ארכיון תגים | כוורת

70 לדני סנדרסון: פודקאסט להאזנה

דני סנדרסון יחגוג מחר (30 בנובמבר) יום הולדת 70. תקצר היריעה מלתאר את מכלול יצירתו, השפעתו ותרומתו למוזיקה הישראלית, ויש כאלה שבוודאי יעשו זאת באופן נרחב בימים הקרובים. ובכל זאת, לכבוד המאורע, אני מזמין אתכם לחזור להרצאה שנתתי במסגרת "החוג לתולדות המוזיקה", סדרת המפגשים המיתולוגיים בהפקת ישיב כהן וגיל אהרונסון. באוקטובר 2013 היה לי העונג להגיש שעה ועשרים דקות תחת הכותרת "הצד האפל של דני סנדרסון", הרצאה שמטרתה להמחיש, באומר ובצליל, כי חלקים גדולים ביצירתו של סנדרסון, שבדרך כלל מתואר כאמן עם נטיות קומיות, כבדרן או כליצן, שההומור הוא לחם חוקו, הם בעצם יצירות מלנכוליות, אפופות סיטואציות של עצב, דיכאון ומאבק בלתי פוסק כנגד מציאות יומיומית מדכדכת ועולם מתאכזר. אכן, מסתבר שמאחורי התדמית השגורה של ליצן רוק מקומי, מסתתר קטלוג עשיר של החמצות וכשלונות, אהבות נכזבות, נשים לא מושגות, שגרה שוחקת וסתם מלנכוליה קיומית.

הנה כמה מילים שכתבתי ל"הארץ" לקראת ההרצאה:

מלחמת יום כיפור פרצה כמה ימים אחרי שחגגתי יום הולדת חמש. זכרונות מעורפלים כוללים קולות חמורי סבר בחדשות ברדיו, האפלת חלונות בחדר האוכל של הקיבוץ, ישיבות קצרות במקלטים ואבא שחוזר מ"אפריקה" עם מדים וזקן ג'ינג'י. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהדודים בעיר, כמתנת יום הולדת מאוחרת, את התקליט הראשון שלי. היתה לו עטיפה מוזרה ושירים מוזרים עוד יותר. לא שמעתי מוסיקה כזו לפני כן. בבית היו לנו תקליטים של שלישיית המעפיל, התרנגולים, אסתר עופרים, שירי ברכט ושירי סשה ארגוב ולצידם את פסקול "סיפור הפרברים", סרג'יו מנדז וברזיל 66', רביעיית הגולדן גייט ותקליט של זמר הקאנטרי טנסי ארני פורד. עד שאכיר את הביטלס יעברו חמש-שש שנים. בפטיפון 'מרנץ' הפרימיטיבי עם הפעלה ידנית ורמקולים קטנים יותר מקופסאות הסיגרים של ראש הממשלה ושר האוצר, טחנתי את "סיפורי פוגי" עד שהאלבום נחרץ ונחרש והעטיפה נקרעה בצדדים.

מי הם האנשים האלה? על מה הם שרים? איפה קבור הכלב? למה לשיר בלי מילים קוראים "יוסי מה נשמע?", ומה עם הסיפור המפחיד של ארבעה אנשים בתוך ארון? את "המגפיים של ברוך" השמיעו ברדיו בתדירות של פעם בחצי שעה (לימים זה יקרה שוב, עם "רוצי שמוליק" של זילבר), כך שהשיר קצת נמאס בסופו של דבר, אבל תמיד היה אפשר למצוא באלבום עוד פינה חבויה של מסתורין, מילה לא מובנת, סאונד שלא נשמע אז בתקליטים פופולריים בישראל. מה שכן, אף פעם לא חשבתי או הרגשתי שכוורת היא להקה מצחיקה. כבר אז, היה אפשר לחוש במצבורי הדיכאון והאימה שבעבעו מתחת לפני השטח של שירים כמו "שירות עצמי", "נחמד" וכמובן "ילד מזדקן", אחד השירים המכוננים שמתארים מצב של צעיר ישראלי אפאתי, משועמם, שחי עם ההורים ומנסה, ללא הועיל, להילחם במוסכמות החברתיות הכובלות (יותר מ-30 שנה לפני "הילד בן 30" לאהוד בנאי). השורה "זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן, אמא מסכנה", יכולה עד היום לשלוח צמרמורות בלתי נשלטות אל כל מי שמאזין בקשב מינימלי למילים המלנכוליות והדכאוניות של אלון אוליארצ'יק. מאותו רגע, דני סנדרסון הפך למוסיקאי הישראלי האהוב עלי ביותר.

כמו כל אמן רוק חשוב, גם לו היו לעתים אלבומים לא מושלמים, רגעי שטות ושירים חצי-אפויים. אבל בעיני הוא הגדול מכולם, וגם הבלתי מובן מכולם – על ידי התקשורת, המבקרים והמאזינים. כי גם כשסנדרסון עוסק בנושאים כמו כמיהה לנשים בלתי מושגות ("רוני", "רק עם אופנוע", "שיר רועים", "היא לא תדע"), בהחמצות כואבות ("פקששתי", "גרעינים", "בחורות, מכוניות וימי שישי", "בדיעבד") או סתם באפרוריות ובקושי היומיומי שמייצרים החיים הקצרים וחסרי התכלית שלנו ("שיר עבודה", "שירות עצמי", "לא ידענו מה לעשות", "הלא נודע"), הוא תמיד תויג, משום מה, כמצחיקן, כקומיקאי, כבחור הנמוך והג'ינג'י שבא לעשות לנו א ביסלע שמייח. בהרצאה שאתן בחוג לתולדות המוזיקה אנסה להאיר את הצד הפחות מואר ביצירתו של סנדרסון – ואולי לתת זווית ראייה חדשה ושונה על מכלול יצירתו, כסולן וכחבר להקה משנות ה-70' ועד היום.

אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן ולהאזין להרצאה במלואה.

מזל טוב, דני, ואיחולים לעוד הרבה שנות יצירה נפלאה!

רוק בין המלחמות

נעם רפפורט: רוק ישראלי 1967-1973

(מרום תרבות ישראלית, 354 עמ')

כבר קוננו כאן בבלוג על המחסור המשווע בתיעוד ובשימור בכל הקשור למוסיקה פופולרית ישראלית. וכל ספר חדש שמתפרסם בנושא הרי הוא תוספת מבורכת למאגר הכחוש מדי של ספרים שעוסקים בתחום. תת-התיעוד המסודר של התחום בזמן אמת מביא לכך שמי שמתיימר לחקור, על בסיס עובדתי והיסטורי, את סיפורם של הרוק או הפופ המקומי חייב לנבור בארכיוני עיתונים מאובקים, לדפדף בעיתונים מתפוררים וצהובים, לחשוף הקלטות עמומות וסרטי פילם מתפרקים, לאתר את מיקומם של מוסיקאים, נגנים ומפיקים שחלקם כבר שנים מחוץ לענף ולדלות אינפורמציה ממעמקי זכרונם המתעתע. בקיצור: להיות משוגע לדבר. ונעם רפפורט הוא בהחלט משוגע במובן הזה. אחרי שלוש שנים עבודה, שכללו ליקוט חומרים, עריכת ראיונות והצלבת עדויות, ואחרי שקיבל תמיכה באתר הדסטארט, מגיש רפפורט את עבודת המאסטר הפרטית שלו, שמנסה לשרטט את קווי המתאר של ימי בראשית של הרוק הציוני.

