גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

פרודיג'י, 1974-2017 (+לינקים להורדה)

אין חובב היפ הופ רציני שלא כאב השבוע את מותו של אלברט ג'ונסון, הידוע יותר כ-Prodigy, הראפר המיתולוגי שיחד עם Havoc, שותפו לצמד Mobb Deep הציב את סטנדרט האיכות של הראפ הניו יורקי בשנות ה-90'. הקול הייחודי, הכתיבה הויזואלית והאישיות המרתקת של פרודיג'י, הפכו אותו לאחד הראפרים המעניינים והאמינים שיצאו מניו יורק (קווינס, אם לדייק ברזולוציה הגיאוגרפית) ול-Mobb Deep תמיד יישאר מקום בפנתיאון ההיפ הופ הקלאסי, בזכות פנינים כמו אלה:

 

 

 

בונוס: לחצו כאן להורדת כמה מיקסטייפים קלאסיים של פרודיג'י.

 

 

הבוס עושה מחווה לנסיך (+לינק להורדה)

23 באפריל. בארקלי'ס סנטר בברוקלין. ברוס ספרינגסטין פותח את ההופעה שלו עם ביצוע נפלא ל-Purple Rain, כמחווה לפרינס, 48 שעות לאחר מותו. קישור להורדה איכותית, חוקית וחינמית (באדיבות ספרינגסטין) מתחת לוידאו.

לחצו כאן להורדת השיר מהאתר של ברוס.

דארת' ויידר של הראפ

כל חובב היפ הופ רציני יודע מה קרה בתשעה במרץ 1997. זה התאריך בו נרצח אחד מהראפרים הגדולים, המוערכים והאהובים ביותר בז'אנר: כריסטופר וואלאס, הידוע גם כנוטוריוס ב.י.ג, ביגי סמולס, ביג פאפא, פרנק ווייט ועוד כמה כינויים. בכל שנה לקראת ציון התאריך, אנו מקבלים כמה מחוות מוסיקליות למורשתו הקצרה אך המשמעותית של ביגי. הפעם, קבלו את אחת המקוריות והמגניבות שבהן. צמד המפיקים Solar Slim ו- Richie Branson, הידועים גם בשם Otaku Gang, שיחררו לא מזמן מיקסטייפ ובו החרוזים של ביגי מגובים בטרקים אינסטרומנטלים שנדגמו כולם מפסקולי סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". על הנייר זה נשמע טיפה חשוד, אבל התוצאה מדליקה לחלוטין והיא מוגשת כאן לשמיעה / הורדה לקוראי הבלוג. והנה, עוד פרוייקט זיכרון ראוי למורשתו של אחד הגדולים. כי כפי שאיבחן, בצדק, ראפר מוכשר אחר: "The greatest rapper of all time died on march 9th".

אחד מ-9 Ghostface Killah – Sour Soul

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

BadBadNotGood / Ghostface Killah – Sour Soul

Lex Records

בשניים בדצמבר 2014, יצא לאוויר העולם אחד מאלבומי הראפ המצופים ביותר של השנים האחרונות – ובסופו של דבר, אחד המאכזבים שבהם. A Better Tomorrow של הוו טאנג קלאן הציג, במקומה של נבחרת האולסטארס האנרגטית, המקורית והבלתי צפוייה מסטייטן איילנד, תשעה ראפרים עייפים, מנותקים, חסרי השראה ובעיקר נטולי הכימיה המפורסמת שהפכה אותם לאייקוני היפ הופ מוערכים ואהובים. כמה ימים לאחר מכן, הוציא דניס "גוסטפייס קילה" קולס, האיש שביצע את הבית הראשון באלבום הראשון, הקלאסי, של הקלאן ונתן את האות לתחילתה של קריירה מפוארת, את האלבום 36Seasons, שזכה לביקורות טובות בהרבה מהאלבום הפושר של הלהקה-האם. בכלל, ב-15 השנים האחרונות עלו באיכותם אלבומי הסולו של גוסטפייס על אלה של הקלאן כצוות או של כל אחד מחברי ההרכב. בזכות שילוב מנצח של אנרגיה בלתי ניתנת לעצירה, טקסטים מצויינים, הגשה כריזמטית ואוזן מצויינת לבחירת הפסקול של כל הראפ הזה, הפך גוסטפייס אולי לראפר היחיד שעוד מקנה להרכב יוקרה כלשהי בקרב המבקרים ונתן למאזינים תקווה וסיבה להאזין למוסיקה שיוצאת מבית היוצר של הקלאן המפורק והבעייתי. בעוד עמיתיו מנסים את מזלם על ביטים טובים יותר או פחות של היפ הופ איסט קוסטי שמרני למדי, גוסטפייס הלך על סול. כמי שתמיד הצהיר בראש חוצות על אהבתו להרכבי Fאנק ונשמה מהסבנטיז, גם באלבום האחרון, כמו בשניים שקדמו לו, מקיף גוסט את ראפ-זרם-התודעה הכריזמטי שלו בצלילים חמים ואורגניים, שכמו נלקחו מסרטי בלאקספלויטיישן משנות השבעים, ממערבוני ספגטי וסרטי אימה איטלקיים נשכחים או מהפסקולים האקלקטיים של קוונטין טרנטינו. אם באלבום   Twelve Reasons To Die שיצא לפני שנתיים חבר הראפר למלחין והמעבד אדריאן יאנג וב-36Seasons, שיצא לפני פחות מחצי שנה, שיתף פעולה עם ההרכב The Revelations ליצירת אלבום קונספט / אופרת ראפ קרימינלית רבת משתתפים, הרי שבאלבום החדש הוא גייס את הטריו הקנדי BadBadNotGood שמספק ביטים משכנעים, מלאי אווירה ונשמה בנגינה חיה ורבת ניואנסים, שמעניקה נפח דרמטי נוסף לוורסים הסינמטיים ממילא של גוסט. כמו האלבום הקודם, גם כאן מדובר ביצירה קצרה, תמציתית וממוקדת, שלא כוללת כמעט שום רגע מת או משעמם. האורחים המצויינים (הראפרים דני בראון, אלזיי, אמ.אפ.דום) עושים את העבודה באופן יוצא מן הכלל וגוסטפייס, גם אם אינו מצליח להגיע לפסגות כמו בקלאסיקות  Supreme Clientele משנת 2000 או Fishscale  מ-2006, מוכיח שעוד לא נגמר הדלק בטנק המטאפורות שלו ושעוד יש תקווה למוסיקה טובה, מרגשת ומעוררת מבית הוו טאנג. וכשבוחנים את התוצרת המוסיקלית המאכזבת של רוב הקולגות שלו בזמן האחרון, גם אחד מ-9 זה בסדר בשבילנו.

