Tag Archive | סגול 59

צלילה חוזרת: קניה ווסט – Cruel Summer (ביקורת אלבום)

פורסם ב"הארץ", אוקטובר 2012

 

קניה ווסט מציג: G.O.O.D Music – Cruel Summer

Island Def Jam

האלבום החדש שקנייה ווסט חתום עליו, מעלה כמה שאלות אצל חובבי ההיפ הופ. הבסיסית מכולן היא, האם בכלל מדובר באלבום "של" קנייה ווסט? מממ… שאלה קשה. אמן אחר, בעל אגו נשלט יותר, היה מתייג את האלבום תחת Various Artists מציג אותו אולי תחת הכינוי Sampler, כלומר, אוסף של אמנים שונים, המשתייכים לאותו לייבל ובא לתת טעימה מכל אמן לקראת האלבומים המלאים העתידים לבוא. אבל ווסט הוא ווסט ומתוך ידיעה שעצם קישור שמו לאלבום יעזור להפוך אותו לבסט סלר, הוא בחר להציג את Cruel Summer כחלק מקאנון היצירה שלו. וכאן מתחילות הבעיות. קודם כל, קולו של ווסט נשמע כאן רק בשבעה מתוך 12 השירים באלבום. גם האחידות הקונספטואלית והרעיונית, שהיתה רכיב אינטגרלי כמעט בכל יצירותיו הקודמות של ווסט, נעדרת כאן וחבל. G.O.O.D Music הוא לייבל המחמד שהקים ווסט לפני שמונה שנים, כענף של ענקית תעשיית המוסיקה השחור Def Jam, בזכות הצלחתו הפנומנלית כמפיק, ראפר, מגה-סלב ואייקון אופנה. במהלך השנים החתים בו ווסט אמני היפ הופ ואר אנ' בי החביבים עליו וקרובים לחזונו האמנותי. מזמר ניאו-סול איכותי כמו ג'ון לג'נד, דרך ראפר משובח דוגמת קומון ועד להחתמות עכשוויות יותר של אמנים הממלאים כאן את 12 הטרקים בנוכחותם, שמות שקנייה נחוש להפוך לאלילי ראפ: CiHy The Prince, Chief Keef ו-Big Sean.

 

 

הבעייה מתחילה כשאתה מבין שלאף אחד מהנ"ל אין אפילו אחוז מהכריזמה והכישרון הייחודיים של ווסט, גם כראפר, גם כמפיק מוסיקלי וגם כאישיות רבת סתירות ושנוייה במחלוקת, שמרתקת מיליונים ברחבי העולם. הרצון להציג כל כך הרבה אמנים חדשים בפחות משעה של מוסיקה גורמת להצפה של קולות סגנונות ודרכי הגשה – מה שגורם ל C.S להיות אלבום חסר חוט שדרה, חסר קול אחד מזוהה ודומיננטי. מבחינה הפקתית, ווסט עצמו מקבל קרדיטי הפקה רק בשלושה שירים, באף אחד מהם לא כמפיק יחיד. מגוון המפיקים שגוייס לאלבום מרשים על הנייר: מהסנסציה הסקוטית Hudson Mohawk ועד ליצרן הלהיטים הדרומי הוותיק Mannie Fresh (מי שלפני 17 שנה הפיק את השירים הראשונים של ילד בן 14.5 מניו אורלינס בשם ליל' וויין). אבל כל הגודש הזה לא מתחבר, כמה מצער, למקשה אחת שיוצרת איזשהו הגיון אמנותי. פה ושם מבליחים ראפרים וותיקים (ג'יי זי, מייס, קומון, ריקוואן וגוסטפייס קילה) להופעות אורח קצרות, מה שנתפס יותר כהמחשה כמה ארוכה ומכובדת רשימת אנשי הקשר בסלולרי של ווסט מאשר כצורך אמנותי בהול.

 

 

ובין כל פטפוטי הסקסיזם, הרהב והשחץ הממלאים את האלבום כגרעיני רימון בשל בערב סוכות, קנייה מיתמר מעל כולם, בליגה משלו, מזכיר ארוחת ערב עם אנה וינטור, עורכת Vogue, עושה ניימדרופינג לטום קרוז, לראש הסי.איי.איי, לבר רפאלי ולג'יזל (וכל אלה רק בשיר Clique) וממשיך להיות מה שהוא: לפרקים מרתיח, לעתים מצחיק, חי בעולם משלו וגורם לך לצפות בדריכות לכל פאנצ'ליין. בהשוואה, כל האמ.סי'ז הצעירים שלצידו נשמעים כמכונות מתוכנתות, שפולטות איומים ריקניים ורשימות מותגים רובוטיות ברצף משעמם, שחסר את החזון, הברק והגאוניות-המודעת-לעצמה-והמאוהבת-בעצמה של ווסט.

אי אפשר להכחיש: יש ב- Cruel Summer כמה רגעים מדבקים, שבהם הכל מתחבר וגורם לאוזני חובב ההיפ הופ הממוצע להזדקר בחדווה, אבל, למרבה האכזבה, רוב האלבום מתמקד בעיקר בטפיחות עצמיות על החזה, ושוכח את החלק החשוב מכל, שנמצא כמה סנטימטרים מתחת: את הלב.

מודעות פרסומת

אולד דוג, ניו טריקס: שבע הנשמות של קלווין ברודוס

 

אם הייתם אומרים, מתישהו בשנות ה-90', לחובב ההיפ הופ הממוצע שיום אחד, הראפר הידוע בשם סנופ דוגי דוג יוציא אלבום גוספל בעל תכנים דתיים, הוא היה מוציא לכם מיידית צו אשפוז כפוי בגין הזיות. אבל בינתיים הרבה כרוניק זרם במחזור הדם של קלווין ברודוס מאז ימי הגנגסטא ראפ, ובזמן הזה, הוא הוכיח לעולם שני דברים: 1.) שראפר יכול לשמור על קריירה ארוכה, יציבה ומצליחה לאורך שלושה עשורים 2.) שראפר לא חייב להתמקד רק בראפ כדי להישאר פופולרי.

ובניגוד לרוב הראפרים שממצים את הקריירה אחרי שניים-שלושה אלבומים, סנופ, האיש בעל אלף הכינויים ומיליון המיזמים העסקיים, ממשיך להפתיע גם במישור המוסיקלי – גם אם לא תמיד התוצאה משביעה את האוזן, או אף גובלת בחוסר אמינות ובאותנטיות מפוקפקת, אי אפשר לקחת מהאיש את היכולת להשתנות מאלבום לאלבום, מעשור לעשור, לפעמים אפילו משיר אחד למשנהו. הנה רק כמה פאזות מהקריירה הארוכה והמופלאה של האמ.סי בעל אינספור הסגנונות ושבע הנשמות מלונג ביץ'.

 

גנגסטא ראפר

שיר הפריצה של סנופ, שבוצע בצוותא עם המנטור ד"ר דרה, האיש שסנופ נשמע הכי טוב על ההפקות שלו, עוסק בחיסול שוטרים ומלשינים, בביט מינימליסטי ומושלם,שמבוסס על בייס ליין אגדי ומאיים.

 

 

ג'י פאנקר

אחרי ההצלחה המסחררת של The Chronic, האלבום המכונן של ד"ר דרה מ-1992, סנופ מפציץ עם הבכורה שלו: Doggystyle, מאלבומי הראפ האיקוניים בהיסטוריה וסגנון מוסיקלי חדש, שמערבב טקסטים גנגסטאיים למשעי עם ביטים שמבוססים בעיקר על סגנון ה-P–Funk  של ג'ורג' קלינטון ומגוון שלוחותיו המוסיקליות. כמו למשל בשיר הזה, הסינגל הראשון והסופר מצליח מתוך האלבום.

 

 

סאות'רן ראפר

באחת מהתפניות הביזאריות ביותר בקריירה שלו, חתם סנופ בלייבל No Limit  בניהולו של הראפר Master P.  שבסיסו בניו אורלינס, והמוסיקה שלו השתנתה בהתאם, אם כי לאו דווקא לטובה. מעריציו הרבים של סנופ נשמו לרווחה כשהלה סיים את שירותו המקוצר בחטיבת הטנקים של No  Limit וחזר לשורשיו האמיתיים בחוף המערבי.

 

 

ראפ רוקר

גם אם – למזלכם – לא נחשפתם לשיתופי הפעולה של סנופ עם לימפ ביזקיט ו-Staind, לא תוכלו להתכחש לעובדה שסנופ אוהב קצת גיטרות במיקס שלו מפעם לפעם. הנה הרמיקס לשיר Snoop Bounce, עם חברי רייג' אגיינסט דה מאשין.

 

 

 קאנטרי מאדרפאקר

מסתבר שסנופ אוהב גם קאנטרי! וכמובן שאם כבר קאנטרי, למה לא לשתף פעולה עם האיש היחיד שמעשן יותר מריחואנה מסנופ. הנה אחד משני שיתופי הפעולה האולפניים של סנופ עם ווילי נלסון.

