ארכיון תגים | סגול 59

מאסטרו, אאוטסיידר: צביקה פיק 1949-2022

הוא היה שובר הטאבואים הגדול ביותר במוסיקה הישראלית. כשהם זימרו על אקליפטוסים בקיבוץ, על ארץ שנאהב, על עלילות הגבורה של הסיירת, הוא שר על ג'ינסים כחולים, חלונות ראווה והצגות חצות בקולנוע. מול דרשות מגוייסות של 'בוא אלינו לים' היו חלומות על דייויד בואי ברמת גן.

הוא השתיל סינתיסייזרים רעננים וחצופים בתוך גוף מסואב שבעורקיו זרמו צלילי גיטרות אקוסטיות מנומסות, הוא עמד בגבורה עם הפדאלפון שלו מול האקורדיון שלהם. הילד הפולני שכתב שיר על פרחה לנערה משכונת התקווה. האשכנזי מוורוצלב שהיה קלוד בוקובסקי ההיפי האקטיביסט ב"שיער". זה שלא פחד להתמסחר, שלא זילזל באירוויזיונים, במחזות זמר ובפסטיבלי ילדים, שלא חשש לצאת קצת פאתטי, שהלחין באופן מעורר השתאות שירי משוררים מורכבים והפך אותם ללהיטי דיסקו פאנקיים, שייצג את הישראלי העירוני, המשוחרר, הבליין, הנהנתן, הלא-עושה-עניין, הקליל, הזורם. זה שמול הפוריטניות הגמלונית של יוצאי הלהקות הצבאיות והרוקיסטים הרציניים דיבר בגלוי על סקס, על כסף, על מעריצות, על החיים הטובים, שזכה לכל כך הרבה הערצה ברחוב אבל תמיד ערג להכרה הממסדית, לכרטיס חבר במועדון של המקובלים, של הצברים יפי הבלורית, משופשפי הג'ינס ופורטי האקורדים המינוריים.

זה האיש שלקח זמרים טובים והפך אותם, בהינף שיר, למגה-סטארים עם שירים נצחיים. זה שלא קיבל מעולם פרס ישראל, אבל זכה במשך ארבע שנים רצופות בתואר "זמר השנה", מה שהפך אותו בעצם לזמר-עם, הזמר שהעם אוהב לאהוב, ושר את שיריו באהבה גדולה במשך עשורים, גם בלי קשר ליחס תקשורתי או לכיבודי הממסד. לך לשלום צביקה, התרומה הייחודית שלך למוסיקה ולתרבות הישראלית עוד לא פוענחה במלוא הדרה ועוצמתה. להיפך: עם השנים נדמה שההערכה לפועלך, גם מצד אלה שציקצקו, שליגלגו, שעיקמו את האף האנין-מדי שלהם לפועלך רק נוסקת מעלה, מעלה, מעלה.

וינילים לדבילים: דם, יזע ודמעות

עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.

Shameless Self Promotion: ראפ ישראלי על ויניל

אז הוצאתי אלבום חדש. וזה מרגש. ומה שיותר מרגש זו העובדה שבפעם הראשונה ראפר ישראלי (סולן) מוציא אלבום גם בפורמט תקליט ויניל. "האב, הבן וראש העיר" יצא בלייבל המשובח קמ"ע, הופק על ידי שירוטו (תומי רותם) ומאיור (יובל מאירי) וכולל הופעות אורח של דנה ברגר, אקו, אורית טשומה, קאשי, פאס ורוזן. על העיצוב אחראית טל פוגל. את התקליט, ועוד כמה דברים, אפשר לשמוע ולרכוש גם פה. תיהנו.

מיקסטייפ: השירים הישראליים שאין בסטרימינג

אחת לאיזה זמן מוגבל, חברי ערן דינר ואני מכינים מיקסטייפ ובו שירים ישראליים, שנלקחו ישירות מאוספי תקליטי הויניל שלנו. לכל מיקסטייפ יש נושא, מדיסקו ישראלי, דרך קאברים ועד גיטריסטים, שירי ילדים ועוד – בדגש על חומרים נדירים או לפחות מעניינים. הנה המיקסטייפ החדש, שנקרא "לא זורמים". אחרי חודשים של מחקר, סינון ועריכה, הכנו מיקס של שירים ישראליים ש – נכון לדצמבר 2021 – לא נמצאים בפלטפורמות הסטרימינג השונות. כרגיל, כל השירים הועברו ישירות מתקליטי הויניל המקוריים. תיהנו!