היפ הופ מהנשמה

דה לה סול, אחד מהרכבי ההיפ הופ החשובים והאהובים בהיסטוריה של הז'אנר, ממשיכים לתת מתנות למעריצים הנאמנים. אחרי שנתנו את כל הדיסקוגרפיה המצויינת שלהם להורדה חינם, הם מפתיעים בשיר חדש. השלישייה, שחגגה השנה 25 שנים לאלבום הבכורה שלהם, ממשיכה לשלב מסרים וטקסטים מצויינים עם מוסיקה פ'אנקית ואיכותית ונותנת להורדה חופשית את השיר החדש The People, בו הם משתפים פעולה עם עוד אושיית ראפ: צ'אק די מ-Public Enemy. תיהנו!

אפשר להוריד את השיר ישירות מהאתר של De La Soul

הצד הטוב של פרעה

הכותב עם פרעה מונצ', ניו יורק 2010.

Pharoahe Monch (שנולד בשם טרוי ג'יימרסון) הוא ראפר מקווינס, ניו יורק, שנחשב ל"ראפר של ראפרים". כלומר, כזה שלא זוכה בהכרח להצלחה מסחרית גדולה, אבל מוערך ביותר על ידי קולגות, מבקרים וקהל אדוק של מעריצים שאוהבים ראפ "אמיתי", כזה שמבוסס על Skills, דהיינו פלואו וירטואוזי, אוצר מילים עשיר וקונספטים מקוריים. את כל אלה ממשיך מונצ' לספק כבר כמעט 25 שנה, אם כחבר בצמד Organized Konfusion או כסולן. השבוע, לכבוד יום הולדתו ה-42 של האמ.סי המצויין הזה, יצר המפיק והדי.ג'יי (שהוא גם פרופסור באוניברסיטת ברקלי) ריידר אליס, מיקסטייפ עם כמה מהרגעים הטובים ביותר של מונצ'. הנה הוא להאזנה. תיהנו.

למתחילים: זה כנראה השיר הכי מוכר של מונצ'

 

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.

 

 

 

 

 

 

סיפורי רוחות

דניס קולס, המוכר יותר בכינוי Ghostface Killah, הוא ראפר ניו יורקי, חבר ההרכב הניו יורקי האדיר Wu Tang Clan. כיום הוא נחשב לחבר הפורה ביותר בהרכב וגם לזה שממשיך לשמור על הרוח המקורית והאיכות הראשונית של הקלאן. גוסט, שמצטיין בין היתר גם ב-Storytelling, כלומר בשירי ראפ שמספרים סיפור, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-44 ולכבוד זה, הנה מיקסטייפ מצויין, חוצה-שנים-ואלבומים, שמקבץ את הנראטיבים הטובים ביותר של האמ.סי הכריזמטי והמוכשר הזה. האזנה נעימה!

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon

שניהם אייקוני היפ הופ מוערכים, עם קריירות פוריות שנמשכות כבר מסוף האייטיז – תחילת הניינטיז, שניהם הנהיגו בעבר הרכבים משובחים ומשפיעים, לשניהם קלאסיקות רבות ברזומה. וכששניהם יחד על המיקרופון, תמיד קורה משהו טוב. והשבוע, טרבור סמית וקמאל פאריד, הידועים ביותר כ- Busta Rhymes  ו- Q-Tip שיחררו מיקסטייפ מצויין, שכולל שיתופי פעולה מהעבר לצד רמיקסים וקטעים חדשים.

 

אהבתם? אפשר להוריד מכאן:

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon – NoDJ