Tag Archive | הופעה

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.

 

השורשים של ריילי ווקר

rw

ריילי ווקר (במרכז) בביקורו האחרון בישראל, אוקטובר 2015

ריילי ווקר, הגיטריסט-יוצר-זמר המצויין מאילינוי מגיע בקרוב מאוד להופעות בארץ. אם לשפוט לפי הפעם הקודמת שווקר ביקר כאן, מדובר בהופעה מהפנטת ומרגשת שאסור להפסיד. ווקר, שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-27, אולי צעיר יחסית, אבל המוסיקה הייחודית שלו חושפת שורשים עמוקים של פולק, אמריקנה ופסיכדליה, שהולכים עשורים רבים לאחור. הנה כמה מהעיקריים שבהם.

טים באקלי

ב-28 השנים הקצרות שבאקלי בילה כאן, הוא הותיר מורשת של מוסיקה מכשפת ומיוחדת, שמשלבת אלמנטים של פולק, ג'אז, פ'אנק, רוק פסיכדלי וספוקן וורד מופשט. הוא הותיר אחריו תשעה אלבומים שרובם מעולים ושיריו כוסו על ידי אמנים כמו רוברט פלאנט, בריאן פרי, בלאד סווט אנד טירז, לינדה רונסטאדט, שינייד אוקונור ורבים אחרים.

 

ג'ון מרטין

הגיטריסט-ווקליסט הבריטי המנוח המוערך יצר מוסיקה שנשענה על פולק בריטי, אבל הרחיבה את הגבולות הז'אנר לכיוונים של ג'אז, דאב, רגאיי ומוסיקה אלקטרונית. קשה שלא להבחין בהשפעה המכרעת של סגנון השירה של מרטין על ווקר, גישה שמתייחסת לקול האנושי כעוד כלי בתוך המארג המוסיקלי המשרת את אווירת השיר. ניק דרייק, חבר וקולגה של מרטין, גם הוא ניכר כהשפעה על ווקר, במיוחד בטכניקת הגיטרה המזוהה שלו.

 

ואן מוריסון

… או ליתר דיוק, Astral Weeks, האלבום הנפלא שהיוצר האירי הוציא בנובמבר 1968 ונחשב עד היום לפסגת יצירתו ולאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה. זרם תודעה מילולי-מוסיקלי מהפנט, מוגש ברצף של שירים עם מבנה פתוח וליווי אינטואיטיבי של חבורת נגני ג'אז מובחרים, שמעניקים מימד טרנסצנדנטלי להרהורים של מוריסון על חיים ומוות, אהבה ופרידה, געגועים ותקווה. אפילו עטיפת האלבום השפיעה כנראה על עיצוב האלבום Primrose Green  של ווקר.

 

דה אינקרדיבל סטרינג באנד

הרכב פולק-רוק-היפי-ביזארי-אקספרימנטלי בריטי מצויין, שפעל בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ושילב בממזריות מלודיות קלטיות עם סאונדים מהמזרח, כלי נגינה אקזוטיים וטקסטים אזוטריים בהפקה פסיכדלית ומבני שירים לא שגרתיים.

 

דייווי גרהאם

בסגנון הנגינה של ווקר ניתן לשמוע הדים לשורה ארוכה של גיטריסטים משפיעים: מסטייל ה"אמריקן פרימיטיב" של ג'ון פאהיי, דרך הוירטואוזיות האקסצנטרית של ליאו קוטקה והפולק המרוסן של ברט יאנש וג'ון ריינבורן ואחרים ידועים יותר או פחות. אחד המשפיעים ביותר הוא דייווי גרהאם הבריטי ממוצא דרום אמריקאי וסקוטי, שכבר מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הביא למהפכה בשימוש בגיטרה ככלי פולק אינסטרומנטלי. גרהאם האקלקטי שילב מנגינות עממיות מהאיים הבריטיים, ראגות הודיות, מוסיקה קלאסית, מקאמים ערביים ושירים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. למרות שמעולם לא מצא (או חיפש) הצלחה מסחרית גדולה, גראהם, שהציג חידושים גם באופן כיוון המיתרים בגיטרה שלו, השפיע על גיטריסטים רבים, מג'ימי פייג', סטיב האו וריצ'י בלקמור עד ריצ'רד תומפסון ופול סיימון.

 

והנה ריילי ווקר בעצמו, משלב את המוסיקה הנפלאה של אלה שבאו לפניו למשהו חדש ומיוחד. הבלוג ממליץ לתפוס אותו בבארבי בתל אביב ב-15 לדצמבר.

 

תמונה אחת שווה: הפוסי בבארבי

"הפוסי של לוסי". הופעת השקת אלבום בבארבי בתל אביב, 27.10.2016

lucy

אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

bjm1

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

bjm4

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

bjm2

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

bjm5

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

BILBO

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9