ב-59 מילים: אמנים שונים – Joni 75, A Birthday Celebration

(Decca Records)

אלבום המתעד את המופע החגיגי שהתקיים בנובמבר בלוס אנג'לס, לחגוג את יום הולדתה של היוצרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק. אמני אינדי, סול, קאנטרי ופולק מגישים ביצועים מצויינים ברובם לקלאסיקות מכל רחבי הקריירה של מיטשל, כשהנשים, בתוכן צ'אקה קאן, דיאנה קראל, אמילו האריס, נורה ג'ונס וברנדי קרלייל, גונבות את ההצגה אפילו מאריות וותיקים דוגמת ג'יימס טיילור וגרהאם נאש.

 

 

והנה הופעה מפעימה, מרטיטה ומרנינה של ג'וני, מ-1974. תיהנו:

 

וינילים לדבילים – "האחים הקמריים" The Chambers Brothers

האחים ג'ורג', ווילי, לסטר וג'ו צ'יימברס, ממיסיסיפי במקור, הקימו בלוס אנג'לס את הרכב הפולק-סול-פסיכדליה The Chambers Brothers שזכה להצלחה באמצע-סוף שנות ה-60' והתפרק בשנת 1972. בישראל תרגמו את השם Chambers באופן מילולי – וכך זכינו לכיתוב העטיפה "האחים הקמריים". טוב שלפחות את המוסיקה המצויינת של האחים צ'יימברס לא ניסו לשנות כאן.

(תודה לאילן ביבר)

וינילים לדבילים: העולם המטורף של ארתור בראון

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

 

וינילים לדבילים: The Equals

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

Highway 666‎‏: עשרה רגעים מוזרים בקריירה של בוב דילן

(פורסם, בעריכה מסויימת, גם בעכבר העיר אונליין. להלן הנוסח המלא)

תאמרו שהוא משורר ענק או תקראו לו שרלטן לא מובן, תעריצו אותו כאחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 או תפטרו אותו כמוסיקאי בינוני בעל קול בלתי נסבל, תתפסו ממנו גאון או תקטלו אותו כטרחן יומרני שאבד עליו הכלח. אי אפשר להתכחש לעובדה שבוב דילן תמיד עשה דברים בדרך שלו. הנה כמה ציוני דרך מפתיעים, מוזרים ובלתי צפויים בקריירה המדהימה, המפותלת והתמיד מפתיעה של האיש שמבחינת השבדים יקבל (גם אם לא יהיה שם בגופו) את פרס נובל בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שבת, ה-10 בדצמבר 2016, באולם הקונצרטים של סטוקהולם.

1. נקמת חברת התקליטים

כשדילן החליט לחתום בלייבל החדש Asylum של דייויד גפן, חברת התקליטים שלו, קולומביה, החליטה להתנקם. היא אספה הקלטות סשנים זנוחות מהשנים 1969-1970 ושיחררה אותם בתור אלבום הנושא את שמו ואת דיוקנו. דילן לא אישר את האלבום ולא היה מעורב בו.  Dylan, האלבום, כלל 33 דקות של דילן מבצע, באופן שלומיאלי וחפיפניקי למדי (במתכוון?) קאברים לשירי פופ ופולק מהתקופה, בלי לכלול אף שיר שנכתב על ידו. המבקרים ריסקו ושחטו את Dylan, האלבום. ג'ון לנדאו נתן לו ציון של אפס כוכבים וכתב ב"רולינג סטון" בנובמבר 73': "בחירת חומרים מוזרה, הפקה תפלה, רשלנית ולא יציבה ושירה שיצאה משליטה… הביצוע ל"ביג ילו טקסי" של ג'וני מיטשל הוא חרפה מוחלטת… על מה בוב דילן חשב כשהוא שר את החומר הזה?… זהו אלבום שעדיף שיישכח". למרות זאת,  Dylan הגיע למעמד של אלבום זהב ודילן חזר, אחרי אלבום אחד בלבד ("פלאנט ווייבס") בלייבל Asylum של גפן, אל חיקה החם של קולומביה, חברת התקליטים שליוותה אותו מתחילת הדרך ועד עצם היום הזה. האלבום המוזר והמושמץ הזה, הפך לפריט נדיר למדי ויצא לראשונה בפורמט דיגיטלי רק 40 שנה לאחר מכן, בשנת 2013.

<p><a href="https://vimeo.com/25474946">Bob Dylan – Big Yellow Taxi</a> from <a href="https://vimeo.com/user3539191">Lucky Wilbury</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

2. אמ. סי. דילן בי.

הראפר הניו יורקי קרטיס בלואו הוא דמות מכוננת בתולדות ההיפ הופ, בתור האמ.סי הראשון שחתם בחברת תקליטים גדולה ואחד הראשונים להוציא אלבום ראפ באורך מלא. ברם, באמצע שנות ה-80' כבר היה חלוץ האולדסקול האגדי 'סוס מת' מבחינת מכירות ופופולריות. האלבום שלו מ-1986, Kingdom Blow נמכר בכמויות זעירות וכמעט שלא זכה ליחס מצד המבקרים או הקהל הרחב, שהעדיף אמנים חדשים ורעננים יותר כמו הביסטי בויז, פאט בויז וראן די.אמ.סי, למשל. מה שכן, לא הרבה ראפרים יכולים להתגאות בכך שבוב דילן השתתף בשיר שלהם, ודילן עשה בדיוק את זה, בשיר הראשון באלבום, Street Rock. ה"ראפ" של דילן נשמע יותר כמו מלמול ולא ממש אומר הרבה מבחינה טקסטואלית, מה שמאשר את עדותו שאמצע שנות ה-80' היתה תקופת שפל חסרת השראה גם ביצירתו וגם בחייו האישיים.

 

3. ג'יזוס קרייסט, בובי!

בסוף שנת 1978 הכריז שדרן הרדיו הידוע פול גמבאצ'יני, בתוכניתו ברדיו 1 של הבי.בי.סי, כי בוב דילן הפך ל"נוצרי שנולד מחדש". האלבום שיצא ב-20 באוגוסט 1979 לא הותיר שום ספקות בעניין. אין לדילן אלבומים רבים שאינם מציגים את דיוקנו, בצילום או באיור, על עטיפתם הקדמית. זה היה אחד מהיוצאים מהכלל. Slow Train Coming הציג קבוצת פועלים, שעסוקים בהנחת פסי מסילה עבור רכבת המגיעה מכיוון האופק. דילן תיאר את הציור שרצה בדיוק רב לאמנית קת'רין קאנר שציירה את העטיפה, כולל המכוש שביד הפועל הבולט ביותר באיור, שלבקשתו של דילן צוייר בצורה המזכירה צלב נוצרי. גם עמוד החשמל בצילום בעטיפה האחורית הוא בצורת צלב ומילות שירים כמו "חייב להאמין במישהו", "מלאך יקר", "אני מאמין בך", "כשהוא יחזור" ו"עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו עבורך". מבחינה מוסיקלית, "רכבת ארוכה מגיעה" היה אלבום אדיר, עם שירים כתובים היטב ומושרים נפלא, ועם נגינה הדוקה של צוות מנוסה מחבורת נגני האולפן של Muscle Shoals מאלבמה, מגובים בגיטרה הפנומנלית של מארק קנופלר ובהפקה של ג'רי ווקסלר האגדי. אבל שני האלבומים שבאו אחר כך לא רק העידו כי הקיטור ברכבת הנוצרית של דילן קרוב להיגמר, הם גם הנחיתו עליו מכות חסרות רחמים מצד הביקורת וחלק מהמעריצים, ושלחו אותו לתקופת יובש מדכאת שנמשכה כמעט עד סוף העשור. למרות קאסט מדהים של נגנים מלווים (רינגו סטאר מהביטלס, רוני ווד מהסטונס), Saved ו-Shot Of Love הם אלבומים שטוחי-סאונד וריקים מרעיונות, מופקים מדי ומנוגנים נוצץ מדי, שלא הכניסו (למעט אולי Every Grain Of Sand היפה) שום שיר משמעותי לקאנון של דילן. משם, דילן היה יכול רק לעלות, ואכן, האלבום הבא היה שיבה לחילוניות, לגיטרה של קנופלר ולתקווה שעוד יש רוח חיים בקריירה המדשדשת והמבולבלת, דאז, של דילן.

