Tag Archive | ניינטיז

פרודיג'י, 1974-2017 (+לינקים להורדה)

אין חובב היפ הופ רציני שלא כאב השבוע את מותו של אלברט ג'ונסון, הידוע יותר כ-Prodigy, הראפר המיתולוגי שיחד עם Havoc, שותפו לצמד Mobb Deep הציב את סטנדרט האיכות של הראפ הניו יורקי בשנות ה-90'. הקול הייחודי, הכתיבה הויזואלית והאישיות המרתקת של פרודיג'י, הפכו אותו לאחד הראפרים המעניינים והאמינים שיצאו מניו יורק (קווינס, אם לדייק ברזולוציה הגיאוגרפית) ול-Mobb Deep תמיד יישאר מקום בפנתיאון ההיפ הופ הקלאסי, בזכות פנינים כמו אלה:

 

 

 

בונוס: לחצו כאן להורדת כמה מיקסטייפים קלאסיים של פרודיג'י.

 

 

מודעות פרסומת

מתכון להצלחה בקריירה: לשיר שיר שפרינס כתב

1984. צ'אקה קאן מחייה את הקריירה שלה בגרסה לשיר של פרינס מ-1979.

 

1986. פרינס מגיש לבאנגלס את הלהיט הענק הראשון שלהן. מקום 2 באנגליה. מקום 2 בארה"ב.

 

1988. ההרכב "ארט אוף נויז" מזמין את אליל הסיקסטיז טום ג'ונס לבצע קאבר ללהיט ענק של פרינס, שהופך גם ללהיט קאמבק ענק בשביל ג'ונס.

 

1990. שינייד אוקונור זוכה ללהיט הגדול והידוע ביותר בקריירה שלה, עם שיר שפרינס כתב באמצע שנות ה-80'.

 

בונוס:

1987. אלון אוליארצ'יק מתרגם את פרינס לעברית ו-Cherry Moon הופך ל"ירח תות"

R.I.P Prince Roger Nelson, 1958-2016

 

 

 

 

לו יהי

SEBADOH YOUNGSEBADOH OLD

אמצע-סוף שנות ה-80' היתה תקופה מרתקת ברוק האמריקאי. מול רוק השיער המנופח של בון ג'ובי, סקיד רואו, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזס ודומותיהן, צצו להן, לרוב בעיירות נידחות או במקומות שלאו דווקא נחשבים למרכזי מוסיקה מסורתיים, להקות שהוציאו את האוויר החם מהבלון המדושן של הפופ-מטאל הממוסחר והתבניתי. הן המירו את השפעות הבומבסטיות מבית לד זפלין, באד קומפאני וואן היילן בגיטרות השורטות של הסטוג'ס והוולווט אנדרדראונד, בנאיביות הסרקסטית של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס, במינימליזם של טלוויז'ן וטוקינג הדס מודל 1977 ובפאואר-פופ הרועש והמלודי של האסקר דו וה-Replacements. קורט קוביין זחל מאברדין, וושינגטון כדי להקים את נירוונה, יו לה טנגו פעלו בהובוקן, ניו ג'רזי, סטיבן מאלקמוס הגיע מוירג'יניה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוקמה Pavement וג'יי מאסקיס, כמו הפיקסיז, הגיע ממסצ'וסטס, חמוש בסאונד בלואו-פיי מרתק, במילים אניגמטיות ובדימוי מרושל, רחוק אלף דציבלים מהתחפושות הפתטיות של גיבורי הרוק של התקופה. ושם, עם Dinosaur Jr של מאסקיס, מתחיל גם הסיפור המפותל והמרתק של Sebadoh, שמגיעים להופעה אחת בישראל החודש.

