Tag Archive | הארץ

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

מודעות פרסומת

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

צלילה חוזרת: קניה ווסט – Cruel Summer (ביקורת אלבום)

פורסם ב"הארץ", אוקטובר 2012

 

קניה ווסט מציג: G.O.O.D Music – Cruel Summer

Island Def Jam

האלבום החדש שקנייה ווסט חתום עליו, מעלה כמה שאלות אצל חובבי ההיפ הופ. הבסיסית מכולן היא, האם בכלל מדובר באלבום "של" קנייה ווסט? מממ… שאלה קשה. אמן אחר, בעל אגו נשלט יותר, היה מתייג את האלבום תחת Various Artists מציג אותו אולי תחת הכינוי Sampler, כלומר, אוסף של אמנים שונים, המשתייכים לאותו לייבל ובא לתת טעימה מכל אמן לקראת האלבומים המלאים העתידים לבוא. אבל ווסט הוא ווסט ומתוך ידיעה שעצם קישור שמו לאלבום יעזור להפוך אותו לבסט סלר, הוא בחר להציג את Cruel Summer כחלק מקאנון היצירה שלו. וכאן מתחילות הבעיות. קודם כל, קולו של ווסט נשמע כאן רק בשבעה מתוך 12 השירים באלבום. גם האחידות הקונספטואלית והרעיונית, שהיתה רכיב אינטגרלי כמעט בכל יצירותיו הקודמות של ווסט, נעדרת כאן וחבל. G.O.O.D Music הוא לייבל המחמד שהקים ווסט לפני שמונה שנים, כענף של ענקית תעשיית המוסיקה השחור Def Jam, בזכות הצלחתו הפנומנלית כמפיק, ראפר, מגה-סלב ואייקון אופנה. במהלך השנים החתים בו ווסט אמני היפ הופ ואר אנ' בי החביבים עליו וקרובים לחזונו האמנותי. מזמר ניאו-סול איכותי כמו ג'ון לג'נד, דרך ראפר משובח דוגמת קומון ועד להחתמות עכשוויות יותר של אמנים הממלאים כאן את 12 הטרקים בנוכחותם, שמות שקנייה נחוש להפוך לאלילי ראפ: CiHy The Prince, Chief Keef ו-Big Sean.

 

 

הבעייה מתחילה כשאתה מבין שלאף אחד מהנ"ל אין אפילו אחוז מהכריזמה והכישרון הייחודיים של ווסט, גם כראפר, גם כמפיק מוסיקלי וגם כאישיות רבת סתירות ושנוייה במחלוקת, שמרתקת מיליונים ברחבי העולם. הרצון להציג כל כך הרבה אמנים חדשים בפחות משעה של מוסיקה גורמת להצפה של קולות סגנונות ודרכי הגשה – מה שגורם ל C.S להיות אלבום חסר חוט שדרה, חסר קול אחד מזוהה ודומיננטי. מבחינה הפקתית, ווסט עצמו מקבל קרדיטי הפקה רק בשלושה שירים, באף אחד מהם לא כמפיק יחיד. מגוון המפיקים שגוייס לאלבום מרשים על הנייר: מהסנסציה הסקוטית Hudson Mohawk ועד ליצרן הלהיטים הדרומי הוותיק Mannie Fresh (מי שלפני 17 שנה הפיק את השירים הראשונים של ילד בן 14.5 מניו אורלינס בשם ליל' וויין). אבל כל הגודש הזה לא מתחבר, כמה מצער, למקשה אחת שיוצרת איזשהו הגיון אמנותי. פה ושם מבליחים ראפרים וותיקים (ג'יי זי, מייס, קומון, ריקוואן וגוסטפייס קילה) להופעות אורח קצרות, מה שנתפס יותר כהמחשה כמה ארוכה ומכובדת רשימת אנשי הקשר בסלולרי של ווסט מאשר כצורך אמנותי בהול.