ייאמר מייד: לא מדובר בעבודה אקדמאית, לא בתיזה סוציו-מוסיקולוגית או באסופת תיאוריות של הגות פילוסופית או משהו דומה לזה. רפפורט ניסה להכניס אותנו אל תוך חדרי החזרות אפופי העשן של תל אביב ואל מועדוני הקצב צפופים של רמלה, אל אולפני ההקלטות, במות הפסטיבלים, אולמות ההופעות והמושבים האחוריים של אוטובוסי הלהקות הצבאיות. חלק הארי של הספר הוא הראיונות עם השמות הידועים – והפחות ידועים – שעיצבו את המוסיקה הישראלית בפופולרית בשנים הנתונות: כספי, גרוניך, קלפטר, סנדרסון, גבריאלוב, רומנו, מישה סגל, אושיק לוי, ג'וזי כץ, עוזי פוקס, מישה סגל ורבים רבים אחרים. מידע נוסף נלקח ממיטב (ומירע) עיתוני ומגזיני התקופה. הספר כולל גם דירוגי מצעדים רלוונטיים, טרקליסטים של האלבומים שכל אמן או להקה שחררו בתקופה המתוארת בספר ופרטים רבים אודות תהליכי ההקלטה, סוגי כלי נגינה ושפע אנקדוטות שהתרחשו מעל הבמה, מאחורי הקלעים וליד הקונסולה.

הספר, שסובל ממחסור בתמונות ובאימג'ים (פרט לאלה המופיעים על העטיפה), שופע פרטים, תאריכים ושמות, ולא בהכרח יקסום לחובבנים, שרק מנסים להבין בקווים כלליים מה קרה במוסיקה הישראלית בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. אבל לגיקים של מוסיקה ישראלית, מדובר באוצר בלום של מידע, שנאסף באהבה ובתשוקה (שלא לומר באובססיה) ובתוספת חשובה ביותר למדף הספרים המוסיקלי המקומי.

הצליל עדיין מכוון: יצחק קלפטר, שיעור מוסיקה ב"רימון"

בית הספר למוסיקה "רימון" ברמת השרון פתח במסורת נפלאה של אירוח אמנים ישראלים בולטים ל"שיעור מוסיקה" אינטימי, המשודר גם בגלי צה"ל. אמש התארח שם יצחק קלפטר לשיחה עם יהודה עדר ויואב קוטנר. יצחק, הישיר, הפתוח והצנוע ולהחריד, ביצע כמה משיריו הידועים וסיפר על ילדותו, על החיים והבריאות, על גיטרות וכתיבת שירים, על סולמות, מודוסים וקונטרפונקטים, על הצ'רצ'ילים ואריק אינשטיין, על כוורת ואחרית הימים על האנק מרווין, ג'ימי הנדריקס, קית' ריצ'רדס, מארק קנופלר, ווס מונטגומרי וג'נגו ריינהרט. קלפטר ניתח כמה מהסולואים המפורסמים שלו ("העץ הוא גבוה", "שיר סתיו", "היא כל כך יפה", "נפגשנו", "ככה היא באמצע", "יוסי מה נשמע") וצפה באנסמבל רימון מבצע כמה משיריו הידועים בעיבודים חדשים.

ולסיום, סקופ קטן: קוטנר סיפר, בשיחה מאחורי הקלעים, שבקרוב, לקראת האיחוד המדובר של כוורת, ייצא לאור מארז של שישה דיסקים ובו קטעים נדירים שלא הושמעו מעולם: הקלטות מהופעות חיות, משידורי רדיו, מחזרות ועוד. נשמע טוב.

קלפטר ועדר מאלתרים בלוז

 

קלפטר והאנסמבל מבצעים את "נפגשנו"

תמונה אחת שווה: כוורת, 1984. הקאמבק הראשון.

שבעת המופלאים שוב חוזרים בקיץ הקרוב, אחרי שכבר התקמבקו קמבוק והתקמבק באייטיז ובניינטיז. רק שהפעם יש תחושה שזוהי הפעם האחרונה למי שלא הספיק. אז לכבוד המאורע קבלו שליפה מהארכיון הפרטי: התוכניה שחולקה (או נמכרה, לך תזכור) בכניסה להופעת הקאמבק הראשונה (ע"ע "מאיר ואלון"), היכל התרבות ת"א, יוני 1984. לחיצה על התמונה להגדלה – ואם מישהו מעוניין בסריקה מלאה של כל החוברת, תגידו ונראה מה אפשר לעשות.

Poogy Programme