Tag Archive | סרט

ימי בין המיתרים של ג'רי גרסיה

ג'רי גרסיה, אייקון מוסיקלי ענק, איש שהשפיע על דורות שלמים של מחפשי דרך מוסיקליים והפך, בעל כורחו ובניגוד גמור לאופיו ולרצונותיו, לסוג של מדריך, מנטור ומורה לחיים עבור מיליונים ברחבי העולם, נולד ב-1 באוגוסט 1942. בתום (או, ליתר דיוק, בעיצומו של) מסע מוסיקלי מוזר, מטורף, מרהיב ואינטנסיבי, הן עם הגרייטפול דד והן עם אינספור הרכבים, פרוייקטים וג'אמים עם מגוון בלתי נתפס של מוסיקאים, נפטר גרסיה 53 שנים ושמונה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1995. את תשעת הימים שבין תאריך לידתו ותאריך מותו, מציינים רבים ברחבי העולם כ-Days Between, כשם אחד השירים האחרונים שגרסיה ביצע. בקרב חובבי גרסיה והדד בישראל מוכרים הימים האלה בשנים האחרונות כ"ימי בין המיתרים".

 

בכל שנה בתשע השנים האחרונות, פרט לקונצרטים מיוחדים ושאר פעילויות ומחוות, מוקרן מדי שנה בבתי קולנוע בכל רחבי ארה"ב, תחת הכותרת GD Meetup At The Movies, קונצרט של הדד על מסך ענק, שנבחר מבין ההופעות שצולמו מכל שלבי הקריירה המפותלת של הלהקה. השנה, בפעם הראשונה, המיזם הגיע גם לישראל, וכך, זכה מי שרצה בכך לראות בסינמטק בהרצליה (תודות לברק חיימוביץ' על היוזמה ולצוות הסינמטק על הביצוע) את ההופעה המצויינת של הגרייטפול דד שנערכה בג'יאנטס סטאדיום בניו ג'רזי, ב-17 ביוני 1991. נתבקשתי לומר כמה מילים לפני תחילת ההקרנה, ואני מביא את הטקסט בשלמותו כאן, לטובת אלו שביקשו זאת. 'Keep Truckin !

 

 

ביקום המקביל והמוזר שנקרא "הקריירה של של הגרייטפול דד", כל מה שסביר שיקרה, כל אירוע או מהלך שהגיוני ומניח את הדעת, לא קורה אף פעם. ומאידך, כל צירוף מקרים שלא מתקבל על הדעת, כל אירוע אבסורדי, שנוגד את כללי ההגיון והשכל הישר, קורה פעם אחר פעם, באופן אגבי, כמעט נונ-שלנטי בהיתכנותו הקוסמית, שמרגע שמתרחשת, נראית כמו האירוע הכי רגיל, סביר ושגרתי בעולם.

ב-26 ביולי 1990 מת ברנט מידלאנד, מי שהחזיק מעמד בכיסא הקלידן של הלהקה יותר זמן מכל אחד אחר והשלישי שעבר למישור אחר של קיום בטווח זמן של 17 שנים. יש להקות שהיו לוקחות במקרה כזה איזה טיים אאוט להתאושש, לעכל, אולי אפילו היו מתפרקות כתוצאה מאירוע טראגי שכזה.

לא הדד.

בערך מאתיים ימים אחרי מותו של ברנט, פתחו הדד בטור עצום, שהתחיל עם שלוש הופעות באוקלנד קולוסיאום בשניים בפברואר 91, והסתיים, אחרי 77 קונצרטים, בדיוק באותו מקום, עם ארבע הופעות רצופות, האחרונה שבהן, במיטב המסורת, בערב השנה החדשה שבין 91 ל-92. הטור כלל הופעות במקומות מיתולוגיים כמו נסאו קולוסיאום, השורליין אמפית'יאטר בקליפורניה, אר.אפ.קיי סטדיום בוושינגטון די.סי, סולג'ר פילד בשיקגו, תשע הופעות במהלך עשרה ימים במדיסון סקוור גארדן ועל הדרך גם קונצרט בלתי נשכח לזכרו של ביל גרהאם, אחד האנשים החשובים בסיפור של הדד, בגולדן גייט פארק בסן פרנסיסקו, כשהלהקה מארחת את ג'ון פוגרטי ואת ניל יאנג לכמה ביצועים באמת חד פעמיים.

