Tag Archive | ניו ווייב

תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

מודעות פרסומת

59 מילים על: Angelique Kidjo – Remain In Light

 

הזמרת האפריקאית-צרפתיה המוערכת משחזרת בשלמותו את אלבום המופת של Talking Heads משנת 1980. ומכיוון שהאלבום החלוצי ההוא היה ספוג במקצבים ובמהלכים של מוסיקה אפריקאית, קידג'ו לא מתקשה להחליק באלגנטיות לתוך הגרוב ולייצר מחווה מרתקת, שמאתגרת את הראש וגם מפעילה שאר הגוף. קידג'ו המוכשרת רקחה אלבום שמכבד את המקור ובד בבד מעניק זווית חדשה לקלאסיקה המוכחת של דייויד ברן וחבריו.

 

 

מארק אי. סמית', 1957-2018

MAIN-Mark-E-Smith

אחד האלילים המוסיקליים של הבלוג הלך הלילה לעולמו. ראיתי את The Fall שלוש (או שמא ארבע?) פעמים בטווח זמן של 25 שנה. למרות שלא קל להיות מעריץ של The Fall זו ללא ספק אחת הלהקות האהובות עלי בהיסטוריה. מארק אי. סמית' היה אחד האמנים הייחודיים במוסיקה הבריטית ובכלל, עם סגנון ייחודי, בלתי מתפשר ומקורי לחלוטין, שאף אחד אפילו לא יכול לנסות לחקות. הוא יחסר מאוד.
Mark Edward Smith, 5 March 1957 – 24 January 2018

הנה שני פוסטים מהבלוג שעסקו בסמית' ובלהקתו הנפלאה The Fall.

 

"נופל וקם" – על האוטוביוגרפיה האדירה שלו Renegade

"מנצ'סטר C.T" – על ההופעה של The Fall בתל אביב, לפני פחות משנתיים

 

 

ואם אתם מעוניינים בכניסה עדינה יחסית אל נבכי הדיסקוגרפיה העצומה והעולם המוזר והנפלא של סמית' ו-The Fall, אפשר להתחיל באלבום הזה:

 

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

מנצ'סטר C.T – ביקורת הופעה: The Fall בתל אביב

פורסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

the-fall

The Fall – הוואנה קלאב, תל אביב 2.3.2016

מועדון סלסה וריקודים לטיניים, עם פרקט מצוחצח, מעוטר בפוסטרים של יפהפיות מולטיות עם סיגר ביד, עם אלכוהול במחירים מטורפים, מתחת לבניין משרדים חסר אופי, בקצה סמטה אנונימית בתל אביב. רק הפול יכולים להופיע במקום כזה ולצאת מזה בשלום.

תשע בערב. קהל מתחיל להתאסף בחוץ. הרבה חולצות שחורות. הרבה גברים קרחים בני ארבעים פלוס. למעשה, 90 אחוז גברים. חולצות שחורות עם הדפסים של סוואנס. חולצות שחורות עם הדפסים של פבליק אימג' לימיטד. גם של הספארקס. גם של פיית נו מור. גם של דה פול. מפגשי מחזור של חברים בפורומים אינטרנטיים של  מוסיקה אלטרנטיבית, מודל תחילת שנות האלפיים. מוסיקאים, שדרני ועיתונאי מוסיקה פעילים או בדימוס. "און אנד דה אופ'ס", הרכב רוקאבילי חמוד, נותן חימום קצר. אחריו וי.ג'יי מוכשר שחותך, מערבל וקוצץ את המודי בלוז, אלביס, בואי וברברה סטרייסנד לבלילה מטורפת וקקופונית על המסך הענק שמאחורי הבמה. חימום מושלם למה שעומד להתרחש עוד מעט.

IMG-20160303-WA0001

ברבע לאחת עשרה, מארק אי.סמית' עולה לבמה עם שלושת הנגנים שלו והשואו מתחיל. סמית' נראה בהתחלה כמו ג'נטלמן אנגלי מבוסם קמעא, ששכח משהו ולא זוכר איפה הוא השאיר אותו. אבל אסור לטעות: הוא מנהיג את הלהקה ביד ברזל, כמו שהוא עושה כבר כמעט 40 שנה. הנגינה פנטסטית. מהודקת כמו חוסם עורקים על זרועו של מתאבק סומו ג'אנקי וחדה כמו חרב סמוראים חדשה. סמית' מרחף מעל כל העניין בנונשלנטיות ספק משועשעת, ספק רצינית, על הספקטרום שבין אפאטיות טוטאלית להתרסה ילדותית. אין פה "הלו תל אביב", אין "תודה רבה", אין נסיונות לקשקש בעברית או בכלל לדבר בין השירים. כאן זו הופעה של הפול וסמית' מפריד את הגברים מהילדים כבר על ההתחלה, עם המילים שאי אפשר לפענח והריפים שאי אפשר להוציא מהראש. כל מיני שירים מכל מיני תקופות, עם דגש חזק על השנים האחרונות, על האלבום שיצא לפני שנה והאי.פי שיצא לפני  שבועיים. אבל מה זה חשוב? הכל הרי יצירה אחת גדולה, הכל בא ממקור אחד, הכל פוגע באותו מקום ובאותה צורה. אין להיטים. אין אף לא אחד מהקאברים הידועים. לא "ויקטוריה". לא "מיסטר פרמסיסט", לא "לוסט אין מיוזיק". ככה סמית' עובד ולא שואלים שאלות, אלא רק מחבקים את מה שניתן לנו. הקהל מפוקס, מעודד, נרגש ולפרקים תמה לנוכח הכאוס המאורגן והטירוף המחושב שסמית' מחולל על הבמה. משחק עם כפתורי המגברים של הנגנים. שר ממיקרופון  נוסף שניצב בפינה נידחת של הבמה, מאחורי הלהקה. שר בשני מיקרופונים בבת אחת. זורק לקהל את בקבוקי המים שהצוות הכין לו. זורק לקהל את חבילת הדפים המקומטת בהם הביט באובססיביות בתחילת ההופעה. צובט במפתיע במיתרי הגיטרה של הבסיסט. יוצר פידבקים ורעשים אקראיים ממגבר השירה שמוצב על הבמה, דופק סולואים רנדומליים, רק בעזרת האגודל, על מקלדת "קורג" עתיקה. וההיילייט: מעביר את המיקרופון לבחורה בקהל, ששרה איתו דואט ספונטני במשך כעשר דקות. בקיצור, אושר גדול. כל מה שאפשר לצפות מהופעה מעולה של הפול. האם הוא שיכור או רק משחק אותה? האם הוא רציני ומחוייב לאמנות שלו באופן טוטאלי או ממחזר את אותו שטיק מנייריסטי שפרסם אותו לפני שנים, בתקופה שהקלאש והפיסטולס עוד היו השמות החמים בסצינה? האם הפרובוקציות מתוכננות למשעי או שאלה אלתורים של הרגע? כל עוד יצאת מהופעה של דה פול ואתה ממשיך לשאול את השאלות האלו, סימן שסמית' עדיין עושה את העבודה כמו שצריך.

IMG-20160303-WA0004

ראיתי את הפול לפני 25 שנה. באנגליה. מאז, כל העולם השתנה, כולל עולם המוסיקה. כל הנגנים שהיו אז חברים בלהקה, כבר נמצאים מזמן בעמקי סל המיחזור של הפוסט-פאנק. חלקם כתבו ספרי זכרונות על כמה נוראי היה להיות חבר בפול. עם רובם סמית' כבר סגר חשבונות, בראיונות, במילות שירים ובספר האוטוביוגרפי שפירסם. כי "אם זו סבתא שלך מנגנת בונגוס ואני – זה הפול" אם לצטט את אחד מהמשפטים הידועים שלו. אבל על הבמה המשונה הזאת, הערב בתל אביב, סמית', למרות שתיאורטית היה יכול להיות אבא של כל אחד מהנגנים בלהקה, ממשיך בשלו, עם מוסיקה חסרת גיל, עם אימג' שרק מתחדד עם השנים ועם קטלוג מפואר, אדיר מימדים וקשה לפיצוח, שמאתגר כל הרכב שקורא לעצמו "נסיוני", "אוונגרדי" או "אקספרימנטלי". תמיד שונים, תמיד אותו דבר. כמו לפני 25 שנים. כמו לפני 10 שנים. כמו היום בבוקר. הפול יש רק אחת. וכמה טוב שזכינו לעוד ביקור שלהם בארץ כדי להזכיר לנו את זה.

 

 

וינילים לדבילים – הליגה האנושית

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

Human League