 

 

ובין כל פטפוטי הסקסיזם, הרהב והשחץ הממלאים את האלבום כגרעיני רימון בשל בערב סוכות, קנייה מיתמר מעל כולם, בליגה משלו, מזכיר ארוחת ערב עם אנה וינטור, עורכת Vogue, עושה ניימדרופינג לטום קרוז, לראש הסי.איי.איי, לבר רפאלי ולג'יזל (וכל אלה רק בשיר Clique) וממשיך להיות מה שהוא: לפרקים מרתיח, לעתים מצחיק, חי בעולם משלו וגורם לך לצפות בדריכות לכל פאנצ'ליין. בהשוואה, כל האמ.סי'ז הצעירים שלצידו נשמעים כמכונות מתוכנתות, שפולטות איומים ריקניים ורשימות מותגים רובוטיות ברצף משעמם, שחסר את החזון, הברק והגאוניות-המודעת-לעצמה-והמאוהבת-בעצמה של ווסט.

אי אפשר להכחיש: יש ב- Cruel Summer כמה רגעים מדבקים, שבהם הכל מתחבר וגורם לאוזני חובב ההיפ הופ הממוצע להזדקר בחדווה, אבל, למרבה האכזבה, רוב האלבום מתמקד בעיקר בטפיחות עצמיות על החזה, ושוכח את החלק החשוב מכל, שנמצא כמה סנטימטרים מתחת: את הלב.

צלילה חוזרת: ג'וני קאש – Out Among The Stars

(פורסם במרץ 2014 ב"הארץ" / עכבר העיר)

 

ג'וני קאש – Out Among The Stars

Columbia / Legacy

 

 

ג'ון ר. קאש הוא אחד האנשים שניתן להגיד עליהם בביטחון מלא ומבלי למצמץ "הנה אייקון אמריקאי". לבטח אחד היוצרים המוסיקליים המשפיעים ביותר במוסיקה האמריקאית של המאה ה-20, כמובן בז'אנר הקאנטרי המזוהה כל כך עמו, אבל גם ברוקבילי, ברוקנרול, גוספל ובשנותיו האחרונות אפילו באלטרנטיב, בזכות הקאמבק הפלאי שרקח עבורו המפיק האגדי ריק רובין.

אבל בתחילת שנות השמונים מצבו של קאש היה בכי רע. המכירות צנחו, המבקרים התנכרו, הלייבל שלו רצה לסיים את הקשר וקאש עצמו היה במרכזה של מערבולת שכללה התמכרויות, מצב בריאותי גרוע ותאונה משונה בחווה שלו – כל אלה לא סייעו לקריירה המדרדרת והולכת של האיש בשחור, שמיום ליום הפך לצל של עצמו, לכמעט פרודיה על הכח היצירתי שהיה בשלושת העשורים הקודמים. בין 1981 ו-1984 ניסה קאש לעדכן את הצליל המסורתי שלו, שכבר נחשב למיושן, יחד עם המפיק בילי שריל, אך ההקלטות לא עניינו את חברת Columbia, שהיתה ביתו המוסיקלי במשך כמעט 30 שנה וקאש סיים במרירות את החוזה עמה. לפני כשנתיים התגלו ההקלטות על ידי בנו של קאש ועתה הן יצאו לעולם, מעט יותר מעשר שנים לאחר פטירתו של קאש האב.

כבר מהאזנה ראשונה נעים לגלות שלא מדובר בעוד אחד מאוספי שאריות-השירים-שנשארו-על-רצפת-האולפן מן הסוג שמציף דיסקוגרפיות של אייקונים מנוחים, אלא אלבום שלם בעל צליל אחיד של שירים של קאש שלא שמענו לפני כן. מה יש כאן? כנהוג אצל קאש: בלדות מצמררות לצד קאנטרי-רוק קצבי, דרמה אפית לצד הומור קליל, דואטים עם ג'ון קארטר-קאש, האישה ש(היתה) איתו וגם עם הקולגה משכבר הימים וויילון ג'נינגס וגם, לרוכשי המהדורה הדיגיטלית, רמיקס מצויין ואמביינטי מאת אלביס קוסטלו לשיר המרגש באלבום, וזה שיצא גם כסינגל הראשון מתוכו, She Used To Love Me  A Lot. בזכות עבודת מיקס ומאסטרינג קפדנית, הצליל באלבום חם נקי ובהיר וגם מעט ההכפלות האינסטרומנטליות שנעשו ב-2013 נוגנו על ידי מרטי סטיוארט, הגיטריסט והכנר שניגן בסשנים המקוריים, כך שהסאונד נשאר אורגני ואותנטי לחלוטין.