פול סיימון בן 80. תרגמתי שיר שלו לעברית.

פול סיימון, אחד מכותבי השירים הטובים בהיסטוריה, חגג השבוע יום הולדת 80. לרגל המאורע, חזרתי לאלבום של סיימון שהכי אהוב עלי, One Trick Pony, שיצא בשנת 1980 בחברת וורנר בראד'רס, ותרגמתי את שיר הנושא מתוכו. תיהנו, מזל טוב!

פול סיימון – One Trick Pony

הוּא פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד,‏

טְריק אֶחָד, זֶה כָּל מָה שֶׁהַסּוּס הַזֶּה יָכוֹל לעשות,‏

הוּא מְבַצֵּעַ טְריק אֶחָד בלבד,‏

מִמֶּנּוּ בָּאוֹת לוֹ רֹוב הַהַכְנָסוֹת,‏

וּכְשֶׁהוּא פּוֹסֵעַ לְתוֹךְ הַזִּירָה,‏

מַרְגִּישִׁים אֶת חוֹם לִבּוֹ מַתְחִיל לַעֲלוֹת.

תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא רוֹקֵד,‏

אֵיךְ הוּא זָז בְּלוּליָינוּת מִצַּד לְצַּד,‏

תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא מְפַזֵּז לו,‏

אֵיךְ פָּרְסוֹתַיו מַחְלִיקוֹת מֵעַצְמָן אַחַת אחת,‏

הוּא רַק פּוֹני שֶׁל טְריק אחד,‏

אָבֵל אֶת הטְריק הַזֶּה הוּא עוֹשֶׂה בְּגַאֲוָה, לְבַד.

הוּא גּוֹרֵם לְזֶה לְהֵרָאוֹת כָּל כָּךְ קַלִּיל, כָּל כָּךְ נָקִי,‏

הוּא זָז כְּמוֹ מְכוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת, אֵלוהית,‏

הוּא גּוֹרֵם לִי לַחְשׁוֹב עַל

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי מוּכְרָח לעשות,‏

עַל כֹּל הַהתְפַּתלוּיוֹת הנִדְרָשׁוֹת,‏

עַל שְׁלַל הטְריקים שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִשְׁלוֹף,‏

רַק כְּדֵי לִצְלֹחַ עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה אֶחָד.

הוּא פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד,‏

הוּא יִהְיֶה כִּשָּׁלוֹן אוֹ הַצְלָחָה,‏

הוּא נוֹתֵן אֶת הַהַצְהָרָה שלו,‏

וְאָז נִרְגַּע בַּצִּמְחִיָּיה,‏

יֵשׁ לוֹ טְריק אֶחָד שֶׁיַּחֲזִיק לנצח,‏

וְזֶה כָּל מָה שֶׁחָיָה כְּמוֹתוֹ צְרִיכָה

הוּא גּוֹרֵם לְזֶה לְהֵרָאוֹת כָּל כָּךְ קַלִּיל, כָּל כָּךְ נָקִי,‏

הוּא זָז כְּמוֹ מְכוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת, אֵלוהית,‏

הוּא גּוֹרֵם לִי לַחְשׁוֹב עַל

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי מוּכְרָח לעשות,‏

עַל כֹּל הַהתְפַּתלוּיוֹת הנִדְרָשׁוֹת,‏

עַל שְׁלַל הטְריקים שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִשְׁלוֹף,‏

רַק כְּדֵי לִצְלֹחַ עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה אֶחָד

פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד, קַח אוֹתִי לרכיבה,‏

פּוֹני שֶׁל טְריק אֶחָד.‏

תרגם: חן רותם

וינילים לדבילים: להקת "מזל גדי"

עוד פרק בסדרת המתעדת תקליטים לועזיים עם כיתובים מעניינים / משעשעים / מזעזעים בעברית:

(תודה לאילן ביבר)

המלצות דוקאביב 2021: הזמרת, הקומיקאי והצמד המוזר

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, יתקיים השנה בין התאריכים 1-10 ביולי. הבלוג צפה בהקרנות מוקדמות בשלושה מתוך הסרטים המוקרנים בפסטיבל, והרי רשמיו. צפייה מהנה!

