Tag Archive | הפול

מנצ'סטר C.T – ביקורת הופעה: The Fall בתל אביב

פורסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

the-fall

The Fall – הוואנה קלאב, תל אביב 2.3.2016

מועדון סלסה וריקודים לטיניים, עם פרקט מצוחצח, מעוטר בפוסטרים של יפהפיות מולטיות עם סיגר ביד, עם אלכוהול במחירים מטורפים, מתחת לבניין משרדים חסר אופי, בקצה סמטה אנונימית בתל אביב. רק הפול יכולים להופיע במקום כזה ולצאת מזה בשלום.

תשע בערב. קהל מתחיל להתאסף בחוץ. הרבה חולצות שחורות. הרבה גברים קרחים בני ארבעים פלוס. למעשה, 90 אחוז גברים. חולצות שחורות עם הדפסים של סוואנס. חולצות שחורות עם הדפסים של פבליק אימג' לימיטד. גם של הספארקס. גם של פיית נו מור. גם של דה פול. מפגשי מחזור של חברים בפורומים אינטרנטיים של  מוסיקה אלטרנטיבית, מודל תחילת שנות האלפיים. מוסיקאים, שדרני ועיתונאי מוסיקה פעילים או בדימוס. "און אנד דה אופ'ס", הרכב רוקאבילי חמוד, נותן חימום קצר. אחריו וי.ג'יי מוכשר שחותך, מערבל וקוצץ את המודי בלוז, אלביס, בואי וברברה סטרייסנד לבלילה מטורפת וקקופונית על המסך הענק שמאחורי הבמה. חימום מושלם למה שעומד להתרחש עוד מעט.

IMG-20160303-WA0001

ברבע לאחת עשרה, מארק אי.סמית' עולה לבמה עם שלושת הנגנים שלו והשואו מתחיל. סמית' נראה בהתחלה כמו ג'נטלמן אנגלי מבוסם קמעא, ששכח משהו ולא זוכר איפה הוא השאיר אותו. אבל אסור לטעות: הוא מנהיג את הלהקה ביד ברזל, כמו שהוא עושה כבר כמעט 40 שנה. הנגינה פנטסטית. מהודקת כמו חוסם עורקים על זרועו של מתאבק סומו ג'אנקי וחדה כמו חרב סמוראים חדשה. סמית' מרחף מעל כל העניין בנונשלנטיות ספק משועשעת, ספק רצינית, על הספקטרום שבין אפאטיות טוטאלית להתרסה ילדותית. אין פה "הלו תל אביב", אין "תודה רבה", אין נסיונות לקשקש בעברית או בכלל לדבר בין השירים. כאן זו הופעה של הפול וסמית' מפריד את הגברים מהילדים כבר על ההתחלה, עם המילים שאי אפשר לפענח והריפים שאי אפשר להוציא מהראש. כל מיני שירים מכל מיני תקופות, עם דגש חזק על השנים האחרונות, על האלבום שיצא לפני שנה והאי.פי שיצא לפני  שבועיים. אבל מה זה חשוב? הכל הרי יצירה אחת גדולה, הכל בא ממקור אחד, הכל פוגע באותו מקום ובאותה צורה. אין להיטים. אין אף לא אחד מהקאברים הידועים. לא "ויקטוריה". לא "מיסטר פרמסיסט", לא "לוסט אין מיוזיק". ככה סמית' עובד ולא שואלים שאלות, אלא רק מחבקים את מה שניתן לנו. הקהל מפוקס, מעודד, נרגש ולפרקים תמה לנוכח הכאוס המאורגן והטירוף המחושב שסמית' מחולל על הבמה. משחק עם כפתורי המגברים של הנגנים. שר ממיקרופון  נוסף שניצב בפינה נידחת של הבמה, מאחורי הלהקה. שר בשני מיקרופונים בבת אחת. זורק לקהל את בקבוקי המים שהצוות הכין לו. זורק לקהל את חבילת הדפים המקומטת בהם הביט באובססיביות בתחילת ההופעה. צובט במפתיע במיתרי הגיטרה של הבסיסט. יוצר פידבקים ורעשים אקראיים ממגבר השירה שמוצב על הבמה, דופק סולואים רנדומליים, רק בעזרת האגודל, על מקלדת "קורג" עתיקה. וההיילייט: מעביר את המיקרופון לבחורה בקהל, ששרה איתו דואט ספונטני במשך כעשר דקות. בקיצור, אושר גדול. כל מה שאפשר לצפות מהופעה מעולה של הפול. האם הוא שיכור או רק משחק אותה? האם הוא רציני ומחוייב לאמנות שלו באופן טוטאלי או ממחזר את אותו שטיק מנייריסטי שפרסם אותו לפני שנים, בתקופה שהקלאש והפיסטולס עוד היו השמות החמים בסצינה? האם הפרובוקציות מתוכננות למשעי או שאלה אלתורים של הרגע? כל עוד יצאת מהופעה של דה פול ואתה ממשיך לשאול את השאלות האלו, סימן שסמית' עדיין עושה את העבודה כמו שצריך.

