מאסטרו, אאוטסיידר: צביקה פיק 1949-2022
הוא היה שובר הטאבואים הגדול ביותר במוסיקה הישראלית. כשהם זימרו על אקליפטוסים בקיבוץ, על ארץ שנאהב, על עלילות הגבורה של הסיירת, הוא שר על ג'ינסים כחולים, חלונות ראווה והצגות חצות בקולנוע. מול דרשות מגוייסות של 'בוא אלינו לים' היו חלומות על דייויד בואי ברמת גן.
הוא השתיל סינתיסייזרים רעננים וחצופים בתוך גוף מסואב שבעורקיו זרמו צלילי גיטרות אקוסטיות מנומסות, הוא עמד בגבורה עם הפדאלפון שלו מול האקורדיון שלהם. הילד הפולני שכתב שיר על פרחה לנערה משכונת התקווה. האשכנזי מוורוצלב שהיה קלוד בוקובסקי ההיפי האקטיביסט ב"שיער". זה שלא פחד להתמסחר, שלא זילזל באירוויזיונים, במחזות זמר ובפסטיבלי ילדים, שלא חשש לצאת קצת פאתטי, שהלחין באופן מעורר השתאות שירי משוררים מורכבים והפך אותם ללהיטי דיסקו פאנקיים, שייצג את הישראלי העירוני, המשוחרר, הבליין, הנהנתן, הלא-עושה-עניין, הקליל, הזורם. זה שמול הפוריטניות הגמלונית של יוצאי הלהקות הצבאיות והרוקיסטים הרציניים דיבר בגלוי על סקס, על כסף, על מעריצות, על החיים הטובים, שזכה לכל כך הרבה הערצה ברחוב אבל תמיד ערג להכרה הממסדית, לכרטיס חבר במועדון של המקובלים, של הצברים יפי הבלורית, משופשפי הג'ינס ופורטי האקורדים המינוריים.
זה האיש שלקח זמרים טובים והפך אותם, בהינף שיר, למגה-סטארים עם שירים נצחיים. זה שלא קיבל מעולם פרס ישראל, אבל זכה במשך ארבע שנים רצופות בתואר "זמר השנה", מה שהפך אותו בעצם לזמר-עם, הזמר שהעם אוהב לאהוב, ושר את שיריו באהבה גדולה במשך עשורים, גם בלי קשר ליחס תקשורתי או לכיבודי הממסד. לך לשלום צביקה, התרומה הייחודית שלך למוסיקה ולתרבות הישראלית עוד לא פוענחה במלוא הדרה ועוצמתה. להיפך: עם השנים נדמה שההערכה לפועלך, גם מצד אלה שציקצקו, שליגלגו, שעיקמו את האף האנין-מדי שלהם לפועלך רק נוסקת מעלה, מעלה, מעלה.
Shameless Self Promotion: ראפ ישראלי על ויניל
אז הוצאתי אלבום חדש. וזה מרגש. ומה שיותר מרגש זו העובדה שבפעם הראשונה ראפר ישראלי (סולן) מוציא אלבום גם בפורמט תקליט ויניל. "האב, הבן וראש העיר" יצא בלייבל המשובח קמ"ע, הופק על ידי שירוטו (תומי רותם) ומאיור (יובל מאירי) וכולל הופעות אורח של דנה ברגר, אקו, אורית טשומה, קאשי, פאס ורוזן. על העיצוב אחראית טל פוגל. את התקליט, ועוד כמה דברים, אפשר לשמוע ולרכוש גם פה. תיהנו.
פול סיימון בן 80. תרגמתי שיר שלו לעברית.
פול סיימון, אחד מכותבי השירים הטובים בהיסטוריה, חגג השבוע יום הולדת 80. לרגל המאורע, חזרתי לאלבום של סיימון שהכי אהוב עלי, One Trick Pony, שיצא בשנת 1980 בחברת וורנר בראד'רס, ותרגמתי את שיר הנושא מתוכו. תיהנו, מזל טוב!
פול סיימון – One Trick Pony
הוּא פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד,
טְריק אֶחָד, זֶה כָּל מָה שֶׁהַסּוּס הַזֶּה יָכוֹל לעשות,
הוּא מְבַצֵּעַ טְריק אֶחָד בלבד,
מִמֶּנּוּ בָּאוֹת לוֹ רֹוב הַהַכְנָסוֹת,
וּכְשֶׁהוּא פּוֹסֵעַ לְתוֹךְ הַזִּירָה,
מַרְגִּישִׁים אֶת חוֹם לִבּוֹ מַתְחִיל לַעֲלוֹת.
תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא רוֹקֵד,
אֵיךְ הוּא זָז בְּלוּליָינוּת מִצַּד לְצַּד,
תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא מְפַזֵּז לו,
אֵיךְ פָּרְסוֹתַיו מַחְלִיקוֹת מֵעַצְמָן אַחַת אחת,
הוּא רַק פּוֹני שֶׁל טְריק אחד,
אָבֵל אֶת הטְריק הַזֶּה הוּא עוֹשֶׂה בְּגַאֲוָה, לְבַד.
הוּא גּוֹרֵם לְזֶה לְהֵרָאוֹת כָּל כָּךְ קַלִּיל, כָּל כָּךְ נָקִי,
הוּא זָז כְּמוֹ מְכוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת, אֵלוהית,
הוּא גּוֹרֵם לִי לַחְשׁוֹב עַל
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי מוּכְרָח לעשות,
עַל כֹּל הַהתְפַּתלוּיוֹת הנִדְרָשׁוֹת,
עַל שְׁלַל הטְריקים שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִשְׁלוֹף,
רַק כְּדֵי לִצְלֹחַ עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה אֶחָד.
הוּא פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד,
הוּא יִהְיֶה כִּשָּׁלוֹן אוֹ הַצְלָחָה,
הוּא נוֹתֵן אֶת הַהַצְהָרָה שלו,
וְאָז נִרְגַּע בַּצִּמְחִיָּיה,
יֵשׁ לוֹ טְריק אֶחָד שֶׁיַּחֲזִיק לנצח,
וְזֶה כָּל מָה שֶׁחָיָה כְּמוֹתוֹ צְרִיכָה
הוּא גּוֹרֵם לְזֶה לְהֵרָאוֹת כָּל כָּךְ קַלִּיל, כָּל כָּךְ נָקִי,
הוּא זָז כְּמוֹ מְכוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת, אֵלוהית,
הוּא גּוֹרֵם לִי לַחְשׁוֹב עַל
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי מוּכְרָח לעשות,
עַל כֹּל הַהתְפַּתלוּיוֹת הנִדְרָשׁוֹת,
עַל שְׁלַל הטְריקים שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִשְׁלוֹף,
רַק כְּדֵי לִצְלֹחַ עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה אֶחָד
פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד, קַח אוֹתִי לרכיבה,
פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד.
תרגם: חן רותם
צלילה חוזרת – Travis Barker – Give The Drummer Some / ביקורת אלבום
פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מאי 2011
טראביס בארקר – Give The Drummer Some
Interscope/הליקון
למרות שלל הבדיחות שמתרוצצות עליהם מאחורי הקלעים של הברנז'ה המוסיקלית, לפעמים דווקא מתופפים הם הרוח החיה והדמות הבולטת בהרכב של הלהקה. האם אפשר בכלל לתאר את The Who בלי הטירוף של קית' מון? את לד זפלין בלי המהלומות האדירות של ג'ון בונהאם או את פוליס בלי המקצבים הייחודיים של סטיוארט קופלנד? וכמו קופלנד, שיצא, לאחר קריירת הרוק שלו, לחקור את המקצבים האפריקאיים באלבומי הסולו שלו, גם נהגו גם מיקי הארט (גרייטפול דד), מיק פליטווד (פליטווד מק), ביל ברופורד (קינג קרימזון) ומחזיקי מקלות אחרים, שחיפשו אתגרים מוסיקליים רעננים מחוץ לפורמט המגביל של שיר רוק עם גיטרה-באס-תופים. אבל כל אלה הם כבר אולד-טיימרס עם קריירות מוכחות, אלבומי פלטינה וגראמי'ז על המדף. הילד החדש בשכונה הוא טראביס בארקר, מי שהרביץ בעורות עם Blink 182, הרכב ה Pאנק-פופ הקליפורני המצליח ששרף את מצעדי היבשת הגדולה בסוף הניינטיז ותחילת המילניום.
