ארכיון תגים | ספר

רסלינג עם פאנקיסטים

"רעשים בלתי ידועים" – פאנק, פוסט פאנק וניו ווייב

הוצאת רסלינג, 260 עמ', עורך: ארי קטורזה. שנת הוצאה: 2020.

למדף ההולך ומתמלא לאיטו של ספרי מוסיקה בעברית נוסף השבוע כותר חדש ומרתק, "רעשים בלתי ידועים", אוסף מאמרים שעוסק באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית: התפר בין אמצע שנות ה-70' לתחילת שנות השמונים, עת הפאנק, הפוסט פאנק והניו ווייב הרימו ראש, הן ברחובות לונדון ובמועדוני מנצ'סטר והן בדאון טאון ניו יורק, עם שלל הרכבים פורצי דרך שכמו יצרו ז'אנרים חדשים יש מאין. מהפאנק המתריס של הסקס פיסטולס והראמונס, דרך התחכום האינטלקטואלי של טלוויז'ן, הפואטיקה החשמלית של פאטי סמית' והסאונד האפל של ג'וי דיוויז'ן ו-The Fall ועד לשילוב בין פאנק, פופ, דיסקו ומוסיקת עולם דוגמת טוקינג הדס, טום טום קלאב, גאנג אוף פור ובלונדי, אם להזכיר רק חלק מהשמות שפעלו משני צידי האטלנטי בתקופה המדוברת.

נצטט מתיאור הספר באתר חנות הספרים המגדלור. (גילוי נאות: כותב שורות אלו תרם מאמר משלו לספר)

"רעשים בלתי ידועים": קובץ מרתק של מאמרים מזוויות שונות על מוזיקת הפאנק לגווניה, קטעי זיכרונות ביוגרפיים ומסות עיתונאיות, המאירים יחדיו צדדים חבויים וחשובים של אחת התקופות החשובות והעשירות בתולדות המוזיקה הפופולרית.

המוזיקה הפופולרית חוותה הלם במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה העשרים עם הופעת הפאנק – ז'אנר מוזיקלי שהציג חזון עגמומי, ציני, אירוני וביקורתי חסר תקדים ביחס לתרבות השלטת ולמשמעות החיים. הפוסט-פאנק והניו-ווייב, ז'אנרים מוזיקליים שהופיעו עם דעיכתו של הפאנק, המשיכו את הלך הרוח הביקורתי, אבל חרגו מהאסתטיקה הפאנקיסטית של גיטרות-בס-תופים אל עולם שכולו חדשנות טכנולוגית ושילובים של רגישויות מודרניות ופוסטמודרניות.

את הספר ערך ד"ר ארי קטורזה, מוזיקאי, מורה, היסטוריון וחוקר תרבות ומשתתפים בו פרופ' נפתלי וגנר, ד"ר ארנון פלטי, ד"ר יצחק בנימיני, ד"ר דיויד גרייבס, אדם יודפת, מרב קטורזה, עמיחי שלו, דותן בלייס וחן רותם (סגול 59). ניתן להשיג אותו בכל חנויות הספרים וכן באתר של הוצאת רסלינג. קריאה נעימה!

רוק בין המלחמות

נעם רפפורט: רוק ישראלי 1967-1973

(מרום תרבות ישראלית, 354 עמ')

כבר קוננו כאן בבלוג על המחסור המשווע בתיעוד ובשימור בכל הקשור למוסיקה פופולרית ישראלית. וכל ספר חדש שמתפרסם בנושא הרי הוא תוספת מבורכת למאגר הכחוש מדי של ספרים שעוסקים בתחום. תת-התיעוד המסודר של התחום בזמן אמת מביא לכך שמי שמתיימר לחקור, על בסיס עובדתי והיסטורי, את סיפורם של הרוק או הפופ המקומי חייב לנבור בארכיוני עיתונים מאובקים, לדפדף בעיתונים מתפוררים וצהובים, לחשוף הקלטות עמומות וסרטי פילם מתפרקים, לאתר את מיקומם של מוסיקאים, נגנים ומפיקים שחלקם כבר שנים מחוץ לענף ולדלות אינפורמציה ממעמקי זכרונם המתעתע. בקיצור: להיות משוגע לדבר. ונעם רפפורט הוא בהחלט משוגע במובן הזה. אחרי שלוש שנים עבודה, שכללו ליקוט חומרים, עריכת ראיונות והצלבת עדויות, ואחרי שקיבל תמיכה באתר הדסטארט, מגיש רפפורט את עבודת המאסטר הפרטית שלו, שמנסה לשרטט את קווי המתאר של ימי בראשית של הרוק הציוני.

