Tag Archive | וודסטוק

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

מודעות פרסומת

Vinyl – מופע שנות ה-70' של סקורסזי וג'אגר

åééðéì | òåðä 1

כרזת Vinyl

ב-15.2 תעלה בערוץ yes Oh הסדרה העלילתית החדשה והמדוברת  Vinyl, מפעל החיים רב השנים והגלגולים של מרטין סקורסזי (במאי) ומיק ג'אגר (מפיק), בשיתוף התסריטאי המעולה טרנס ווינטר (יוצר "אימפריית הפשע", תסריטאי "הסופרנוס" ו"הזאב מוול סטריט"). אמש נערכה צפייה מוקדמת בפרק הראשון של הסדרה, שאורכו כמעט שעתיים, לעיתונאים, מוסיקאים ובעלי בלוגים נחשבים, מגניבים ומפנקים (או סתם כאלה שהיו פנויים בתל אביב ביום שלישי בערב). לאחר צפייה בשעתיים של Vinyl אפשר כבר לקבוע באופן חד משמעי: מדובר באחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות הטובות ביותר שנראו אי פעם. סדרה שעושה לתעשיית המוסיקה את מה ש"מד מן" עשתה לעולם הפרסום, את מה ש"הסופרנוס" עשתה לעולם הפשע ואת מה ש"שובר שורות" עשתה לבישול קריסטל מת' בבית, או מה שזה לא יהיה. אז מה יש לנו שם? כסף שעובר מעל ומתחת לשולחן, סמים קלים וקשים נצרכים בהינף שטר של דולר, גלריה של מנהלים גזעניים ונכלוליים, תרגילים עסקיים מפוקפקים, אמרגנים גזעניים, שוביניזם סקסיסטי, מטוסים פרטיים, עורכי דין תחמנים, תרגילי מיסוי ומכירות יצירתיים, אלכוהול, אלימות, סקס, דם והרבה, הרבה רוק'נ'רול – כל אלה מוצגים על רקע ניו יורק של תחילת-אמצע הסבנטיז (עם פלשבקים לתחילת שנות ה-60'), בשיחזור תקופתי מדהים, עם דיאלוגים מהירים וחריפים, שלל בדיחות פנימיות לחובבי מוסיקה ופסקול אדיר שיכול, בתוך שניה להתחלף מלד זפלין לאוסמונדס, מהניו יורק דולס לאבבא, מבלאק סאבאת' לאוטיס רדינג, מבו דידלי ל-Slade והרשימה רק נמשכת ונמשכת. בקיצור, מדובר בסדרה מושקעת, מהנה, מטלטלת ומסחררת שהיא בגדר צפיית חובה לכל חובב רוק באשר הוא. המשחק המעולה של בובי קאנוויל, ריי רומאנו, ג'ונו טמפל, ג'יימס ג'אגר (הבן של) וכל יתר הקאסט המעולה, הוא רק הקרם שמעל לממתק הויניל המשובח הזה.

הנה הטריילר של Vinyl

אם ג'אגר פלירטט פה ושם עם עולם הקולנוע במהלך הקריירה שלו, לא בהצלחה כבירה יש לומר, ("פריג'ק", "נד קלי", "פרפורמנס"), הרי שעבור סקורסזי השילוב של פילם ומוסיקה הוא רכיב  מרכזי בקריירה המופלאה שלו וכמה מיצירותיו הפכו לאבני דרך בתחום הקולנוע המוסיקלי הדוקומנטרי.

אז, שניה לפני שהתענוג המוסיקלי, העלילתי והויזואלי של  Vinyl נוחת על מסכינו (הסדרה תשודר ב-yes במקביל לשידורה בארה"ב), הבה ניזכר בכמה מאבני הדרך המוסיקליות של סקורסזי לאורך השנים.

 

Woodstock 1970 (אמנים שונים)

סקורסזי הוא אחד מלא פחות משבעה עורכים שעבדו על הסרט, שהפך שלושה ימים באוגוסט 69' למילה נרדפת לתרבות של דור שלם.

 

The Last Waltz 1978 (דה באנד ואורחים)

סקורסזי מתעד את לפני ואחורי הקלעים של מופע הפרידה של הלהקה האדירה The Band באולם ה- Winterland Ballroom המיתולוגי בסן פרנסיסקו ויוצר את אחד מסרטי הרוק הטובים בהיסטוריה, עם הופעות אורח של יאנג, קלפטון, מוריסון, ווטרס, מיטשל, דילן ורבים אחרים.

 

 2003 Martin Scorsese Presents The Blues (אמנים שונים)

סדרת מופת המתעדת את התפתחותו של הבלוז, ממוסיקה אפריקאית קדומה, דרך תקופת הזוהר של שנות ה-40', ה-50' וה-60' ועד להשפעתו על הסול וההיפ הופ של המאה ה-21. סקורסזי הפיק את הסידרה וביים את הפרק הראשון.