כמו מיליוני ילדים לבנים בגילו, גם טראביס בארקר גדל על תערובת של Pאנק, רוק והיפ הופ, השפעות שמתבטאות יפה באלבום הסולו הראשון שלו. הקונספט כאן פשוט ואפקטיבי למדי: מיטב הראפרים העכשוויים זורמים על ביטים של היפ הופ שמבוססים על התיפוף החי של בארקר, עם תיבול של גיטרות חשמליות והוקים קליטים להקלת העיכול. מבט ברשימת הקרדיטים באלבום מוכיח שלבארקר יש קשרים מצויינים בתעשייה, חשבון עו"ש תפוח או את שני הדברים גם יחד. הופעות אורח של ליל' וויין, סנופ דוג, ריק רוס, בסטא ריימס, קיד קאדי, חברים מהוו טאנג קלאן ורבים אחרים, הופכים את האלבום לאטרקטיבי ביותר עבור ילדי ההיפ הופ ופוזת הרוקר המקועקע והפרוע תלכוד בוודאי את צבא נערי הPאנק-פופ ורוק הגיטרות. מה שמפתיע הוא שהאלבום, למרות הקאסט רחב היריעה, זורם יפה כמוצר גוד-טיים איכותי, שלא מבייש את יוצרו. אל תחפשו כאן מחאה חברתית, התחבטויות Emo, ניתוחים סוציו-פוליטיים או וידויים מרגשים (פרט לטרק המצוין של הסופרגרופ Slaughtahouse). בארקר בא להכות בתוף, לנפק ביטים בומבסטיים לראפרים ולהעצים את הפרסונה שלו של אחד ששולט היטב בשני העולמות. במשך רוב האלבום זה מצליח לו, וגם אם לא ייכנס לליגת-העל של ג'ון בונהאם, דייב גרוהל או ניל פירט, לפחות יוכל לכבוש את מקומו כפיל קולינס של ההיפ הופ: מתופף מוכשר, שגם בלי להקה מצליחה מאחוריו יודע לפצח את הקוד הפופי של הפלייליסטים ומצעדי המכירות.
דקת דומיה / פרידה מ-MF DOOM, הראפר במסיכה
נכתב עבור מגזין המוזיקה "קולומבוס" ופורסם ב-6.1.2021
מוצאי שבת, ה-11 בנובמבר 2011 היה אמור להיות יום חג לקהילת ההיפ הופ בישראל. אחד הראפרים המוערכים בעולם תוכנן להופיע במועדון "הבלוק" בדרום תל אביב, עם הופעות חימום של נבחרת די ג'יים מקומית יוצא דופן בהיקפה. חוזים נחתמו, דרכונים נסרקו, אישורים הוצאו והודעות שוחררו למדיה. ההתרגשות היתה בשיאה והכרטיסים כולם נמכרו. כמה שעות לפני ההופעה יצאה ההודעה כי האמן לא יגיע עקב התקף לב.ההופעה בוטלה. זמן לא רב אחר כך יחזור האמן להופיע כרגיל, אבל לישראל כבר לא יגיע. אחרי ההלם והאכזבה המובנים לחלוטין, אלה שהתעמקו במודוס אופרנדי המתעתע של הארכי-נבל של ההיפ הופ, ודאי חייכו לעצמם.
DOOM עשה זאת שוב.
גם חובב ראפ שלא קרא את Black Noise, ספרה המכונן של הסוציולוגית פרופ' טרישה רוז, יודע בוודאי כי שימוש בשמות בדויים, אלטר-אגואים ומשחקי זהויות קיימים במוסיקה האפרו-אמריקאית מיום היוולדה. מ-Leadbelly, Muddy Waters, Howlin' Wolf ורבים אחרים בבלוז, דרך "קאונט" בייסי ו"דיוק" אלינגטון בג'אז, ועד לראפרים, שלעתים מחזיקים בכמה שמות-במה, כלי שימושי לצורך טשטוש פרטים ביוגרפיים, העצמת מסרים, מיצוי חופש ביטוי אמנותי ורשיון לבטא עמדות חריפות או שנויות במחלוקת מאחורי דמות פיקטיבית שנבראה לצורך כך. קלווין ברודוס לא היה יכול להציג ממזרות גנגסטא-מיזוגנית לולא קיומו של סנופ דוג, שון קרטר לא היה יכול לרקום סיפורי מכירת סמים קולוסאליים בלי ג'יי זי וטוד שואו לא היה יכול לפתח את דמות הסרסור קר הרוח אלולא היה בורא את Too Short, והרשימה ארוכה עד אינסופית.
אבל דניאל דומיליי, הידוע בכמה שמות, הבולט ביניהם הוא MF DOOM, לקח את העניין לרמות אחרות של פרזנטציה, תכנון וביצוע.
בהשתלשלות עניינים אחרת, KMD , ההרכב בו החל דום את דרכו, היה יכול להיות מקוטלג לנצח כעוד הרכב תחילת-ניינטיז טיפוסי בחוף המזרחי בתחילת שנות התשעים, הערת שוליים מינורית בהיסטוריה של הז'אנר לצד הרכבים בולטים יותר כמו דה לה סול, בראנד נוביאן ו"לידרס אוף דה ניו סקול". לאחר שאלבומם השני נגנז בגלל פחד של חברת התקליטים Elektra שחששה מפרסום מאיור עטיפה פרובוקטיבי, כנראה תוצר של שערוריית אייס-טי ו"באדי קאונט" עם השיר Cop Killer, ולאחר ש-Subrock אחיו של דומיליי ושותפו להרכב, נדרס למוות אחרי שניסה לחצות כביש מהיר בין קווינס ולונג ביץ', לקח דומיליי פסק זמן ארוך מיצירת מוזיקה, כזה שהיה מחסל קריירה של כל אמן בז'אנר שבו שנה שחולפת היא כמו שבע שנים בכל סגנון מוזיקה פופולרי אחר. אבל דומיליי, שחזר לקראת סוף שנות התשעים כ-MF DOOM, עשה את הבלתי ייאמן.
אם בדרך כלל, השם הבדוי והפוזה מספיקים כדי לייצר לראפר מרחב מחיה אמנותי לשיגור מסרים וטוויית סיפורים מתוך סיפור הכיסוי של דמות בדיונית או בדיונית-למחצה, DOOM לקח את מוטיב המסיכה כעניין ליטרלי לחלוטין, תוך שהוא סופח לפרסונות השונות שגילם אלמנטים של תרבות הפופ: בי-מוביז ישנים, אנימה יפנית, משוררים אמריקאיים מדור הביט, ספרי מדע בדיוני בכריכה רכה וסדרות קומיקס אזוטריות יותר או פחות – תוך שהוא מזגזג במיומנות בין הדמויות השונות שגילם, ועדיין מצליח לשמור על מה שהפך את DOOM ל-DOOM מלכתחילה.
כל זה לא היה עובד לולא היה מדובר באמ.סי ייחודי, עם טוח רפרנסים אינסופי, יכולת חריזה משוכללת ומתקדמת ויכולת קונספטואלית מעוררת השתאות. ובל נשכח, גם במפיק עם סאונד וגישה ייחודיים, שהלך נגד זרם ההפקות המלוטשות והמצוחצחות ששלטו בראפ המסחרי של סוף שנות התשעים בואכה שנות האלפיים.