ייאמר מייד: לא מדובר בעבודה אקדמאית, לא בתיזה סוציו-מוסיקולוגית או באסופת תיאוריות של הגות פילוסופית או משהו דומה לזה. רפפורט ניסה להכניס אותנו אל תוך חדרי החזרות אפופי העשן של תל אביב ואל מועדוני הקצב צפופים של רמלה, אל אולפני ההקלטות, במות הפסטיבלים, אולמות ההופעות והמושבים האחוריים של אוטובוסי הלהקות הצבאיות. חלק הארי של הספר הוא הראיונות עם השמות הידועים – והפחות ידועים – שעיצבו את המוסיקה הישראלית בפופולרית בשנים הנתונות: כספי, גרוניך, קלפטר, סנדרסון, גבריאלוב, רומנו, מישה סגל, אושיק לוי, ג'וזי כץ, עוזי פוקס, מישה סגל ורבים רבים אחרים. מידע נוסף נלקח ממיטב (ומירע) עיתוני ומגזיני התקופה. הספר כולל גם דירוגי מצעדים רלוונטיים, טרקליסטים של האלבומים שכל אמן או להקה שחררו בתקופה המתוארת בספר ופרטים רבים אודות תהליכי ההקלטה, סוגי כלי נגינה ושפע אנקדוטות שהתרחשו מעל הבמה, מאחורי הקלעים וליד הקונסולה.

הספר, שסובל ממחסור בתמונות ובאימג'ים (פרט לאלה המופיעים על העטיפה), שופע פרטים, תאריכים ושמות, ולא בהכרח יקסום לחובבנים, שרק מנסים להבין בקווים כלליים מה קרה במוסיקה הישראלית בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. אבל לגיקים של מוסיקה ישראלית, מדובר באוצר בלום של מידע, שנאסף באהבה ובתשוקה (שלא לומר באובססיה) ובתוספת חשובה ביותר למדף הספרים המוסיקלי המקומי.

דרך דמעה שקופה: על הספר "ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה"

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8

לפני שלוש שנים וחצי נכתב כאן בפוסט על "שחור – חייו ומותו של זהר ארגוב" מאת רינו צרור על המחסור בספרי ביוגרפיה על מוסיקאים ישראלים. והנה, החודש יצא לאור ספר חדש שמציב רף גבוה לספרים דומים שיבואו בעקבותיו. בשונה מספרו (המצויין) של צרור, שמניח בפני הקורא פסיפס של ראיונות וזכרונות של מקורביו ומיודעיו של ארגוב ומבקש ממנו להשלים את התמונה המורכבת, "ארול אחד" מאת פרופ' ניסים קלדרון בשיתוף המוסיקאי, המלחין והפסנתרן פרופ' עודד זהבי, הוא פרי תחקיר מעמיק ומקיף שנמשך שבע שנים. קלדרון עוקב אחרי חייו של אריאל, תוך התעכבות על תחנות חשובות וחוויות מעצבות: הילדות והנעורים בקיבוץ משמרות, השירות הצבאי וחוויות המלחמה, השהייה בארה"ב, עזיבת הקיבוץ והמעבר לתל אביב, המשיכה לדת באחרית ימיו, הסתבכויותיו עם הקהל והתקשורת (בעקבות "פרשת ההומואים") ולבסוף מותו החטוף והמפתיע בשנת 1999. הגישה לארכיון הפרטי של משפחת אריאל ולארכיונים תקשורתיים והשיחות עם 120 מרואיינים, ביניהם חברי קיבוץ, מוסיקאים, בני משפחה, מכרים וחברים מהשירות הצבאי, אנשי תקשורת, שותפים, יריבים וידידים, פורשת תמונה מרתקת של אמן בלתי מתפשר וספוג ביקורת עצמית, לעתים הרסנית, של איש מורכב ורב סתירות, שמאור פנים, קשרי חברות אמיצה ושובבות ילדותית חיים בקרבו, לצד תחושת מרירות גוברת, ספקות מכרסמים ותקופות ארוכות של דיכאון קשה. זהבי מספק ניתוחים מוסיקליים של שירי המפתח בקטלוג של אריאל וקלדרון מתעכב על הרקע הביוגרפי והספרותי של היצירות האריאליות החשובות ביותר לטעמו: "טרמינל לומינלט", "נשל הנחש", "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", "פלוגה בקו (לגמרי במקרה)", "חיית הברזל" ואחרים. שלום חנוך מוסיף אחרית דבר, בטקסט מרגש ונוקב שלא חוסך מחמאות – וגם ביקורת – מחברו המנוח. התוצאה: ביוגרפיה מרתקת ומקיפה, שנקראת בנשימה עצורה ומסייעת לפתוח צוהר רחב אל עולמו הנפשי והיצירתי של היוצר המשפיע, העמוק והאניגמטי שהיה מאיר אריאל.

"ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה"

הוצאת זמורה ביתן, 352 עמודים, מחיר לצרכן 96 ש"ח

(מזכרת אישית מאחת ההופעות של מאיר אריאל שזכיתי לראות)

%d7%a2%d7%a8%d7%93-88

 

 

 

 

נופל וקם

Mark E Smith – Renegade

Penguin 2009

265 עמודים

MES

Renegade

The Fall היא קצת כמו גויאבה. או שאוהבים אותה או שסולדים ממנה. כותב הבלוג הזה חושב שמדובר באחת מהלהקות הטובות, המעניינות והחשובות שיצאו אי פעם מבריטניה, אבל מכיר גם הרבה שחולקים על הקביעה הזאת ולא מבינים על מה כל הרעש והצלצולים. בכל מקרה, למארק אי. סמית' מגיע שאפו על כך שהוא מתפעל את המוסד האנגלי הזה (יש שיאמרו מוסד סגור) כבר כמעט 40 שנה ומצליח עדיין לעורר גלים, לעודד מחשבה ולספוג קיתונות של השמצות, רכילויות ושמועות, חלקן מבוססות, חלקן מופרזות, לרובן יסוד סביר במציאות. ספרו האוטוביוגרפי הראשון (שנכתב עם קצת עזרה מאחד אוסטין קולינגס, כי בכל זאת, האלכוהול) נקרא בדיוק כמו המוסיקה של The Fall: זועם, בוטה, לא עושה חשבון, רפטטיבי, קטוע, מעצבן, מצחיק, עמוק, מטושטש, לפרקים לא מובן אבל תמיד מעניין ומחזיק אותך על הקצה.

 

סמית' פורש כאן סצינות מילדותו והתבגרותו בפרסטוויץ' שליד מנצ'סטר, מהגג על משפחתו, על העבודה השחורה כפועל בנמל מנצ'סטר, על יושבי הפאבים המקומיים, על מלחמת המעמדות, על העוני, הדיכאון, השכרות והסמים – אבל בעיקר עסוק בלטנף על חברים שעברו בלהקתו עם השנים, על האקסיות שלו, על מפיקים, טכאים ומוסיקאים אחרים (ביניהם ג'ון לנון, נואל גלאגר והקלאש, פיט דוהרטי ופול מקארטני), על חברות תקליטים, על רוב הלהקות שיצאו ממנצ'סטר, על פוליטיקאים בריטיים מימין ומשמאל, על שוטרים, על אמריקה, על מעצבים גרפיים ועיתונאי מוזיקה וגם על עצמו ועל תכונותיו הבעייתיות שעליהן כבר מתבססות מיתולוגיות שלמות בתרבות הפופולרית האנגלית. הקטע הוא שהכל נכתב בשטף תודעה אלכוהולי מבודח ומשעשע, כשגם בקטעים הקשים והמרים ביותר סמית' לא חוסך את שבטו גם מעצמו, מה שמונע מהספר להפוך לסתם סדרת השמצות בלתי מבוקרת.

 

מתוך הקריאה בספר, סמית' מצטייר כאדם כן באופן נדיר, בעל אבחנות חותכות וחוש הומור שחור וחסר רחמים, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותו שלו מול בני משפחה, חברים ומוסיקאים אחרים. מעריצי The Fall יתענגו על כל מילה בספר ובוודאי יחזרו אליו פעמים רבות. לכל השאר, מומלץ להתחיל עם המוסיקה של The Fall ולהמשיך משם.

The Fall יופיעו בישראל ב- 2.3.2016

fall book

Renegade

 

פינק פלויד – עוד דף בחומה

PF1

בתזמון קוסמי מדהים, בדיוק בשבוע בו יצא אלבום האולפן הראשון מזה 20 שנה של פינק פלויד, יצא גם הספר "להפיל את החומה". הספר, שיצא בהוצאת רסלינג ובעריכת ארי קטורזה, כולל שמונה מאמרים מאת שמונה כותבים שונים המנתחים, כל אחד בתחומו, אספקטים מגוונים ביצירה של הלהקה האיקונית (גילוי נאות: גם כותב שורות אלו תרם מאמר לספר). נראה כי בשנים האחרונות יש עלייה בכמות הספרים שעוסקים במוסיקה פופולרית שיוצאים לאור בעברית ועל כך יש לברך בחום. לגבי "להפיל את החומה": הספר מיועד בעיקרו לחובבים "קשים" של הלהקה, לאוהדי רוק מתקדם סקרנים ולמי שמעוניין להעמיק בצדדים התיאורטיים-אקדמיים של המוסיקה הפופולרית המערבית. את הספר ניתן לרכוש ישירות מההוצאה או בכל חנויות הספרים ברחבי הארץ.

