Tag Archive | ישראל

Pere Ubu – מקליבלנד לתל אביב בארבעים שנה

(פורסם גם במגזין התדר)

 

ב-24 בינואר השנה הלך לעולמו מארק אי. סמית', המייסד, המנהיג והחבר הקבוע היחיד בלהקה הבריטית המיתולוגית The Fall. הלהקה הוקמה באמצע שנות ה-70' והיתה חלוצה של פוסט פאנק רועש, רפטטיבי ופורץ גבולות. כל חזונה של The Fall עוצב בידי סמית', ספק גאון שיכור ומטורף, ספק רודן מחושב וקר רוח. "תמיד שונה, תמיד אותו דבר", הגדיר את The Fall השדרן המיתולוגי ג'ון פיל, אולי האיש שהביא את ההרכב המוזר והשברירי של סמית' אל דרגת תופעת פולחן אינדי אנגלי אמיתי. עם כל ייחודה הסגנוני, האידיאולוגי וההתנהלותי של The Fall, היתה לה מקבילה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. גם היא הוקמה בערך באותו זמן, גם היא פרצה דרך עם מוסיקה בלתי מתפשרת שבזה לקומוניקטיביות ולקוהרנטיות – וגם אותה הנהיג, ועדיין מנהיג, איש אחד, שההרכב הוא בעצם מפעל חייו ושבלעדיו הלהקה תפסיק להתקיים.

הלהקה הזו היא פר אובו. האיש הוא דייויד תומאס.

למרות שהיכל התהילה האמריקאי של הרוק'נ'רול ממוקם בה, קליבלנד מעולם לא נחשבה כיצואנית בולטת של רוק. לא היו לה את הפאנק של דאונטאון ניו יורק, לא את הסול של דטרויט או את הבלוז של שיקגו, לא את הפסיכדליה של סן פרנסיסקו וכמובן לא את הקאנטרי של נאשוויל.

קליבלנד של שנות ה-70' לא היתה מקום כיפי לגור בו, בלשון המעטה. כתוצאה מפיטורים מסיביים בתעשיית הרכב וממשברים כלכליים נוספים, סבלה העיר ממשבר פיננסי, תעסוקתי וחברתי עמוק ומחוסר יכולת להחזיר את חובותיה. קליבלנד היתה לעיר האמריקאית הראשונה שנקלעה למצב כלכלי כה חמור מאז ימי 'השפל הגדול' של שנות ה-30'. בשנת 1978 הגיעה קרוב למצב של פשיטת רגל דה פקטו, כאשר רק שירותים עירוניים חיונייים הופעלו בה למשך זמן מה.

 

 

באווירה של חוסר יציבות קיומי, ריקבון אורבני ועתיד לא ברור, שמות הסינגלים הראשונים שהוקלטו על ידי ההרכב הראשון של פר אובו (Heart of Darkness, 30 Seconds Over Tokyo, Final Solution) נשמעו הגיוניים למדי, אם כי הרפרנסים למבצע צבאי של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, לספר של ג'וזף קונרד (שהיה הבסיס לסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו") ולעיקרי האידיאולוגיה הנאצית, העידו על כך שתומאס הוא בעל אופקים רחבים יותר ותחומי עניין מרחיקי לכת יותר מאשר הפאנקיסט הממוצע. גם שם ההרכב, רפרנס למחזה אבסורד סוריאליסטי-סאטירי –פוליטי של אלפרד ז'ארי הצרפתי מ-1896, העיד על האינטיליגנציה, או לפחות על היומרה האמנותית, של ממציאו. מה ששוב מזכיר את מארק אי. סמית', שקרא להרכב שלו על שם ספרו של צרפתי אחר, אלבר קאמי. שם ההרכב שממנו צמחה פר אובו, Rocket From The Tombs, הזכיר את כרזות הבי-מובי'ז דלי התקציב של שנות החמישים, ורמז, כבר באמצע הסבנטיז, על אחד מתחומי העיסוק האזוטריים שתומאס יפתח בהמשך הקריירה הענפה שלו.

בשיאה, הציגה פר אובו  שילוב שנראה בלתי אפשרי על הנייר, של תרבות ג'אנק וטראש אמריקנית, לצד עיסוק בחלל, במטאפיזיקה ובטכנולוגיה, ביחסים בינאישיים, בנוסטלגיה מעורפלת מוטלת בספק ובפחדים אפוקליפטיים – כל אלה לצד קשר רגשי עמוק לעיירות הקטנות, לדרכים הצדדיות ולפינות הגיאוגרפיות הנידחות של ארצות הברית. וכל זה מגובה בסאונד חד, זוויתי ומאתגר, שלא עושה שום הנחות למאזין. או כמו שתומאס עצמו הגדיר זאת בראיון לעיתון בריטי: "אצלנו, הבסיסט הוא בעצם הגיטריסט, הגיטריסט הוא הבסיסט, נגן הסינתיסייזר הוא הווקאלס ואני זה חטיבת כלי הנשיפה".  ואכן, הקול של תומאס- לחוץ, היסטרי, א-טונאלי, תמיד על גבול השפיות והלחץ המותר על המיתרים, הוא, לפחות ביצירות המוקדמות של הלהקה, רק נדבך אחד מתוך המבנה המוסיקלי של פר אובו. עוד סאונד בתוך יער הצלילים המשונה שניתך עליך מהרמקולים.