אפשר לכנות את DOOM "הבאנקסי של הראפ". איש צללים, בעל זהות לא ברורה, שמדי פעם, תמיד ברגע הכי לא צפוי, מנחית אל העולם יצירת אמנות שחלקה גלוי ורובה סמוי מתחת ערימות של משמעויות צולבות וסאבטקסט חידתי, ומשאיר לצופים (ובמקרה לעיל, למאזינים) פתח צר דרכו הם מוזמנים להיכנס לעולם שמצד אחד רווי במיתולוגיה וסימבוליזם ומאידך מחובר לחיים הממשיים, אל "הרחוב", כמו שהראפרים אוהבים לקרוא לזה. DOOM השתמש במומחיות במגוון הדמויות שמאחוריהן הסתתר (Viktor Vaughn, King Geedorah, Madvillain) כדי להציב מראה שחורה אל מול תרבות שבה המוזיקה הפכה לזירת מסחר, האמנים למוצרים בבזאר תורכי ואמ.סיז נחותים זוכים לתהילה – ולחשבונות בנק – גדולים באופן בלתי פרופורציונלי לכישוריהם האמיתיים על המיקרופון. קונספט "הראפר במסיכה" הלך והתפתח בהמשך, כאשר הסתבר כי DOOM החל לשלוח להופעותיו כפילים שניסו להעביר את ההופעה בליפ-סינק לשיריו (והורדו בבוז מן הבמה לאחר כמה דקות). בראיונות המועטים שנעתר לתת, הוא התעקש על העיקרון שאנשים צריכים להקשיב למוזיקה ולמילים, במקום לבהות בתדמיות מפוברקות של ראפרים מטורזנים שנסמכים על מראה ותדמית יותר מאשר על חרוזים שנונים. (כמובן שבעשותו זאת עם טריק המסיכה, גם DOOM בעצם משך אליו את הקהל דרך פרסונה מפוברקת לא פחות מאשר פיפטי סנט, בסטה ריימס או ביגי, אבל כמו שכבר הבנו מהאזנה לקיי.אר.אס1 או לטופאק– מי שסתירות פנימיות לא מקובלות עליו, טוב יעשה אם לא יקשיב להיפ הופ)
כבעל יכולות מילוליות פנומנליות ויצרן של משחקי מילים וירטואוזיים, לא הית לו שום בעיה לטחון עד דק ראפרים גרועים, פרקטיקה מקובלת בהיפ הופ. אבל כמו כל דבר שעשה, DOOM עשה את זה אחרת. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל בגוף שלישי. הוא השווה אמנים מחורבנים לפריטי מזון. הוא שילב סוריאליזם פסיכדלי עם תיאורים של כלי נשק, על רקע ציטוטים שנחתכו ונדגמו מקלטות VHS ישנות ומסרטים מצויירים נשכחים, הכל עם טאצ' שנשמע כאילו הופק, נכתב ובוצע כלאחר יד, אבל למעשה היה מעשה תפירה עדינה של קולאז' מוזיקלי-ורבאלי-רעיוני בלתי ניתן לחיקוי. בדרך, הוא הפך לאלילם של חובבי ראפ שחיפשו אינטלקט ועומק אל מול מצעדים ופלייליסטים מלאים בלהיטים שטוחים, התרברבויות ריקניות וסמפלים שחוקים. ככל שהדיסקוגרפיה שלו הלכה והתעבתה והשפעתו על הז'אנר הלכה וגדלה, זכה DOOM, ובצדק גמור לתואר הנכסף של "אמ.סי של אמ.סי'ז", כזה שנערץ על הקליקה המצומצמת של אנשים שרפרופם אמנותם, מקיו-טיפ ומוס דף ועד פליינג לוטוס וטיילר דה קריאייטור.
דומיליי הניח את המסיכה לעולמים דווקא בתום שנה שבה כל העולם סביבו חבש מסיכה. ב-31 בדצמבר, בדיוק בערב ראש השנה החדשה, הוציאה אשתו של הודעה על מותו. מההודעה הסתבר כי DOOM פרש מן העולם (אשתו השתמשה במונח האמביוולנטי Transitioned) כבר במוצ"ש ה-31 לאוקטובר, הלא הוא ערב ההלואין, ליל המסיכות והתחפושות, ה"ממתק או תעלול" וסרטי האימה. מממ… מעניין. יכול להיות ש-DOOM, שתמיד הקדים קצת את זמנו, עשה זאת שוב?
70 לדני סנדרסון: פודקאסט להאזנה
דני סנדרסון יחגוג מחר (30 בנובמבר) יום הולדת 70. תקצר היריעה מלתאר את מכלול יצירתו, השפעתו ותרומתו למוזיקה הישראלית, ויש כאלה שבוודאי יעשו זאת באופן נרחב בימים הקרובים. ובכל זאת, לכבוד המאורע, אני מזמין אתכם לחזור להרצאה שנתתי במסגרת "החוג לתולדות המוזיקה", סדרת המפגשים המיתולוגיים בהפקת ישיב כהן וגיל אהרונסון. באוקטובר 2013 היה לי העונג להגיש שעה ועשרים דקות תחת הכותרת "הצד האפל של דני סנדרסון", הרצאה שמטרתה להמחיש, באומר ובצליל, כי חלקים גדולים ביצירתו של סנדרסון, שבדרך כלל מתואר כאמן עם נטיות קומיות, כבדרן או כליצן, שההומור הוא לחם חוקו, הם בעצם יצירות מלנכוליות, אפופות סיטואציות של עצב, דיכאון ומאבק בלתי פוסק כנגד מציאות יומיומית מדכדכת ועולם מתאכזר. אכן, מסתבר שמאחורי התדמית השגורה של ליצן רוק מקומי, מסתתר קטלוג עשיר של החמצות וכשלונות, אהבות נכזבות, נשים לא מושגות, שגרה שוחקת וסתם מלנכוליה קיומית.
הנה כמה מילים שכתבתי ל"הארץ" לקראת ההרצאה:
מלחמת יום כיפור פרצה כמה ימים אחרי שחגגתי יום הולדת חמש. זכרונות מעורפלים כוללים קולות חמורי סבר בחדשות ברדיו, האפלת חלונות בחדר האוכל של הקיבוץ, ישיבות קצרות במקלטים ואבא שחוזר מ"אפריקה" עם מדים וזקן ג'ינג'י. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהדודים בעיר, כמתנת יום הולדת מאוחרת, את התקליט הראשון שלי. היתה לו עטיפה מוזרה ושירים מוזרים עוד יותר. לא שמעתי מוסיקה כזו לפני כן. בבית היו לנו תקליטים של שלישיית המעפיל, התרנגולים, אסתר עופרים, שירי ברכט ושירי סשה ארגוב ולצידם את פסקול "סיפור הפרברים", סרג'יו מנדז וברזיל 66', רביעיית הגולדן גייט ותקליט של זמר הקאנטרי טנסי ארני פורד. עד שאכיר את הביטלס יעברו חמש-שש שנים. בפטיפון 'מרנץ' הפרימיטיבי עם הפעלה ידנית ורמקולים קטנים יותר מקופסאות הסיגרים של ראש הממשלה ושר האוצר, טחנתי את "סיפורי פוגי" עד שהאלבום נחרץ ונחרש והעטיפה נקרעה בצדדים.