 

4. שובר הלבבות מירושלים

ב-5 לספטמבר 1987 הופיע בוב דילן לראשונה מעל במה בישראל, בפארק הירקון בתל אביב. מקריאת ביקורות ומהדיווחים בתקשורת מאותה תקופה נראה שרוב הקהל יצא מאוכזב למדי מההופעה ההיסטורית. אבל זה היה רק הפתיח למה שהלך בהופעה השנייה, יומיים לאחר מכן, ב-7 לספטמבר 1987. זה התחיל טוב. רוג'ר מקגווין, סולן ה"בירדס" עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית ונתן הופעה פותחת מפתיעה ומצויינת (שלא היתה מוזכרת בפרסומי האירוע כלל). אחריו עלו מי שיהיו להקת הליווי של דילן בהמשך הערב, טום פטי וההאטברייקרס, שהיו באחד משיאי הקריירה שלהם, אחרי שני אלבומים מצליחים (Southern accents ו-Let me up) ושנה לצד דילן על במות בכל רחבי העולם. פטי וחבורתו שרפו את הבמה במופע מהוקצע, מלהיב ומלא להיטים, שהשאיר את הקהל נרגש לקראת עלייתו של המאסטר לבמה בערב סתיו ירושלמי נפלא ומלא אווירה וציפייה. ואז דילן עלה. נתן את אחת ההופעות הגרועות בקריירה שלו, התעצבן על תקלה טכנית על הבמה, שרוב הקהל אפילו לא שם לב אליה (בנמונט טנץ', הקלידן של ההארטברייקרס, שפך בהיסח הדעת בקבוק בירה לתוך הקלידים וגרם לקצר חשמלי קטן). לאחר ארבעים ומשהו דקות של ביצועים תמוהים ושירים שעוותו כמעט עד כדי חוסר יכולת לזהותם, ניתק דילן את הגיטרה שלו וירד מהבמה, תוך שהוא עוד פורט עליה ללא הגברה. הנסיונות להחזירו כשלו. פטי וההרכב עוד ניסו להמשיך עם ג'אם מאולתר, אבל הערב היה גמור והשאיר טעם רע ומאכזב אצל אלפי הירושלמים שציפו לאחת מהופעות חייהם. אחרי שש שנים דילן יחזור להופיע בישראל ויפצה את הקהל שלו בגדול, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

 

5. חי או מת?

בשנת 1987, גם לפי עדותו בספר Chronicles, דילן היה אמן – ואדם – על הקרשים. חסר כיוון והשראה, עם חיים אישיים מסובכים, כשהפופולריות שלו בירידה חדה והיצירתיות בשפל חסר תקדים. על הנייר, הרעיון לחבר את דילן עם הגרייטפול דד, להקת הג'אמים הפסיכדלית המילולוגית מכולן, שזכתה לתחייה מסחרית מחודשת ב87', היה נראה כאופציה לפתיחת כיוון יצירתי חדש עבור דילן, לפחות כאמן מופיע. כמה חבל שזה לא היה הסיפור. במיטב המסורת של הגרייטפול דד (ודילן עצמו), הטור כלל הופעות חלשות לצד כאלה נפלאות, אבל האלבום, שיצא ב-6 בפברואר 1989 היה לאחד מאלבומי ההופעה המאכזבים של כל הזמנים.  דילן, שהחשיב את ג'רי גרסיה כאחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו, לא ניצל את הזדמנות הפז לרתום את גרסיה וחבריו לגרסאות מעוררות עניין של שיריו הגדולים, כפי שנהגו לעשות בהצלחה בהופעות שלהם. ולמרות שהקלטות לא רשמיות של הופעות מהסיבוב המשותף כוללות לא מעט ביצועים מסעירים ומיוחדים, לאלבום (שאורכו פחות מ-38 דקות בסך הכל) נבחרו בסך הכל שבעה קטעים, רובם עייפים וחסרי השראה ותנופה, שמציבים את הגרייטפול דד בתפקיד של להקת ליווי גרידא מאחורי דילן. מה שיכול היה להפוך, עם עריכה נכונה ותשומת לב מספקת, לאלבום הופעה קלאסי ומהנה, היה לעוד כותר מפוספס ומאכזב בקטלוג של דילן. והיו לא מעט כאלה בשנות השמונים.

