Tag Archive | הופעה

תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

מודעות פרסומת

בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

Bryan1

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

Bryan2

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

מלאך בשמי ברלין

ניק קייב והבאד סידס, Max Schmeling Halle, ברלין, 22 באוקטובר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

ברשותכם, כותב שורות אלו מעוניין להתחיל בהתנצלות. סליחה שלא אשייט בנוסטלגיה אל הופעות קודמות של קייב בישראל, שלא אשרבט כאן שורות המתארות ערב ברלינאי קריר, עם זרזיפי גשם המתדפקים על חלונות עץ יפהפיים מתקופת פרידריך הגדול. גם לא ארחיב כאן על השקט והסדר המופתי בתורים הארוכים כניסה לאולם. לא אספר יותר מדי על קבוצת הגרמנים החביבים שהפגינו בחוץ וקראו לניק קייב לבטל את ביקורו הקרוב בתל אביב. לא אתפייט על דוכני הנקניקיות ועל מוכרי הבירה ולא ארמוז בקריצה דבר וחצי דבר על דוכן מכירת המזכרות או על אזור שמירת החפצים והמעילים כדוגמאות לתפעול גרמני יעיל, מסודר ושיטתי. את כל זאת לא אעשה, כי אני מעוניין לגשת מייד לשורה התחתונה: ההופעה של ניק קייב והבאד סידס היא מהטובות שראיתי. בכל מקום, בכל ז'אנר.

 

 

בשמונה וחצי בדיוק, מתחילים להישמע הצלילים המוקלטים של Three Seasons In Wyoming, טרק חדש ויפה של קייב וורן אליס מתוך פסקול הסרט Wind River שיצא בקיץ האחרון. אחד אחד עולים החברים לבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב – והעניין מתחיל. מהרגע הראשון ברור שלא הולכת להיות כאן הופעת רוק מהזן הרגיל, אלא יותר טקס וודו המוני, מפגש פולחני של אמנות טוטאלית עם קהל שמתמסר לטראנס ונכנס לאקסטזה פיזית ורוחנית ככל שהערב מתקדם. כפי שהיה ניתן לשער, קייב, אתלטי באופן מרשים, עם ז'קט אלגנטי, נעליים שחורות מצוחצחות למשעי ושרשרת זהב דקה לצווארו, מקדיש יותר משליש מהשירים לאלבומו האחרון עד כה, Skeleton Tree המצויין. ופותח עם שלושה שירים רצופים ממנו. שבעת הבאד סידס שמאחוריו ומצדדיו מספקים קנבס מוסיקלי רב גווני, רב שכבתי ועתיר ניואנסים שמשרת כל שיר בדיוק לפי צרכיו: מקינות מינוריות שקטות, כמעט אמביינטיות, עד למערבולות של רעש סימפוני מתוזמר היטב, עם השפעות בלוז, פסיכדליה, לאונג'-ג'אז, סרף, רוקאבילי, פאנק, ניו ווייב והרשימה עוד נמשכת. גם בין נבחרת הנגנים יוצאת הדופן שקייב קיבץ סביבו, בולט וורן אליס כקלף הסודי של ההופעה. וורן, שותף של קייב כבר 23 שנים, עובד מול, נגד ועם קייב, במפגן מרשים של מולטי-טאסקינג: אם על הקלידים האלקטרוניים או בפסנתר הכנף, בגיטרה חשמלית ובעיקר בויולה ממנה הוא מצליח להפיק מנעד עצום של צלילים, כולל פידבקים שלא היו מביישים שום אמן גיטרה חשמלית אוונגרדי.

 

 

ההופעה מתקדמת משיא לשיא וקייב מתנה אהבים עם הקהל, במיוחד עם מאות המעריצים שנדחסים לקדמת הבמה באיזור העמידה. בפוזה של "עוד-רגע-סטייג'-דייבינג-אבל-לא" קייב משחק עם הקהל בטיזינג הכולל מחוות גופניות, ריקודים ותנועות ידיים וגם צעקות לעברם כאשר המיקרופון מוחזק רחוק מפיו, כך שרק הם יכולים לשמוע את הנאמר. וכל זאת, מבלי לפספס אף צליל ומבלי להחליק אף תו. ב-Higgs Boson Blues המדהים, אחד עשר אלף איש צועקים יחד עם קייב את ה-"בום! בום! בום!" שבפזמון וב-From Her To Eternity הוותיק, הלהקה מנווטת בין דממה לקקופוניה במומחיות ובדייקנות כמע טלפתית. והיו גם Tupelo, עם וידאו ארט בשחור לבן, שנראה כמו תוצאות סופת הוריקן בדרום ארצות הברית, Jubillee Street, שבמהלכו בעט קייב בסטנד התווים שלו והעיף את הניירות שעליו על פני כל הבמה וגם The Ship Song עם סולו ויולה יפהפה ו-Into My Arms  בגרסת טריו מצויינת. אחרי כמה שירים, כשהקהל כבר מונח בכך ידו, קייב סוף סוף מציין את עברו בעיר שבה התגורר כמעט עשור, במהלך רוב שנות ה-80'.. "את השיר הזה כתבתי בקרויצברג" הוא מצהיר, לקול תשואות הקהל. "לקח לי שנה לכתוב אותו" הוא ממשיך. "הייתי יכול לגמור אותו ביום, אבל … האמפטמינים לא איפשרו את זה" והלהקה פורצת אל  The Mercy Seat, אחת מהקלאסיקות הבלתי מעורערות של קייב.

 

 

בשלב הזה כל הקהל שייך לקייב, שמצידו נותו לו את כולו. החולצה המכופתרת פתוחה, אגלי זיעה בכל מקום, תנועות ריקוד אקסטטיות ופלירט ספק-ארוטי עם עומדי השורות הראשונות – קייב מגיש מופע שחציו קברט מתוזמן ומתוכנן וחציו השני פרוע ובלתי צפוי, אבל נמצא כל הזמן בשליטה של רב-אמן בשירים, בתזמון, ברמת המתח והריגוש שבאולם. אחרי עוד שיר מתוך האלבום האחרון קייב והלהקה יורדים והקהל פותח בחמש דקות של תשואות ומחיאות כפיים בעמידה. קייב חוזר לבמה לבצע, איך לא, את The Weeping Song, במהלכו הוא סוף סוף נכנס אל תוך קהל האלפים וחותך דרכו אל תוך האולם, עולה על כתפי הקהל, נותן למישהו להחזיק את המיקרופון ומפעיל את אלפי האנשים שמסביבו לרוטינת מחיאות כפיים במקצב מאתגר, שהקהל עומד בו באופן מעורר התפעלות.  בשלב הזה כבר לא ניתן לשלוט באהבה המתפרצת של הקהל ומאות צופים מתחילים לקפוץ אל הבמה ומצטרפים לקייב לביצוע מונומנטלי של Stagger Lee, אחד השילובים המושלמים ביותר של דלתא בלוז, פוסט-פאנק וגנגסטא ראפ, משהו שכנראה רק ניק קייב יכול לעשות בצורה משכנעת. כן, קייב, למרות כל ההשפעות הברורות שספוגות במוסיקה שלו, מדייויד בואי וג'ון קייל, דרך סקוט ווקר, ז'ק ברל ואלביס ועד ג'ון לי הוקר ופרנק סינטרה, יצר לו נישה ייחודית בה הוא פועל, שלא מתכתבת עם שום טרנד מוסיקלי רווח, שלא מתפשרת על שום תו או מילה. הוא המלך של הממלכה הקטנה שלו, ומרשים לראות איך רבים כל כך מצטרפים בשמחה להיות נתינים בה, גם כשהמוסיקה לא קלה לעיכול וגם כשהתוכן המוסיקלי מבצע פניות פרסה מפתיעות ובלתי צפויות. וכך, אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, קייב, עם כמאה מעריצים אדוקים מסביבו על הבמה, מבצעים באופן מרגש את Push The Sky Away, בליווי תנועות ידיים מתאימות והטקס השאמאני-כמעט מסתיים והאוסטרלי הצנום בן ה-60 מוכיח שגם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה הוא עדיין אמן מרתק ופרפורמר מלא אדרנלין, אחד היחידים שמסוגלים להפוך גם אולם ספורט עצום בצפון-מזרח ברלין לחגיגה כמעט אינטימית של מוסיקה ופרפורמנס, עם מחוות גדולות מהחיים שגם נוגעות עמוק בנימי הנפש של מי שבאמת מקשיב. ואם אפילו חלק מזה ישוחזר בהופעות של קייב תל אביב – העיר היחידה בסיבוב ההופעות הנוכחי שבה יתקיימו שני קונצרטים – מובטחת לקהל חווייה שלא במהרה תישכח.

 

לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.