Tag Archive | חן רותם

וינילים לדבילים: Hawkwind

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

 

 

מודעות פרסומת

העץ הנדיב: 30 שנה ל-The Joshua Tree של U2

(פורסם גם בעכבר העיר)

העץ

Yucca Brevifolia. זה השם הלטיני שלו. אגדה מורמונית מספרת כי המתיישבים הראשונים באמריקה קראו לעץ "הצמח המתפלל", משום שענפיו הזכירו להם את יהושע בן-נון, המראה לעם ישראל את הדרך המובילה לארץ המובטחת. מה יותר מתאים למי שהאמונה הדתית מרכיבה חלק גדול מזהותו האישית והאמנותית, מלבחור את השם "עץ יהושע" לכותרת האלבום המונומנטלי והמכריע ביותר בקריירה של להקתו. ומה הפלא שאותו אלבום מכונן, שיצא לעולם לפני שלושים שנים ושלושה חודשים, עמוס לעייפה בדימויים יודו-נוצריים. "שירי מדבר" ו"שתי האמריקות" היו, אגב, שתי האופציות שלא נבחרו. העץ האיקוני הופיע על העטיפה האחורית של התקליט, כשהפרונט הציג את ארבעת חברי U2 ב"נקודת זבריצקי" ב-Death Valley בקליפורניה, איזור שספוג גם הוא במיתוסים של אמריקנה, מהבהלה לזהב ועד לסרט הניאו-היפי של מיכאלאנג'לו אנטוניוני מ-1970. במשך 20 דקות, בכפור מקפיא עצמות, על כביש 190 במדבר מוהאבי, תיקתק הצלם אנטון קורבין כמה תמונות של הלהקה ליד העץ המיוחד שמצא, לפני שכולם מיהרו חזרה, לרכב רועדים מקור. והשאר היסטוריה.

 אמריקה

שילוב של אסון חקלאי כבד, מצב כלכלי נואש ורמת מיסוי אבסורדית הביאו לכך שמן המחצית השנייה של המאה ה-19 היגרו מיליוני אירים אל חופי צפון-מזרח ארצות הברית או אל קנדה (שכונתה אז "צפון אמריקה הבריטית"). רבים מהם נספו בדרך, במה שנקרא "ספינות ארון מתים" ורובם התקבלו על ידי המקומיים בחשדנות על רקע דתי. עם השנים החלה הקהילה האירית לשגשג, במיוחד בבוסטון ובניו יורק, אבל הזכרונות המרים וטראומת נטישת המולדת עדיין נטועים בזיכרון הקולקטיבי של אמריקאים רבים ממוצא אירי. The Joshua Tree מספק קצות חוט לא מעטים ליחס האמביוולנטי של האירים לאמריקה. שילוב של היקסמות, התפעמות ותקווה מול תמיהה, חרדה ותיעוב. אפשרויות בלתי מוגבלות לפיתוח אישי אל מול דיכוי ממסדי וזרמי רוע תת-קרקעיים, עולם חדש, מתוחכם ומבטיח ולצידו מיתוסים אפלים הכרוכים במוות, אלימות, גזענות וכיבוש כוחני. אם בוחנים מקרוב את הקריירה של U2 ובעיקר את התנהלותו של בונו החל מתקופת The Joshua Tree, ניכר כי הרצון להשתייך לאומה הגדולה גובר על הדחייה ממנה. החל מאותה תקופה, בונו החל לצוות את עצמו, ולעתים גם את להקתו, לכל אייקון אמריקאי שהיה מוכן לכך. אם האלבום הקודם, The Unforgettable Fire, כלל הומאז' למרטין לות'ר קינג, הרי שהאלבום שאחרי The Joshua Tree יכלול שיר המוקדש לבילי הולידיי ודואטים עם בי.בי קינג ובוב דילן. הלהקה תרמה גם לאלבומו של רובי רוברטסון, איש The Band, עוד להקה של אאוטסיידרים שהאמריקנה לא היתה זרה לה כלל וכלל. בהמשך ישתף בונו פעולה, ען הלהקה או כסולן, גם עם ווילי נלסון, ג'וני קאש, רוי אורביסון, טינה טרנר ופרנק סינטרה. מוסיקת הבלוז, הג'אז והגוספל ששמעו חברי U2 באוטובוס במהלך סיבוב ההופעות שהסתיים לפני הכניסה להקלטות The Joshua Tree ואלבומים אמריקאיים שהמפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה סיפקו להאזנה, כל אלה השפיעו על U2 וחלחלו עמוק לטקסטים שכתב בונו לאלבום שהלך וקרם גידים החל מסוף 1985.