59 מילים על: "טינה" (בימוי: דן לינדזי, טי ג'יי מרטין, 118 דקות)

הסיפור הבלתי ייאמן של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפופ, ועל האישה האמיצה והנחושה שמאחוריו, שהתגברה על מכשולים אדירים בדרך להכרה בינלאומית, לשיחרור אישי ולשלוות נפש. גם בגיל 81, אחרי עשורים של עליות ומורדות, סכסוכים והתעללויות, משברים והתמודדויות, להיטי ענק ושנים שחונות, טינה טרנר, שהתחילה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-50', מוכיחה שאין כמעט דבר העומד בפני הכישרון, ההתמדה והאופטימיות.

59 מילים על: "בלושי" (בימוי: אר ג'יי קאטלר, 108 דקות)

ג'ון בלושי היה כישרון קומי ענק שזרח בגדול, בער מהר וחזק וסיים את הקריירה צעיר מדי (בגיל 33), כשהוא משאיר מיליוני מעריצים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי. למי שגדל על "בית החיות", "האחים בלוז" והמערכונים של "סאטרדיי נייט לייב" צפוי סרט מענג ומיוחד, שממחיש את מהלך חייו של בלושי דרך קטעי ארכיון, ראיונות עם קולגות ומכרים וקטעי אנימציה ייחודיים.

59 מילים על: "האחים ספארקס" (בימוי: אדגר רייט, 135 דקות)

כבר חמישה עשורים, האחים רון וראסל מייל, הם צמד הקאלט Sparks, נשארים אחד הסודות השמורים של תעשיית המוסיקה: הליכה עיקשת נגד המיינסטרים, הרכב אמריקאי עם סאונד בריטי, סגנון מוסיקלי בלתי אפשרי להגדרה ותפניות קריירה מסמרות שיער. הסרט עוקב בדקדקנות אחרי כל עלילותיהם, כולל ראיונות עם אושיות מוסיקה, אנשי תקשורת, עיתונאי מוסיקה ומעריצים שרופים – עבורם נוצר הסרט המרתק הזה מלכתחילה.

לתוכנית הפסטיבל המלאה ולפרטים על מיקומי ומועדי ההקרנות: www.docaviv.co.il

 תודה לצוות דוקאביב, למירה ביינרט ויעל אושרוב

צלילה חוזרת – Travis Barker – Give The Drummer Some / ביקורת אלבום

פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מאי 2011

טראביס בארקר – Give The Drummer Some

Interscope/הליקון

למרות שלל הבדיחות שמתרוצצות עליהם מאחורי הקלעים של הברנז'ה המוסיקלית, לפעמים דווקא מתופפים הם הרוח החיה והדמות הבולטת בהרכב של הלהקה. האם אפשר בכלל לתאר את The Who בלי הטירוף של קית' מון? את לד זפלין בלי המהלומות האדירות של ג'ון בונהאם או את פוליס בלי המקצבים הייחודיים של סטיוארט קופלנד? וכמו קופלנד, שיצא, לאחר קריירת הרוק שלו, לחקור את המקצבים האפריקאיים באלבומי הסולו שלו, גם נהגו גם מיקי הארט (גרייטפול דד), מיק פליטווד (פליטווד מק), ביל ברופורד (קינג קרימזון) ומחזיקי מקלות אחרים, שחיפשו אתגרים מוסיקליים רעננים מחוץ לפורמט המגביל של שיר רוק עם גיטרה-באס-תופים. אבל כל אלה הם כבר אולד-טיימרס עם קריירות מוכחות, אלבומי פלטינה וגראמי'ז על המדף. הילד החדש בשכונה הוא טראביס בארקר, מי שהרביץ בעורות עם Blink 182, הרכב ה Pאנק-פופ הקליפורני המצליח ששרף את מצעדי היבשת הגדולה בסוף הניינטיז ותחילת המילניום.