No Direction Home 2005 (בוב דילן)

סקורסזי מנסה לפענח את חידת בוב דילן. בדרך יוצא לו סרט תיעודי מורכב, מסתורי ויפהפה, שמשאיר לא מעט מהתעלומות פתוחות.

 

Shine A Light 2008 (הרולינג סטונס)

סקורסזי מתעד בוירטואוזיות מופע שלם של הרולינג סטונס ב-Beacon Theater בניו יורק ושוזר קטעי הופעה אדירים בחומרים מההיסטוריה הארוכה של הלהקה.

 

Living In The Material World 2011 (ג'ורג' האריסון)

הסרט המקיף ביותר שנעשה על הביטל המנוח ג'ורג' האריסון: סקורסזי עוקב ברגישות אחר חייו האישיים של האריסון ומתעכב על המוסיקה, האמונות ופילוסופיית החיים שלו. מסע מרתק מההתחלה הצנועה, דרך התהילה המסנוורת ועד הסוף העצוב.

 

??20 סרט דוקומנטרי חדש בעבודה (גרייטפול דד)

סקורסזי והבמאי אמיר בר-לב נמצאים כרגע בעבודה על סרט תיעודי על הלהקה האגדית Grateful Dead, בהמשך לחגיגות 50 שנה להיווסדה וסדרת הופעות הפרידה הסנסציוניות שהתקיימו בקיץ 2015. יש למה לחכות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וינילים לדבילים: תחיית קרידנס קלירווטר

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

Creedence"

"אני מכשף אותך" בהופעה בוודסטוק, 1969.

וודסטוק בן 45

woodstock-1969-peace-love-rocknroll-demotivational-posters-1311362582
היום לפני 45 שנה תם פסטיבל וודסטוק, אחד האירועים שהגדירו את המונח החמקמק "הסיקסטיז" ושהשפיעו ביותר על תרבות הרוק ועל התרבות הפופולרית המערבית בכלל.

במשך השנים, פימפמו התקשורת ומבקרי מוסיקה את חשיבותו של הפסטיבל כאי של אהבה, אחווה, צדק, שלום, הרמוניה, עזרה הדדית, פרחים ומוסיקה. ובכל זאת, הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על וודסטוק:

* ג'וני מיטשל, שכתבה את השיר Woodstock, לא היתה נוכחת בכלל בפסטיבל עצמו
* בוב דילן לא הופיע בפסטיבל, בגלל התחייבות להופעה בפסטיבל האי ווייט שהתקיים כשבועיים אחרי וודסטוק
* רוב האמנים קיבלו תשלום – גדול מאוד לזמנו – של 15,000-$12,000 עבור ההופעה
* ג'ימי הנדריקס נשכר לנגן סט כפול, לכן עמד שכרו על $32,000, מה שהרתיח את האמנים האחרים
* בכל מקרה, רק אמנים מעטים קיבלו בסופו של דבר תשלום מלא עבור הופעתם בוודסטוק
* כחצי מיליון איש נכחו בפסטיבל. לפי ההערכות, עוד כחצי מיליון איש נתקעו בדרך, בעיקר בגלל פקק תנועה של יותר מ-30 קילומטר לפני מקום האירוע
* במועד בו היה אמור להתחיל הפסטיבל, עדיין לא הצליחו אמנים להגיע לאיזור הבמה. היחיד שהגיע בזמן היה הזמר ריצ'י הייבנס. מארגני הפסטיבל הכריחו את הייבנס להופיע (לבד, עם גיטרה אקוסטית) במשך שלוש שעות, עד שיתר האמנים יגיעו
* למארגנים נדרשו כמה חודשים ו-$100,000 כדי לנקות את השטח מכל השאריות והאשפה שהשאירו באי הפסטיבל
* דו"ח רפואי: 3 אנשים מתו בפסטיבל (אחד מדריסת טרקטור, שניים ממנת יתר), 8 הפלות קרו בוודסטוק ומספר הצופים שנזקקו לטיפול רפואי: כ-5,000. שמועות טענו על מספר לידות שהתרחשו בשטח הפסטיבל
* רק בשנת 1980 החזירו מארגני הפסטיבל את כל חובותיהם ואיזנו את חשבונות הבנק שלהם. זה קרה בעיקר בזכות ההכנסות מהפצת הסרט "וודסטוק"
* אמנים שהופיעו בוודסטוק אך לא נכללו בסרט המקורי של הפסטיבל: דה באנד, גרייטפול דד, קרידנס קלירווטר ריבייבל, טים הארדין, ג'פרסון איירפליין, ג'וני ווינטר ועוד
* השיר האחרון שנוגן בפסטיבל וודסטוק: Hey Joe

ג'וני ווינטר מתראיין ל"59 מילים"

הוא נבחר ע"י  ה-Rolling Stone לאחד מ-100 הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה, הוא הופיע בפסטיבל וודסטוק וניגן עם מאדי ווטרס. ובחודש הבא הוא מגיע לישראל בפעם הראשונה. מספיק סיבות טובות לשאול כמה שאלות את ג'וני ווינטר האגדי.

