בא טוב בקיץ – הקוקטייל המוסיקלי המרענן של פינק מרטיני
ההרכב המשובח Pink Martini שמגיע בקרוב להופעה אחת בישראל (18 ביולי בהאנגר 11 בנמל תל אביב – כרטיסים כאן) הוא ללא ספק תופעה מוסיקלית בלתי ניתנת לקיטלוג. למרות שמוצאם מצפון-מערב ארצות הברית (פורטלנד, אורגון, אם לדייק) הרי שטווח ההשפעות של תומאס לודרדייל מייסד ההרכב והאנסמבל העשיר שלצידו, הוא כמעט בלתי נתפס: משאנסונים צרפתיים, דרך מוסיקת פאדו פורטוגזית, פופ של שנות ה-60', סווינג משנות ה-40', פסקולי סרטים משנות ה-70', מוסיקה ברזיאלית וקאברים שנעים על הסקאלה שבין אירווינג ברלין, להקת אבבא, ג'ורג'י בן ואפילו יוני רכטר ויהונתן גפן. הנה שיר מקורי אחד של Pink Martini ועוד חמש השפעות מוסיקליות, מני רבות, שנתנו השראה להרכב המיוחד והכיפי הזה שמגיע אלינו בחודש הבא.
Sympathique
שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של Pink Martini
ב-1997 כיסו Pink Martini את הבולרו של ראוול, אחת מהיצירות הקלאסיות הידועות בהיסטוריה
2004. Pink Martini ביצעו את "שירו של העורב השחור", יצירה של המלחין הברזילאי הנודע הייטור וילה לובוס, שנכתבה בשנת 1917
גם את סטנדרט הג'אז הנצחי Tea For Two ביצעו Pink Martini בחן רב. הנה גרסה נהדרת של אלה פיצג'רלד לשיר
"אף פעם לא ביום ראשון", נעימה של המלחין היווני הדגול מאנוס חג'ידאקיס, מתוך הסרט באותו שם משנת 1960. גם את זה Pink Martini ביצעו
ושיר הילדים החתרני של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי זכה בידי Pink Martini לקאבר ביפנית!
את הביצוע היפה של Pink Martini ל"הילדה הכי יפה בגן" תחפשו בעצמכם.
שתו באחריות ושיהיה לנו קיץ מרענן!
תמונה אחת שווה – דילן בן 80
גלריה זו מכילה 9 תמונות
מזל טוב! גם אם לא הייתם שם, הנה כמה זיכרונות מההופעה הזכורה (לשמצה?) של דילן בירושלים, סתיו 1987.
תמונה אחת שווה: סטנלי קלארק בישראל
חלוץ הג'אז והפיוז'ן, הבסיסט האגדי סטנלי קלארק וההרכב המעולה שלו הופיעו ב'רדינג 3' בנמל תל אביב, ב-1 ביולי 2019. הנה כמה תמונות מההופעה המצויינת הזו. צילם בכישרון רב: אמנון אייכלברג.
כאן אפשר למצוא את הראיון הבלעדי שהעניק סטנלי קלארק ל"59 מילים"
All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק
Photos by Raj Naik
סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".
Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.
Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd
Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.
ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.
בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?
ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.
ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?
ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.
ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?
ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.
כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.
ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?
ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.
הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.
כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.
הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.
ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?
ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!
ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?
ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!
ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?
ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.
אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.
אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.
ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!
תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983
והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :
בריאן כוכב (כמעט) עליון
בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.
גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.
אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.
בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.
מועדון חברים
Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017
פורסם גם בעכבר העיר אונליין
תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.
רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.
אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.
כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.
כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.
מלאך בשמי ברלין
ניק קייב והבאד סידס, Max Schmeling Halle, ברלין, 22 באוקטובר 2017.