1991 היתה שנה קשה לתעשיית המוסיקה. מכירות אלבומים צנחו, ענף ההופעות החיות היה בדעיכה וחברות תקליטים הצטמצמו או נסגרו לחלוטין. אבל הדד, כפי שנכתב עליהם באותה תקופה ברולינג סטון מגזין, הם Recession-Proof Band. להקה חסינת מיתון. בששת החודשים הראשונים של 1991, השנה שהמומחים הכריזו עליה כאחת הגרועות ביותר בהיסטוריה של תעשיית המוסיקה האמריקאית, הכניס סיבוב ההופעות של הדד, חבורת הדינוזאורים ההיפיים הקשישים מהסיקסטיז, 20 מיליון דולר. פי שניים מהלהקה הצעירה והלוהטת שהגיעה למקום השני בדירוג, גאנז אנד רוזז. כמובן שכל ההופעות בטור של הדד היו סולד אאוט מראש.

כדי להתגבר על החלל שהשאיר ברנט, גויסו ללהקה שני נגנים חדשים, שבכשרונם האדיר תוכלו לחזות עוד כמה דקות. וינס וולניק, שניגן קלידים בלהקת הארט-רוק / ניו ווייב המצויינת The Tubes מסן פרנסיסקו וברוס הורנסבי, יוצר ופסנתרן מחונן, אקורדיוניסט מעולה וזמר מצויין וכבר כוכב ענק בפני עצמו, עם אלבום בכורה שנמכר במיליונים וסינגל במקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ובארצות רבות אחרות. הישג שהדד מעולם לא הצליחו, ויש שיאמרו מעולם לא התיימרו,  להגיע אליו.

ההופעה שנראה הערב, בתזמון מושלם עם יום הולדתו ה-77 של ג'רי ויחד עם המון אנשים טובים אחרים ברחבי העולם, התקיימה בערך באמצע הטור, ביום שני, ה-17 ביולי. והיא השנייה מבין שתי ההופעות שהתקיימו יום אחרי יום, ב- Giants Stadium בניו ג'רזי, איצטדיון פוטבול עם תפוסה של למעלה מ-80,000 צופים. השערים נפתחו בשעה חמש. החימום התחיל בשבע וכרטיס, אגב, עלה 25 דולר.

אז מה מיוחד בהופעה הזאת ולמה כדאי לשים לב? קודם כל, זו אחת משתי הופעות בלבד של הדד שהוקלטו בציוד 48 ערוצים אנלוגי, מה שאומר שהסאונד שתשמעו הוא לא פחות ממרהיב וגם איכות הצילום והעריכה מכמה מצלמות שתיעדו את ההופעה. להקת החימום, אגב, היתה Little Feat, עוד מיתולוגיה מוסיקלית אמריקאית בפני עצמה.

זו גם הפעם הראשונה בסדרת אירועי Meet up at the Movies שבה אנחנו זוכים לראות את ההרכב עם וינס ועם הורנסבי בפעולה. וולניק המשיך להופיע עם הדד עד לפירוק הלהקה ב-1995 (ובמיטב מסורת קלידני הדד, נפטר ב-2006), והורנסבי הופיע איתה און-אנד-אוף, ככל שקריירת הסולו שלו איפשרה, בכ-100 הופעות בסך הכל.

השיר הפותח, המפתיע והלא שגרתי, במונחים של היסטוריית הדד, הוא Eyes of The World, וזה, יש שיאמרו, אחד הביצועים הטובים ביותר שלו בכל הזמנים. הפעם האחרונה שהשיר הזה פתח הופעה של הדד היתה ב-13 באוגוסט 1975. שימו לב גם למוטיב המוסיקלי של Dark Star, שפורץ, מגיח או רק מרומז לאורך כל ההופעה כמעט, במיוחד ביוזמתו של הורנסבי, האיש שגרסיה, שפשוט זורח מהנאה לאורך ההופעה הזאת, נתן לו קרדיט על כך שאיתגר אותו להגיע למחוזות מוסיקליים חדשים ומעניינים במיוחד.

מה עוד יש לנו כאן? קלאסיקות אהובות מהסבנטיז, כמה שירים נדירים למדי בסטים של הדד ("ניו ספידוויי בוגי" ו-"מייט אז וול") בלוז אחד, דילן אחד, שירים של ג'רי ושל בובי, דראמס, ספייס וקאבר מפתיע למדי של עוד להקה אמריקאית אגדית, שסוגר יפה את כל העסק.

יש שיגידו שזה היה הטור הבאמת-מצויין האחרון של הדד, ממש שניה לפני שהמתחים החברתיים הפנימיים, הבעיות הלוגיסטיות והכספיות וההרגלים הרעים של גרסיה הרימו את ראשם וסימנו את תחילת הסוף. יש שיתווכחו על כך. אבל, כידוע, דדהד שלא מתווכח, מתדיין ומדסקס חייב לרוץ באופן מיידי לרופא לבדוק אם עדיין יש לו דופק. כמובן שהיו עוד לא מעט הופעות מדהימות גם בהמשך הדרך, בטוח שאת חלקן עוד נראה בהקרנות הבאות.

אחרי ההופעה שנראה הערב, הלהקה חזרה עוד כמה פעמים לג'ייאנטס סטדיום. בדיוק שנה מאוחר יותר, בשתי הופעות ביוני 92, עם סטיב מילר שפתח והתארח, ביוני 93, בהופעות שראו את ג'רי מנגן יחד עם סטינג, באוגוסט 94, עם חימום של טראפיק, שג'רי, כמובן, לא החמיץ את ההזדמנות להצטרף אליהם, ב"דיר מיסטר פנטסי" ו"גיב מי סאם לאבינ'" ולבסוף ב-18 וב-19 ביוני 1995, פחות מחודשיים לפני שג'רי ירד סופית מהאוטובוס, בשתי הופעות אותן פתח בוב דילן, שהפעם, משום מה, לא שיתף פעולה על הבמה עם הדד אלא רק פתח את הערב. שתי ההופעות שלא מומלץ לצפות בהן לאוהבי ג'רי בעלי לב חלש ובלוטת דמעות רגישה.

אבל, כמו שנאמר Don't shake the tree when the fruit ain't ripe, אז בואו נעלה לכמה שעות על טריפ במכונת הזמן ונחזור עשרים ושמונה שנים אחורה, אל ערב קסום במיוחד בצפון ניו ג'רזי. וג'רי, אם אתה שומע אותנו – מזל טוב ותודה על כל הקסם הזה, עיניים שלנו. בעצם, עיניים של העולם.

תיהנו.

———————————————————–

השיר שפתח את ההופעה – Eyes of the World

 

 

 

 

 

רוקאביב! (וגם קצת רגאיי…) – סקירת סרטי מוסיקה בפסטיבל דוקאביב 2019‏

maxresdefault

 

פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-23.5 מציע מבחר משובב נפש של סרטי מוסיקה משובחים. על ארבעה מהם נספר כאן.

