיליוני מעריצים עם גבות מורמות – ואת חשבון הבנק של דילן מלא ותפוח.

 

7. דילן קלאוס

בכ"ה בחודש תשרי תש"ע, או יותר רלוונטי, חודשיים וחצי לפני חג המולד של 2009, שיחרר שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן את אחד האלבומים הכי פחות צפויים בקריירה שמלאה בכאלה. Christmas in the Heart הוא קולקציה של 15 שירי ומזמורי חג מולד, מבוצעים על ידי דילן כשירי פולק וקאנטרי לכל דבר, ללא טיפת אירוניה או ציניות. אחרי ההלם הראשוני, הסכימו גם המחמירים שבמבקרים שמדובר באלבום חביב ומלא קסם ושהיהודי ממינסוטה מצליח לעשות חסד גם שירים שנועדו לחגוג את לידתו של ישוע המשיח.

 

8. דה טיימס, דיי אר א בייג'ינג

מההופעות החשמלית הפרובוקטיביות בפסטיבל ניופורט ובבריטניה באמצע שנות ה-60' ועד לפיאסקו בבריכת הסולטן ב-87', הקריירה של דילן רצופה בקונצרטים מעוררי מחלוקת. אחד הבולטים שהם הוא שתי הופעותיו אחת בבייג'ינג והשנייה בשנחאי, באפריל של שנת 2011. מבקריו, ביניהם עיתונאים ואקטיביסטים ובראשם בעלת הטור המוערכת מורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" התנפלו עליו בטענות של התמסחרות, כניעה לתכתיבי הממסד הסיני המדכא והרודף אמנים, מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם, כולל טענות כי דילן נדרש לאשר את רשימת השירים שישיר בידי פקידי הממשל הסיני. המבקרים תקפו את העובדה כי דילן לא הזכיר את האסירים הפוליטיים הכלואים בסין ולא שר משיריו הפוליטים-מחאתיים משנות ה-60'. בצעד לא אופייני, פירסם דילן באתר הרשמי שלו מכתב גלוי למעריצים, בו הכחיש את הטענות הרבות נגדו, בין היתר כשהוא כותב, בטון ציני: "העיתונות הסינית לא היללה אותי כאייקון סיקסטיז ולא פרסמה בכל מקום תמונות שלי עם ג'ון באאז, צ'ה גווארה, ג'ק קרואק ואלן גינסברג. האנשים שבאו לקונצרט כנראה אינם מכירים אף אחת מהדמויות האלה. ללא שום קשר, הם הגיבו בהתלהבות לשירים מארבעת או חמשת האלבומים האחרונים שלי. תשאלו כל אחד שהיה שם: הם היו צעירים והתחושה היתה שהם אפילו לא מכירים את השירים המוקדמים שלי בכל מקרה". ואולי דווקא פרסום התגובה, מהלך נדיר בקנון של דילן, מראה שהאמן שנתפס כמרוחק, מסוגר ומיזנטרופי, גם הוא, בסופו של דבר, רגיש לביקורת, ממש כמו כל בן אנוש אחר על פני האדמה.

9. כרטיס (קולנוע) בכיוון אחד

כנראה שכמעט כל כוב פופ או רוק ענק מגיע לשלב שבו הוא רוצה להתנסות במעבר מהבמה אל המסך. לעתים רחוקות זה עובד. אבל, ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות העניין מסתיים ברגע מבילך במקרה הטוב ובכישלון קולוסאלי צורב במקרה הרע. ודי אם נזכיר את דייויד בואי המנוח ב- Labyrinthהמקושקש, את מייקל ג'קסון ב- The Wizהמוזר, את פיטר פרמפטון והבי ג'יז ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band האיום, את פרינס ב-Graffiti Bridge הכושל ואת מדונה, פחות או יותר בכל סרט שבו היא לא חיפשה באופן נואש את סוזאן. גם דילן טבל את בהונותיו בעולם הקולנוע, ויש לומר, לא בהצלחה רבה. "אגדת רוק'נ'רול חצי-אפויה… תסריט מפותל יתר על המידה… לא מרגש באופן חסר תקווה", כתב מבקר הקולנוע של "טיים אאוט" הלונדוני על Hearts Of Fire, בו שיחק דילן ב-1987. "הקאסט אדיר המימדים תועה, נבוך ומבולבל, בתוך סצינות חסרות מבנה… ובתוך כל הסצנריו הזה, דילן, רזה באופן מעורר דאגה, משתרע בכסאות בתנוחות שכל במאי עם קצת חמלה היה משכנע אותו עליהן. ובזמן שכולם סביבו עסוקים בהפגנת משחק מאומצת, הוא לא מדבר יותר ממשפט אחד בכל פעם, כשההערות שלו מזכירות, באופן מטריד, משפטים פילוסופיים שניתן למצוא בתוך עוגיית מזל סינית" גזר מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט בביקורת נוקבת על Masked And Anonymous מ-2003, שם חלק דילן זמן מסך עם אושיות כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, פנלופי קרוז, ג'סיקה לאנג, ברוס דרן ואחרים. בקיצור, הנה כלל אצבע לענייני דילן וקולנוע: תמיד עדיף לראות סרט אודות דילן מאשר סרט שדילן משתתף בו כשחקן. ודי אם נזכיר את Don't Look Back של הדוקומנטריסט החשוב די.אי. פניבייקר, שיצא ב-1967 ומלווה את מסע ההופעות הסוער של דילן באנגליה ב-1965, או את No Direction Home אדיר המימדים של מרטין סקורסזה מ-2005, המתעד את גלגוליו האישיים והיצירתיים של דילן בין השנים 1961-1966.

10. נובל אין דה ווינד

ביום חמישי, ה-13 באוקטובר 2016, יצאה מסטוקהולם הודעה שהדהימה והסעירה מיליונים ברחבי העולם. המזכירות הקבועה של האקדמיה השבדית הכריזה, בהודעה לקונית כי: "פרס נובל לספרות ל-2016 יוענק לבוב דילן, על יצירת ביטויים פואטיים חדשים בתוך המסורת הגדולה של השיר האמריקאי". הרשתות החברתיות, מדורי התרבות בעיתונים ומפגשים אקראיים של חובבי רוק, שירה וספרות היו כמרקחה. דיעות בעד, נגד ו"למי אכפת" הופרחו לחלל האוויר כמו פתיתי קונפטי בסוף הופעה של U2. ורק מדילן לא נשמע קול. הוא המשיך, כמתוכנן, את "סיבוב ההופעות הבלתי נגמר" שלו, עם שורה של הופעות ברחבי ארצות הברית (לאס וגאס, אינדיו, פיניקס, אלבוקרקי, אל פאסו…) , במהלכן, כהרגלו, לא דיבר כלל אל הקהל, לא על פרס נובל ולא על שום נושא אחר. גם איזכור קטן לזכיה, שהופיע לפתע באתר האינטרנט של דילן, נעלם משם תוך כמה ימים. ב-21 באוקטובר התראיין אחד מנציגיה הבכירים של האקדמיה השבדית, הסופר פר וואסטברג, לטלוויזיה הציבורית השבדית וכינה את התנהגותו של דילן "חצופה ושחצנית" והוסיף "הוא עושה רושם של אדם זועף ומסוייג. זה לא מפתיע אותי בכלל". "הכדור במגרש שלו עכשיו" סיים הסופר השבדי. שמונה ימים לאחר מכן, בבוקר של ב-29 באוקטובר, דילן הפציע בראיון ל"טלגרף" הבריטי וסוף סוף הכיר בקבלת הפרס. "מדהים. בלתי ייאמן. זה הותיר אותי בלי מילים. מי היה חולם בכלל על דבר כזה?" כשנשאל לגבי משמעות ואיכות המילים שלו, השיב דילן למראיינת עדנה גונדרסן "אני אתן לאנשים אחרים להחליט מה הן. האקדמאים, הם אמורים לדעת. אני באמת לא מוסמך לכך. אין לי שום דיעה בעניין". וכמענה לשאלה "האם תגיע לקבל את הפרס?" הגיעה התגובה: "בוודאי." ואחרי כמה שניות: "אם זה בכלל אפשרי". שלושה ימים לפני קבלת הפרס התבשרנו כי דילן לא יגיע לטקס, אלא רק ישלח נאום כתוב שיוקרא במהלכו (תנאי לקבלת הפרס הכספי). כך גם בגיל 75, מותיר אותנו דילן לפרש, לנתח ולהגג על משמעויותיהן של אמירותיו, כשהוא כבר בדרך למקום אחר, יהיה זה המקום החידתי והמפתיע ביותר אשר יהיה.

 

גרסיה א לה וידה

בחודש אוגוסט מצויינים שני תאריכים הנוגעים לג'רי גרסיה, איש הגרייטפול דד ואחד מגדולי המוסיקאים שידעה המאה ה-20. ב-1 לאוגוסט 1942 הוא נולד וב-9 באוגוסט 1995 הוא עבר למימד אחר. הימים האלה נחגגים על ידי מיליוני מעריצי הלהקה כ-The Days Between, כשם אחד השירים שביצעה הלהקה בהופעות באחרית ימיה. בישראל, יש הקוראים לתקופה הזו "ימי בין המיתרים". השנה, חגג החתום מעלה ומטה את המועד בהקלטת שני שירים של ג'רי והדד בעברית, בליווי חבורת נגנים משובחת (ירון בן עמי, אבשה אילן, עומר אשאנו, נטע גופן, אריאל חשבון אוליבה, שקד פורמן). הראשון הוא Deep Elem Blues, בלוז עתיק שבוצע על ידי הלהקה בעיקר בהרכב אקוסטי ותורגם בשפת הקודש ל"חלם בלוז". השני הוא Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo שכתבו רוברט האנטר וגרסיה, שיר שפתח את אלבומם של הדד Wake Of The Flood משנת 1973 והפך לפייבוריט אהוב בהופעות החיות של הלהקה. אני מקווה שתיהנו. אפשר לשמוע ולהוריד כאן:

 

 

Deep Elem Blues

 

Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

תמונה אחת שווה: פול מקארטני ובוב וויר

 

אתמול בפנוויי פארק, בוסטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה: חבר בביטלס על במה אחת עם אחד מחברי הגרייטפול דד. מקארטני הזמין את וויר לבצע איתו שני שירים. את "היי היי היי" של ווינגס ואת "הלטר סקלטר" של הביטלס.

תמונה עליונה: צ'אק סטיינהאוזר (בלעדי לבלוג)

תמונה תחתונה: הטוויטר של פול מקארטני

During his concert at Fenway Park on Sunday night, Paul McCartney was joined on stage by Bob Weir. Together, they performed the Wings song Hi Hi Hi, along with The Beatles classic Helter Skelter

Top photo by Chuck Steinhauser

Bottom photo: Paul McCartney's Twitter account

לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה?

בזמן האחרון אני נתקל בטענות על הקושי למצוא כתיבה איכותית על מוסיקה. יש בזה כמובן הרבה מן הנכון. העולם האינטרנטי / דיגיטלי על הרשתות החברתיות, שיתוף הקבצים וכל השאר אכן נגס קשות במעמדו של מבקר המוסיקה, שפעם היה דמות מורמת מעם, עם בלעדיות על המידע והמוסיקה עצמה. גם המילה "מבקר" בעברית היא בעייתית, כי היא עצמה מרמזת שמדובר ב-Criticism, יעני ביקורת שלילית. אני מעדיף את המונח Writer כשמדובר בכותב או Review כשמדובר בביקורת. בכל מקרה, עדיין לא אבדה תקוותנו, ואם מחפשים, מוצאים הרבה כותבים מדהימים ומאמרים שמאוד כדאי לקרוא. הנה כמה דוגמאות נפלאות (כולן באנגלית, סורי):

 

• לורה בארטון מה-Guardian, יצאה למסע גיאוגרפי-מוסיקלי בעקבות השיר האהוב עליה ביותר, Roadrunner של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס. היא לקחה כמה ימים ונסעה במסלול שכלל את כל המקומות שמוזכרים בשיר, כולם באיזור בוסטון. המסע הזה הניב כתבה מרגשת, מרתקת ומלאה תובנות על מוסיקת רוק, על אורבניות ועל נוסטלגיה. הנה, כאן.

 

• דניאל ראלסטון כתב ב-Buzzfeed על הסיפור הלא ייאמן של "הזומבי'ס המזוייפים", שבו ארבעה נערים מטקסס גוייסו כדי להופיע בתור להקה בריטית מצליחה, שהתפרקה בדיוק לפני שהלהיט הענק שלה יצא. סאגה מפותלת (ואמיתית) שמאירה את הצדדים האפלים של תעשיית המוסיקה של שנות השישים. מרתק ביותר. זה נמצא כאן.

 

• ידידי ג'ף ווייס, אחד מהכותבים הצעירים הטובים ביותר על מוסיקה שפועלים בארה"ב כיום, כתב למגזין Noisey על מאחורי הקלעים של הופעות האיחוד של הגרייטפול דד שנערכו לפני שנה בשיקגו. מסע אישי הזוי, מצחיק, מלא דמויות מרתקות ורגעים מרגשים, סביב התופעה התרבותית שנקראת "גרייטפול דד" והביטוי שלה בראשית מאה ה-21, עשרים שנה לאחר פירוק ההרכב. לקריאה-כאן.

 

• במגזין Pitchfork ערכו מחווה נאה לפרינס, כשמבקרי מוסיקה בכירים כתבו על סדרת האלבומים הראשונים והמשפיעים שלו. הנה דוגמה נפלאה אחת לכתיבה על מוסיקה – הביקורת של מומחה ההיפ הופ והמוסיקה השחורה נלסון ג'ורג' על האלבום Sign O' The Times מ-1987. ללחוץ ולקרוא.

 

ואם אחרי כל זה, בא לכם לקרוא כמה טקסטים פרי עטו של החתום מעלה, אפשר למצוא כמה מהן כאן, באתר עכבר העיר. תיהנו.