כמו מיליוני ילדים לבנים בגילו, גם טראביס בארקר גדל על תערובת של Pאנק, רוק והיפ הופ, השפעות שמתבטאות יפה באלבום הסולו הראשון שלו. הקונספט כאן פשוט ואפקטיבי למדי: מיטב הראפרים העכשוויים זורמים על ביטים של היפ הופ שמבוססים על התיפוף החי של בארקר, עם תיבול של גיטרות חשמליות והוקים קליטים להקלת העיכול. מבט ברשימת הקרדיטים באלבום מוכיח שלבארקר יש קשרים מצויינים בתעשייה, חשבון עו"ש תפוח או את שני הדברים גם יחד. הופעות אורח של ליל' וויין, סנופ דוג, ריק רוס, בסטא ריימס, קיד קאדי, חברים מהוו טאנג קלאן ורבים אחרים, הופכים את האלבום לאטרקטיבי ביותר עבור ילדי ההיפ הופ ופוזת הרוקר המקועקע והפרוע תלכוד בוודאי את צבא נערי הPאנק-פופ ורוק הגיטרות. מה שמפתיע הוא שהאלבום, למרות הקאסט רחב היריעה, זורם יפה כמוצר גוד-טיים איכותי, שלא מבייש את יוצרו. אל תחפשו כאן מחאה חברתית, התחבטויות Emo, ניתוחים סוציו-פוליטיים או וידויים מרגשים (פרט לטרק המצוין של הסופרגרופ  Slaughtahouse). בארקר בא להכות בתוף, לנפק ביטים בומבסטיים לראפרים ולהעצים את הפרסונה שלו של אחד ששולט היטב בשני העולמות. במשך רוב האלבום זה מצליח לו, וגם אם לא ייכנס לליגת-העל של ג'ון בונהאם, דייב גרוהל או ניל פירט, לפחות יוכל לכבוש את מקומו כפיל קולינס של ההיפ הופ: מתופף מוכשר, שגם בלי להקה מצליחה מאחוריו יודע לפצח את הקוד הפופי של הפלייליסטים ומצעדי המכירות.

דקת דומיה / פרידה מ-MF DOOM, הראפר במסיכה

נכתב עבור מגזין המוזיקה "קולומבוס" ופורסם ב-6.1.2021

מוצאי שבת, ה-11 בנובמבר 2011 היה אמור להיות יום חג לקהילת ההיפ הופ בישראל. אחד הראפרים המוערכים בעולם תוכנן להופיע במועדון "הבלוק" בדרום תל אביב, עם הופעות חימום של נבחרת די ג'יים מקומית יוצא דופן בהיקפה. חוזים נחתמו, דרכונים נסרקו, אישורים הוצאו והודעות שוחררו למדיה. ההתרגשות היתה בשיאה והכרטיסים כולם נמכרו. כמה שעות לפני ההופעה יצאה ההודעה כי האמן לא יגיע עקב התקף לב.ההופעה בוטלה. זמן לא רב אחר כך יחזור האמן להופיע כרגיל, אבל לישראל כבר לא יגיע. אחרי ההלם והאכזבה המובנים לחלוטין, אלה שהתעמקו במודוס אופרנדי המתעתע של הארכי-נבל של ההיפ הופ, ודאי חייכו לעצמם.

DOOM עשה זאת שוב.

גם חובב ראפ שלא קרא את Black Noise, ספרה המכונן של הסוציולוגית פרופ' טרישה רוז, יודע בוודאי כי שימוש בשמות בדויים, אלטר-אגואים ומשחקי זהויות קיימים במוסיקה האפרו-אמריקאית מיום היוולדה. מ-Leadbelly, Muddy Waters, Howlin' Wolf ורבים אחרים בבלוז, דרך "קאונט" בייסי ו"דיוק" אלינגטון  בג'אז, ועד לראפרים, שלעתים מחזיקים בכמה שמות-במה, כלי שימושי לצורך טשטוש פרטים ביוגרפיים, העצמת מסרים, מיצוי חופש ביטוי אמנותי ורשיון לבטא עמדות חריפות או שנויות במחלוקת מאחורי דמות פיקטיבית שנבראה לצורך כך. קלווין ברודוס לא היה יכול להציג ממזרות גנגסטא-מיזוגנית לולא קיומו של סנופ דוג, שון קרטר לא היה יכול לרקום סיפורי מכירת סמים קולוסאליים בלי ג'יי זי וטוד שואו לא היה יכול לפתח את דמות הסרסור קר הרוח אלולא היה בורא את Too Short, והרשימה ארוכה עד אינסופית.

אבל דניאל דומיליי, הידוע בכמה שמות, הבולט ביניהם הוא MF DOOM, לקח את העניין לרמות אחרות של פרזנטציה, תכנון וביצוע.

בהשתלשלות עניינים אחרת, KMD , ההרכב בו החל דום את דרכו, היה יכול להיות מקוטלג לנצח כעוד הרכב תחילת-ניינטיז טיפוסי בחוף המזרחי בתחילת שנות התשעים, הערת שוליים מינורית בהיסטוריה של הז'אנר לצד הרכבים בולטים יותר כמו דה לה סול, בראנד נוביאן ו"לידרס אוף דה ניו סקול". לאחר שאלבומם השני נגנז בגלל פחד של חברת התקליטים Elektra  שחששה מפרסום מאיור עטיפה פרובוקטיבי, כנראה תוצר של שערוריית אייס-טי ו"באדי קאונט" עם השיר Cop Killer, ולאחר ש-Subrock אחיו של דומיליי ושותפו להרכב, נדרס למוות אחרי שניסה לחצות כביש מהיר בין קווינס ולונג ביץ', לקח דומיליי פסק זמן ארוך מיצירת מוזיקה, כזה שהיה מחסל קריירה של כל אמן בז'אנר שבו שנה שחולפת היא כמו שבע שנים בכל סגנון מוזיקה פופולרי אחר. אבל דומיליי, שחזר לקראת סוף שנות התשעים כ-MF DOOM, עשה את הבלתי ייאמן.

אם בדרך כלל, השם הבדוי והפוזה מספיקים כדי לייצר לראפר מרחב מחיה אמנותי לשיגור מסרים וטוויית סיפורים מתוך סיפור הכיסוי של דמות בדיונית או בדיונית-למחצה, DOOM לקח את מוטיב המסיכה כעניין ליטרלי לחלוטין, תוך שהוא סופח לפרסונות השונות שגילם אלמנטים של תרבות הפופ: בי-מוביז ישנים, אנימה יפנית, משוררים אמריקאיים מדור הביט, ספרי מדע בדיוני בכריכה רכה וסדרות קומיקס אזוטריות יותר או פחות – תוך שהוא מזגזג במיומנות בין הדמויות השונות שגילם, ועדיין מצליח לשמור על מה שהפך את DOOM ל-DOOM מלכתחילה.

כל זה לא היה עובד לולא היה מדובר באמ.סי ייחודי, עם טוח רפרנסים אינסופי, יכולת חריזה משוכללת ומתקדמת ויכולת קונספטואלית מעוררת השתאות. ובל נשכח, גם במפיק עם סאונד וגישה ייחודיים, שהלך נגד זרם ההפקות המלוטשות והמצוחצחות ששלטו בראפ המסחרי של סוף שנות התשעים בואכה שנות האלפיים.

אפשר לכנות את DOOM "הבאנקסי של הראפ". איש צללים, בעל זהות לא ברורה, שמדי פעם, תמיד ברגע הכי לא צפוי, מנחית אל העולם יצירת אמנות שחלקה גלוי ורובה סמוי מתחת ערימות של משמעויות צולבות וסאבטקסט חידתי, ומשאיר לצופים (ובמקרה לעיל, למאזינים) פתח צר דרכו הם מוזמנים להיכנס לעולם שמצד אחד רווי במיתולוגיה וסימבוליזם ומאידך מחובר לחיים הממשיים, אל "הרחוב", כמו שהראפרים אוהבים לקרוא לזה. DOOM השתמש במומחיות במגוון הדמויות שמאחוריהן הסתתר (Viktor Vaughn, King Geedorah, Madvillain) כדי להציב מראה שחורה אל מול תרבות שבה המוזיקה הפכה לזירת מסחר, האמנים למוצרים בבזאר תורכי ואמ.סיז נחותים זוכים לתהילה – ולחשבונות בנק – גדולים באופן בלתי פרופורציונלי לכישוריהם האמיתיים על המיקרופון. קונספט "הראפר במסיכה" הלך והתפתח בהמשך, כאשר הסתבר כי DOOM החל לשלוח להופעותיו כפילים שניסו להעביר את ההופעה בליפ-סינק לשיריו (והורדו בבוז מן הבמה לאחר כמה דקות). בראיונות המועטים שנעתר לתת, הוא התעקש על העיקרון שאנשים צריכים להקשיב למוזיקה ולמילים, במקום לבהות בתדמיות מפוברקות של ראפרים מטורזנים שנסמכים על מראה ותדמית יותר מאשר על חרוזים שנונים. (כמובן שבעשותו זאת עם טריק המסיכה, גם DOOM בעצם משך אליו את הקהל דרך פרסונה מפוברקת לא פחות מאשר פיפטי סנט, בסטה ריימס או ביגי, אבל  כמו שכבר הבנו מהאזנה לקיי.אר.אס1 או לטופאק– מי שסתירות פנימיות לא מקובלות עליו, טוב יעשה אם לא יקשיב להיפ הופ)