מי הם האנשים האלה? על מה הם שרים? איפה קבור הכלב? למה לשיר בלי מילים קוראים "יוסי מה נשמע?", ומה עם הסיפור המפחיד של ארבעה אנשים בתוך ארון? את "המגפיים של ברוך" השמיעו ברדיו בתדירות של פעם בחצי שעה (לימים זה יקרה שוב, עם "רוצי שמוליק" של זילבר), כך שהשיר קצת נמאס בסופו של דבר, אבל תמיד היה אפשר למצוא באלבום עוד פינה חבויה של מסתורין, מילה לא מובנת, סאונד שלא נשמע אז בתקליטים פופולריים בישראל. מה שכן, אף פעם לא חשבתי או הרגשתי שכוורת היא להקה מצחיקה. כבר אז, היה אפשר לחוש במצבורי הדיכאון והאימה שבעבעו מתחת לפני השטח של שירים כמו "שירות עצמי", "נחמד" וכמובן "ילד מזדקן", אחד השירים המכוננים שמתארים מצב של צעיר ישראלי אפאתי, משועמם, שחי עם ההורים ומנסה, ללא הועיל, להילחם במוסכמות החברתיות הכובלות (יותר מ-30 שנה לפני "הילד בן 30" לאהוד בנאי). השורה "זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן, אמא מסכנה", יכולה עד היום לשלוח צמרמורות בלתי נשלטות אל כל מי שמאזין בקשב מינימלי למילים המלנכוליות והדכאוניות של אלון אוליארצ'יק. מאותו רגע, דני סנדרסון הפך למוסיקאי הישראלי האהוב עלי ביותר.
כמו כל אמן רוק חשוב, גם לו היו לעתים אלבומים לא מושלמים, רגעי שטות ושירים חצי-אפויים. אבל בעיני הוא הגדול מכולם, וגם הבלתי מובן מכולם – על ידי התקשורת, המבקרים והמאזינים. כי גם כשסנדרסון עוסק בנושאים כמו כמיהה לנשים בלתי מושגות ("רוני", "רק עם אופנוע", "שיר רועים", "היא לא תדע"), בהחמצות כואבות ("פקששתי", "גרעינים", "בחורות, מכוניות וימי שישי", "בדיעבד") או סתם באפרוריות ובקושי היומיומי שמייצרים החיים הקצרים וחסרי התכלית שלנו ("שיר עבודה", "שירות עצמי", "לא ידענו מה לעשות", "הלא נודע"), הוא תמיד תויג, משום מה, כמצחיקן, כקומיקאי, כבחור הנמוך והג'ינג'י שבא לעשות לנו א ביסלע שמייח. בהרצאה שאתן בחוג לתולדות המוזיקה אנסה להאיר את הצד הפחות מואר ביצירתו של סנדרסון – ואולי לתת זווית ראייה חדשה ושונה על מכלול יצירתו, כסולן וכחבר להקה משנות ה-70' ועד היום.
אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן ולהאזין להרצאה במלואה.
מזל טוב, דני, ואיחולים לעוד הרבה שנות יצירה נפלאה!
מת על עברית, אסיר תודה על המוזיקה
The Days Between, ובעברית "ימי בין המיתרים" ככה נקראים בפי מעריצי הגרייטפול דד התאריכים 1 עד 9 באוגוסט. ה-1 באוגוסט הוא יום הולדתו של ג'רי גרסיה המנוח וה-9 באוגוסט הוא יום מותו (בדיוק לפני 25 שנים מכתיבת פוסט זה, ב-1995). את התאריכים אלה מציינים מדי שנה מיליוני Deadheads ברחבי העולם בשלל הופעות, משדרים, התכנסויות, פוסטים, פודקאסטים, ג'אמים ופעילויות נוספות, לזכרו של האיש שהפך כמעט למורה דרך מוזיקלי ותרבותי לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם.
השנה, התבקשתי לתרום פוסט לניוזלטר של קהיליית הגרייטפול דד בישראל, שעוסק פרוייקט המחווה שלי למוסיקה של גרסיה, רוברט האנטר והגרייטפול דד, שתורגמה לעברית והוקלטה לאלבום The Promised Land. הנה הטקסט המלא, להנאתכם:
רץ ורץ, ולוקח ת'זמן
חן רותם (סגול 59)
המשפט הכי קלישאי, לעוס ונדוש, אולי, בקשר לגרייטפול דד הוא הציטוט על המסע הארוך והמוזר וכו'. במקרה של "הארץ המובטחת" הסתבר לי, פעם אחר פעם, שלפעמים כל הקלישאות נכונות.
לאחר כמה שנים של צלילה למעמקי קטלוג הדד, כמובן בהשראתה והשפעתה של מור, זוגתי היקרה, התחלתי, אולי סביב 2013, לשרבט על דפים מזדמנים, תרגומים של שירים של האנטר וגרסיה. בעיקר בשביל הכיף ובשביל לאמן קצת את שרירי התרגום שלי, שבעבר הפעלתי באופן מזדמן כדי לאזרח שירים של לאונרד כהן, פרנק זאפה, טום ווייטס וכמה שירי ראפ. לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.
אחרי כמה נסיונות לחבר מוזיקאים מקומיים לעניין, שמתוך ענייני לוחות זמנים ועיסוקים או פשוט מפני שהרעיון נראה מוזר, מעורר יראה או סתם בלתי ישים, בהבלחה של גורל, פגשתי בעמי יארס, מוסיקאי נהדר מפילדלפיה שבדיוק עמד לסיים שהות של תשע שנים בישראל. וככה, על כמה (וכמה) בירות ב"דאנסינג קאמל" בתל אביב, נולד הרעיון לחבר את המילים שעל הדף לאיזושהי מציאות מוסיקלית מתועדת. בעוד אני נותן גז על עוד ועוד תרגומים חדשים, עמי, שכבכר החל לארוז מזוודות לקראת חזרה לארה"ב, הביא את המולטי-מוסיקאי אבשה אילן שינגן בס, אני גייסתי את ידידי נעמן שדמי שינגן קלידים, בחור בשם ג'ייסון רייך שלח ערוץ מנדולינה במייל מארה"ב וכשעמי ואני בגיטרות ובכלים, נוספים התחלנו להקליט בדירה קטנטנה בקומה שלישית ביפו, בממ"ד, עם מזרן עבה שמונח על החלון לצורכי אטימה. האמת, שאם תקשיבו טוב, אולי תצליחו לקלוט פה ושם קולות שירה של מואזין ברקע של אחד השירים. תוך כדי התהליך, וכדי לעשות את הפרוייקט המתגבש כמו שצריך, החלטתי לבקש את ברכת הדרך מ-Ice Nine, חברת הפאבלישינג של הגרייטפול דד. בהיותי הבחור הנאיבי שאני, פשוט שלחתי להם מייל. ובהיותם מי שהם, בתוך יומיים קיבלתי חזרה מייל המאשר את הפרויקט, מברך עליו ושמח על עצם קיומו, בלי שום תנאים או מגבלות – מהלך נדיר ביותר בתעשיית המוזיקה באמריקה, ובכל מקום בעצם. על כך, תודה לאלן טריסט, איש חשוב בהיסטוריה של הדד, שהולך עם הלהקה כבר מסוף שנות ה-60'.
עוד עניין די מוזר: כשסיימנו להקליט את השירים לאלבום, לא היו בהם ערוצי תופים בכלל – כי לא הקלטנו תופים, בגלל אילוצי מרחב. השארנו את העניין הזה לסוף, מה שנוגד את כל תורת ההקלטות הידועה לאנושות. האמת, אני לא מכיר פרויקט שהיה מוקלט עד תומו רק בלי תופים ושהתופים הוספו לו בסוף. זה משוגע, מסוכן וחסר אחריות לחלוטין. מה עושים? רק אדם אחד היה יכול לבצע את המשימה המטורפת למדי הזו. גון אמיר, בן למשפחת דדהדס שסביר שרובכם מכירים, כאילו התאמן כל חייו לרגע הזה. הכנסנו אותו לאולפן, הרצנו את כל האלבום באזניות והוא ניגן את כל השירים באופן מושלם מהתחלה ועד הסוף, כמעט ללא טעויות או עצירות. מי שקצת מכיר תהליכי עבודה באולפן, יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. סאי, אחותו של גון, הצטרפה בהמשך להרכב החי שלנו ושרה הרמוניות נהדרות גם בהופעות וגם בהקלטות.
בינואר 2015, כמה דקות אחרי שסיימנו את סשן המיקסים האחרון לאלבום, כשהיינו עדיין באולפן 'סטריט מיוזיק' בפלורנטין, קפצה פתאום בטלפונים הניידים הידיעה שהגרייטפול דד יקיימו חמש הופעות פרידה, לרגל 50 שנים לקיום הלהקה, תחת השם Fare Thee Well. הכל המשיך להתחבר.
משם ועד היום, הכל התגלגל לבד, בלי יח"צ, בלי קידום ברשתות, בלי קמפיין, בלי מימון המונים. רק עם הרוח המסתורית של ג'רי והדד ששורה על הפרוייקט הזה מיום שנחלם בגינה קטנה בתל אביב. השם שנבחר, The Promised Land התאים בול, עדי, עוד נצר למשפחת דדהדים, עשתה את העיצוב המהמם, האלבום עלה לרשת, דיסקים הודפסו, נמכרו ואזלו, תקליטי ויניל הודפסו, עשרות אלפי הורדות ברשת, כתבות הופיעו בעיתונים כאן, שם ומעבר לים, השמעה בתוכנית הרדיו של דייויד גאנס וגרי לאמברט ב-Sirius XM חשפה את "אני והדוד שלי" לרבע מיליון מאזינים וכמובן, איך אפשר בלי, המון הופעות בארץ, עם בטי, יובל, טל, אלון ואבשה: מחאן הגמליה בדרום ועד כרמיאל, כפר הנשיא ועמיר בצפון, דרך גבעת חיים, מעברות ומושב אמץ, תל אביב, ירושלים, יפו ורמלה, צוזאמן וקפה ביאליק, וואי קפה, הדאנסינג קאמל ובר גיורא ואמפי מיני ישראל ועוד ועוד… לא מעט מוסיקאים מצויינים הצטרפו מדי פעם להופעה זו או אחרת, ודי אם נזכיר את גיא דגן, דויד פרץ, איתמר בק, אייל עצמון וירון בן עמי. בחמש השנים האחרונות נוספו עוד שירים לרפרטואר המוקלט ולזה שבהופעות. התרגומים החדשים של "נשים חומות עין", "גל שקט", "מיסיסיפי", "ספינת טיפשות", "חלם בלוז", "הכל בגלל השושנים" ועוד עלו לרשת, והיד עוד נטויה.
אני יוצא לנדוד עם השירים האלה כבר חמש שנים לסירוגין ברחבי ארה"ב, אוסף חוויות וסיפורים ורגעים שתקצר היריעה מלתאר אותם כאן במלואם. פסטיבל באטלנטה, מרכז קהילה יהודית במיניאפוליס, בית כנסת בפילדלפיה, בייסמנט בברוקלין, חנות גיטרות בבולטימור, בר בבוסטון, מועדונים בווילג' בניו יורק, בית קפה בניו ג'רזי, הופעה ב-Garcia's, המועדון שממוקם בקפיטול ת'יאטר בפורט צ'סטר ניו יורק, הופעה מצולמת במערכת מגזין Relix במנהטן, בנוכחות פיטר שפירו, אותו יהודי יקר שאיחד את הדד ב-2015, ובמרץ האחרון גם הופעות באירוע היהודי הגדול העולם, ועידת איפא"ק בוושינגטון די.סי, עם 18,000 משתתפים. וכל הזמן, מפגשים עם דדהדים והמון המון סיפורים שאמת צרופה, זכרון מתעתע והשפעות הזמן וחומרים משני-תודעה כאלה ואחרים רק הופכים אותם למרתקים יותר. ראסל, דייוויד, עמי, אבשה, חיים, סי, עדין ונוח היו שותפים למסעות האלה.
אם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שגרסה בעברית של Friend of The Devil תיכנס לפלייליסט של גלגל"צ, ששירי הדד בעברית ינוגנו בג'אם לייב אצל יואב קוטנר, ששיר מהפרויקט יסיים פרק של "היהודים באים", שהפרוייקט יסוקר בתכנית של ערוץ PBS בארצות הברית, שאשתו ובתו של ג'רי ישמעו את האלבום, יתמכו וישלחו אהבה מקליפורניה. הייתי כנראה חושב שאתם מוזרים. אבל אירועים מוזרים, צירופי מקרים לא הגיוניים והסתברויות של אחד למיליון שמתגשמות כלאחר יד הם, כמו שיודע כל דדהד, דברים שכיחים מאוד בעולם של הגרייטפול דד. תודה למור שהכניסה אותי לעניין, תודה לכל מי שממשיך ליהנות מהפרוייקט המוזר הזה, שמנהל את עצמו מצוין בלי שום עזרה, ותודה למוסיקה ולמילים שהתמסרו באופן כל כך טוטאלי לשפת הקודש של הארץ המובטחת.
להאזנה והורדה של כל שירי The Promised Land, כולל הקלטות אולפן, סשנים אקוסטיים, הקלטות דמו והקלטות מהופעות חיות: https://thepromisedland1.bandcamp.com/
אריקה באדו, קרייג דייויד: ביקורות אלבומים ממנהרת הזמן
אריקה באדו – New Amerykah Part 2
Universal Motown/הליקון
קרייג דייויד – Signed Sealed Delivered
Universal/הליקון
ישראלים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, זוכרים את הופעתה של אריקה באדו כאן לפני קצת יותר משנתיים, כאחד האירועים המוסיקליים המרגשים והמדהימים של השנים האחרונות. קשירת תארים כמו "מכשפת", "מהפנטת", "מדהימה", "קורנת" לגברת באדו היא בהחלט לא עניין נדיר. מצד שני, יש אנשים שלא ממש קולטים את התדרים עליהם משדרת הגברת, כולל בלוגרים ציניים במיוחד שלא קונים את הסטייל הרוחני ההזוי והפילוסופי שהיא משדרת. בכל מקרה, כולם מסכימים שבאדו היא מהכשרונות היחודיים ביותר שנתגלו במוסיקה השחורה בעשרים השנים האחרונות. העובדה שבאדו עושה דברים בדרכה שלה, מבלי להתפשר או להיכנע לאופנות, מבלי לרכב על טרנדים כובשי מצעדים ומבלי להתחנף לאיש, ראויה להערכה מרובה. האלבום החדש, המשך ל-New Amerykah Part 1, שיצא ב-2008, לא משגר את באדו לפלנטות חדשות, רק מרחיב ומעמיק את מסעה בין הפלנטות היצירתיות שביניהן היא מרחפת ממילא.
על גבי ביטים ממוסטלים מתוצרת השותפים הקבועים (מאדליב, ג'יימס פויזר, קארים ריגינס, ג'יי דילה המנוח ובאדו עצמה), ממשיכה באדו להגג על חיים, מוות, אהבה, פוליטיקה, לשרטט תמונות של מצב העולם, הן החיצוני שמסביבה כאישה אמריקאית שחורה והן הפנימי, זה שבתוך ראשה כאדם, כאמן, כיצור שמיימי המחובר למקורות ספיריטואליים בני אלפי שנים. ואם לפעמים זה מתקרב להיות כבד או אניגמטי מדי, באדו יודעת מתי לזרוק עצם היפ הופית למאזינים ולהנחית אותנו חזרה מהגלקסיות והפירמידות אל הרחובות האורבניים של דאלאס או ברוקלין. ועם טרק סיום בן שלושה חלקים, באורך של כמעט עשר וחצי דקות, באדו מוכיחה שאומץ האמנותי, אינטגריטי ושימת זין כללית על הקונבנציות המגבילות של הז'אנר עדיין מאפיינים אותה ובגדול.
קרייג דייויד, הבחורצ'יק האנגלי שפרץ לתודה לא הרבה אחרי באדו, בסוף שנות התשעים, נמצא, למרבה הצער, ברגרסיה אמנותית מדאיגה, שספק אם יצליח להתאושש ממנה. מי שהיה השם הרענן ביותר באר אנ' בי של תחילת המילניום, לא מצליח כבר זמן רב לשחזר את להיטי הגראז' החלקלקים והממכרים של תחילת הקריירה ולכן בחר באלבום החדש, את מפלטו של האמן חסר היצירתיות- אלבום הקאברים. אז נכון, אמנים כמו ניק קייב, טורי איימוס ופיטר גבריאל גם "חטאו" באלבומים שכולם גרסאות כיסוי, אבל הפנייה של דייויד לפתרון הקל הזה בגיל כל כך צעיר ובשלב לא מספיק מתקדם של הקריירה, בגיל 29 ואחרי ארבעה אלבומים בסך הכל, מצביעה על יובש יצירתי ומחסור ברעיונות חדשים. ולא מדובר בסתם קאברים: קרייג החליט לבצע את שירי הסול הקלאסיים ביותר בכל הזמנים, בחירה שמאלצת אותו להתמודד מול ביצועים דפיניטיביים של ענקים כמרווין גיי, אוטיס רדינג, אל גרין וסטיבי וונדר. אז נכון, לדייויס יש טנור נעים ואלסטי ויכולת קולית מרשימה, אבל חוסר ההשראה והאמירה והעובדה כי שום סיכון לא נלקח כאן, הופכת את האלבום למסיבת קריוקי מהוקצעת אך משמימה ובעיקר- חסרת אמירה.
כשזמרים דוגמת מייקל מקדונלד או ארון נוויל – אפילו רוד סטיוארט – ביצעו קלאסיקות סול באלבומיהם, הם הזריקו ניואנסים אישיים, תמימות נוסטלגית וניסיון חיים עשיר לתוך השירים המוכרים וטענו אותם בסאבטקסט מעניין. דייויד, לעומתם, נשמע כמי שבא לאולפן לעבוד, להוריד טייק מושלם וללכת הביתה. ככה, ידידי הצעיר לא בונים גראז'. אולי כדאי שדייויד יקשיב קצת לאריקה באדו, שאולי מבוגרת ממנו ב-10 שנים מבחינה כרונולוגית, אבל מבחינה אמנותית נמצאת שנות אור לפניו.
קאמבקים של ראפרים מתים: הטוב, הרע והמכוער
השבוע יצא לאור הגליון המודפס של קולומבוס, המגזין המצוין לענייני מוזיקה, שהפעם מוקדש כולו לנושא "קאמבק". החבר'ה הטובים של 'קולומבוס' ביקשו שאכתוב מאמר למגזין, והנה הוא לפניכם במלואו. מומלץ להשיג את המהדורה המודפסת, היפהפייה כשלעצמה (פרטים מלאים כאן). קריאה נעימה!
!Don't call it a comeback שאג הראפר אל.אל.קול ג'יי בפתיחת שיר הנושא מתוך אלבומו הקלאסי Mama Said Knock You Out, האמת היא שאת האמירה הבומבסטית הזו יש לפרש בדיוק במהופך: הראפר ניסה לשווק את האלבום בתור הצהרת הקאמבק המהדהדת שלו, והאלבום היה אמור להחזירו לתודעה ולהוכיח לעולם ההיפ הופ שהראפר המצליח לא מכר את נשמתו למיינסטרים ולא הפך לשריד פרה-היסטורי מתקופה נשכחת.
אם במקרים כמו של טינה טרנר, אירוסמית', ג'וני קאש או סנטנה היו נדרשות שנים רבות עד לביקור החוזר במצעדי המכירות ומול אור הזרקורים, הרי שבמקרה של קול ג'יי, נסיון הקאמבק (המוצלח, אגב) בוצע בסך הכל חמש שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, ובסך הכל באלבומו הרביעי. יתרה מזאת, הראפר היה בסך הכל ינוקא בן 22 כשניסה לעשות קאמבק היסטורי בחזרה אל מרכז הבמה של סצינת ראפ הגדושה והגועשת של תחילת הניינטי'ז.
כי אם יש ז'אנר שקשה לעשות בו קאמבק, הרי זה היפ הופ. טעם הקהל, שאינו מרחם על אמני עבר, גדולים וחשובים ככל שיהיו, משתנה במהירות של ציוץ בטוויטר, אמנים עם להיטי ענק נעלמים מהרדאר תוך חודשים ספורים, חברות תקליטים חשובות ומשפיעות מתפוררות לאבק בתוך חודשים, טרנדים וסגנונות חדשים פורצים בתדירות מסחררת ומוחקים כל מה שקדם להם ואלבום מלפני חמש או עשר שנים כבר נחשב לפריט אולד סקול נוסטלגי בעיני חובבי הראפ המעודכנים בהייפ החדש של הרגע.
ואולי בגלל כל האמור לעיל, ההשקעה הטובה ביותר מבחינה מסחרית היא דווקא באותם ראפרים שלא יזכו להזדקן, לא יוכלו כבר להוציא אלבומים גרועים, להסתבך בשערוריות או להיתפס ברגעים מביכים או באמירות לא נאותות ברשתות החברתיות. אייקונים שהדיסקוגרפיה הקאנונית שלהם כבר חקוקה בספרי ההיסטוריה של הז'אנר. כאלה שניתן להמשיך למסחר, לשווק ולמתג גם אחרי מותם, בלי הצורך המעיק לקבל את אישורם או את רשותם לעשות זאת ומבלי להפעיל חסמי איכות גבוהים מדי. כשפרויקט כזה נעשה באהבה, בתשומת לב ומתוך הקפדה על בקרת איכות, התוצאות יכולות להיות מעניינות ומספקות. אבל כאשר חמדנות, ציניות וחוסר התחשבות במורשת האמנותית של האמן המנוח הם המרכיבים העיקריים בתבשיל, התוצאות יכולות לגרום אפילו למעריצים השרופים ביותר לאכזבה רבתי. רוצים דוגמאות? לפניכם שלושה מקרי מבחן של קאמבקי היפ הופ שלאחר-המוות:
הטוב – Gang Starr
בסוף שנות ה-80' חבר קית' אילאם (גורו) ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו. את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean Mathematics, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.
האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (מה שכן, צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות משפטיות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.
ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן ושקיעה בתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד, בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר ההוא, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך שלוש שנים לפחות, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.
לא מדובר כאן במיחזור וורסים קיימים על גבי ביטים בינוניים, גם לא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים. פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם, והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.
הרע – נוטוריוס ב.י.ג
כריסטופר וואלאס, הידוע גם בשמות נוטוריוס ב.י.ג, ביגי, פרנק ווייט, ביג פאפא ועוד, החל את הקריירה המקצועית שלו כביגי סמולס, ולאחר כמה התארחויות בולטות בשירים של ראפרים וזמרים אחרים וסינגל בכורה באוגוסט 1993 ששם אותו על המפה בגדול, ביגי היה מוכן לביג טיים, בהדרכתו של המנטור שגילה אותו, המפיק שון "פאף דאדי"/"פי דידי" קומבס, אליו עוד נחזור בהמשך. פחות מארבע שנים לאחר מכן, והוא בן 24 בלבד, ביגי כבר לא היה בין החיים. אחד הראפרים המשובחים, המצליחים, האהובים והכריזמטיים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר נרצח ביריות בלוס אנג'לס, בתאריך שכל חובב ראפ יודע לשנן בעל פה: תשעה במרץ 1997.