 

 

JWל

שלום ג'וני, כבוד גדול לארח אותך בישראל. מה שלומך בימים אלה?

תודה, אני מרגיש בסדר גמור.

אתה מקליט ומופיע כבר מסוף שנות החמישים. איך אתה רואה את התקופה הזאת, שהובילה עד לאלבום הראשון שלך ב-1969?

נכון, ההקלטה הראשונה שלי היא משנת 59'. זו היתה תקופה מצויינת, הרבה פאן…

אילו אמנים השפיעו עליך כילד וכנער צעיר בדרום ארה"ב?

אמממ… מאדי ווטרס, רוברט ג'ונסון, צ'אק ברי, טי בון ווקר, אלמור ג'יימס… הקשבתי לכל החבר'ה האלה.

אתה יכול להסביר מה מבדיל את הבלוז של טקסס מזה של שיקגו או של המיסיסיפי דלתא?

לטקסס בלוז יש את המאפיינים שלו, אבל גם בתוכו יש כל מיני סגנונות: בליינד למון ג'פרסון ולייטנינ' הופקינס זה סגנון יותר כפרי – "קאנטרי בלוז", לעומת טי בון ווקר ואלברט קולינס שמנגנים בלוז יותר עירוני…ככה שאין סגנון "טקסס בלוז" אחד. וגם בתוך הבלוז של שיקגו יש כמה סגנונות שונים – כמו שלא כל הבלוזיסטים משיקגו נשמעים אותו דבר.

בוא נלך קצת אחורה… לפני 44 שנים השתתפת בפסטיבל וודסטוק. מה הזיכרון החזק ביותר שיש לך מהאירוע?

אווו… הרבה בוץ… המון בוץ! הרבה בלגן, מאוד לא מאורגן, אבל היה כיף גדול. והיה לי מזל לנגן בזמן שלא ירד גשם…

חבל שההופעה שלך לא הופיעה בסרט…

אני הייתי בחלק השני, לא בחלק הראשון (מתכוון למהדורת "40 שנה לוודסטוק" של הסרט, שיצאה ב-DVD בשנת 2009)

johnny winter2

אתה מרגיש איזושהי התפתחות בז'אנר הבלוז בעשור-שניים האחרונים, או שהבלוז קפא בזמן והפך למוצג מוזיאוני?

הבלוז עדיין מתפתח, אבל הוא לא טוב כמו שהוא היה בשנות החמישים והשישים.

למה?

אין לי מושג למה. פשוט אין היום בסביבה אנשים כמו טי בון ווקר, מאדי ווטרס…

באלבום האחרון שלך, Roots, שיתפת פעולה עם אמנים כמו וורן היינס, דרק טראקס וסוזן טדסקי, בין היתר. מי הגיטריסטים האהובים עליך כרגע?

ובכן, החבר'ה האלה, יחד עם עוד כמה, הם הפייבוריטים שלי כרגע, לכן בחרתי אותם במיוחד לנגן איתי באלבום.

האם אתה מוצא זמן להקשיב למוסיקה חדשה?

אני לא אוהב את רוב המוסיקה החדשה. אני מקשיב לפעמים, אבל לא ממש אוהב את זה. כשיש לי קצת זמן פנוי אני מקשיב לחבר'ה הוותיקים, מהפיפטי'ז ומהסיקסטי'ז.

JW3

אתה כבר יודע איזה רפרטואר תנגנו בהופעה כאן בארץ?

בסיבוב הזה רשימת השירים פחות או יותר דומה בכל הופעה, אז אני יודע פחות או יותר בדיוק אילו שירים נעשה.

מתי יצא האלבום הבא Roots2?

אני מעריך שתוך כמה חודשים הוא ייצא. משהו כמו חצי שנה בטח.

ואיזה חומר ייכלל בו?       

כולו יהיה מורכב מקאברים, תהיה למשל גירסה של Long Tall Sally של ליטל ריצ'ארד, Blue Monday של פאטס דומינו וגם Sweet Thing של בי. בי. קינג ויתארחו בו הרבה נגני בלוז גדולים, שלא הספיקו להיכנס ל-Roots הראשון…

לסיום: משהו להגיד למעריצים בישראל?

פשוט תבואו להופעה, תעשו חיים ותיהנו! מאוד מרגש אותי לבוא לישראל בפעם הראשונה.