וינילים לדבילים – איזאק הייז
עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.
וינילים לדבילים: דיאנה רוס (וליונל ריצ'י) – אהבת בוסר
ממשיכים בסדרה הפופולרית של עטיפות אלבומים שיצאו בישראל, עם תרגומים לטובת המתקשים בהבנת השפה האנגלית.
אריקה באדו, קרייג דייויד: ביקורות אלבומים ממנהרת הזמן
אריקה באדו – New Amerykah Part 2
Universal Motown/הליקון
קרייג דייויד – Signed Sealed Delivered
Universal/הליקון
ישראלים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, זוכרים את הופעתה של אריקה באדו כאן לפני קצת יותר משנתיים, כאחד האירועים המוסיקליים המרגשים והמדהימים של השנים האחרונות. קשירת תארים כמו "מכשפת", "מהפנטת", "מדהימה", "קורנת" לגברת באדו היא בהחלט לא עניין נדיר. מצד שני, יש אנשים שלא ממש קולטים את התדרים עליהם משדרת הגברת, כולל בלוגרים ציניים במיוחד שלא קונים את הסטייל הרוחני ההזוי והפילוסופי שהיא משדרת. בכל מקרה, כולם מסכימים שבאדו היא מהכשרונות היחודיים ביותר שנתגלו במוסיקה השחורה בעשרים השנים האחרונות. העובדה שבאדו עושה דברים בדרכה שלה, מבלי להתפשר או להיכנע לאופנות, מבלי לרכב על טרנדים כובשי מצעדים ומבלי להתחנף לאיש, ראויה להערכה מרובה. האלבום החדש, המשך ל-New Amerykah Part 1, שיצא ב-2008, לא משגר את באדו לפלנטות חדשות, רק מרחיב ומעמיק את מסעה בין הפלנטות היצירתיות שביניהן היא מרחפת ממילא.
על גבי ביטים ממוסטלים מתוצרת השותפים הקבועים (מאדליב, ג'יימס פויזר, קארים ריגינס, ג'יי דילה המנוח ובאדו עצמה), ממשיכה באדו להגג על חיים, מוות, אהבה, פוליטיקה, לשרטט תמונות של מצב העולם, הן החיצוני שמסביבה כאישה אמריקאית שחורה והן הפנימי, זה שבתוך ראשה כאדם, כאמן, כיצור שמיימי המחובר למקורות ספיריטואליים בני אלפי שנים. ואם לפעמים זה מתקרב להיות כבד או אניגמטי מדי, באדו יודעת מתי לזרוק עצם היפ הופית למאזינים ולהנחית אותנו חזרה מהגלקסיות והפירמידות אל הרחובות האורבניים של דאלאס או ברוקלין. ועם טרק סיום בן שלושה חלקים, באורך של כמעט עשר וחצי דקות, באדו מוכיחה שאומץ האמנותי, אינטגריטי ושימת זין כללית על הקונבנציות המגבילות של הז'אנר עדיין מאפיינים אותה ובגדול.
קרייג דייויד, הבחורצ'יק האנגלי שפרץ לתודה לא הרבה אחרי באדו, בסוף שנות התשעים, נמצא, למרבה הצער, ברגרסיה אמנותית מדאיגה, שספק אם יצליח להתאושש ממנה. מי שהיה השם הרענן ביותר באר אנ' בי של תחילת המילניום, לא מצליח כבר זמן רב לשחזר את להיטי הגראז' החלקלקים והממכרים של תחילת הקריירה ולכן בחר באלבום החדש, את מפלטו של האמן חסר היצירתיות- אלבום הקאברים. אז נכון, אמנים כמו ניק קייב, טורי איימוס ופיטר גבריאל גם "חטאו" באלבומים שכולם גרסאות כיסוי, אבל הפנייה של דייויד לפתרון הקל הזה בגיל כל כך צעיר ובשלב לא מספיק מתקדם של הקריירה, בגיל 29 ואחרי ארבעה אלבומים בסך הכל, מצביעה על יובש יצירתי ומחסור ברעיונות חדשים. ולא מדובר בסתם קאברים: קרייג החליט לבצע את שירי הסול הקלאסיים ביותר בכל הזמנים, בחירה שמאלצת אותו להתמודד מול ביצועים דפיניטיביים של ענקים כמרווין גיי, אוטיס רדינג, אל גרין וסטיבי וונדר. אז נכון, לדייויס יש טנור נעים ואלסטי ויכולת קולית מרשימה, אבל חוסר ההשראה והאמירה והעובדה כי שום סיכון לא נלקח כאן, הופכת את האלבום למסיבת קריוקי מהוקצעת אך משמימה ובעיקר- חסרת אמירה.
כשזמרים דוגמת מייקל מקדונלד או ארון נוויל – אפילו רוד סטיוארט – ביצעו קלאסיקות סול באלבומיהם, הם הזריקו ניואנסים אישיים, תמימות נוסטלגית וניסיון חיים עשיר לתוך השירים המוכרים וטענו אותם בסאבטקסט מעניין. דייויד, לעומתם, נשמע כמי שבא לאולפן לעבוד, להוריד טייק מושלם וללכת הביתה. ככה, ידידי הצעיר לא בונים גראז'. אולי כדאי שדייויד יקשיב קצת לאריקה באדו, שאולי מבוגרת ממנו ב-10 שנים מבחינה כרונולוגית, אבל מבחינה אמנותית נמצאת שנות אור לפניו.
ב-59 מילים: אמנים שונים – Joni 75, A Birthday Celebration
(Decca Records)
אלבום המתעד את המופע החגיגי שהתקיים בנובמבר בלוס אנג'לס, לחגוג את יום הולדתה של היוצרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק. אמני אינדי, סול, קאנטרי ופולק מגישים ביצועים מצויינים ברובם לקלאסיקות מכל רחבי הקריירה של מיטשל, כשהנשים, בתוכן צ'אקה קאן, דיאנה קראל, אמילו האריס, נורה ג'ונס וברנדי קרלייל, גונבות את ההצגה אפילו מאריות וותיקים דוגמת ג'יימס טיילור וגרהאם נאש.
והנה הופעה מפעימה, מרטיטה ומרנינה של ג'וני, מ-1974. תיהנו:
צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון
פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012
סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends
Cleopatra Records, 2012
"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"
סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.
בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.
הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:
וינילים לדבילים – "האחים הקמריים" The Chambers Brothers
האחים ג'ורג', ווילי, לסטר וג'ו צ'יימברס, ממיסיסיפי במקור, הקימו בלוס אנג'לס את הרכב הפולק-סול-פסיכדליה The Chambers Brothers שזכה להצלחה באמצע-סוף שנות ה-60' והתפרק בשנת 1972. בישראל תרגמו את השם Chambers באופן מילולי – וכך זכינו לכיתוב העטיפה "האחים הקמריים". טוב שלפחות את המוסיקה המצויינת של האחים צ'יימברס לא ניסו לשנות כאן.
(תודה לאילן ביבר)
מלכת הסול vs. נסיכי ההיפ הופ (+אוסף להורדה)
לפני כשבוע הלכה לעולמה ארית'ה פרנקלין, מלכת הסול, בגיל 76.
מאז שנות ה-80' ועד לימים אלה, עשו יוצרי היפ הופ שימוש נרחב בדגימות מהקטלוג המדהים של פרנקלין ליצירת קלאסיקות ראפ נפלאות. האתר המצויין Unkut ערך מחווה לפרנקלין, עם 17 קטעי היפ הופ שדגמו מיצירתה. כאן אפשר להוריד אותו באופן חופשי. הנה הטרקליסט. תיהנו:
01. ‘Rock Steady’ – Masters Of Ceremony
02. ‘It’s Fresh (Cause Ms. Melodie Made It)’ – Ms. Melodie
03. ‘The Gas Face’ – 3rd Bass feat. Zev Love X
04. ‘Last Dayz’ – Onyx
05. ‘Ms Fat Booty’ – Mos Def
06. ‘I’m Housin” – EPMD
07. ‘I Love You (Bitch)’ – Sean Price
08. ‘Halfway Thugs’ – Capone-N-Noreaga
09. ”Drop A Gem On ‘Em’ – Mobb Deep
10. ‘The Life’ – Styles P feat. Pharoahe Monch
11. ‘Co Rock Steady’ – DJ Bones and Malika Love
12. ‘Yes Y’all Heavy D and The Boyz
13. ‘In My Lifetime’ [Big Jaz Radio Remix] – Jay-Z
14. ‘Long Island Degrees’ – De La Soul
15. ‘Droppin It’ – The Bizzie Boyz
16. ‘Cement 3’s’ – Czarface feat. Roc Marciano
17. ‘Remember’ – KRS One
דוגמה: השיר Ms. Fat Booty של הראפר הניו יורקי מוס דף מסמפל את One Step Ahead של פרנקלין משנת 1965. המפיק הוא Ayatollah.
המקור:
רוקאביב!