 

 

ואם באגדות קאנטרי עסקינן, סנופ גם היה המפיק בפועל של אלבום רמיקסים-שלאחר-המוות לג'וני קאש (שסוקר גם כאן בבלוג), ואף השתתף בעצמו בביצוע (המזוויע, יש לומר) לקלאסיקה הזו של האיש בשחור. ההאזנה על אחריותכם בלבד.

 

 

ראסטה דוג

אחרי שטבל את כפותיו בפופ וביורוטראש, בפ'אנק נוסח הסבנטיז, באר'אנ'בי אלקטרוני, בטכנו ובאלקטרוניקה ובכמה ז'אנרי היפ הופ, סנופ שוב חותך חזק שמאלה וב-2013 מציג את האלטר-אגו החדש שלו, בדמות ראסטאפארי חובב וויד, עטור בשחור-ירוק-זהב, המרפרפ ושר בנינוחות מעושנת על גבי מקצבי רגאיי ודאב ממוסטלים, בליווי כמה מאושיות הז'אנר. הטרנד הזה נמשך בדיוק עד צאת האלבום הבא.

 

 

ג'יזוס סטייל

ואם חשבנו שאחרי יותר מ-25 שנות קריירה ייגמרו לכלב הטריקים, הרי שסנופ ממשיך לשלוף אותם כמו שסן ברנרד זקן שולה קרציות מבין שערותיו המלבינות. השנה היא 2018 וסנופ מצא את אלוהים ומיקם את המיקרופון שלו בתא המטיף בכנסייה. אז נכון, לא שומעים הרבה ראפ או הרבה סנופ באלבום הכפול החדש  Bible Of Love ויתרה מזאת: נדרשים מטענים גדולים במיוחד של אמונה כדי לקנות את השטיק הדתי המתחסד של האיש שייסד קריירה מטקסטים שעודדו סרסרות, כנופיות וצריכת סמים, אבל, בואו נהיה קלילים לרגע וננסה לפחות ליהנות מהמוסיקה. עד לפניית הפרסה הבאה של הכלב הזקן והאהוב, שפשוט לא יודע מנוחה.

 

צלילה חוזרת: ג'וני קאש – Out Among The Stars

(פורסם במרץ 2014 ב"הארץ" / עכבר העיר)

 

ג'וני קאש – Out Among The Stars

Columbia / Legacy

 

 

ג'ון ר. קאש הוא אחד האנשים שניתן להגיד עליהם בביטחון מלא ומבלי למצמץ "הנה אייקון אמריקאי". לבטח אחד היוצרים המוסיקליים המשפיעים ביותר במוסיקה האמריקאית של המאה ה-20, כמובן בז'אנר הקאנטרי המזוהה כל כך עמו, אבל גם ברוקבילי, ברוקנרול, גוספל ובשנותיו האחרונות אפילו באלטרנטיב, בזכות הקאמבק הפלאי שרקח עבורו המפיק האגדי ריק רובין.

אבל בתחילת שנות השמונים מצבו של קאש היה בכי רע. המכירות צנחו, המבקרים התנכרו, הלייבל שלו רצה לסיים את הקשר וקאש עצמו היה במרכזה של מערבולת שכללה התמכרויות, מצב בריאותי גרוע ותאונה משונה בחווה שלו – כל אלה לא סייעו לקריירה המדרדרת והולכת של האיש בשחור, שמיום ליום הפך לצל של עצמו, לכמעט פרודיה על הכח היצירתי שהיה בשלושת העשורים הקודמים. בין 1981 ו-1984 ניסה קאש לעדכן את הצליל המסורתי שלו, שכבר נחשב למיושן, יחד עם המפיק בילי שריל, אך ההקלטות לא עניינו את חברת Columbia, שהיתה ביתו המוסיקלי במשך כמעט 30 שנה וקאש סיים במרירות את החוזה עמה. לפני כשנתיים התגלו ההקלטות על ידי בנו של קאש ועתה הן יצאו לעולם, מעט יותר מעשר שנים לאחר פטירתו של קאש האב.