6. צימרמנ'ס סיקרט

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסן פרנסיסקו, שאל אחד המראיינים את דילן: "אם אי פעם היית מתמסחר, איזו פרסומת היית עושה?" "בגדי נשים" ענה דילן. השנה היתה 1965. כמעט 40 שנים אחר כך, דילן עמד במילה שלו. למרות שכמה שנים לפני כן הוא מכר את השיר Forever Young  לפרסומת של אפל ואת Subterranean Homesick Blues לזו של גוגל, הפעם לא רק שדילן אישר שימוש בשיר Lovesick, אלא גם השתתף, לצד הדוגמנית הברזילאית אדריאנה לימה, בפרסומת ל- Victoria's Secret בשנת 2004, מהלך שהשאיר מיליוני מעריצים עם גבות מורמות – ואת חשבון הבנק של דילן מלא ותפוח.

 

7. דילן קלאוס

בכ"ה בחודש תשרי תש"ע, או יותר רלוונטי, חודשיים וחצי לפני חג המולד של 2009, שיחרר שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן את אחד האלבומים הכי פחות צפויים בקריירה שמלאה בכאלה. Christmas in the Heart הוא קולקציה של 15 שירי ומזמורי חג מולד, מבוצעים על ידי דילן כשירי פולק וקאנטרי לכל דבר, ללא טיפת אירוניה או ציניות. אחרי ההלם הראשוני, הסכימו גם המחמירים שבמבקרים שמדובר באלבום חביב ומלא קסם ושהיהודי ממינסוטה מצליח לעשות חסד גם שירים שנועדו לחגוג את לידתו של ישוע המשיח.

 

8. דה טיימס, דיי אר א בייג'ינג

מההופעות החשמלית הפרובוקטיביות בפסטיבל ניופורט ובבריטניה באמצע שנות ה-60' ועד לפיאסקו בבריכת הסולטן ב-87', הקריירה של דילן רצופה בקונצרטים מעוררי מחלוקת. אחד הבולטים שהם הוא שתי הופעותיו אחת בבייג'ינג והשנייה בשנחאי, באפריל של שנת 2011. מבקריו, ביניהם עיתונאים ואקטיביסטים ובראשם בעלת הטור המוערכת מורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" התנפלו עליו בטענות של התמסחרות, כניעה לתכתיבי הממסד הסיני המדכא והרודף אמנים, מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם, כולל טענות כי דילן נדרש לאשר את רשימת השירים שישיר בידי פקידי הממשל הסיני. המבקרים תקפו את העובדה כי דילן לא הזכיר את האסירים הפוליטיים הכלואים בסין ולא שר משיריו הפוליטים-מחאתיים משנות ה-60'. בצעד לא אופייני, פירסם דילן באתר הרשמי שלו מכתב גלוי למעריצים, בו הכחיש את הטענות הרבות נגדו, בין היתר כשהוא כותב, בטון ציני: "העיתונות הסינית לא היללה אותי כאייקון סיקסטיז ולא פרסמה בכל מקום תמונות שלי עם ג'ון באאז, צ'ה גווארה, ג'ק קרואק ואלן גינסברג. האנשים שבאו לקונצרט כנראה אינם מכירים אף אחת מהדמויות האלה. ללא שום קשר, הם הגיבו בהתלהבות לשירים מארבעת או חמשת האלבומים האחרונים שלי. תשאלו כל אחד שהיה שם: הם היו צעירים והתחושה היתה שהם אפילו לא מכירים את השירים המוקדמים שלי בכל מקרה". ואולי דווקא פרסום התגובה, מהלך נדיר בקנון של דילן, מראה שהאמן שנתפס כמרוחק, מסוגר ומיזנטרופי, גם הוא, בסופו של דבר, רגיש לביקורת, ממש כמו כל בן אנוש אחר על פני האדמה.