בשנתיים הראשונות לקיומה, שיחררה פר אובו ארבעה אלבומים קלאסיים:  The Modern Dance, Dub Housing, New Picnic Time ו- The Art of Walking. כולם מכרו כמויות זניחות יחסית, כולם השפיעו עמוקות על מוסיקאים בכל העולם. הליין-אפ התחלף בתדירות גבוהה, נגנים באו, הלכו וחזרו, כשתומאס נשאר תמיד החבר הקבוע היחיד בהרכב.

בשנת 1982 יצאה פר אובו לטיים אאוט ללא הגבלת זמן. וב-1988 חזרה לעניינים, בחברת תקליטים חדשה עבורם, Fontana, ופתאום, מלכי הנויז מקליבלנד, שהיו חתומים אצל אייקונית האינדי הבריטית Rough Trade היו אחים-ללייבל להרכבים כמו 'טירז פור פירז', "קוקטו טווינס' ו'סווינג אאוט סיסטר'. במפתיע, פר אובו השתלבה יפה במהפכת האינדי ששטפה את עולם המוסיקה הבריטי והאמריקאי, ושבמסגרתה הרכבים כמו Butthole Surfers, R.E.M, Sonic Youth, Pixies, Husker Du ו- , Dinosaur Jr. הצליחו, בגיבוי מסיבי מצד התוכניות האלטרנטיביות של MTV, לדחוק רגל עדויית אולסטאר וג'ינס קרוע בדלתו של המיינסטרים, מה שהתווה שביל, קצת מאוחר יותר, לנחשול הגראנג' ששטף את העולם ומחק לחלוטין את הפער בין השוליים לזרם המרכזי. לכל אורך הקריירה שלו, התעקש תומאס לטעון כי פר אובו היא – ותמיד היתה – להקת פופ מן השורה, גם כשמבקרים ומאזינים הרימו גבות ואטמו אוזניים לנוכח יצירות חדשות ומאתגרות.

 

 

אחרי חמש שנים בלייבל ההוא, עם אלבומים שהתקרבו איכשהו לסאונד מקובל של להקת אינדי בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז וסוג של כמעט-מיני-להיט שזכה אפילו, שומו שמיים, לקליפ משלו (We Have The Technology), צללה שוב פר אובו אל מעמקי הקאלט, כשתומאס דואג לשחרר אלבום חדש בכל שנתיים-שלוש. האחרון שבהם הוא 20Years in a Montana Missile Silo , עליו כתב מבקר האתר Pop Matters: "אלבום הכורך יחד, בקשר סבוך, את כל האספקטים שעושים את המוסיקה שלהם לכל כך מפתה ועוצמתית: אלה יכולים להיות ריפים של סרף-רוק ומקצבי בלוז, מניפולציות סאונד נסיוניות וחשיבה אוונגרדית… ותפקידי הגיטרה הפנטסטיים מעצימים את החווייה ומעשירים את הפיתולים והפניות הלא צפויות שמאפיינים את המסע של פר אובו".

המסע המוזר, המרתק והבלתי צפוי של פר אובו ודייויד תומאס, שנמשך כבר יותר מ-40 שנה, יעצור בתחנת תל אביב להופעה אחת, בבארבי ב-15 לספטמבר 2018.

מודעות פרסומת

וינילים לדבילים: העולם המטורף של ארתור בראון

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

 

וינילים לדבילים: The Diplomats – בגטו הכושי

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

לרקוד עם המתים

הנה המלצה למה שיכול להיות האירוע הכי כיפי שלכם השנה. ומי יודע, אולי אפילו לשנות לכם את החיים בשנים שיבואו. פעם בשנה (טוב, אולי פעמיים), מתכנסים חובבי גרייטפול דד בישראל – וגם כמה שבאו מעבר לים – למסיבה שכולה מוסיקה נפלאה, ריקודים לתוך הלילה ואווירה חברית ומשוחררת. קוראים לזה Gathering. והגאת'רינג מס' 9 שיתקיים השנה בחאן הגמליה בערבה בסופ"ש של 10-11 לנובמבר, יהיה השאפתני ביותר עד כה. הוא יימשך 24 שעות ויערך במיקום יפהפה, 3 שעות נסיעה מתל אביב. סטים של תקלוטי גרייטפול דד ושלוחותיה, וגם ג'אם באנדס ואמריקנה ועוד מטעמים. גם שתי הופעות כלולות במחיר הכרטיס ("הארץ המובטחת" The Promised Land ו"בותימזוג") אבל האמת ומנסיון – כדאי להגיע אפילו רק בשביל החווייה, האווירה והמוסיקה. כל הפרטים ורכישת כרטיסים – כאן. אני מציע שתלכו. רוב הסיכויים שתחזרו אסירי תודה.

 

 

שיעורי בית למתחילים: הופעה קלאסית מ-1972.

 

וינילים לדבילים – ספיישל רוד סטיוארט

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים לועזיים שיצאו בארץ, עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

 

וינילים לדבילים: בננהרמה

"וינילים לדבילים", המדור הפופולרי, המציג עטיפות תקליטים לועזיים שיצאו בארץ, עם כיתובים מאלפים, מעניינים ומשעשעים בעברית.

Bananarama

(תודה לגל מרדכי)

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה