Tag Archive | סן פרנסיסקו

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

מודעות פרסומת

אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

bjm1

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

bjm4

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

bjm2

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

bjm5

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.

The Notorious D.E.A.D – הקשרים הנסתרים בין הגרייטפול דד והיפ הופ

אין מה לחפור כאן יותר מדי על הגרייטפול דד, אולי אחת הלהקות המתועדות ביותר בהיסטוריה. בטח זו שקיימות הכי הרבה הקלטות שלה בהופעה. אם אתם מעריצים שרופים שלהם (יעני Deadheads) אתם בטח חברים כבר בקבוצת הפייסבוק הישראלית, מקשיבים לתוכנית הרדיו המוקדשת להם ב"קול הקמפוס" ומבקרים לא מעט באתר הזה.
רק נגיד כאן שבמשך כ-30 שנות קיום הצליחו ג'רי גרסיה וחבורתו לשנות כמה סדרי עולם בתעשיית המוסיקה, ביחס שבין אמן לקהל, בקונספציות שיווקיות – ובדרך גם לנגן הרבה מוסיקה נהדרת ששואבת מפולק, קאנטרי, בלוז, בלוגראס, רוקנרול, ג'אז חופשי, פסיכדליה, מוסיקה ערבית ועוד מכל הבא ליד.
"אבל איך אתה יכול לאהוב גם את הדבר הזה וגם ראפ"? שואלים רבים. האמת, אם היתה לי תשובה הייתי כותב אותה פה. אני לא בטוח שצריך לחשוב על תשובה. מה שכן, למוח יש נתיבים משלו והוא תמיד מחפש הקשרים. אז בניגוד להרכבים כמו הסטיב מילר באנד, לד זפלין, אירוסמית' או סטילי דן, הדד אף פעם לא היו להקה שמפיקי היפ הופ וגרוב הירבו לסמפל. ובכל זאת, בשנים האחרונות שמתי לב לכמה הקשרים מעניינים של הדד עם עולם ההיפ הופ ויש לי את העונג להביא אותם כאן לפניכם. תיהנו.

הסימפולים
השיר Knock של הראפרית הנפלאה Jean Grae (תושבת ניו יורק, ילידת דרום אפריקה, בתו של פסנתרן הג'אז החלוצי Abdullah Ibrahim, המוכר גם בשם Dollar Brand) בנוי על סימפול מהשיר Help On The Way מתוך האלבום Blues For Allah של הדד.

די ג'יי Wick-It מנאשוויל יצר גרסה מצויינת שמחברת את "שייקדאון סטריט" של הדד עם "טריפל טראבל" של הביסטי בויז לטרק של הנאה צרופה.

והנה די ג'יי מניו יורק, שהושיב את הנוטוריוס ב.י.ג על ביטים שנוצרו מסימפולים של הדד:

האיזכור
לא אחר מאשר Jay-Z נתן קרדיט (בהיפ הופ קוראים לזה Props) לחבר'ה, בלהיט Encore, מתוך האלבום השחור שלו מ-2003. הראפר הצנוע שנוהג לכנות את עצמו Jay Hova משווה את עצמו ל"גרייטפול דד של הראפ" כבר בשורה החמישית של הבית הראשון.

I'm young H.O
Rap's Grateful Dead
Back to take over the globe
!Now break bread

איזכור 2: גנגסטא ראפ

בשנת 1991 תקף הרכב הגנגסטא ראפ הזועם מיוסטון טקסס, Geto Boys את תעשיית פרסי המוסיקה האמריקאית ובמיוחד את טקס פרסי הגראמי, בטענה שכל הפרסים הולכים לאמנים אמצע-הדרך זקנים, לא רלוונטיים ובעיקר – לבנים. הדד מוזכרים בשיר לצד אלביס פרסלי וכוכבי הקאנטרי ריבה מקינטייר וג'ורג' סטרייט. הנה הקטע הרלוונטי:

!and the winner is George Strait! for best female vocalist, Reba Mcintyre"
!most appearances made after death, Elvis Presley
,The king couldn't be here due to illness
"!So to accept his award on his behalf, we have Grateful Dead

איזכור 3: דרייק!