9. כרטיס (קולנוע) בכיוון אחד

כנראה שכמעט כל כוב פופ או רוק ענק מגיע לשלב שבו הוא רוצה להתנסות במעבר מהבמה אל המסך. לעתים רחוקות זה עובד. אבל, ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות העניין מסתיים ברגע מבילך במקרה הטוב ובכישלון קולוסאלי צורב במקרה הרע. ודי אם נזכיר את דייויד בואי המנוח ב- Labyrinthהמקושקש, את מייקל ג'קסון ב- The Wizהמוזר, את פיטר פרמפטון והבי ג'יז ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band האיום, את פרינס ב-Graffiti Bridge הכושל ואת מדונה, פחות או יותר בכל סרט שבו היא לא חיפשה באופן נואש את סוזאן. גם דילן טבל את בהונותיו בעולם הקולנוע, ויש לומר, לא בהצלחה רבה. "אגדת רוק'נ'רול חצי-אפויה… תסריט מפותל יתר על המידה… לא מרגש באופן חסר תקווה", כתב מבקר הקולנוע של "טיים אאוט" הלונדוני על Hearts Of Fire, בו שיחק דילן ב-1987. "הקאסט אדיר המימדים תועה, נבוך ומבולבל, בתוך סצינות חסרות מבנה… ובתוך כל הסצנריו הזה, דילן, רזה באופן מעורר דאגה, משתרע בכסאות בתנוחות שכל במאי עם קצת חמלה היה משכנע אותו עליהן. ובזמן שכולם סביבו עסוקים בהפגנת משחק מאומצת, הוא לא מדבר יותר ממשפט אחד בכל פעם, כשההערות שלו מזכירות, באופן מטריד, משפטים פילוסופיים שניתן למצוא בתוך עוגיית מזל סינית" גזר מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט בביקורת נוקבת על Masked And Anonymous מ-2003, שם חלק דילן זמן מסך עם אושיות כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, פנלופי קרוז, ג'סיקה לאנג, ברוס דרן ואחרים. בקיצור, הנה כלל אצבע לענייני דילן וקולנוע: תמיד עדיף לראות סרט אודות דילן מאשר סרט שדילן משתתף בו כשחקן. ודי אם נזכיר את Don't Look Back של הדוקומנטריסט החשוב די.אי. פניבייקר, שיצא ב-1967 ומלווה את מסע ההופעות הסוער של דילן באנגליה ב-1965, או את No Direction Home אדיר המימדים של מרטין סקורסזה מ-2005, המתעד את גלגוליו האישיים והיצירתיים של דילן בין השנים 1961-1966.