כבר מהאזנה ראשונה נעים לגלות שלא מדובר בעוד אחד מאוספי שאריות-השירים-שנשארו-על-רצפת-האולפן מן הסוג שמציף דיסקוגרפיות של אייקונים מנוחים, אלא אלבום שלם בעל צליל אחיד של שירים של קאש שלא שמענו לפני כן. מה יש כאן? כנהוג אצל קאש: בלדות מצמררות לצד קאנטרי-רוק קצבי, דרמה אפית לצד הומור קליל, דואטים עם ג'ון קארטר-קאש, האישה ש(היתה) איתו וגם עם הקולגה משכבר הימים וויילון ג'נינגס וגם, לרוכשי המהדורה הדיגיטלית, רמיקס מצויין ואמביינטי מאת אלביס קוסטלו לשיר המרגש באלבום, וזה שיצא גם כסינגל הראשון מתוכו, She Used To Love Me  A Lot. בזכות עבודת מיקס ומאסטרינג קפדנית, הצליל באלבום חם נקי ובהיר וגם מעט ההכפלות האינסטרומנטליות שנעשו ב-2013 נוגנו על ידי מרטי סטיוארט, הגיטריסט והכנר שניגן בסשנים המקוריים, כך שהסאונד נשאר אורגני ואותנטי לחלוטין.

בניגוד לסדרת האלבומים המדהימה שהקליט קאש עם רובין בין 1994-2002, Out among the stars לא מגלה לנו דברים חדשים שלא ידענו על קאש, אבל בהחלט מוסיף נדבך חשוב לקטלוג של קאש ועוזר להשלים את החסר בנוגע לתקופה פחות מתועדת שלו. וככזה, מדובר במסמך חשוב ומעניין אבל מעל לכל- מהנה. כי המוסיקה של קאש היא כבר מזמן על-זמנית, מזוהה מיידית, אוניברסלית ונצחית, כיאה לאחד האמנים היחידים שהתקבלו גם להיכל התהילה של הקאנטרי וגם לזה של הרוקנרול. ובצדק.

 

וינילים לדבילים: העולם המטורף של ארתור בראון

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

 

מיקסטייפ בלעדי להורדה: נקודת הג'י של ההיפ הופ ישראלי

 

לא רבים הם המקומות שיכולים לטעון לתואר "מיתולוגי" כשמדובר במוסיקה ישראלית. בטח לא כשמדובר בהיפ הופ ישראלי. אבל מועדון הג'י ספוט יכול בהחלט לטעון לתואר, ובצדק. מאז היווסדו בשנת 2000, היווה הג'י ספוט, אם בפאתי כיכר אתרים בואכה חוף גורדון ואם באחד המיקומים שלאחר מכן, מקום מפגש לחובבי ראפ והיפ הופ, אתר הופעות מזדמן וכור היתוך בו נוצרו כמה מההרכבים המצליחים (והאזוטריים) של ההיפ הופ הישראלי המתהווה.

המיקסטייפ, שהבלוג מגיש לכם כאן בבלעדיות, נוצר על ידי די ג'יי סופרים, הידוע גם כאיש האשכולות ניר ממון, ונועד לחלוקה לעיתונאים זרים, למבקרים נכבדים ולשאר מיני פונקציונרים שביקרו במועדון מפעם לפעם. הוא לא נמכר בחנויות או בכל מקום אחר וכמובן לא נועד לצרכים מסחריים.

המיקסטייפ מגיש תמונת מצב נדירה של הראפ הישראלי בגל המצליח הראשון שלו, עם שמות כמו סאבלימינל, הדג נחש, מוקי, בויאקה, שי 360, מומי לוי, כלא 6, סגול 59 ואחרים, זכורים יותר או פחות. הנה הוא כאן להאזנה.

ואם תרצו להוריד אותו אליכם, פשוט לחצו כאן.

(תודה לניר על שיתוף הפעולה)

 

 

 

וינילים לדבילים: תחיית קרידנס קלירווטר – "טרמפיסטית מתוקה"

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

(תודה לגל מרדכי)

 

59 מילים על: אלבום השנה של הבלוג

קחו את הרפטטיביות התעשייתית הממכרת של The Fall, את האבחנות החברתיות  של בילי בראג, את הרפרנסים הסופר-לוקאליים של הסטריטס ו-Carter USM ואת הסאונדים הרזים והאגרסיביים של מיטב ההיפ הופ הבריטי לדורותיו. תבלו היטב בהרבה בירה וקארי והוסיפו קורט דיכאון קיומי פוסט-ברקזיט ותקבלו את Sleaford Mods, ש-English Tapas שלהם, שיצא בחודש מרץ, הוא אלבום השנה של "59 מילים" לשנת 2017.

 

 

 

נתראה ב-2018!