אלוהים

בדיחה אירית עתיקה הולכת בערך כך: "מה ההבדל בין אלבוהים ובונו? אלוהים לא מסתובב בדבלין ואומר לאנשים שהוא בונו"

כמו מוסיקאי אירי בולט אחר – ואן מוריסון, גם בונו כתב שירים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים: אהבה בין גבר לאישה או, לחילופין, בין אדם לאלוהיו. השיא הגיע ב- I still haven't found what I'm looking for" עם ציטוט ישיר מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים מהברית החדשה ומקהלת הגוספל של הארלם ברקע, מה שמשלים היטב את ההתחבטויות התיאולוגיות של בונו בסוגיות של גאולה מול חיפוש מתמיד, של גיהנום וקץ הימים המתקרב אל מול שיחרור עצמי וחופש מוחלט. יש שיטענו כי בהמשך הקריירה בונו (המחזיק בתואר "אביר האימפריה הבריטית", בל נשכח) לא הסתפק רק בלכתוב על האל, אלא ניסה ממש להתקרב למעמדו, אם מתוך אמונה יוקדת בכוחו לשנות עולם ואם כתוצאה של אגו בלתי נשלט ורצון להיות הרבה מעבר לסתם-עוד-כוכב-רוק-מגה-פופולרי. ההסתופות העתידית שלו בצילם של מנהיגים דוגמת הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, דזמונד טוטו, ברק אובמה ושמעון פרס, סיפקה תחמושת רבה למבקרים ולציניקנים שבוודאי נהנו לחזור שוב ושוב על ההלצה שלעיל. ואם ב-2014 זכה בונו לנאצות אחרי שחברת אפל (עוד מותג עם תסביך אלוהות קליל) דחפה לחצי מיליארד משתמשים, באופן חד צדדי, אלבום חדש של U2 ישירות למכשיר האייפון שלהם, הרי שב-1987 ענייני האמונה וכל טווח הרגשות שכרוך בה, עדיין תידלקו את היצירה של U2 לנסיעה בכיוונים האמנותיים הנכונים.

 

 

הסאונד

בפני בריאן אינו ודניאל לנואה, שני מפיקי-העל שנשכרו, בפעם השנייה ברציפות, להפיק את האלבום, עמדה משימה לא פשוטה: איך לגרום לאוסף של צלילים ומילים להפוך לחווייה מוחשית, לסמן מקום, ליצור אווירה שתריץ אימג'ים ספציפיים במוחו של המאזין. מסתבר שהבחירה היתה מושלמת. גם לנואה, עם גיטרות הסלייד האיטיות ותחושת המרחבים האינסופיים שבהפקותיו וגם אינו, האיש שחתום על המצאת האמביינט, גיבשו, בתהליך אורך, מתיש ולעתים מתסכל, את העולם הצלילי הייחודי של The Joshua Tree. אבל הם לא היו יכולים לעשות את זה בלי הכוכב האמיתי של האלבום. ב-The Joshua Tree, המשיך The Edge לפתח את טכניקות הגיטרה שהחלו כבר בתחילת שנות ה-80' ושיכלל אותן לכדי סגנון אישי מזוהה ומשפיע. פירוקי אקורדים רוויי אפקט         Delay ו-Reverb צובעים את השירים בגוון היו-טואי הרשום בפטנט, זה שהפך לאבן דרך (ואחר כך לקלישאה). נגיעות גיטרה אקוסטית משלימות את מפת הדרכים האמריקאית שמשרטט האלבום ולאורך כל הדרך, הגיטרה של The Edge היא שמעניקה לשירים נפח, דרייב ועוצמה. על פי עדותו של בונו, The Edge , הפרפקציוניסט המחושב וקר הרוח, הוא האדם היחיד שנשאר שפוי, רגוע ומאוזן גם בסוף מסע החתחתים המפרך של הקלטת האלבום, שהחל כבר בסוף 1985 ונמשך עד ש-The Edge  סגר את המיקס האחרון במו ידיו ושלח את האלבום למאסטרינג וייצור, כאשר כל הצוות מסביבו קורס תחת נטל מנטלי, נפשי וגופני, תוצאה של חודשי עבודה רבים ותובעניים.

