Tag Archive | דילן

Vinyl – מופע שנות ה-70' של סקורסזי וג'אגר

åééðéì | òåðä 1

כרזת Vinyl

ב-15.2 תעלה בערוץ yes Oh הסדרה העלילתית החדשה והמדוברת  Vinyl, מפעל החיים רב השנים והגלגולים של מרטין סקורסזי (במאי) ומיק ג'אגר (מפיק), בשיתוף התסריטאי המעולה טרנס ווינטר (יוצר "אימפריית הפשע", תסריטאי "הסופרנוס" ו"הזאב מוול סטריט"). אמש נערכה צפייה מוקדמת בפרק הראשון של הסדרה, שאורכו כמעט שעתיים, לעיתונאים, מוסיקאים ובעלי בלוגים נחשבים, מגניבים ומפנקים (או סתם כאלה שהיו פנויים בתל אביב ביום שלישי בערב). לאחר צפייה בשעתיים של Vinyl אפשר כבר לקבוע באופן חד משמעי: מדובר באחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות הטובות ביותר שנראו אי פעם. סדרה שעושה לתעשיית המוסיקה את מה ש"מד מן" עשתה לעולם הפרסום, את מה ש"הסופרנוס" עשתה לעולם הפשע ואת מה ש"שובר שורות" עשתה לבישול קריסטל מת' בבית, או מה שזה לא יהיה. אז מה יש לנו שם? כסף שעובר מעל ומתחת לשולחן, סמים קלים וקשים נצרכים בהינף שטר של דולר, גלריה של מנהלים גזעניים ונכלוליים, תרגילים עסקיים מפוקפקים, אמרגנים גזעניים, שוביניזם סקסיסטי, מטוסים פרטיים, עורכי דין תחמנים, תרגילי מיסוי ומכירות יצירתיים, אלכוהול, אלימות, סקס, דם והרבה, הרבה רוק'נ'רול – כל אלה מוצגים על רקע ניו יורק של תחילת-אמצע הסבנטיז (עם פלשבקים לתחילת שנות ה-60'), בשיחזור תקופתי מדהים, עם דיאלוגים מהירים וחריפים, שלל בדיחות פנימיות לחובבי מוסיקה ופסקול אדיר שיכול, בתוך שניה להתחלף מלד זפלין לאוסמונדס, מהניו יורק דולס לאבבא, מבלאק סאבאת' לאוטיס רדינג, מבו דידלי ל-Slade והרשימה רק נמשכת ונמשכת. בקיצור, מדובר בסדרה מושקעת, מהנה, מטלטלת ומסחררת שהיא בגדר צפיית חובה לכל חובב רוק באשר הוא. המשחק המעולה של בובי קאנוויל, ריי רומאנו, ג'ונו טמפל, ג'יימס ג'אגר (הבן של) וכל יתר הקאסט המעולה, הוא רק הקרם שמעל לממתק הויניל המשובח הזה.

הנה הטריילר של Vinyl

אם ג'אגר פלירטט פה ושם עם עולם הקולנוע במהלך הקריירה שלו, לא בהצלחה כבירה יש לומר, ("פריג'ק", "נד קלי", "פרפורמנס"), הרי שעבור סקורסזי השילוב של פילם ומוסיקה הוא רכיב  מרכזי בקריירה המופלאה שלו וכמה מיצירותיו הפכו לאבני דרך בתחום הקולנוע המוסיקלי הדוקומנטרי.

אז, שניה לפני שהתענוג המוסיקלי, העלילתי והויזואלי של  Vinyl נוחת על מסכינו (הסדרה תשודר ב-yes במקביל לשידורה בארה"ב), הבה ניזכר בכמה מאבני הדרך המוסיקליות של סקורסזי לאורך השנים.

 

Woodstock 1970 (אמנים שונים)

סקורסזי הוא אחד מלא פחות משבעה עורכים שעבדו על הסרט, שהפך שלושה ימים באוגוסט 69' למילה נרדפת לתרבות של דור שלם.

 

The Last Waltz 1978 (דה באנד ואורחים)

סקורסזי מתעד את לפני ואחורי הקלעים של מופע הפרידה של הלהקה האדירה The Band באולם ה- Winterland Ballroom המיתולוגי בסן פרנסיסקו ויוצר את אחד מסרטי הרוק הטובים בהיסטוריה, עם הופעות אורח של יאנג, קלפטון, מוריסון, ווטרס, מיטשל, דילן ורבים אחרים.

 

 2003 Martin Scorsese Presents The Blues (אמנים שונים)

סדרת מופת המתעדת את התפתחותו של הבלוז, ממוסיקה אפריקאית קדומה, דרך תקופת הזוהר של שנות ה-40', ה-50' וה-60' ועד להשפעתו על הסול וההיפ הופ של המאה ה-21. סקורסזי הפיק את הסידרה וביים את הפרק הראשון.