בניגוד לסדרת האלבומים המדהימה שהקליט קאש עם רובין בין 1994-2002, Out among the stars לא מגלה לנו דברים חדשים שלא ידענו על קאש, אבל בהחלט מוסיף נדבך חשוב לקטלוג של קאש ועוזר להשלים את החסר בנוגע לתקופה פחות מתועדת שלו. וככזה, מדובר במסמך חשוב ומעניין אבל מעל לכל- מהנה. כי המוסיקה של קאש היא כבר מזמן על-זמנית, מזוהה מיידית, אוניברסלית ונצחית, כיאה לאחד האמנים היחידים שהתקבלו גם להיכל התהילה של הקאנטרי וגם לזה של הרוקנרול. ובצדק.

 

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

הכהן הגדול: פרידה מלאונרד כהן

פורסם גם בעכבר העיר / הארץ אונליין

ממבט ראשון, הוא נראה כמו רואה חשבון מבוגר – חנוט בחליפה, עם מבט רציני, אולי אפילו עייף או מובס, מגולח למשעי ועם תסרוקת שביל בצד מסודרת. על עטיפת אלבום הבכורה שלו, לאונרד כהן נראה כמו הדבר הכי רחוק מכוכב פופ או רוק, או אפילו ממישהו שעשוי להשתייך לקבוצת הסינגר-סונגרייטרס שהתחילה לשטוף את אמריקה באותה תקופה. תמונה בגוון חום, שנראית כאילו צולמה בשנות ה-20 או ה-30, בטח לא בשנה של "קיץ האהבה", הפרחים והפסיכדליה שהיתה שנת 1967, שנת יציאת האלבום. הכל באלבום, מהצלילים ועד לעיצוב הגרפי, ספרטני ומצומצם. אין כאן את הבננה הצהובה הפרובוקטיבית של "הוולווט אנדרגראונד וניקו", לא את קולאז' הפרצופים המושך של "Forever Changes" של להקת Love, או את הגודש הצבעוני של "סרג'נט פפר", שכולם יצאו באותה שנה. בשני האלבומים הבאים הספרטניות ממשיכה ביתר שאת. כהן, עכשיו כבר סוג של כוכב תודות ל"סוזאן", מצולם בשחור-לבן, והמילה "שירים" חוזרת על עצמה בשם האלבום –

"Songs of Leonard Cohen", "Songs from a Room", "Songs of Love and Hate".

 

כל אלה מסגירים את אחד משני היסודות שעליהם מתבסס גוף היצירה הכהני. העיסוק ביצירה, בהשראה ובתהליך הכתיבה עצמו הוא הראשון. האהבה (וכהמשך טבעי שלה, תאוות הבשרים, האכזבות והמלנכוליה של הפרידה והגעגועים) היא היסוד השני. כהן, כבר מן ההתחלה, ספק שר ספק דיקלם את הטקסטים הנפלאים שלו כמי שממתיק עם המאזין סודות של נסיון חיים וחוויות של אדם המבוגר בהרבה מגילו הכרונולוגי המצויין בלוח השנה. היהודי שהפך לנזיר זן הוציא את אלבומו הראשון בגיל 33, גיל שבו כוכבי רוק מאותה תקופה כבר חשבו על פרישה או לפחות היו כבר בפאזה השניה או השלישית בקריירה.

 

כאמן מקליט, כהן היה כבר משורר וכותב מבוסס ומצליח למדי כשיצאו ההקלטות המקצועיות הראשונות שלו. הוא חסר את התזזיתיות הסגנונית של ניל יאנג, את השצף היצירתי של בוב דילן או את הליטוש והברק המוזיקלי של פול סיימון. אפשר לומר שכהן, כמאמר הקלישאה, כתב שיר אחד במשך כל חייו. שיר שהלך והתפתח, התפתל והתעקל וסבב תמיד סביב שני נושאים עיקריים: תשוקת היצירה ויצירת התשוקה. "Tower of Song" מול "Chelsea Hotel", "זמר חייב למות" מול "הרקידי אותי עד לסוף האהבה".