כבעל יכולות מילוליות פנומנליות ויצרן של משחקי מילים וירטואוזיים, לא הית לו שום בעיה לטחון עד דק ראפרים גרועים, פרקטיקה מקובלת בהיפ הופ. אבל כמו כל דבר שעשה, DOOM עשה את זה אחרת. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל בגוף שלישי. הוא השווה אמנים מחורבנים לפריטי מזון. הוא שילב סוריאליזם פסיכדלי עם תיאורים של כלי נשק, על רקע ציטוטים שנחתכו ונדגמו מקלטות VHS ישנות ומסרטים מצויירים נשכחים, הכל עם טאצ' שנשמע כאילו הופק, נכתב ובוצע כלאחר יד, אבל למעשה היה מעשה תפירה עדינה של קולאז' מוזיקלי-ורבאלי-רעיוני בלתי ניתן לחיקוי. בדרך, הוא הפך לאלילם של חובבי ראפ שחיפשו אינטלקט ועומק אל מול מצעדים ופלייליסטים מלאים בלהיטים שטוחים, התרברבויות ריקניות וסמפלים שחוקים. ככל שהדיסקוגרפיה שלו הלכה והתעבתה והשפעתו על הז'אנר הלכה וגדלה, זכה DOOM, ובצדק גמור לתואר הנכסף של "אמ.סי של אמ.סי'ז", כזה שנערץ על הקליקה המצומצמת של אנשים שרפרופם אמנותם, מקיו-טיפ ומוס דף ועד פליינג לוטוס וטיילר דה קריאייטור.

דומיליי הניח את המסיכה לעולמים דווקא בתום שנה שבה כל העולם סביבו חבש מסיכה. ב-31 בדצמבר, בדיוק בערב ראש השנה החדשה, הוציאה אשתו של הודעה על מותו. מההודעה הסתבר כי DOOM פרש מן העולם (אשתו השתמשה במונח האמביוולנטי Transitioned) כבר במוצ"ש ה-31 לאוקטובר, הלא הוא ערב ההלואין, ליל המסיכות והתחפושות, ה"ממתק או תעלול" וסרטי האימה. מממ… מעניין. יכול להיות ש-DOOM, שתמיד הקדים קצת את זמנו, עשה זאת שוב?

70 לדני סנדרסון: פודקאסט להאזנה

דני סנדרסון יחגוג מחר (30 בנובמבר) יום הולדת 70. תקצר היריעה מלתאר את מכלול יצירתו, השפעתו ותרומתו למוזיקה הישראלית, ויש כאלה שבוודאי יעשו זאת באופן נרחב בימים הקרובים. ובכל זאת, לכבוד המאורע, אני מזמין אתכם לחזור להרצאה שנתתי במסגרת "החוג לתולדות המוזיקה", סדרת המפגשים המיתולוגיים בהפקת ישיב כהן וגיל אהרונסון. באוקטובר 2013 היה לי העונג להגיש שעה ועשרים דקות תחת הכותרת "הצד האפל של דני סנדרסון", הרצאה שמטרתה להמחיש, באומר ובצליל, כי חלקים גדולים ביצירתו של סנדרסון, שבדרך כלל מתואר כאמן עם נטיות קומיות, כבדרן או כליצן, שההומור הוא לחם חוקו, הם בעצם יצירות מלנכוליות, אפופות סיטואציות של עצב, דיכאון ומאבק בלתי פוסק כנגד מציאות יומיומית מדכדכת ועולם מתאכזר. אכן, מסתבר שמאחורי התדמית השגורה של ליצן רוק מקומי, מסתתר קטלוג עשיר של החמצות וכשלונות, אהבות נכזבות, נשים לא מושגות, שגרה שוחקת וסתם מלנכוליה קיומית.