(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)
ברשותכם, כותב שורות אלו מעוניין להתחיל בהתנצלות. סליחה שלא אשייט בנוסטלגיה אל הופעות קודמות של קייב בישראל, שלא אשרבט כאן שורות המתארות ערב ברלינאי קריר, עם זרזיפי גשם המתדפקים על חלונות עץ יפהפיים מתקופת פרידריך הגדול. גם לא ארחיב כאן על השקט והסדר המופתי בתורים הארוכים כניסה לאולם. לא אספר יותר מדי על קבוצת הגרמנים החביבים שהפגינו בחוץ וקראו לניק קייב לבטל את ביקורו הקרוב בתל אביב. לא אתפייט על דוכני הנקניקיות ועל מוכרי הבירה ולא ארמוז בקריצה דבר וחצי דבר על דוכן מכירת המזכרות או על אזור שמירת החפצים והמעילים כדוגמאות לתפעול גרמני יעיל, מסודר ושיטתי. את כל זאת לא אעשה, כי אני מעוניין לגשת מייד לשורה התחתונה: ההופעה של ניק קייב והבאד סידס היא מהטובות שראיתי. בכל מקום, בכל ז'אנר.
בשמונה וחצי בדיוק, מתחילים להישמע הצלילים המוקלטים של Three Seasons In Wyoming, טרק חדש ויפה של קייב וורן אליס מתוך פסקול הסרט Wind River שיצא בקיץ האחרון. אחד אחד עולים החברים לבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב – והעניין מתחיל. מהרגע הראשון ברור שלא הולכת להיות כאן הופעת רוק מהזן הרגיל, אלא יותר טקס וודו המוני, מפגש פולחני של אמנות טוטאלית עם קהל שמתמסר לטראנס ונכנס לאקסטזה פיזית ורוחנית ככל שהערב מתקדם. כפי שהיה ניתן לשער, קייב, אתלטי באופן מרשים, עם ז'קט אלגנטי, נעליים שחורות מצוחצחות למשעי ושרשרת זהב דקה לצווארו, מקדיש יותר משליש מהשירים לאלבומו האחרון עד כה, Skeleton Tree המצויין. ופותח עם שלושה שירים רצופים ממנו. שבעת הבאד סידס שמאחוריו ומצדדיו מספקים קנבס מוסיקלי רב גווני, רב שכבתי ועתיר ניואנסים שמשרת כל שיר בדיוק לפי צרכיו: מקינות מינוריות שקטות, כמעט אמביינטיות, עד למערבולות של רעש סימפוני מתוזמר היטב, עם השפעות בלוז, פסיכדליה, לאונג'-ג'אז, סרף, רוקאבילי, פאנק, ניו ווייב והרשימה עוד נמשכת. גם בין נבחרת הנגנים יוצאת הדופן שקייב קיבץ סביבו, בולט וורן אליס כקלף הסודי של ההופעה. וורן, שותף של קייב כבר 23 שנים, עובד מול, נגד ועם קייב, במפגן מרשים של מולטי-טאסקינג: אם על הקלידים האלקטרוניים או בפסנתר הכנף, בגיטרה חשמלית ובעיקר בויולה ממנה הוא מצליח להפיק מנעד עצום של צלילים, כולל פידבקים שלא היו מביישים שום אמן גיטרה חשמלית אוונגרדי.
ההופעה מתקדמת משיא לשיא וקייב מתנה אהבים עם הקהל, במיוחד עם מאות המעריצים שנדחסים לקדמת הבמה באיזור העמידה. בפוזה של "עוד-רגע-סטייג'-דייבינג-אבל-לא" קייב משחק עם הקהל בטיזינג הכולל מחוות גופניות, ריקודים ותנועות ידיים וגם צעקות לעברם כאשר המיקרופון מוחזק רחוק מפיו, כך שרק הם יכולים לשמוע את הנאמר. וכל זאת, מבלי לפספס אף צליל ומבלי להחליק אף תו. ב-Higgs Boson Blues המדהים, אחד עשר אלף איש צועקים יחד עם קייב את ה-"בום! בום! בום!" שבפזמון וב-From Her To Eternity הוותיק, הלהקה מנווטת בין דממה לקקופוניה במומחיות ובדייקנות כמע טלפתית. והיו גם Tupelo, עם וידאו ארט בשחור לבן, שנראה כמו תוצאות סופת הוריקן בדרום ארצות הברית, Jubillee Street, שבמהלכו בעט קייב בסטנד התווים שלו והעיף את הניירות שעליו על פני כל הבמה וגם The Ship Song עם סולו ויולה יפהפה ו-Into My Arms בגרסת טריו מצויינת. אחרי כמה שירים, כשהקהל כבר מונח בכך ידו, קייב סוף סוף מציין את עברו בעיר שבה התגורר כמעט עשור, במהלך רוב שנות ה-80'.. "את השיר הזה כתבתי בקרויצברג" הוא מצהיר, לקול תשואות הקהל. "לקח לי שנה לכתוב אותו" הוא ממשיך. "הייתי יכול לגמור אותו ביום, אבל … האמפטמינים לא איפשרו את זה" והלהקה פורצת אל The Mercy Seat, אחת מהקלאסיקות הבלתי מעורערות של קייב.