 

בישראל, נדמה שכהן הוא אחד הזמרים הפופולריים ביותר של דורו. יותר מיאנג וריד, יותר מניומן וסיימון, יותר מדילן אפילו. ההקשרים היהודיים בטקסטים, מתפילת "ונתנה תוקף" של "Who By Fire", דרך תיאור סיפור מקראי מכונן בגוף ראשון ב-"The Story Of Isaac" ועד לשירת "הנני" באלבום האחרון (שיצא רק לפני שלושה שבועות), כשמאחוריו שרה מקהלת בית הכנסת שער השמיים שבמונטריאול. וכמובן "הללויה", איך אפשר בלי "הללויה". מבחינה מוזיקלית, האקורדים המינוריים, המקצבים האיטיים והמלודיות הפשוטות והנקיות של כהן הדהדו לישראלים רבים, שגדלו על יצירתו בשנות ה-60 וה-70, והזכירו להם את השירים הרוסיים והעממיים של מזרח אירופה עליהם נבנה הבסיס של מה שנקרא לימים "שירי ארץ ישראל". גם ביקורו של כהן בארץ, למטרת עידוד חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, זיכה אותו בנקודות רבות בקרב הקהל הישראלי.

 

גם אם כמוזיקאי כהן היה צפוי יותר מדילן או מג'וני מיטשל בת ארצו, הרי ששיריו הטובים באמת לא נסמכו על הברקות של הפקה, על עיבודים מתוחכמים או על נגינה וירטואוזית (מה שהפך רבים מהם לחומר מצויין לגרסאות כיסוי, מאלה של ניק קייב, ג'ון קייל והפיקסיז עד גבריאל בלחסן, חנן יובל ולהקת חיל החינוך של צה"ל). כהן, שבמשך כל שנות ה-80 וה-90 הוציא בסך הכל שלושה אלבומי אולפן, שפע יצירתיות בשנים האחרונות, עם שלושה אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעות חיות חדשים בתוך ארבע שנים בלבד. האחרון שבהם, "You Want It Darker", הופק על ידי בנו של כהן, ויצא ב-21 באוקטובר השנה, בדיוק כשמיליונים ברחבי העולם עצרו את נשימתם לנוכח השאלה "האם בוב דילן יכיר בפרס נובל לספרות?". ואם דילן פרץ השנה שביל חדש, שסימן כי המוזיקה הפופולרית מתחילה לקבל הכרה בתור אמנות גבוהה של ממש, הרי שלאונרד כהן היה מועמד טבעי ללכת בעקבותיו. מכל מקום, עם פרסים או בלעדיהם, לכהן, שפרסם את ספר השירה הראשון שלו כשבוב דילן עוד היה טינאייג'ר חובב באדי הולי ואלביס, תמיד יהיה שמור מקום בקומות הגבוהות ביותר של מגדל הפזמון.

האיש שקנה את העולם: David Bowie – Blackstar

הביקורת שכתבתי על אלבומו החדש של דייויד בואי התפרסמה לפני שלושה ימים בעכבר העיר / הארץ אונליין. דייויד בואי נפטר היום בגיל 69.

blackstar_album_cover

דייויד בואי הוא סוג של קוסם. לא נדבר כאן על האלבומים הנפלאים, על השירים הנצחיים או על הטרנדים המוזיקליים והאופנתיים שנקשרו בשמו, אלא דווקא על העובדה הפשוטה שב-2016, בעולם של רשתות חברתיות תמנוניות, אתרי רכילות רואי-כל, אימג'ים וטקסטים שמופיעים ונעלמים תוך שברירי שניה או קריירות שנוסקות עם שחר ומתפוגגות לעת ערב; בעולם של קהל ציני וספקן שממליך מלכים לרגע ונסיכות לשניה, שלא יודע לדחות סיפוקים וצורך, מעכל ומקיא מתוכו כמויות אדירות של אינפורמציה במהירות עצומה – בתוך כל אלה, דיוויד בואי מצליח לשמור על מה שנקרא באנגלית Mistique. על אותה אאורה מסתורית, מסקרנת ומרוחקת, שלפני שנות דור, עת תור הזהב של שנות ה-70', היתה לחם חוקו של כל מוזיקאי גדול, מניל יאנג, דרך איגי פופ ולו ריד, ועד הרולינג סטונס, פינק פלויד ולד זפלין.

