Tag Archive | הופעה

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

מודעות פרסומת

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.

 

השורשים של ריילי ווקר

rw

ריילי ווקר (במרכז) בביקורו האחרון בישראל, אוקטובר 2015

ריילי ווקר, הגיטריסט-יוצר-זמר המצויין מאילינוי מגיע בקרוב מאוד להופעות בארץ. אם לשפוט לפי הפעם הקודמת שווקר ביקר כאן, מדובר בהופעה מהפנטת ומרגשת שאסור להפסיד. ווקר, שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-27, אולי צעיר יחסית, אבל המוסיקה הייחודית שלו חושפת שורשים עמוקים של פולק, אמריקנה ופסיכדליה, שהולכים עשורים רבים לאחור. הנה כמה מהעיקריים שבהם.

טים באקלי

ב-28 השנים הקצרות שבאקלי בילה כאן, הוא הותיר מורשת של מוסיקה מכשפת ומיוחדת, שמשלבת אלמנטים של פולק, ג'אז, פ'אנק, רוק פסיכדלי וספוקן וורד מופשט. הוא הותיר אחריו תשעה אלבומים שרובם מעולים ושיריו כוסו על ידי אמנים כמו רוברט פלאנט, בריאן פרי, בלאד סווט אנד טירז, לינדה רונסטאדט, שינייד אוקונור ורבים אחרים.

 

ג'ון מרטין

הגיטריסט-ווקליסט הבריטי המנוח המוערך יצר מוסיקה שנשענה על פולק בריטי, אבל הרחיבה את הגבולות הז'אנר לכיוונים של ג'אז, דאב, רגאיי ומוסיקה אלקטרונית. קשה שלא להבחין בהשפעה המכרעת של סגנון השירה של מרטין על ווקר, גישה שמתייחסת לקול האנושי כעוד כלי בתוך המארג המוסיקלי המשרת את אווירת השיר. ניק דרייק, חבר וקולגה של מרטין, גם הוא ניכר כהשפעה על ווקר, במיוחד בטכניקת הגיטרה המזוהה שלו.

 

ואן מוריסון

… או ליתר דיוק, Astral Weeks, האלבום הנפלא שהיוצר האירי הוציא בנובמבר 1968 ונחשב עד היום לפסגת יצירתו ולאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה. זרם תודעה מילולי-מוסיקלי מהפנט, מוגש ברצף של שירים עם מבנה פתוח וליווי אינטואיטיבי של חבורת נגני ג'אז מובחרים, שמעניקים מימד טרנסצנדנטלי להרהורים של מוריסון על חיים ומוות, אהבה ופרידה, געגועים ותקווה. אפילו עטיפת האלבום השפיעה כנראה על עיצוב האלבום Primrose Green  של ווקר.

 

דה אינקרדיבל סטרינג באנד

הרכב פולק-רוק-היפי-ביזארי-אקספרימנטלי בריטי מצויין, שפעל בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ושילב בממזריות מלודיות קלטיות עם סאונדים מהמזרח, כלי נגינה אקזוטיים וטקסטים אזוטריים בהפקה פסיכדלית ומבני שירים לא שגרתיים.

 

דייווי גרהאם

בסגנון הנגינה של ווקר ניתן לשמוע הדים לשורה ארוכה של גיטריסטים משפיעים: מסטייל ה"אמריקן פרימיטיב" של ג'ון פאהיי, דרך הוירטואוזיות האקסצנטרית של ליאו קוטקה והפולק המרוסן של ברט יאנש וג'ון ריינבורן ואחרים ידועים יותר או פחות. אחד המשפיעים ביותר הוא דייווי גרהאם הבריטי ממוצא דרום אמריקאי וסקוטי, שכבר מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הביא למהפכה בשימוש בגיטרה ככלי פולק אינסטרומנטלי. גרהאם האקלקטי שילב מנגינות עממיות מהאיים הבריטיים, ראגות הודיות, מוסיקה קלאסית, מקאמים ערביים ושירים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. למרות שמעולם לא מצא (או חיפש) הצלחה מסחרית גדולה, גראהם, שהציג חידושים גם באופן כיוון המיתרים בגיטרה שלו, השפיע על גיטריסטים רבים, מג'ימי פייג', סטיב האו וריצ'י בלקמור עד ריצ'רד תומפסון ופול סיימון.

 

והנה ריילי ווקר בעצמו, משלב את המוסיקה הנפלאה של אלה שבאו לפניו למשהו חדש ומיוחד. הבלוג ממליץ לתפוס אותו בבארבי בתל אביב ב-15 לדצמבר.

 

תמונה אחת שווה: הפוסי בבארבי

"הפוסי של לוסי". הופעת השקת אלבום בבארבי בתל אביב, 27.10.2016

lucy