בימי חייו הוציא ביגי אלבום אולפן אחד בלבד, המאסטרפיס Ready To Die, ששוחרר בספטמבר 1994. "ב.י.ג טווה סיפורים כמו צלם קולנוע, כל שיר הוא סצינה נוספת שמתארת את הלייפסטייל שלו. החבילה הזו שלמה: ביטים מהממים, בחורות מתוקות שרות הרמוניות, אפקטים קוליים מהפנטים, תסריטים מעולם הפשע ופזמונים שנתפסים באופן מיידי", כתב עליו עם יציאתו המגזין The Source, האורים והתומים של ביקורות אלבומי הראפ בשנות ה-90'. את יצירת המופת השנייה שלו, אלבום כפול, דחוס ומגוון בעל השם האירוני Life After Death, לא זכה ב.י.ג לראות על מדפי חנויות התקליטים. למעשה, שמו של האלבום הפך למודוס אופרנדי של הגיבור-הנבל בסיפור הזה, הלא הוא שון קומבס, מי שייסד במידה רבה את הלייבל הסופר-מצליח שלו, Bad Boy על גבו הרחב של ביגי. קומבס, אדיב ומתחשב שכמותו, חיכה עד דצמבר 1999 כדי לשחרר את האלבום-שלאחר-המוות האמיתי הראשון של ב.י.ג, Born Again. למרות כמה שירים מצויינים שהושלמו כשביגי עוד היה בחיים (Who Shot Ya, Come On), דידי החל בפרקטיקה שתלווה אותו גם בשנים הבאות, בניסיונותיו הבלתי נלאים לשחרר עוד חומרים של ב.י.ג לקהל המעריצים הרעב ובד בבד לרפד את חשבון העו"ש התפוח ממילא שלו. וורסים של ביגי משירים קודמים, חלקם מוכרים וחלקם אזוטריים יותר, הודבקו להפקות עכשוויות, כשאת החללים החסרים בשיר ממלאים אינספור ראפרים אורחים, חלקם הכירו את ביגי ואף עבדו איתו עוד בחייו (טו שורט, ליל' קים, ג'וניור מאפיה, מת'וד מאן) ורובם מכוכבי הראפ הגדולים של אותה תקופה, שלא הקליטו מעולם עם ב.י.ג בעודו בחייו: סנופ דוג, אמינם, מיסי אליוט, נאס). התוצאה? מעורבת. חלק מהחומר עובד, חלקו נשמע כמו הדבקות מרושלות של סגנונות ראפ והפקה שלא תואמות את הראפ הניו יורקי האגרסיבי שהיה רשום בטאבו על שמו של האמן שתמונתו מתנוססת בגאון על עטיפת האלבום. שש שנים חלפו לפני שפאפי קומבס החליט לחלוב שוב את פרת הזהב השמנמנה שלו, עם יציאתו של Duets: The Final Chapter, אוסף בו גורדה תחתית החבית עד תום, ושבו ההדבקות נעשו ברורות וכואבות יותר. "יש כאן ראפרים שב.י.ג בחיים לא היה עובד איתם" קבע מת'וד מאן, שזכה לכבוד להיות הראפר האורח היחיד באלבום הבכורה המהמם של ביגי. ראפרים מכל אזורי החיוג ומכל הסגנונות הושתלו לצד טרקים ווקאליים של ב.י.ג באופן שנשמע רנדומלי למדי, אמ.סיז מהדרג השני והשלישי של הז'אנר ואמני אר'אנ'בי דביקים לקחו חלק בחגיגה המפוקפקת ורוב ההפקות נשמעו שטוחות, משעממות וחסרות השראה. הביקורות, כראוי, קטלו את האלבום ובכך פסקו, פרט לאוספי להיטים ופסקולי סרטים שונים ומשונים, ניסיונותיו של פאפי להחזיר שוב ושוב את ב.י.ג מהמתים. ב-2017, כאילו משום מקום, שיחררה אלמנתו של ביגי, הזמרת פיית' אוואנס, את האלבום The King & I, שהצמיד וורסים מוכרים של ביגי לטרקים חדשים שמובלים על ידי השירה של אוואנס עצמה בליווי קטעי קישור מפי וולטה וואלאס, אמו של המנוח, אבל המחווה המקושקשת הזו הגיעה מאוחר מדי, תפורה בתפרים גסים מדי ולא חידשה דבר הקשור במורשת המפוארת של ב.י.ג, ששני אלבומיו המקוריים עומדים עד היום בשורה הראשונה של קלאסיקות היפ הופ מוכחות ואהובות שעומדות היטב במבחן הזמן.
המכוער – טופאק שאקור
בניגוד לביגי, שלא השאיר אחריו קטלוג עשיר של ריימס בלתי מנוצלים, טופאק נוצק מחומר אמנותי שונה. הוא כתב והקליט בקדחתנות, והשאיר אחריו מאות שירים בשלבים כאלו או אחרים של גימור. כידוע, טופאק נורה למוות בשבעה בספטמבר 1996 בלאס ווגאס, וכמו במקרה של ב.י.ג, גם בתיק הזה לא נמצאו אשמים והוא נשאר פתוח עד ליום זה.
חודש לפני מותו סיים טופאק להקליט את מה שיהיה האלבום-שלאחר-המוות הראשון שלו. התכנון היה להוציא אלבום שיסמן פתיחת דף חדש בקריירה שלו, ובד בבד יצלוף במדיה ובראפרים יריבים, בלב הסערה של מלחמת החופים בין ראפרים מניו יורק ומקליפורניה , שפאק וב.י.ג היו, בצדק או שלא בצדק, מרצונם או שלא מרצונם, המייצגים הבולטים ביותר שלה. לכבוד האלבום הקרב ובא, שינה פאק את שם הבמה שלו ל-Makaveli, רפרנס ברור לניקולו מקיאוולי, הסופר, ההפילוסוף והוגה הדיעות האיטלקי בן המאה ה-15, שהתיאוריה שלו אודות התנהלות פוליטית רצוייה כללה אלמנטים של רשע ואכזריות מחושבים, חומרנות וריאליזם פוליטי, בוז לעקרונות מוסריים מקובלים, פגיעה בחפים מפשע למען שימור השלטון וטקטיקות רמייה והתחזות המשמשות לשימור שלטון רודני יציב בממלכה. ההתייחסות לניקולו מקיאוולי והעובדה כי לא רוצחיו של טופאק לא נתפסו, יתרמו בהמשך להתפתחותן של תיאוריות קונספרציה רבות בנוגע לגורלו האמיתי של הראפר המנוח, בין היתר כאלה שמשערות שטופאק זייף את מותו שלו כדי לעזוב את ארצות הברית ולחיות בשקט, כאחד האדם, במיקום מנותק ומרוחק מן ההמולה של עולם השואו ביזנס האכזרי והתקשורת האמריקאית התובענית והפולשנית.
שוג נייט, מנהל חברת התקליטים Death Row בעל האופי הכוחני והאגרסיבי וההתנהלות העסקית שהילכה בין התחומים האפורים של העולם התחתון ובין פרקטיקות מאפיוזיות נכלוליות, מיהר לשחרר את האלבום הלא גמור, כדי להכות בברזל בעודו חם, לגרוף עוד כמה מיליוני דולרים לכיסו ולמצב את האגדה של טופאק לשנים הבאות. The Don Killuminati: The 7 Day Theory, האלבום, יצא כמה שבועות בלבד אחרי שטופאק הצטרף למעגל הראפרים הולך ומתרחב בגן עדן. למרות ביקורות פושרות והפקות לא משכנעות במיוחד, כלל האלבום כמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בקטלוג של טופאק וזכה, שלוש שנים לאחר יציאתו, לסיווג של 'פלטינה מרובעת', אחרי שמכר יותר מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.