No Direction Home 2005 (בוב דילן)

סקורסזי מנסה לפענח את חידת בוב דילן. בדרך יוצא לו סרט תיעודי מורכב, מסתורי ויפהפה, שמשאיר לא מעט מהתעלומות פתוחות.

 

Shine A Light 2008 (הרולינג סטונס)

סקורסזי מתעד בוירטואוזיות מופע שלם של הרולינג סטונס ב-Beacon Theater בניו יורק ושוזר קטעי הופעה אדירים בחומרים מההיסטוריה הארוכה של הלהקה.

 

Living In The Material World 2011 (ג'ורג' האריסון)

הסרט המקיף ביותר שנעשה על הביטל המנוח ג'ורג' האריסון: סקורסזי עוקב ברגישות אחר חייו האישיים של האריסון ומתעכב על המוסיקה, האמונות ופילוסופיית החיים שלו. מסע מרתק מההתחלה הצנועה, דרך התהילה המסנוורת ועד הסוף העצוב.

 

??20 סרט דוקומנטרי חדש בעבודה (גרייטפול דד)

סקורסזי והבמאי אמיר בר-לב נמצאים כרגע בעבודה על סרט תיעודי על הלהקה האגדית Grateful Dead, בהמשך לחגיגות 50 שנה להיווסדה וסדרת הופעות הפרידה הסנסציוניות שהתקיימו בקיץ 2015. יש למה לחכות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

הדליפה הגדולה

פורסם, בעריכה קלה, ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין

מדונה - כלבה שלא מתנצלת

מדונה – כלבה שלא מתנצלת

"זהו סוג של טרוריזם" אמרה מדונה לפני כשבועיים, בהתייחסות לאירועי הזמן האחרון. לא, היא לא התכוונה לרצחנות של דעאש או של בוקו חראם, גם לא לטבח האזרחים בסוריה או אפילו למתרחש באיזורנו, אלא  – שומו שמיים – לדליפת אלבום שלם שלה לרשת לפני המועד המתוכנן. כיום, כשכל הפרדיגמות המוכרות שהתלוו לתהליך הוצאת אלבום לשוק מתפוגגות מול הזמינות והכח האדיר של הרשת, אפילו לאייקון כמו מדונה מותר להיות פרנואידית ולהשתמש כלפי מדליפי המוסיקה שלה בביטויים שבעבר היו שמורים לרוצחים בני עוולה. ואולי הגברת לא ממש תמימה ופגיעה כמו שזה נראה? האמת היא שהיום מאוד קשה לברר האם דליפת אלבום היא תקלה חמורה בתהליך השיווק או דווקא ההיפך- תרגיל יחצ"ני מבריק, שנועד למשוך תשומת לב דווקא לאלבום שלך בתוך כל הג'ונגל הסבוך ורב המתחרים של הפופ העולמי. עם דליפת Unapologetic Bitch לרשת, מיהרה המדונה להכריז כי מדובר בסקיצות לא גמורות (למרות שלאוזני כותב שורות אלה הכל שם דווקא נשמע מהוקצע ומלוטש לחלוטין) והוציאה, כמעין תגובת נגד לפשע האיום את Rebel Heart, מיני-אלבום ובו שישה שירים חדשים, שעליהם היא חתומה כמוצר מוגמר ושלם. רשלנות בהפקה או גאונות שיווקית? ימים יגידו. אם עד כניסת האינטרנט לתמונה, הדלפת אלבום לא גמור לשוק היתה מלאכה קשה ומסובכת עד בלתי אפשרית, הרי שהיום, עשרות האנשים המלווים מקרוב כל פרוייקט של אמן מסדר הגודל של מדונה, הם מדליפים בפוטנציה. כל מה שצריך זה מעט תעוזה וחיבור מהיר לרשת – ותוך שניות יכולים כל העולם ואחותו להתרשם מה"סקיצות הלא גמורות", המיקסים הראשוניים, ההקלטה מחזרה או הדמו-שלא-חשבת-אפילו-לשחרר. קצת יותר פשוט מלסחוב עשרות גלילי סרט הקלטה כבדים דרך מערך האבטחה של אבי רוד ואז להדפיס מהם תקליטי ויניל (אם הייתם רוצים להדליף אלבום של הביטלס, למשל, בשנות ה-60').