הנה כמה מילים שכתבתי ל"הארץ" לקראת ההרצאה:

מלחמת יום כיפור פרצה כמה ימים אחרי שחגגתי יום הולדת חמש. זכרונות מעורפלים כוללים קולות חמורי סבר בחדשות ברדיו, האפלת חלונות בחדר האוכל של הקיבוץ, ישיבות קצרות במקלטים ואבא שחוזר מ"אפריקה" עם מדים וזקן ג'ינג'י. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהדודים בעיר, כמתנת יום הולדת מאוחרת, את התקליט הראשון שלי. היתה לו עטיפה מוזרה ושירים מוזרים עוד יותר. לא שמעתי מוסיקה כזו לפני כן. בבית היו לנו תקליטים של שלישיית המעפיל, התרנגולים, אסתר עופרים, שירי ברכט ושירי סשה ארגוב ולצידם את פסקול "סיפור הפרברים", סרג'יו מנדז וברזיל 66', רביעיית הגולדן גייט ותקליט של זמר הקאנטרי טנסי ארני פורד. עד שאכיר את הביטלס יעברו חמש-שש שנים. בפטיפון 'מרנץ' הפרימיטיבי עם הפעלה ידנית ורמקולים קטנים יותר מקופסאות הסיגרים של ראש הממשלה ושר האוצר, טחנתי את "סיפורי פוגי" עד שהאלבום נחרץ ונחרש והעטיפה נקרעה בצדדים.

מי הם האנשים האלה? על מה הם שרים? איפה קבור הכלב? למה לשיר בלי מילים קוראים "יוסי מה נשמע?", ומה עם הסיפור המפחיד של ארבעה אנשים בתוך ארון? את "המגפיים של ברוך" השמיעו ברדיו בתדירות של פעם בחצי שעה (לימים זה יקרה שוב, עם "רוצי שמוליק" של זילבר), כך שהשיר קצת נמאס בסופו של דבר, אבל תמיד היה אפשר למצוא באלבום עוד פינה חבויה של מסתורין, מילה לא מובנת, סאונד שלא נשמע אז בתקליטים פופולריים בישראל. מה שכן, אף פעם לא חשבתי או הרגשתי שכוורת היא להקה מצחיקה. כבר אז, היה אפשר לחוש במצבורי הדיכאון והאימה שבעבעו מתחת לפני השטח של שירים כמו "שירות עצמי", "נחמד" וכמובן "ילד מזדקן", אחד השירים המכוננים שמתארים מצב של צעיר ישראלי אפאתי, משועמם, שחי עם ההורים ומנסה, ללא הועיל, להילחם במוסכמות החברתיות הכובלות (יותר מ-30 שנה לפני "הילד בן 30" לאהוד בנאי). השורה "זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן, אמא מסכנה", יכולה עד היום לשלוח צמרמורות בלתי נשלטות אל כל מי שמאזין בקשב מינימלי למילים המלנכוליות והדכאוניות של אלון אוליארצ'יק. מאותו רגע, דני סנדרסון הפך למוסיקאי הישראלי האהוב עלי ביותר.

כמו כל אמן רוק חשוב, גם לו היו לעתים אלבומים לא מושלמים, רגעי שטות ושירים חצי-אפויים. אבל בעיני הוא הגדול מכולם, וגם הבלתי מובן מכולם – על ידי התקשורת, המבקרים והמאזינים. כי גם כשסנדרסון עוסק בנושאים כמו כמיהה לנשים בלתי מושגות ("רוני", "רק עם אופנוע", "שיר רועים", "היא לא תדע"), בהחמצות כואבות ("פקששתי", "גרעינים", "בחורות, מכוניות וימי שישי", "בדיעבד") או סתם באפרוריות ובקושי היומיומי שמייצרים החיים הקצרים וחסרי התכלית שלנו ("שיר עבודה", "שירות עצמי", "לא ידענו מה לעשות", "הלא נודע"), הוא תמיד תויג, משום מה, כמצחיקן, כקומיקאי, כבחור הנמוך והג'ינג'י שבא לעשות לנו א ביסלע שמייח. בהרצאה שאתן בחוג לתולדות המוזיקה אנסה להאיר את הצד הפחות מואר ביצירתו של סנדרסון – ואולי לתת זווית ראייה חדשה ושונה על מכלול יצירתו, כסולן וכחבר להקה משנות ה-70' ועד היום.

אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן ולהאזין להרצאה במלואה.

מזל טוב, דני, ואיחולים לעוד הרבה שנות יצירה נפלאה!