אירוע ההשקה ל"להפיל את החומה" ייערך בחנות הספרים "מגדלור" בתל אביב ביום רביעי 3.12.14 בשעה 19:30. אתם מוזמנים להגיע.

עוד פרטים בקישור הזה.

סטריפ רוק

2013SunRBSS-cover-frontCover-3079x3617080213

הצלם רוברט לנדאו מתגורר בלוס אנג'לס משנות השישים ובמהלך שנות השבעים (בעיקר) לנדאו תיעד את שלטי החוצות שהוצבו ברחובות העיר כדי לקדם אלבומים חדשים, בעיקר בתקופה בה האלבום היה מלך וחברות התקליטים הגדולות  והעשירות לא חסכו בהוצאות, בגימיקים שיווקיים ובמחוות גרנדיוזיות כדי לקדם אמנים כמו מרווין גיי, שר, פינק פלויד, הרולינג סטונס ואחרים. השלטים הבולטים ביותר קובצו על ידי לנדאו בספר המרהיב Rock 'n' Roll Billboards Of The Sunset Strip שאפשר לרכוש כאן.

הוצאת Angel City Press

206 עמודים.

2013SunRBSS-RightsLimited-12011-pg104-StevieWonderTalkingBook080213

 

 

2013SunRBSS-RightsLimited-10891-pg066-ELOOutOfTheBlue080213

 

תמונה אחת שווה: לו ריד וניקו

Reed and Nico

מתוך הספר Lou Reed – Words and Music

Lou Reed 1942-2013

"תעשיית המוזיקה-כך זה עובד" – ספר חדש! על מוזיקה!! בעברית!!!

20130629_171348

כבר קבלנו כאן על כך שמדף ספרי המוזיקה בעברית הוא דל מדי. כך שכמעט כל ספר שיוצא כאן בשפת הקודש ועוסק ברוק, פופ, ראפ או ביוגרפיה של אמן הוא הראשון מסוגו. אם זה ספר העוסק ברוק מתקדם פרי עטו של אורי ברייטמן, בהיפ הופ בישראל של ד"ר אורי דורצ'ין או בחייו ויצירתו של דייוויד בואי (בעריכת עודד היילברונר). ועכשיו מצטרף לרשימה הקטנה והמבורכת ספרו של אלון דלח, מנהל אולפני "צוללת" הוותיקים בתל אביב (יחד עם אלדד ברמן), שסוקר ב-128 עמודים, כתובים בבהירות ובשפה שווה לכל נפש, כמעט את כל מה שמוזיקאי מתחיל בישראל צריך לדעת לפני שהוא פוצח בקריירה אמנותית וטרם יגיע לשלב "הכאפה המצלצלת" ( (C) הדג נחש ). איך להתחיל עבודה על אלבום? מה תפקידו של מפיק מוסיקלי? איך להפעיל קשרים בתעשייה?  איך להפיץ את המוזיקה? ומה עם הזכויות? על כל השאלות האלה והרבה יותר יש תשובות בספר, מזווית ראייה של איש מקצוע שראה (ושמע) לא מעט בשני העשורים האחרונים. למוזיקאים וותיקים עם הרבה קילומטרז' בביזנס, רוב העצות בספר יכולות להיראות מובנות מאליהן או קומון סנס פשוט, אבל למי שרק מתחיל את דרכו בג'ונגל המוזיקלי יש בספר הקריא והמועיל הזה הרבה נקודות למחשבה, ליישום ולביצוע.

"תעשיית המוזיקה – כך זה עובד. המדריך לאמן ולמנהל"

מאת אלון דלח

חממה ספרותית, 128 עמ'.