נפתח בסרט החלש יותר מתוך אלה שנצפו בהקרנות המוקדמות. המסלול הארכיטיפי של אנונימיות – עקשנות והתמדה – פריצה – כוכבות על – התמכרויות ואיבוד שליטה – הרס עצמי וקריסה – מוות, הוא כבר קלישאה בהיסטוריה של הרוקנרול, מאלביס פרסלי, דרך הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון ועד קורט קוביין ואיימי וויינהאוס. איכשהו, הסיפור בדרך כלל נראה דומה על הנייר. ובקולנוע, כל העניין נעוץ ב"איך". איך מספרים את אותו סיפור קלישאי בדרך מעניינת, שתרתק לא רק את מעריציו האדוקים של אותו אמן, אלא גם צופים מזדמנים ומתעניינים לעת מצוא. ובכן, Mistify (במאי: ריצ'רד לוונסטיין), מתקשה לעורר עניין עם הסיפור של מייקל האצ'נס, שהיה הפרונטמן של Inxs מהלהקות האוסטרליות המצליחות בהיסטוריה, ואחד ההרכבים האהובים ביותר בעולם בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'. למרות ראיונות עם בני משפחה ושימוש נרחב בסרטי וידאו ביתיים, חלקם אף אינטימיים ומסקרנים, אין כאן נסיון מעמיק להבין את האצ'נס האדם או למקם את להקתו באיזשהו רצף מוסיקלי-היסטורי בעל הקשר, גם לא לנסות לקשר בין קורות חייו לתוכן שיריו, אם בכלל היה כזה. האצ'נס אכן הפך מילד ביישן ומופנם לשואומן סקסי ונערץ, ששאב השראה מבונו, מיק ג'אגר וג'ים מוריסון, אבל הסרט לא מוגש בצורה מעניינת מספיק ורק מסמן ב"וי" את כל הדרוש סימון ומותיר אותנו עם מעט מדי תובנות מעניינות לגבי הקשר בין כוכבות, דיכאון וחוסר האיזון הכרוני בין חיים ציבוריים בעין המצלמות וניהול חיי משפחה תקינים.

 

 

סרט שכן מצליח במשימה הוא The Insatiable Ones (בימוי: מייק כריסטי) שמתעד את קורותיה הפתלתלים של Suede, בשילוב ראיונות חברי הלהקה, קטעי וידאו שצולמו בזמן אמיתי מאחורי הקלעים ובאולפני הקלטות ומונולוגים חושפניים של קולגות, מכרים, בני משפחה וכמובן חברי הלהקה ובראשם הסולן הכריזמטי ברט אנדרסון. הכל מונח בחוץ בגילוי לב: הילדות האפרורית בפרברים והרצון לברוח אל לונדון הזוהרת והמפתה, המשברים, הסמים, מחסומי הכתיבה, ההתגברות ההירואית על עזיבתו של הגיטריסט והמייסד ברנארד באטלר והסיכוי לדרך חדשה להרכב שמבקרי המוסיקה הבריטיים כבר הספידו כמה וכמה פעמים. אולי זה בגלל שהמוסיקה של Suede מעניינת יותר מזו של Inxs? או בגלל שהסרט מצולם וערוך בתנופה, שאר רוח ויצירתיות? בכל מקרה, The Insatiable Ones  מרתק מתחילתו ועד סופו.

 

 

הסרט Rudeboy (במאי: ניקולס ג'ק דייוויס) אינו מתמקד באמן אחד, אלא בחברת התקליטים Trojan, שהיתה בית ללהיטי רוקסטדי, סקא ורגאיי רבים מספור בימי הזוהר שלה. הסרט מתאר את הפריצה, המהוססת בתחילתה של המוסיקה הג'מייקנית והאפרו-קריבית אל חופי בריטניה משנות ה-50' ועד שנות ה-70'. Trojan  היתה אחרי במידה רבה למהפכה הזו, והסרט מתחקה באופן מתודי אחרי תחילתה הצנועה, פריצתה המטאורית ולבסוף פירוקה של חברת התקליטים המשפיעה הזו., תוך עיסוק בסוגיות של גזענות אל מול אחווה בין גזעית, גלובליזציה והשפעות תרבותיות בין-יבשתיות ובשאלות של שמירה על אותנטיות אל מול כניעה למיינסטרים ולכוחות השוק המסחרי. השילוב בין קטעי פילם דוקומנטריים וסצינות משוחזרות בידי שחקנים הוא אפקטיבי באופן מפתיע, המרואיינים, רובם מוסיקאים ג'מייקנים שהיגרו ללונדון, שופכים אור על פינות פחות מוכרות בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית והמוסיקה, בין היתר של דרק מורגן, טוטס אנד דה מייטלס, דזמונד דקר, דאנדי ליוונגסטון, ג'ון הולט דייב ואנסל קולינס, קן בות' ואחרים, נפלאה ומקפיצה כתמיד.