ב-1989, אחרי שלו בארלו, הבסיסט של Dinosaur Jr עזב את הלהקה לאחר סכסוך עם מאסקיס ותחושה שאינו בא לידי ביטוי בלהקה, הוא חזר להקליט עם חברו הוותיק אריק גאפני חומרים עליהם התחילו בעבודה שנתיים לפני כן. התוצאה היתה שיתוף פעולה רב שנים, שהניב כמה מהאלבומים המכוננים של האינדי האמריקאי. השילוב של נגינה מחוספסת, שהופכת בשנייה משיר רוק קליט להתחרעות פאנקיסטית רועשת, איכות הקלטה שמקשה על המאזין לקלוט את המילים ובד בבד תורמת למסתורין הכללי, תפניות מוסיקליות בלתי צפויות וטקסטים מלנכוליים-דפרסיביים – כל אלה הפכו לסימני ההיכר של Sebadoh, כפי שהפכו למאפייני הז'אנר כולו והדיהם נשמעים גם היום, אצל הרכבים כמו Weezer, Queens Of The Stone Age, The Strokes ורבים אחרים.ב-1992, עם התפוצצות הגראנג' והאלטרנטיב האמריקאי, הוחתמו Sebadoh בלייבל Sub Pop, אכסנייתם הסיאטלית המצליחה של נירוונה, מהאדהאני, סאונדגארדן ורבים אחרים. במהלך הניינטיז שיחרר בארלו עם ההרכב שורה של אלבומים מצויינים שזכו לשבחי המבקרים, שגם אם לא זכו להצלחה המסחרית של נירוונה או הפיקסיז, גיבשו סביב ההרכב קהל מעריצים אדוק. בארלו, שפעל גם במסגרת ההרכב Folk Implosion, פירק את Sebadoh ב-1999 ופנה לקריירת סולו. בעקבות האיחוד המפתיע שלו עם Dinosaur Jr ב-2007, התגבשו התנאים גם להקמתה מחדש של Sebadoh כלהקה מופיעה וב-2013, 14 שנה לאחר הפירוק, יצא סוף סוף Defend Yourself, אלבום אולפן מלא חדש של הלהקה שהניחה את היסודות למוסיקה האלטרנטיבית האמריקאית וממשיכה להשפיע ולייצר מוסיקה מעולה גם היום, 25 שנים מאוחר יותר.

Sebadoh יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב, ביום ראשון, 18.10.15.

חיפה בניינטי'ז, קוסאמק.

האלבום-חזיתהאלבום-CDהאלבום-גב

לא ביליתי הרבה בחיפה באמצע-סוף שנות התשעים, אבל מקורות מוסמכים למדי מוסרים שהיה די משעמם. מה שכן, כפי שידוע לכל דרדק הלומד את ההיסטוריה של הרוק, מקומות משעממים מפיקים, במקרים רבים, מוסיקה מעניינת. משפילד של פאלפ וארקטיק מאנקיז, דרך ניו ג'רזי של ספרינגסטין ומינסוטה של דילן ועד ליבנה של שבק ס'. ואם חיפה והקריות מתקשרות אצלנו לבנזין, אבטיפוס, נטשה וערן צור, הרי שמתחת לרדאר רחשו להם הרכבים שמעולם לא הצליחו – וגם לא רצו – להיות חלק מהמיינסטרים או מהפלייליסט. אחד מההרכבים האלה הוא חבורת קוסאמק.קום, קולקטיב מוסיקה/וידאו/מולטימדיה/הופעות/הפקות/בלגן, שכל אחד מחבריו הסתתר תחת מספר שמות בדויים ויצר מוסיקה במספר סגנונות מגוון. מבחינת יצירת מוסיקה ביתית, הפצה באינטרנט, מרצ'נדייז, נוכחות אינטרנטית ומתן אפשרות לקהל להוריד תכנים בחינם – קוסאמק הקדימו את זמנם בהרבה ומהרבה בחינות. שתי הדמויות המזוהות ביותר עם הקולקטיב הן עמינדב פייגנבאום, המכונה גם "מנקוש", "אאוטברייק" ועוד ואייל גולדמן, המכונה "פאנק סינטרה" או לאחרונה "מסיקה", כפי שקוראים לו בסדרת הטלוויזיה "החדש של עמרי גורדון". חברים נוספים בקולקטיב היו "דיסקו דייב" (דודי לייבוביץ'), "סם הקוסם", עידן K (עידן קרוצ'י) ושי לדר. הרכבים נוספים שכללו חברים מקוסאמק היו "להקת החארות", "הבני זונות מטייבה", "האחים המלוכלכים" וגם "קרעפלך" ו"הארטיקים" (בתקופה מאוחרת יותר בשנות ה-00') ועוד. בגדול, קוסאמק כקולקטיב פעלה בין השנים 1998-2002 והתפוצצה לגזרים בעקבות תביעה מצד חברת אינטרנט זהב, שחסמה את כתובת ה-I.P של האתר kusemek.com עקב תעלול אינטרנטי יצירתי מדי, שכלל האקינג והפצת תכנים שנויים במחלוקת של קוסאמק לכל מנויי אינטרנט זהב, מה שלטענת החברה הוריד את ערך מניותיה בבורסה מ-$5 ל-10 סנט.

shirt backshirt front

האלבום "מופע הפאנק של עוזי משולם" הוא אחד מהתוצרים הכי מסקרנים וחלוציים של החבורה ואני גאה להעניק אותו כאן להורדה חינם באישור חברי ההרכב. הדיסק הופץ בסופו של דבר ע"י FACT Records הירושלמית (שלאחד מאמניה, הראפר סגול 59 (מכירים?) הפיקו קוסאמק בהמשך את האלבום "איפה טעינו").

עמינדב פייגנבאום מספר על התהליך:

זה היה בתקופה שעבדתי ב"בית מילר" – אולפן הקלטות של עיריית חיפה שנמצא בתוך מקלט על רכס הכרמל. הכניס אותי לעבודה שם חבר – ניר שחף. את גולדמן פגשתי דרך בני אסתרליס (לימים "מורפלקסיס", ח.ר). בדיוק סיימנו להקליט את האלבום של "האחים המלוכלכים" (ביסטי בויז למגזר) עם הלהיט "Don't Worry I'm Shimmi Tavory". הייתי מגיע מדי פעם להקליט בלילה. והפעם אכלנו כולנו בורקס (צומת קרית אתא?). אני וגולדמן דיברנו על ההקלטה ואחד החברים (עידן K או שי לדר) הציע להקליט אלבום פאנק. סיפרתי להם בהתלהבות על הציוד המשוכלל ועל המגברים ומערכת התופים המצויינת. סיימנו לאכול ועלינו לכרמל לאולפן. שם החברים גילו שאין לי מושג איך להפעיל את הציוד (בכל זאת – פעם שניה או שלישית שלי באולפן), שהמגברים לא ממש עובדים ובמערכת תופים אין כמעט מצילות. לכולם היה חיוך ענק על הפנים. זה פאנק אמיתי. כשלאף אחד אין מושג מה הוא עושה או אמור לעשות. גולדמן ישב איתי לכתוב מילים (תמיד עשינו את זה טלפונית, והפעם זה היה בלייב). מדי פעם אחד החברים זרק שורה לחיזוק. אחרי שהתגברנו על התעלולים הטכניים (בעזרתו האדיבה של עידן K) – התחלנו להקליט. אני בעיקר צווחתי (שרתי?) וכולנו התחלפנו מדי פעם בכלים. כתבנו שיר – שרנו אותו. כתבנו שיר וכתבנו אותו. וחוזר חלילה. סה"כ לקח פחות משעה וחצי להקליט. איך אני יודע? כי המקליט הדיגיטלי שהיה באולפן רץ רצוף והיה אפשר להקליט עליו רק 90 דקות. לא ידעתי איך לעשות PAUSE להקלטה. רק STOP. ואם עשית STOP – לקח לו 10 דקות להתאפס על עצמו ולא רצינו לחכות. ברמת העקרון כל אחד ניגן במה שהוא טוב: עמינדב – סמפלר +קול+הווי גולדמן תופים+קול שי לדר בס+קולות רקע עידן K גיטרה+קולות רקע בנוסף עשינו הקלטות השלמה עם "דניאל מהכרמל" – השם המקורי שמור במערכת. המיקס נעשה במקום. רוב הזמן לא מבינים מה אני אומר. אבל זה חלק מהקסם והתרומה שלנו לפאנק הישראלי. את העטיפה עיצב בכישרון רב אייל גולדמן. ד"א – כתוב על העטיפה 500 עותקים. בתכלס צרבתי 50. פוזרו בשני מקומות – בג'אנק וב"אוזן השלישית" חיפה (נמכרו גם עותקים ב"בלאנס" בירושלים, ח.ר). מעולם לא קיבלתי כסף על המכירות שלהם".

גבירותיי ורבותיי, קבל את "מופע הPאנק של עוזי משולם", אלבום כמותו לא שמעתם מעולם – וספק אם תשמעו כמותו בעתיד.

לחצו כאן להורדת האלבום המלא, כולל עטיפה.

בונוס טרק:

תמונה אחת שווה: הצ'ופרים של האייטיז

אהבה יומיומית

בשנת 1988 החל יוסי סיאס להגיש ברשת ג' את התוכנית היומית "אהבה יומיומית" שבה השמיע שירים וביניהם קרא מכתבים, לרוב מכתבי אהבה שכתבו מאזינים. כשצברה התוכנית פופולריות עצומה, ביקש סיאס לשמוע את כותבי המכתבים בקולם, והעלה אותם לשידור. בהדרגה הפכה התוכנית לפורמט של שיחות עם מאזינים, הפורשים את מצוקותיהם הרומנטיות והאישיות. מאז ובמשך 15 שנים נודע סיאס בסגנונו המיוחד שבו שימש אוזן קשבת ומסייע לאנשים הפונים אליו בשידור. בשנת 1989 יצא בחברת פונוקול האלבום "אהבה יומיומית" ובו מבחר שירים שהושמעו תדירות בתוכנית, של אמנים כמו בריאן פרי, אלטון ג'ון, סוזן וגה, סנואי וויט, ז'ק ברל, מרסדס סוסה, ג'ורג' מוסטאקי, כריס זה ברג, נינה סימון, ג'ו קוקר ואחרים. לאלבום צורף פוסטר של יוסי סיאס בכבודו ובעצמו.

577-large

 

מוזר, כבר בן 54

weird_al

השנים חולפות, טרנדים מוסיקליים באים והולכים, כוכבים עולים ונעלמים – ורק על דבר אחד אפשר לסמוך: הפרודיות של Weird Al Yancovic יהיו כאן לנצח. האיש, שחוגג בדיוק היום יום הולדת 54, האיש התחיל עם הפרודיות המוסיקליות בתחילת האייטי'ז וממשיך בגאון עד היום, כשהוא מקפיד לקבל את אישורם וברכתם של האמנים שאת שיריהם הוא מעוות לצרכיו הקומיים. קורט קוביין קרא לו "גאון מוסיקלי" ואישר לו לעשות צחוק מהלהיט של נירוונה, מארק קנופלר ניגן בגירסה שלו ל Money For Nothing ומייקל ג'קסון אישר לו להשתמש בשניים משיריו ולבסוף גם הזמין אותו להשתתף באחד מקליפיו. תאהבו או תשנאו אותו, Weird Al לא הולך להיעלם מהמפה המוזיקלית בזמן הקרוב. הבה נרים כוסית לחייך, איש מוזר, מוכשר ומצחיק.

שנות השמונים

שנות התשעים

שנות ה-2000

הכי מצחיקים (אופספרינג, אבריל לאבין)

בונוס: ווירד אל בפרודיה/מחווה מצויינת ומדוייקת על פראנק זאפה

לא נערים, לא חדשים, לא בשכונה: ביקורת על "ניו קידס און דה בלוק"

(פורסם השבוע ב"עכבר העיר")

NKOTB2013

"הזיכרון של דברים שחלפו אינו בהכרח הזיכרון של הדברים כפי שהיו". (מרסל פרוסט)