 

 

אחרית דבר

ב-9 במרץ 1987 יצא האלבום לחנויות. לא פחות מחמישה סינגלים שוחררו במהלך השנה שלאחר שחרורו לאוויר העולם. כמה מבקרים בחרו להבליט את הטקסטיםמעט- הקלישאיים של בונו או את אופיו האפל והמדכא של האלבום, אבל רובם הסכימו שמדובר באבן דרך. גם בקריירה של U2 וגם בתולדות הרוק בכלל. "חבוקים בזרועותיה של אמריקה, U2 הפיקו אלבום חדש ומרהיב" נכתב ב"אינדיפנדנט" הבריטי, ה"שיקגו סאן-טיימס" טען: "זוהי השנה שבה יעברו U2 הרבה מעבר למעמד של כוכבי רוק. הם ייהפכו לתופעה תרבותית". מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" הגדיל לעשות וכינה את U2: "הלהקה שהיא היום מה שהרולינג סטונס הפסיקו להיות לפני שנים". אפילו ה-NME, מגזין הרוק המוערך שלא חסך את שבטו מהלהקה במשך השנים, שיבח: "The Joshua Tree  הוא אלבום טוב יותר, אמיץ יותר, מכל אלבום שייצא בשנת 1987". אבל, הקהל הרחב לא היה צריך לקרוא את הביקורות, הוא נהר לחנויות והפך את האלבום לאחד מאלבומי הרוק המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של 25 מיליון עותקים והגעה למקומות הראשונים במצעדי האלבומים בכל העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה ועד לגרמניה, הולנד, צרפת ומדינות רבות אחרות ברחבי הגלובוס. כיאה לכובשים גלובליים, U2 פצחו בסיבוב הופעות עולמי, שנמשך שמונה חודשים והקיף את ארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, כשהוא מסתיים, אחרי יותר מ-100 קונצרטים, בשלושה ערבים רצופים באיצטדיון מורומבי בסאו פאולו בברזיל, בעל קיבולת של 77,000 מקומות ישיבה. לו ריד, סטיבי ריי ווהן, בי.בי. קינג, יו.בי 40, הפוגס, הווטרבויז ואחרים שימשו כמופעי חימום. 3 מיליון אנשים ראו את U2 על הבמה באותה שנה. 40 מיליון דולר נכנסו לקופה. לפחות במהלך רוב שנת 1987, לבונו היה סוף סוף תירוץ טוב להרגיש קצת כמו אלוהים.

שישה אלבומים וחמישה סיבובי הופעות לאחר מכן, בשנת 2007, יצאה מהדורת 20 שנה חגיגית ל-The Joshua Tree. ולפני חודש, במלאת 30 לאלבום, יצאה קופסה הכוללת 4 דיסקים, כולל הגרסה המקורית של The Joshua Tree, גרסת רמיקס לכל האלבום, תיעוד של הופעה חיה מ-1987 ממדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הקלטות נדירות ושירים שלא נכנסו לאלבום וספר בן 84 עמודים, בכריכה קשה, כולל צילומים שלא פורסמו מעולם. כן, כמו שכבר הבנתם, גרנדיוזיות היא לא דבר שמפחיד את בונו וחבריו. שום דבר לא פומפוזי מדי בשבילו. אבל לפחות במהלך כמה חודשים בשנת 1987 ואחריה, השאפתנות הבלתי נגמרת, היומרנות העצומה והשאיפה ליצור מאסטרפיס טרנסנדנטלי, איכותי מחד, פופוליסטי ופופולרי מאידך, הביאה אלינו את אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק ונטעה בלב שדה הרוק הצחיח של שנות השמונים, עץ מוזר ומיוחד שנשאר רענן, כזה שכיף לטפס עליו שוב ושוב, גם שלושה עשורים אחרי.

 

וינילים לדבילים – ספיישל רוד סטיוארט

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים לועזיים שיצאו בארץ, עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

 

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.

 

וינילים לדבילים: לד זפלין

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

Zeppelin LP

zeppelin-large