 

 

מה כבר נשאר לחדש מהסיפור של ג'ון לנון ויוקו אונו? מסתבר שיש עוד כמה פינות שלא נחקרו עד תום, ו "Above Us Only Sky" (במאי: מייקל אפסטיין), שמתמקד בשנים 1969-1971 ובעיקר בתהליך ההקלטות של האלבום Imagine, עושי להפתיע אפילו מעריצי חיפושיות וותיקים שכבר ראו כמעט הכל. בשילוב של קטעי פילם מהממים באיכותם, חלקם מוכרים וחלקם נראים כאן לראשונה, עוקב הסרט אחרי הזוג בימי המעבר משנות השישים האידיאליסטיות של וודסטוק וילדי הפרחים אל שנות השבעים הציניות, האוונגרדיות והניהיליסטיות, במארג מרשים של סצינות שצולמו בביתם של לנון ואונו באחוזת טיטנהרסט הפסטורלית באסקוט, כמה עשרות קילומטרים מערבית ללונדון. אנו מלווים אותם לאולפן, עם תיעוד מהקלטות שירים כמו Crippled Inside, It's So Hard, God וכמובן שיר הנושא המיתולוגי. אנחנו רואים את פיל ספקטור, את ג'ורג' האריסון, את הבסיסט קלאוס וורמאן, הקלידן ניקי הופקינס ואחרים עובדים על השירים ומלטשים אותם לקראת הסשן, מתלווים אל לנון ואונו לניו יורק, שומעים עדויות של אנשי הלייבל Apple, של מכרים, צלמים ועיתונאים שהוזמנו לבית המפואר של הזוג – וגם צופים בג'וליאן לנון הבוגר והמפוכח, שמנסה להסביר איך ילד קטן מנסה להתמודד עם כל הכאוס, התזזיתיות וחוסר היציבות שאיפיינו את חייהם של לנון ואונו באותה תקופה. מה שיפה ב-Above Us Only Sky הוא שזהו אינו סרט של הערצה וחנופה עיוורת ללנון, אלא מראה את האיש (והאישה שאיתו) במלוא מורכבותו האנושית, לעתים רגיש וחסר ביטחון, לעתים ציני, חסר סבלנות או משועמם, אבל תמיד מסקרן. לחובבי לנון והביטלס צפוייה הנאה בכל דקה מתוך 90 הדקות שמציע הסרט הדוקומנטרי היפה הזה.

 

תודה למירה אן ביינרט, לנעמה רותם ולהנהלת הפסטיבל

"ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל": יוקרן בפסטיבל ב-28.5 בנמל תל אביב, ב-29.5 וב-31. בסינמטק תל אביב, ב-1.6 במוזיאון תל אביב וישודר בהוט 8.

"סווייד – רוצים את הכל": יוקרן ב-29.5 בנמל תל אביב, וב-31.5 בסינמטק תל אביב וישודר ביס דוקו

"מיסטיפיי – מייקל האצ'נס": יוקרן ב-25.5 וב-1.6 בסינמטק תל אביב וב-30.5 בגן הפסגה ביפו

"רודבוי-סיפורו של הלייבל טרוג'אן": באדיבות פורום פילם. יוקרן ב 24.5 בבית רומנו וב-29.5 בסינמטק תל אביב

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

ניק קייב והבן הטוב: על הסרט One more time with feeling

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

על הנייר, תקציר הסרט הדוקומנטרי החדש של הבמאי אנדרו דומיניק היה אמור להיות הכי פשוט בעולם: צילומים מתהליך ההקלטות של האלבום החדש של ניק קייב והבאד סידס, כמה ראיונות עם האמן, קלוז אפים של נגנים, כלי נגינה וקונסולות, קליפים של כל השירים מהאלבום, וקדימה לפרומו. אבל, דברים לא הסתדרו כמתוכנן והסרט הפך מתיעוד של מלאכה מוזיקלית בדרך לאלבום חדש –  לחקירת תהליכי קבלת החלטות ונבירה בנפשו של אמן ברגעי משבר יצירתי. חשוב מכך, הוא הפך לפורטרט של אדם, אב, שמנסה להתמודד עם טרגדיה עצומה ופתאומית שניחתה עליו משום מקום.