הסופר הצרפתי הדגול נפטר אמנם 62 שנים לפני שאלבום הבכורה של NKOTB  שוחרר לאוויר העולם, אך בחוכמתו כי רבה הכיר היטב את נפש האדם. ייתכן גם שידע שהמילה "נוסטלגיה" מורכבת מחיבור המילים הלטיניות Nostos שפירושה כאב, סבל וצער ו-Algos שפירושה "חזרה הביתה". מאחר ופרוסט לא זכה לחוות את המוזיקה של דוני, ג'ון, ג'ואי, דני וג'ו, לא היה לו מושג בכמה כאב, סבל וצער כרוכה החזרה למוזיקה של ההרכב שעיצב את חוויות נעוריהם של מיליוני אמריקאים (ובעיקר אמריקאיות) במהלך החצי השני של האייטיז.

הקטע הוא שהטינאייג'ריות של תקופת השיא של הלהקה מגרדות עכשיו את ה-40 מאיזשהו צד. יש להן בוודאי כבר משפחה, עבודה, מכונית אחת או שתיים ובית נאה בפרברים. ויש להן, כנראה, מספיק כסף כדי לקחת את עצמן (ולגרור איתן את הילדים) להופעה של החמישייה מבוסטון, שמוציאה אלבום חדש, אלבום קאמבק אחרי הקאמבק הקודם שהתרחש מזמן, ב-2008. אם לוקחים בחשבון שהקהל אליו פונה האלבום החדש הוא זה שישתמשו בו כמראה מנטלית לימי ההתבגרות הנשכחים ההם שלפני שני עשורים וחצי, "10" בהחלט עשוי לספק את הסחורה. מדובר במוצר פופ מלוטש ומעובד עד מיאוס, שכל קשר בינו ובין מה שהתרחש במוזיקה העולמית בשנים האחרונות קלוש ביותר. למרות שההפקה מנסה להעניק איזשהו סאונד עדכני ולדחוף פנימה השפעות אר'אר'בי והיפ הופ, האטיטיוד של הקידס עדיין מודל 1989: בלדות רכות על אהבת נעורים, שירי מיד טמפו עלק-חצופים על סקס מרומז ונסיונות להיות  Tough Guys טובי לב מהשכונה, טריק שלא עבד כבר ב-1994.

גם שם האלבום לא עוזר לברר את התעלומה מדוע היה דחוף לחברים לחזור שוב לסצינה. לא מדובר, חלילה בעשור לקיום הלהקה (המועד הזה צויין כבר מזמן), לא באלבומם העשירי במספר וגם לא, כפי שבכר הבנתם בציון לאיכות החומרים הכלולים בו. אלא אם כן זה מה שדוני וולברג וחבריו חושבים על האלבום, מה שמעיד על חוסר שיפוטיות קיצוני לצד ראיית עולם מגלומנית המבוססת על הזיות בגבול ההפרעה הנפשית. מדי פעם מתגנב לו איזה הוק חביב, איזה עיבוד קולי עשוי היטב או הברקה הפקתית חמודה, אבל העובדה שהחמישה כבר לא נערים, לא חדשים ובטח כבר לא בשכונה, מבצבצת שוב ושוב מאחורי מסך האוטו טיון ושאר האפקטים שמפעילים מפיקי הפופ האירופאיים היעילים שנשכרו לפרוייקט. מה שמגיע לשיאו בקטע הראפ בשיר Miss You More שחורז את המילים 'Lyin', Cryin ו- (הפתעה…. חכו לזה…) 'Dyin בצורה ש (כפי שאיבחנה מבקרת חדת לשון באובזרבר הלונדוני) "גורמת אפילו לראפ של ג'סטין ביבר להישמע כמו Rakim". לפי תגובות המעריצים ברשת, כנראה ש-NKOTB ימכרו טונות של כרטיסים בסיבוב ההופעות של קיץ 2013. מה חבל, איפוא, שאם לשפוט על פי האלבום החדש, מוזיקלית כבר לא נשאר להם שום דבר למכור.

New Kids On The Block – 10

(The Block)

לקריאה בעכבר העיר אונליין