ב-17 במאי ייפתח פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי 'דוקאביב', שמציין השנה 20 שנים להיווסדו, עם תוכנית מורחבת, איכותית ומסקרנת במיוחד. כהרגלו הנהדר של הפסטיבל, גם השנה נוכחים בו לא מעט סרטי מוסיקה. הבלוג צפה בהקרנה מוקדמת בשלושה מהם:
"קלייב דייויס – פסקול חיינו" Clive Davis – The Soundtrack of Our Lives
סיפור חייו ופועלו של אחד האנשים שעיצבו את דמותה של מוסיקת הפופ, הרוק והסול של המאה ה-20. דייויס, כיום בן 86, החל את דרכו כנער יהודי מברוקלין שסיים תואר במשפטים והתגלגל לתעשיית המוסיקה כמעט במקרה. מאז, הספיק להיות מנהל חברת התקליטים Columbia, לייסד את הלייבל Arista ולאחר מכן את J Records ובדרך להחתים לראשונה את ג'ניס ג'ופלין, סיימון וגרפונקל, ברוס ספרינגסטין, פטי סמית', בילי ג'ואל, בארי מנילו, אירוסמית' ורבים אחרים, להחיות את הקריירות של סנטנה, גרייטפול דד, רוד סטיוארט וארית'ה פרנקלין ולנתב את הקריירות של מאות – ואולי אלפי – אמנים שרובם הפכו לאייקונים מוסיקלים משנות ה-60' ועד לימים אלה. כצפוי, הסרט מלא בפרגונים מהדמויות החשובות ביותר במוסיקה הפופולרית של ששת העשורים האחרונים, מטייקוני מוסיקה דוגמת ברי גורדי, ג'ימי איובין, סיימון קאוול ודייויד גפן, ואמנים מפול סיימון וסטיבן טיילר ועד לשון "פי. דידי / פאף דאדי" קומבס. מומלץ בעיקר לאלה המתעניינים באנקדוטות שמאחורי הקלעים של תעשיית התקליטים האמריקאית ולדרכים היצירתיות, המפותלות ולעתים המפוקפקות, בהם הגיעו הסטארים שכולנו אוהבים למעמדם הרם והנישא.
"אריק קלפטון – החיים ב-12 תיבות" Eric Clapton – Life in 12 Bars
סרט שממשיך את האוטוביוגרפיה החושפנית שפרסם קלפטון ב-2008 ולא משאיר כמעט שום פריט כביסה מלוכלכת מחייו של קלפטון חבוי בארון. הילדות הטראומטית, המתחים הפנימיים בלהקות המיתולוגיות בהן היה חבר, הסמים, האלכוהול (למילה Bars שבכותרת הסרט באנגלית יש משמעות כפולה, כמובן), ההתאהבות האובססיבית בפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ג'ורג' הריסון (ולימים אשתו – ואז גרושתו – של קלפטון), השנים שבוזבזו על סמים יקרים ואלבומים גרועים, מותו הטרגי של בנו הפעוט והקאמבק המפתיע בעקבות מופע ה"אנפלאגד" באמ.טי.וי, החיפוש המתמיד שלו אחרי האותנטיות הראשונית של של הבלוז השחור, וההגעה אל המנוחה והנחלה המשפחתית והשלווה בשנים האחרונות – על כל אלה מספר קלפטון בכנות, בפתיחות ובאינטימיות, בליווי קטעי ארכיון נדירים ועדויות מרתקות של חברים, קולגות ואושיות מוסיקה, ביניהן גם בי בי קינג, סטיבי ווינווד, ג'יי ג'יי קייל, באדי גאי וג'ורג' הריסון המנוח.
(הסרט ישודר גם ב-Yes דוקו)
ג'ואן ג'ט – "Bad Reputation"
הסרט מתעד את דרכה הלא קלה של ג'ט, שנולדה בסוף שנות ה-50 כג'ואן מארי לארקין בפרבר של פילדלפיה, אל עבר ביסוס מעמדה כאחת הנשים החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שהשפיעה, בדרך זו או אחרת על רוקיסטיות ופאנקיסטיות מכריסי היינד, דרך פי ג'יי הארווי וקורטני לאב ועד למיילי סיירוס (שגם מופיעה בסרט). הסרט, שמסתיים עם טקס קבלתה של ג'ט להיכל התהילה של הרוק בקליבלנד, מציג פורטרט מקיף ומרתק של אמנית בלתי מתפשרת, רוקרית חלוצית בעולם של גברים ומוסיקאית נחושה ושורדת בלתי נלאית, שמחוברת בטבורה לאתוס המכונן של הרוקנרול הבסיסי, המלהיב והאנרגטי, המגובה באג'נדה פמיניסטית פורצת דרך, שחצבה נתיב לכל רוקרית שבאה אחריה.
מידע נוסף ופרטים על מועדי ההקרנות אפשר למצוא באתר הפסטיבל. צפיה נעימה!
(תודה מיוחדת לצוות דוקאביב, למירה אן ביינרט ולדניאל רוזנקרנץ)
וינילים לדבילים: The Diplomats – בגטו הכושי
"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:
פינק מרווין פלויד גיי
מה היה קורה אם מרווין גיי היה מקליט ב-1981 סשן עם פינק פלויד? התשובה האפשרית כאן, באדיבות המפיק Ill Poetic. תהנו.
59wordsמילים 