הספר בפייסבוק

לרכישה אונליין

שחור – חייו ומותו של זוהר ארגוב

במדף הכחוש ממילא של ספרי מוסיקה בעברית, ניכר עוד יותר חסרונן של ביוגרפיות. איך זה שעד היום, אחרי 65 שנות מוסיקה ישראלית, אין עדיין ביוגרפיה מקיפה של אריק אינשטיין, נניח, או של שושנה דמארי, או מאיר אריאל או של שלמה ארצי – ואלה רק דוגמאות מקריות. כל חובב מוסיקה בעולם שחפצה נפשו לדעת את מסלול חייהם והקריירות של אלביס, דילן, קלפטון, סינטרה, ג'אגר, זאפה, הולידיי, דייויס, יו ניים איט – צריך רק לשלוח יד למדף (או למקלדת) ולבחור מתוך אינספור ספרים שנכתבו על אותם אייקונים מוסיקליים-תרבותיים חשובים. ובישראל, כמו בישראל- כלום. נאדה. גורנישט. ספרו של רינו צרור על זהר ארגוב הוא הקרוב ביותר לביוגרפיה רשמית של הזמר המנוח, שהיום כבר ברורה השפעתו המכרעת על המוסיקה הישראלית. ביוגרפיה, אבל עם טוויסט. הספר מורכב בעצם מראיונות שערך צרור, אז עיתונאי צעיר, מייד לאחר מותו של זוהר, עם אנשים שהכירו אותו. אמנים, קולגות, בעלי מועדונים, בני משפחה, שכנים ומכרים מזדמנים. עוד מצורפים לספר תמליל משפט האונס, תוכן התיק הפלילי שנפתח לארגוב ואפילו טקסט ממחזה שארגוב כיכב בו בבית הספר. כל אלה מצטרפים לפסיפס מרתק של זוהר: האיש, האמן, המאהב, בן המשפחה, החבר והמכור. נכון, זו לא ביוגרפיה סטנדרטית, מוצלבת ומתוחקרת לפרטי פרטים, אבל דווקא מכלול העדויות הסובייקטיביות (ולעתים הסותרות) של המרואיינים שופך אור חדש על דמותו של ארגוב, שצדדים רבים בה עדיין נותרו בצל, למרות הפופולריות העצומה שזכה לה והעיסוק המתמיד בשיריו, שנדמה כי רק הולך ומתגבר מאז מותו, בחורף 1987.

(הוצאת ידיעות ספרים. לרכישה מכאן)

שחור

זה יגמר בדמעות – אנתולוגיית השירים העצובים בהיסטוריה

סובלים ממלנכוליה כרונית? אוהבים לפתוח את הבוקר עם Hurt של ג'וני קאש? עדיין מנגבים את הלחלוחית בעיניים מההופעה של קורט ואגנר בבארבי? מתכרבלים בלילות סגריריים לצלילי ניק דרייק? חושבים שהקאבר של ג'ף באקלי ל"הללויה" הוא פסגת היצירה האנושית? תרשו לי להמליץ על ספר שמתאים לכם כמו פלסטר ופולידין לפצע פתוח. It Will End In Tears של אדם ברנט הואטלינג (הוצאת הארפר קולינס) יגיש לכם ב-400 עמודים אנתולוגיה תמציתית של השירים והקטעים המוסיקליים העצובים ביותר בהיסטוריה: מהאדג'יו למיתרים של סמואל בארבר, דרך המלנכוליה של ז'אק ברל ואדית פיאף, עבור בקאנטרי הנוגה של ג'ורג' ג'ונס, האנק וויליאמס וטאונס ואן זאנדט, בבלוז הקיומי של סקיפ ג'יימס ועד לדיכאון הכבד נוסח רוברט ווייאט, רד האוס פיינטרס, ספארקלהורס, רדיוהד והמון אחרים. יש כאן עשרות פרופילים ביוגרפיים של אמנים שהפכו את העצב לאמנות נשגבת, לצד מאמרים על אספקטים שונים שהביאו ליצירת השירים העצובים בהיסטוריה (פרק על בכי ודמעות, על גירושין ובגידות, על אסונות ומשברים כלכליים, על מחלות והתאבדויות וכד') יש גם מאמרים המוקדשים לשיר אחד בלבד (למשל Strange Fruit של בילי הולידיי, או Love Will Tear Us Apart של ג'וי דיוויז'ן) ולקינוח, רשימת "100 השירים העצובים של כל הזמנים". למרות הנושא הכבד למראית עין, הספר נגיש מאוד וכתוב בהומור ומתוך ידע רב ואהבה אמיתית למוסיקה. אתם יכולים להזמין אותו מכאן. רק אל תבואו לבכות לי אחר כך.

20130327_083057[1]

It Will End In Tears

מס' 1 ברשימה

מס' 100 ברשימה