תחילת 2017. דרייק, הראפר הכי פופולרי בעולם כרגע,מוציא אלבום חדש. בשיר Lose You הוא מזכיר שלושה מחברי הגרייטפול דד. מעניין אם הילדים יטרחו לבדוק למה הוא מתכוון בשורות האלה:

,I’m just takin’ what God will give me
,Grateful like Jerry, Bob and Mickey

!Better attitude, we’ll see where it gets me

והשיר עצמו כאן (ספוטיפיי)

https://open.spotify.com/embed/album/1lXY618HWkwYKJWBRYR4MK

ועוד איזכור אפשרי:

יכול להיות שהראפר Method Man מצטט, סביב 03:35 את השורה Ashes To Ashes They All Fall Down מהפזמון של Throwing Stones של הדד? אתם תחליטו.

ובאותו אלבום, כמה שירים אחר כך, שוב, Method Man מצהיר:

,Time to walk my Labrador"
,Livin' out my dreams, at the same time shatter yours
,Code Red, fill 'em full of lead
,Grateful Dead live from Hempstead
,Tiger Kung Fu know the ledge
"!Check the full fledged knucklehead

ב-01:48. צ'ק איט אאוט:

גם הסופרגרופ La Coka Nostra מצהירים שהם מעשנים עם הגרייטפול דד בשירם המעושן High Times. כאן ב-01:45.

העטיפה

אם לשפוט לפי מילות שיריו, הראפר המנוח Proof לא היה ממש ילד פרחים. לכן, רבים הופתעו שלאלבום הסולו הראשון (והיחיד) שלוף הוא בחר לקרוא Searching For Jerry Garcia. אבל מסתבר שגם לראפר קשוח, חבר של אמינם מדטרויט יכולה להיות הערכה למנהיג הדד. אפשר לקרוא על נסיבות בחירת השם כאן – בראיון של Proof לרולינג סטון מ-2005. גם אם התוכן לא ממש קשור, לפחות העטיפה של האלבום שומרת על הקו העיצובי המזוהה של הדד.

Searching for Jerry Garcia

ועוד אחת!

בשנת 2011 הוציא הראפר-שהפך-לזמר-קאנטרי-בלוז Everlast, לשעבר מנהיג הרכב הראפ House of Pain (זוכרים את "Jump Around"?) את האלבום Songs of The Ungrateful Living, ששמו מדבר בעד עצמו ועטיפתו אינם מצריכה הסבר למי שבקיא מעט באיקונוגרפיה הויזואלית של הדד. הנה:

Everlast-LCN-Songs_Of_The_Ungrateful_Living-2011-

המיקסטייפ
Keswick הוא די.ג'יי מברוקלין שהוצא לפני כשנה מיקסטייפ בשם Grateful Kez, שבו הוא דוגם שירים של הדד ליצירת ביטים היפ הופיים-גרוביים למהדרין. מאוד חביב. תנו האזנה ואפילו רכישה, אם בא לכם לצ'פר אותו.

ולסיום: הראפ!
The Bridge הם Jam Band מבולטימור, שמנסים, כמו להקות רבות בז'אנר, להמשיך ולשאת את הלפיד שהדד הציתו. מסתבר שאחד הקטעים הפופולריים בהופעות שלהם הוא השיר "Back In '94 (Grateful Dead Rap)" שמשתמש בשמות שירים של הדד כדי לתאר את חוויותיו של בחור, שנחשף לדד בהופעה בפעם הראשונה.

(מילות השיר נמצאות כאן)

 

ספטמבר 2018: הראפר הניו יורקי טאליב קוולי עם פיל לש והפאמילי באנד ומקהלת הארלם, בשילוב נהדר של דד וראפ: Shakedown Street + Get By

 

 

הידעת: הדד עשו ראפ כבר ה-1974 !

הנה קטע נדיר שהקליטו ג'רי גרסיה ומיקי הארט (המתופף של הדד, למי שלא עוקב…) ולא שוחרר בצורה רשמית מעולם. הארט מרביץ פה סוג של ראפ על השיר Fire On The Mountain שכל דדהד מכיר ואוהב. לשיפוטכם.

יש לכם הערות? תוספות? תובנות? אתם מוזמנים לכתוב לבלוג.