IMG-20160303-WA0004

ראיתי את הפול לפני 25 שנה. באנגליה. מאז, כל העולם השתנה, כולל עולם המוסיקה. כל הנגנים שהיו אז חברים בלהקה, כבר נמצאים מזמן בעמקי סל המיחזור של הפוסט-פאנק. חלקם כתבו ספרי זכרונות על כמה נוראי היה להיות חבר בפול. עם רובם סמית' כבר סגר חשבונות, בראיונות, במילות שירים ובספר האוטוביוגרפי שפירסם. כי "אם זו סבתא שלך מנגנת בונגוס ואני – זה הפול" אם לצטט את אחד מהמשפטים הידועים שלו. אבל על הבמה המשונה הזאת, הערב בתל אביב, סמית', למרות שתיאורטית היה יכול להיות אבא של כל אחד מהנגנים בלהקה, ממשיך בשלו, עם מוסיקה חסרת גיל, עם אימג' שרק מתחדד עם השנים ועם קטלוג מפואר, אדיר מימדים וקשה לפיצוח, שמאתגר כל הרכב שקורא לעצמו "נסיוני", "אוונגרדי" או "אקספרימנטלי". תמיד שונים, תמיד אותו דבר. כמו לפני 25 שנים. כמו לפני 10 שנים. כמו היום בבוקר. הפול יש רק אחת. וכמה טוב שזכינו לעוד ביקור שלהם בארץ כדי להזכיר לנו את זה.

 

 

מודעות פרסומת

נופל וקם

Mark E Smith – Renegade

Penguin 2009

265 עמודים

MES

Renegade

The Fall היא קצת כמו גויאבה. או שאוהבים אותה או שסולדים ממנה. כותב הבלוג הזה חושב שמדובר באחת מהלהקות הטובות, המעניינות והחשובות שיצאו אי פעם מבריטניה, אבל מכיר גם הרבה שחולקים על הקביעה הזאת ולא מבינים על מה כל הרעש והצלצולים. בכל מקרה, למארק אי. סמית' מגיע שאפו על כך שהוא מתפעל את המוסד האנגלי הזה (יש שיאמרו מוסד סגור) כבר כמעט 40 שנה ומצליח עדיין לעורר גלים, לעודד מחשבה ולספוג קיתונות של השמצות, רכילויות ושמועות, חלקן מבוססות, חלקן מופרזות, לרובן יסוד סביר במציאות. ספרו האוטוביוגרפי הראשון (שנכתב עם קצת עזרה מאחד אוסטין קולינגס, כי בכל זאת, האלכוהול) נקרא בדיוק כמו המוסיקה של The Fall: זועם, בוטה, לא עושה חשבון, רפטטיבי, קטוע, מעצבן, מצחיק, עמוק, מטושטש, לפרקים לא מובן אבל תמיד מעניין ומחזיק אותך על הקצה.

 

סמית' פורש כאן סצינות מילדותו והתבגרותו בפרסטוויץ' שליד מנצ'סטר, מהגג על משפחתו, על העבודה השחורה כפועל בנמל מנצ'סטר, על יושבי הפאבים המקומיים, על מלחמת המעמדות, על העוני, הדיכאון, השכרות והסמים – אבל בעיקר עסוק בלטנף על חברים שעברו בלהקתו עם השנים, על האקסיות שלו, על מפיקים, טכאים ומוסיקאים אחרים (ביניהם ג'ון לנון, נואל גלאגר והקלאש, פיט דוהרטי ופול מקארטני), על חברות תקליטים, על רוב הלהקות שיצאו ממנצ'סטר, על פוליטיקאים בריטיים מימין ומשמאל, על שוטרים, על אמריקה, על מעצבים גרפיים ועיתונאי מוזיקה וגם על עצמו ועל תכונותיו הבעייתיות שעליהן כבר מתבססות מיתולוגיות שלמות בתרבות הפופולרית האנגלית. הקטע הוא שהכל נכתב בשטף תודעה אלכוהולי מבודח ומשעשע, כשגם בקטעים הקשים והמרים ביותר סמית' לא חוסך את שבטו גם מעצמו, מה שמונע מהספר להפוך לסתם סדרת השמצות בלתי מבוקרת.

 

מתוך הקריאה בספר, סמית' מצטייר כאדם כן באופן נדיר, בעל אבחנות חותכות וחוש הומור שחור וחסר רחמים, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותו שלו מול בני משפחה, חברים ומוסיקאים אחרים. מעריצי The Fall יתענגו על כל מילה בספר ובוודאי יחזרו אליו פעמים רבות. לכל השאר, מומלץ להתחיל עם המוסיקה של The Fall ולהמשיך משם.

The Fall יופיעו בישראל ב- 2.3.2016

fall book

Renegade