רק ארבעה עשר חודשים הפרידו בין מותו של טופאק ובין האלבום (Remember Me) R U Still Down?, שיצא בלייבל חדש שהקימה אפיני שאקור, אמו של המנוח, שקיבלה את השליטה על ההקלטות הרבות שהשאיר טופאק אחריו. האלבום, שהכיל שירים שהוקלטו בין השנים 1992-1994, כלל 26 קטעים – הרבה מדי לאלבום ראפ, בטח ובטח כשמדובר בראפר כמו טופאק, בעל טווח סגנוני מצומצם למדי ונושאים שחוזרים על עצמם לעתים תכופות מדי. ההפקות החלשות במרבית הקטעים, יחד עם כמה אורחים אנמיים, רובם מהמעגל הקרוב לראפר, לא תרמו לאיכות הכללית של האלבום. ולמרות כל זאת, שני סינגלים חזקים והעובדה שמותו הטרי של פאק עדיין הדהד בעוצמה בראשם ובלבם של מיליוני חובבי היפ הופ, הקפיצו את האלבום למכירת ארבעה מיליון עותקים בארה"ב ומאה אלף עותקים בבריטניה. אבל הרע ביותר עוד לפנינו.
מנקודה זו ואילך החלו הלייבלים של אפיני שאקור ושוג נייט, לעתים בשותפות עסקית ביניהם, לשחרר אלבומים "חדשים" של הראפר המנוח בקצב נמרץ ביותר: פרט לאוספי להיטים, פסקולי סרטים ואלבומים בהופעה חיה, יצאו במהלך תשע השנים לאחר מותו של פאק לא פחות משישה אלבומים מלאים תחת המותג 2Pac, החל מהאלבום Still I Rise, למעשה אלבום של הרכב הטיפוחים הבינוני למדי של פאק, Outlawz שבו פאק מתפקד למעשה על תקן של ראפר אורח, דרך Loyal To The Game שבו נמסרו ללא אחר מאשר אמינם, בכובעו החדש כמפיק, טרקים ווקאליים של הראפר המנוח וזה רקח מהם אלבום שנשמע כמו…. אלבום של אמינם עם ווקאלס של טופאק (לא דבר טוב) ועד Pac's Life הזוועתי מ-2006, שבו נתפרו הוורסים של פאק להפקות "עכשוויות" שלא עשו עמם חסד והודבקו ל"הופעות אורח" מציקות ומשונות של אמני ראפ ואר'אנ'בי שנדמה שנבחרו בהגרלת כובע אקראית או נשלפו באופן רנדומלי מרשימת אנשי הקשר של מנכ"ל חברת תקליטים דלת תקציב. נחסוך מקוראינו עדיני הנפש תיאורי אימים של שני אלבומי הרמיקסים הנוראיים בסדרת Nu-Mixxx Klazzics, שרק האופן בו מאוייתת הכותרת שלהם עולה במגוחכותו על תוכנם המוזיקלי ושל The Rose Vol.2, אלבום שניסה, תחת הכותרת מעוררת התמיהה Music inspired by Tupac’s poetry, להתל בקהל המעריצים התמימים לקנות ולו רק עוד מוצר אחד שנושא את דיוקנו ושמו של המותג המנוח.
אפילוג
כפי שנטען באחד השירים הידועים ביותר מתוך אלבומו השני של ביגי, הרי ש- More Money, More Problems היא קביעה שאפשר לנסח כקבילה כשמדובר בניצול אמני ראפ מנוחים. ייתכן שדווקא הפרופיל הפיננסי היחסית נמוך של הרכב, מוערך ככל שיהיה, כגאנג סטאר, איפשר הוצאת אלבום מאופק, איכותי, עשוי היטב, שמשמר בנאמנות את המורשת ואת הקטלוג הקלאסי של ההרכב. אבל, וזה אבל גדול, כשמדובר במותגים עתירי נכסים כביגי וטופאק, שרבים בוחשים בקדירתם, מנסים לגזור קופון ולהרוויח עוד דולר על עוד וורס גנוז, הקלטת דמו מפוקפקת או רמיקס חפוז, כנראה שאין מנוס לחובבי הראפ להמשיך במלאכה הסיזיפית של ברירת המוץ מהתבן, של איתור החומרים הראויים החבויים בינות לזוועות הנצלניות שפוגעות הן בזכרו של האמן, הן באינטגריטי האמנותי והעסקי של הקרובים אליו והן ביצירה המקורית עצמה. ובמקרה הזה, לא משנה אם קוראים לך שאקור, וואלאס, פרסלי, מרקורי, הנדריקס או באקלי: תמיד יש מצב שהריליס הבא יכול להיות זה שיכתים את הקריירה המפוארת שבנית במו ידיך.
רסלינג עם פאנקיסטים
"רעשים בלתי ידועים" – פאנק, פוסט פאנק וניו ווייב
הוצאת רסלינג, 260 עמ', עורך: ארי קטורזה. שנת הוצאה: 2020.
למדף ההולך ומתמלא לאיטו של ספרי מוסיקה בעברית נוסף השבוע כותר חדש ומרתק, "רעשים בלתי ידועים", אוסף מאמרים שעוסק באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית: התפר בין אמצע שנות ה-70' לתחילת שנות השמונים, עת הפאנק, הפוסט פאנק והניו ווייב הרימו ראש, הן ברחובות לונדון ובמועדוני מנצ'סטר והן בדאון טאון ניו יורק, עם שלל הרכבים פורצי דרך שכמו יצרו ז'אנרים חדשים יש מאין. מהפאנק המתריס של הסקס פיסטולס והראמונס, דרך התחכום האינטלקטואלי של טלוויז'ן, הפואטיקה החשמלית של פאטי סמית' והסאונד האפל של ג'וי דיוויז'ן ו-The Fall ועד לשילוב בין פאנק, פופ, דיסקו ומוסיקת עולם דוגמת טוקינג הדס, טום טום קלאב, גאנג אוף פור ובלונדי, אם להזכיר רק חלק מהשמות שפעלו משני צידי האטלנטי בתקופה המדוברת.
נצטט מתיאור הספר באתר חנות הספרים המגדלור. (גילוי נאות: כותב שורות אלו תרם מאמר משלו לספר)
"רעשים בלתי ידועים": קובץ מרתק של מאמרים מזוויות שונות על מוזיקת הפאנק לגווניה, קטעי זיכרונות ביוגרפיים ומסות עיתונאיות, המאירים יחדיו צדדים חבויים וחשובים של אחת התקופות החשובות והעשירות בתולדות המוזיקה הפופולרית.
המוזיקה הפופולרית חוותה הלם במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה העשרים עם הופעת הפאנק – ז'אנר מוזיקלי שהציג חזון עגמומי, ציני, אירוני וביקורתי חסר תקדים ביחס לתרבות השלטת ולמשמעות החיים. הפוסט-פאנק והניו-ווייב, ז'אנרים מוזיקליים שהופיעו עם דעיכתו של הפאנק, המשיכו את הלך הרוח הביקורתי, אבל חרגו מהאסתטיקה הפאנקיסטית של גיטרות-בס-תופים אל עולם שכולו חדשנות טכנולוגית ושילובים של רגישויות מודרניות ופוסטמודרניות.
את הספר ערך ד"ר ארי קטורזה, מוזיקאי, מורה, היסטוריון וחוקר תרבות ומשתתפים בו פרופ' נפתלי וגנר, ד"ר ארנון פלטי, ד"ר יצחק בנימיני, ד"ר דיויד גרייבס, אדם יודפת, מרב קטורזה, עמיחי שלו, דותן בלייס וחן רותם (סגול 59). ניתן להשיג אותו בכל חנויות הספרים וכן באתר של הוצאת רסלינג. קריאה נעימה!
59wordsמילים 