10. נובל אין דה ווינד

ביום חמישי, ה-13 באוקטובר 2016, יצאה מסטוקהולם הודעה שהדהימה והסעירה מיליונים ברחבי העולם. המזכירות הקבועה של האקדמיה השבדית הכריזה, בהודעה לקונית כי: "פרס נובל לספרות ל-2016 יוענק לבוב דילן, על יצירת ביטויים פואטיים חדשים בתוך המסורת הגדולה של השיר האמריקאי". הרשתות החברתיות, מדורי התרבות בעיתונים ומפגשים אקראיים של חובבי רוק, שירה וספרות היו כמרקחה. דיעות בעד, נגד ו"למי אכפת" הופרחו לחלל האוויר כמו פתיתי קונפטי בסוף הופעה של U2. ורק מדילן לא נשמע קול. הוא המשיך, כמתוכנן, את "סיבוב ההופעות הבלתי נגמר" שלו, עם שורה של הופעות ברחבי ארצות הברית (לאס וגאס, אינדיו, פיניקס, אלבוקרקי, אל פאסו…) , במהלכן, כהרגלו, לא דיבר כלל אל הקהל, לא על פרס נובל ולא על שום נושא אחר. גם איזכור קטן לזכיה, שהופיע לפתע באתר האינטרנט של דילן, נעלם משם תוך כמה ימים. ב-21 באוקטובר התראיין אחד מנציגיה הבכירים של האקדמיה השבדית, הסופר פר וואסטברג, לטלוויזיה הציבורית השבדית וכינה את התנהגותו של דילן "חצופה ושחצנית" והוסיף "הוא עושה רושם של אדם זועף ומסוייג. זה לא מפתיע אותי בכלל". "הכדור במגרש שלו עכשיו" סיים הסופר השבדי. שמונה ימים לאחר מכן, בבוקר של ב-29 באוקטובר, דילן הפציע בראיון ל"טלגרף" הבריטי וסוף סוף הכיר בקבלת הפרס. "מדהים. בלתי ייאמן. זה הותיר אותי בלי מילים. מי היה חולם בכלל על דבר כזה?" כשנשאל לגבי משמעות ואיכות המילים שלו, השיב דילן למראיינת עדנה גונדרסן "אני אתן לאנשים אחרים להחליט מה הן. האקדמאים, הם אמורים לדעת. אני באמת לא מוסמך לכך. אין לי שום דיעה בעניין". וכמענה לשאלה "האם תגיע לקבל את הפרס?" הגיעה התגובה: "בוודאי." ואחרי כמה שניות: "אם זה בכלל אפשרי". שלושה ימים לפני קבלת הפרס התבשרנו כי דילן לא יגיע לטקס, אלא רק ישלח נאום כתוב שיוקרא במהלכו (תנאי לקבלת הפרס הכספי). כך גם בגיל 75, מותיר אותנו דילן לפרש, לנתח ולהגג על משמעויותיהן של אמירותיו, כשהוא כבר בדרך למקום אחר, יהיה זה המקום החידתי והמפתיע ביותר אשר יהיה.

 

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

When I'm 74 – יומולדת לסר פול

פול מקארטני בן 74 היום. אין טעם להרחיב כאן יותר מדי על חשיבותו, על הקריירה המדהימה שלו (שעדיין נמשכת במרץ) ועל גאוניותו בכותב ומלחין, נגן, מפיק ופרפורמר. אבל למי שמעוניין להכיר את מקארטני יותר לעומק, מעבר ללהיטים הידועים שלו עם הביטלס, עם ווינגס וכסולן, הנה רשימה בשני חלקים, שערך המגזין RREVERB, שמספקת הצצה ל-20 שירים פחות מוכרים של סר פול, מחמשת העשורים האחרונים.

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 1

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 2

והנה אחד שאני אוהב במיוחד. שיר נהדר מתוך התקליט האחרון, הלא-מספיק-מוערך של ווינגס, Back To The Egg משנת 1979. מזל טוב, מר מקארטני!

ג'ניס ג'ופלין: הסרט הדוקומנטרי

השבוע מוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" הסרט Little Girl Blue של הבמאית איימי ברג. הנה מה שכתבתי עליו לעכבר העיר.

 