מי תיאר לעצמו בקיץ של 1969 – כש-"Space Oddity" הלהיט הראשון של בואי, טיפס, די במפתיע, במעלה המצעד הבריטי – שבחורף של 2016 יעצרו מיליוני חובבי מוזיקה את נשימתם עם הבשורה על אלבום חדש של האיש. מעניין לראות שגם היום, כמו לפני כמעט שלוש שנים, כשבואי הוציא כמעט בין לילה את "The Next Day", אלבום אולפן חדש מזה עשור – הוא שולט בענייניו ביד ברזל. ברצותו מסתיר ומכסה וברצותו משחרר: תאריכי יציאה לאור, תמונות, קליפים, טיזרים, שירים, ראיונות, פרויקטים וכל דבר אחר שקשור במפעל החיים המתמשך שנקרא "דיוויד בואי". ללא ספק, בואי מודע למעמדו המיתי בקרב חובבי הרוק ולעתים נראה שהוא מתענג על משחקי הטיזינג האלה. כמה טוב לגלות שהפעם לציפייה גם יש כיסוי.

 

אודה ולא אבוש: לאלבום הקודם, הקשה, הלא אחיד ולפרקים מתסכל, האזנתי כמעט בכפייה, מתוך חובה 'לשמוע את האלבום החדש של בואי'. לא חזרתי אליו פעמים רבות לאחר מכן. אולי אעשה זאת שוב לאור יציאת "Blackstar" הטוב ממנו בהרבה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה. ב-"Blackstar" בואי זונח את ההרכב שליווה אותו באלבום הקודם, פרקטיקה ידועה במהלך הקריירה שלו. השותף הוותיק טוני ויסקונטי נשאר מאחורי הקונסולה כמפיק שותף, אבל הנגנים גוייסו מעולם הג'אז האקספרימנטלי של ניו יורק – והם המעניקים לאלבום את הסאונד והטקסטורה המרתקת שלו (ג'יימס מרפי, איש LCD Soundsystem, מנגן כלי הקשה בשני שירים). צלילי קראוטרוק מסונתז, שביבי פרוגרסיב-רוק, הבלחות דראם אנד בייס, אפילו ביטים של היפ הופ ("הקשבנו הרבה לקנדריק למאר לאחרונה" העיד ויסקונטי בראיון לרולינג סטון. "ניסינו להימנע ככל האפשר מרוקנרול"). את כל אלה רוקחים בואי והנגנים ליצירה אחת קוהרנטית, שלמה ומגובשת. כמי שהכלי הראשון שלו היה סקסופון, בואי נותן לנשפן המעולה דני מקאסלין מרחב פעולה גדול, וזה מחזיר לו טובה עם סולואים שמזכירים את קינג קרימזון בימיהם הטובים. מקאסלין מוסיף גם ציטוט מחוכם מתוך "Low", האלבום של בואי מ-1977, שמשמש כאן אולי כמעין השראה כללית – כמו ש-"Heroes" שימש לאלבום הקודם. אגב, אפילו סולו הגיטרה ב-"I Can't Give Everything Away" שנועל את האלבום, נשמע כמו הומאז' לרוברט פריפ של הסבנטיז.

 

המילים, כמעט כמו תמיד אצל בואי, נעות בין מה שנשמע כוידויים אישיים חושפניים, לבין דימויים אבסטרקטיים וטקסטים חידתיים שמאתגרים את המאזין לפענח אותם. האם השיר הזה הוא על דאעש? למה הוא מצטט מ"התפוז המכני"? מדוע הוא נזכר דווקא עכשיו לחזור לדמות הראשית מהסרט "The Man Who Fell To Earth"? ואיך הטראק ההוא מתכתב עם המחזה החדש שבואי מפיק?. את כל אלה משאיר בואי בשבילנו, להאזנות חוזרות ולעולם האסוציאציות הפרטי של כל אחד מאיתנו. על איכותם של ערוצי השירה המדהימים שבואי מוציא, ערב יום הולדתו ה-69, אין בכלל מה להכביר מילים, צריך פשוט להקשיב ולהתענג. ואם זוהי אכן שירת הברבור של בואי כאמן רוק (ונקווה שלא), הרי ש-"Blackstar" הוא בהחלט סיכום אדיר לקריירה מונומנטלית, מפותלת, רצופה פסגות מהממות לצד לא מעט תקופות שפל ויובש יצירתי. ממוקד, מסחרר, יצירתי, נועז, מרגש ובעיקר – מסתורי – בדיוק התכונות שהפכו את בואי עצמו לאייקון תרבות, יותר מ-50 שנה אחרי שלונדוני צעיר אחד, דייויד רוברט ג'ונס, עמד בפעם הראשונה מול מיקרופון באולפן הקלטות.

בואי בישראל, 1996.

בואי בישראל, 1996.