 

"אם אין פצע, אין סרט" הוא אחד המשפטים שנחרתו במוחי במהלך לימודי הקולנוע. אמרה אותו הבמאית אורנה בן-דור, שבמהלך עבודה על סרט דוקו מוזיקלי שיכול היה להיות מוצר קולנועי שגרתי למדי, חשפה שכבה נוספת ונסתרת של טראומה, עצב והשלמה עם עבר טראגי, מה שהפך את "בגלל המלחמה ההיא" ליצירה חשובה ומהדהדת בתרבות הישראלית. וב"עוד פעם אחת עם רגש", הטראומה של קייב טרייה ונוכחת ככל שהסרט מתקדם. בין זמן כתיבת השירים ובין תחילת ההקלטות, מת ארתור, בנו בן ה-15 של קייב, בנפילה מצוק גבוה בחוף ברייטון בדרום אנגליה. ייתכן שהפקיד הממונה על האירוניה בגן עדן היה צוחק, למראה קייב, לשעבר מכור כבד להרואין וספידים, מתאבל על מותו של בנו שנפל כתוצאה של טריפ LSD שלקח עם חבר, כנראה בפעם הראשונה בחייו.

Arthur Cave inquest

הסרט לא מתנפל מיד על הנקודה הזאת ומגיע אליה באיטיות ובהדרגה. בחלקו הראשון מתוודעים הצופים לפרסונה של קייב במהלך העבודה על האלבום. הלוקיישן המרכזי הוא אולפן ההקלטות, כשראיונות חטופים במכונית ובחדרים אנונימיים, פלוס קריינות ווייס אובר של קייב, מלווים את תחילת תהליך ההקלטות. בשחור לבן, בתלת ממד, בתוך אולפן שבתוכו נבנו מסלולים מורכבים לתנועת המצלמה, אנחנו מתוודעים לתהליך היצירה של קייב, שיחד עם המוזיקאי המדהים וורן אליס, משלב אינסטינקט, ספונטניות וחד-פעמיות עם מודעות עצמית, משמעת והקפדה על כל ניואנס מוזיקלי. קייב רודף אחרי ה"מוג'ו", אותו רגע מסתורי בתהליך היצירה שבו הכל מתחבר ונוצר קסם. הוא נשאר מקצועי, רגוע ומפוקס גם ברגעים משמימים באולפן הענק ומחכה לרגע שבו תחל ההקלטה ויתרחשו רגעי הפלא שיונצחו, בסופו של דבר, באלבום.

"עוד פעם עם רגש" לא מנסה להסתיר את המכניקה שכרוכה בעשיית סרט דוקומנטרי. צוות הצילום נראה פעמים רבות על המסך, כמו גם מתקן ה"דולי" שסובב את אולפן ההקלטות או רגעים שבהם נדרש צילום סצנה מסוימת מחדש בגלל תקלה טכנית. מושגים כמו "פריים", "פוקוס" או "תלת ממד" מקבלים התייחסות כחלק מחייו ועולמו של קייב, והופכים ממונחים קולנועיים למצע לדיון בפילוסופיות חיים, במיוחד בקטע המשעשע יחסית, שבו קייב מהגג על ההבדל בין גברים ("דו ממדיים") לנשים ("תלת ממדיות"), ברגעים שבהם נכנסת לסרט גם אשתו, הדוגמנית לשעבר ומעצבת האופנה סוזי ביקס. אט אט, בעזרת טכניקות צילום וירטואוזיות ואקרובטיות, אנחנו מתוודעים לנבכי האולפן, למסדרונות ביתם של קייב וביקס וגם, בחלקים יפהפיים במיוחד בצילומי החוץ הכמעט יחידים בסרט, לנופים המרשימים של ברייטון וחופיה, כולל הצוקים התלולים בהם מצא בנו של קייב את מותו.