לפחות מבחינה קולנועית, השנה שחלפה היתה שנה טובה לחברי מועדון ה-27. הסיפור של קורט קוביין הונצח בסרט Montage of Heck, איימי וויינהאוס זכתה למחווה נאותה ב-Amy ועכשיו מגיע תורה של אחת מהחבורת הוותיקות במועדון, ג'ניס ג'ופלין, לקבל את הכבוד המגיע לה, יותר מ-45 שנים לאחר מותה ממנת יתר (ולגימת יתר), ב"לאנדמארק מוטור הוטל" בהוליווד, בארבעה באוקטובר 1970. זו לא הפעם הראשונה שהקולנוע עוסק בסיפורה של ג'ופלין, אם בז'אנר הדוקומנטרי ("ג'ניס, כפי שהיתה באמת" מ-1974) ואם כבסיס לסרט עלילתי ("רוז", בכיכובה של בט מידלר מ-1979). ובכל זאת, Little Girl Blue אמור להיות התוצר הדפיניטיבי שינציח את המיתוס של ג'ופלין לדורות הבאים. האמת צריכה להיאמר: אם אתם חובבי רוק רציניים שבולעים סרטים דוקומנטריים-מוזיקליים לארוחת בוקר, לא תמצאו הרבה חדש ב-Little Girl Blue. הסיפור הכללי ידוע, הקטעים מ"וודסטוק", "פסטיבל אקספרס", "מונטריי פופ" וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו נטחנו ונשחקו עד דק באינספור סרטי מוסיקה דוקומנטריים, וגם מכתביה האישיים של ג'ניס נחשפו ברובם בסרט הטלוויזיה היפה והצנוע Love, Janis, שיצא כבר ב-2010. ובכל זאת, נדמה שנעשה כאן מאמץ אדיר להשיג כל פיסת תיעוד שעדיין לא נחשפה ולמצות עד תום את מאגר המרואיינים שהכירו את ג'ופלין אישית בכל שלב בחייה הקצרים, מחברים לכיתה ובני משפחה קרובים, דרך אנשי בידור ותקשורת ועד למוסיקאים-חברים כמו בוב וויר, קאנטרי ג'ו מקדונלד וכריס כריסטופרסון, שהגרסה של ג'ופלין לשירו  Me and Bobby McGee היתה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. חומרים שצילם דוקומנטריסט הרוק הוותיק די.אי.פניבייקר בהופעות ובהקלטות באולפן נחשפים כאן לראשונה, כמו גם מכתבים חדשים שכתבה או קיבלה ג'ופלין ששופכים אור נוסף על אופיה ואישיותה. שני השיאים הרגשיים של הסרט הם ללא ספק תיעוד ביקורה הטראומטי של ג'ופלין בכנס המחזור בעיר הולדתה בטקסס ותיאור הרומן הקצר עם דייויד נייהאוס, המטייל האמריקאי שפגשה בברזיל, שאמנם שינה את חייה, אבל לא הצליח, בסופו של דבר, להציל אותם. בעזרת הווייס-אובר המצויין של הזמרת קאט פאואר, שמקריאה בכישרון וברגישות את מכתביה של ג'ופלין, אנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט, הטראגי והבלתי נמנע: נערה דחוייה ושמנמנה ממשפחה שמרנית, עם פצעי בגרות וקול צווחני, שבסך הכל רוצה אהבה, או לפחות איזשהו מגע או רגע של חום, ומוכנה לברוח רחוק מאוד כדי לקבל את זה. וכשהיא כבר מקבלת את זה מכל העולם, היא לא מסוגלת להכיל את ההערצה חסרת הפרופורציות ולהתנהל בשפיות, בטח שלא במרכזה של סצינת הרוק המטורפת של סוף שנות ה-60'. ולמרות שהנרטיב מוכר וחלק מהחומרים נראו כבר, עדיין Little Girl Blue שווה צפייה, ולו רק בזכות קטעי ההופעות האדירים והמחשבה "מה היה יכול לקרות אילו…" האם ג'ופלין היתה היום זמרת-עבר נשכחת, דיווה פופית נוצצת שמופיעה בווגאס או רוקרית אקסצנטרית מסתגרת, או שאולי היתה דווקא מתפתחת לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומתחזקת קריירה מצליחה לאורך שנים? גם אם לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות האלה, הסרט בהחלט מספק עניין להמשיך ולעסוק בסיפור של ג'ופלין, גם ארבעה עשורים וחצי אחרי.

Janis: Little Girl Blue

בימוי: איימי ברג (ארה"ב, 103 דק')

רויאל גיטאר – הנדריקס בהופעה, לונדון, פברואר 69'

השבוע לפני 47 שנים, ג'ימי הנדריקס הופיע בפעם האחרונה עם הלהקה הראשונה שהנהיג: The Jimi Hendrix Experience (הנדריקס, מיטש מיטשל ונואל רדינג) באולם ה"רויאל אלברט הול" המפורסם בלונדון. לאחרונה עלה לרשת סרט של הקונצרט ההיסטורי, שהושלם לאחר שיחזור קפדני של סאונד ותמונה וסידור השירים בסדר המקורי של ההופעה. הקונצרט היה כמובן Sold Out, להקות החימום היו Fat Mattress ו-Van Der Graaf Generator. הנה הסרט המדהים הזה לצפייתכם… תהנו.

<p><a href="https://vimeo.com/145775564">Jimi Hendrix Experience – Royal Albert Hall – London Feb. 24, 1969 – LIVE AND RARE</a> from <a href="https://vimeo.com/user41528613">Kurt Max</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>