בוב דילן - הפלא הלבן הגדול

בוב דילן – הפלא הלבן הגדול

האמת היא שכבר בשנות ה-70' היו אמנים רבים מודעים לפוטנציאל הדליפה והתמודדו איתו בדרכים שונות. הגרייטפול דד הלכו, כהרגלם, נגד הזרם ואיפשרו למעריצים להקליט את הופעותיהם באופן חופשי, מה שלא רק שלא פגע בהכנסותיהם, אלא דווקא יצר גרעין קשה ונאמן של מעריצים אדוקים שהלכו אחרי ההרכב לכל הופעה והביאו את ג'רי גרסיה וחבריו לראש טבלת מכירות הכרטיסים בארצות הברית במשך תקופות ארוכות. אירוסמית' שיחררו ב-1978 אלבום בהופעה חיה שנקרא Live Bootleg שבעיצובו הגרפי חיקה את עטיפות הקרטון המינימליסטיות של ההקלטות הלא חוקיות שהסתובבו אז בשוק, פרנק זאפה הוציא, בתחילת שנות ה-90' את סדרת הדיסקים Beat The Boots ובה הקלטות מהופעות חיות שלו, כדי להילחם במתעדים הלא חוקיים ולגרום לכספם של מעריציו לזרום לכיס הנכון.   כך עשה גם הבלוזיסט האירי המנוח רורי גלאגר, כששיחרר סדרה של שלושה דיסקים מהופעות חיות, כדי לייצר תחרות רשמית לשלל ההקלטות הבלתי חוקיות שדלפו מהקונצרטים שלו. אבל כל זה היה אז והיום זה היום: המונח Release Date, תאריך יציאת אלבום, איבד כבר את משמעותו בתוך ים הריליסים האינטרנטיים הרשמיים והפחות רשמיים, הרמיקסים והגרסאות ואמנים נדרשים ליצירתיות שיווקית של ממש כדי לקדם את המוצר החלדש שלהם באפקטיביות הרצוייה. אליל האר'אנ'בי האניגמטי ד'אנג'לו הלך בעקבות המהלך החלוצית של ביונסה מסוף 2013 ושיחרר את האלבום החדש והמצופה שלו, הראשון מזה 14 שנים, בהפתעה גמורה לפני כשבועיים. גם ת'ום יורק, נאמן למסורת החדשנות השיווקית של רדיוהד, זרק לפני כשלושה חודשים אלבום חדש להורדה (בתשלום) בפרוטוקול שיתוף הקבצים BitTorrent, אלבומה האחרון של כוכבת הקאנטרי-פופ טיילור סוויפט עלה להאזנה ברשת (תחת כותרת מסתורית בצרפתית) כמה ימים לפני יציאתו הרשמית ונראה שזוהי רק תחילת עידן הריליס כסטארט-אפ דיגיטלי ופתרונות קריאיטיביים רבים עוד לפנינו.

אירוסמית' - בוטלג חי

אירוסמית' – בוטלג חי

בהנחה שיש מקרים שבהם מדובר אכן בהדלפה נגד רצונו של האמן ובניגוד לאג'נדה של חברת התקליטים, יש כמה נקודות תורפה שמהן יכולה ההקלטה לדלוף: החל מאולפן ההקלטות, שם יכול חבר להקה, מפיק, טכנאי או עוזר כלשהו לשים יד על הקבצים, דרך פרומואים שנשלחים, לפני שחרור האלבום לאנשי תעשייה, עיתונאים ומבקרים שלא עומדים בפיתוי וכלה ברשתות ההפצה הדיגיטליות ובמפעלי הדפסת הדיסקים שגם מהן יכולה לצאת הרעה. ומה קורה בעניין אצלנו בארץ? "קשה לי להאמין שבישראל עניין דליפת אלבומים הוא אישיו בכלל" אומר עידן אלעד, מוסיקאי וותיק והבעלים של אולפני "סיגנל" בתל אביב. "בניגוד לכסף הגדול והתעשייה המפותחת מעבר לים, כאן השוק הוא כל כך קטן וההיכרות האישית בין האמנים ובעלי האולפנים כל כך אינטימית, שלא נראה לי שיש בכלל תופעה כזאת או שמישהו ייקח על עצמו את הסיכון. ובכלל, כמה ישראלים כיום יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה מתוחה לאלבום רוק או פופ ישראלי חדש שיש דחיפות כזו, או שבכלל שווה למישהו להדליף להם אותו לפני הזמן? אולי התחום המוסיקלי היחיד בארץ ששווה להדליף בו משהו, הוא במוסיקה הים-תיכונית".

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

מהבוטלג המסחרי הראשון (בוב דילן, 1969) ועד לטרוריזם שמייחסת מדונה לדליפת אלבומה החדש, הקהל תמיד רצה ותמיד ירצה לטעום מהפרי המוסיקלי האסור. רק שהקהל של 2015, המחובר בוריד לאינספור ערוצים דיגיטליים מהירים, הוא חסר סבלנות יותר מאי פעם, רוצה הכל מהר ועכשיו ולא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה את האלבום החדש של מדונה אתמול. ולא אכפת לו אם המיקס עדיין לא מושלם והמאסטרינג לא בדיוק ב-Level הנכון. הרי בינינו, בכל מקרה רובנו נשמע את האלבום הזה ביו טיוב בגרסת MP3 מעוכה, חתוכה ומכווצת, אבל זה, לצערנו, כבר טרוריזם מסוג אחר.