לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.