בשלב הזה כל הקהל שייך לקייב, שמצידו נותו לו את כולו. החולצה המכופתרת פתוחה, אגלי זיעה בכל מקום, תנועות ריקוד אקסטטיות ופלירט ספק-ארוטי עם עומדי השורות הראשונות – קייב מגיש מופע שחציו קברט מתוזמן ומתוכנן וחציו השני פרוע ובלתי צפוי, אבל נמצא כל הזמן בשליטה של רב-אמן בשירים, בתזמון, ברמת המתח והריגוש שבאולם. אחרי עוד שיר מתוך האלבום האחרון קייב והלהקה יורדים והקהל פותח בחמש דקות של תשואות ומחיאות כפיים בעמידה. קייב חוזר לבמה לבצע, איך לא, את The Weeping Song, במהלכו הוא סוף סוף נכנס אל תוך קהל האלפים וחותך דרכו אל תוך האולם, עולה על כתפי הקהל, נותן למישהו להחזיק את המיקרופון ומפעיל את אלפי האנשים שמסביבו לרוטינת מחיאות כפיים במקצב מאתגר, שהקהל עומד בו באופן מעורר התפעלות. בשלב הזה כבר לא ניתן לשלוט באהבה המתפרצת של הקהל ומאות צופים מתחילים לקפוץ אל הבמה ומצטרפים לקייב לביצוע מונומנטלי של Stagger Lee, אחד השילובים המושלמים ביותר של דלתא בלוז, פוסט-פאנק וגנגסטא ראפ, משהו שכנראה רק ניק קייב יכול לעשות בצורה משכנעת. כן, קייב, למרות כל ההשפעות הברורות שספוגות במוסיקה שלו, מדייויד בואי וג'ון קייל, דרך סקוט ווקר, ז'ק ברל ואלביס ועד ג'ון לי הוקר ופרנק סינטרה, יצר לו נישה ייחודית בה הוא פועל, שלא מתכתבת עם שום טרנד מוסיקלי רווח, שלא מתפשרת על שום תו או מילה. הוא המלך של הממלכה הקטנה שלו, ומרשים לראות איך רבים כל כך מצטרפים בשמחה להיות נתינים בה, גם כשהמוסיקה לא קלה לעיכול וגם כשהתוכן המוסיקלי מבצע פניות פרסה מפתיעות ובלתי צפויות. וכך, אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, קייב, עם כמאה מעריצים אדוקים מסביבו על הבמה, מבצעים באופן מרגש את Push The Sky Away, בליווי תנועות ידיים מתאימות והטקס השאמאני-כמעט מסתיים והאוסטרלי הצנום בן ה-60 מוכיח שגם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה הוא עדיין אמן מרתק ופרפורמר מלא אדרנלין, אחד היחידים שמסוגלים להפוך גם אולם ספורט עצום בצפון-מזרח ברלין לחגיגה כמעט אינטימית של מוסיקה ופרפורמנס, עם מחוות גדולות מהחיים שגם נוגעות עמוק בנימי הנפש של מי שבאמת מקשיב. ואם אפילו חלק מזה ישוחזר בהופעות של קייב תל אביב – העיר היחידה בסיבוב ההופעות הנוכחי שבה יתקיימו שני קונצרטים – מובטחת לקהל חווייה שלא במהרה תישכח.
59wordsמילים 