כנראה משום שקייב הוא אדם שנמצא רוב הזמן בשליטה טוטלית על המתרחש סביבו, שוקל כל מילה ומודע לתדמיתו ולמעמדו האמנותי, בחר הבמאי, דומיניק, לשרטט את הסיטואציה הנפשית המורכבת בה מצוי האמן באמצעים קולנועיים של צבע, זוויות צילום ופסקול, ופחות להסתמך על הראיונות שמעניק קייב לאורך הסרט, בהם הוא מתנסח בזהירות בנוגע ל"טראומה", כפי שהוא מכנה את מות בנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%912

אין בסרט הזה סנטימנטליות או סחיטת דמעות. להיפך, לעתים נדמה שקייב מייחס את הטרגדיה שעבר לכוחות הגורל ואפילו, צריך להעיז ולומר, כאירוע שמהווה קטליזטור של היצירה שלו עצמו. "כל אמן מחפש משהו לכתוב עליו", כפי שהוא עצמו מתבטא באחד הרגעים בסרט. אט אט אנחנו נחשפים לכל השירים מהאלבום החדש, המצולמים בנגינה חיה באולפן, על רקע תאורה אקספרסיבית ותנועות מצלמה מדודות ו-וירטואוזיות, אבל הנוק אאוט הסופי מגיע דווקא בתום הסרט, על רקע כתוביות הקרדיטים, כשאנחנו שומעים הקלטה ביתית, רק פסנתר וקולות של השיר "Deep Water", עם לחן של קייב למילותיה של מריאן פיית'פול, בביצוע שני התאומים ארתור וארל קייב, שאחד מהם כבר לא איתנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%913

לפעמים נדמה שהפופולריות של קייב בישראל עולה על הפופולריות שלו בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. באיזו עוד מדינה אפשר לפתוח את תחנת הרדיו הפופולרית ביותר, סתם ככה באמצע היום, ולשמוע שיר של The Bad Seeds? אז עבור מעריצי קייב הרבים, "עוד פעם אחת, עם רגש" הוא מתנה מרגשת ופריט חובה לצפייה. אבל גם אם אתם לא משתייכים לכת הגרופיז האדוקים של קייב, הסרט החדש מספק מבט מעמיק, מרגש ומטלטל אל תוך תהליך יצירתי של יוצר טוטאלי ומחויב רק לעצמו, שמנסה להתגבר על טרגדיה אישית באמצעים אמנותיים ומצליח להמציא את עצמו מחדש גם אחרי 37 שנים של פעילות כמוזיקאי.

ג'ניס ג'ופלין: הסרט הדוקומנטרי

השבוע מוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" הסרט Little Girl Blue של הבמאית איימי ברג. הנה מה שכתבתי עליו לעכבר העיר.

 

לפחות מבחינה קולנועית, השנה שחלפה היתה שנה טובה לחברי מועדון ה-27. הסיפור של קורט קוביין הונצח בסרט Montage of Heck, איימי וויינהאוס זכתה למחווה נאותה ב-Amy ועכשיו מגיע תורה של אחת מהחבורת הוותיקות במועדון, ג'ניס ג'ופלין, לקבל את הכבוד המגיע לה, יותר מ-45 שנים לאחר מותה ממנת יתר (ולגימת יתר), ב"לאנדמארק מוטור הוטל" בהוליווד, בארבעה באוקטובר 1970. זו לא הפעם הראשונה שהקולנוע עוסק בסיפורה של ג'ופלין, אם בז'אנר הדוקומנטרי ("ג'ניס, כפי שהיתה באמת" מ-1974) ואם כבסיס לסרט עלילתי ("רוז", בכיכובה של בט מידלר מ-1979). ובכל זאת, Little Girl Blue אמור להיות התוצר הדפיניטיבי שינציח את המיתוס של ג'ופלין לדורות הבאים. האמת צריכה להיאמר: אם אתם חובבי רוק רציניים שבולעים סרטים דוקומנטריים-מוזיקליים לארוחת בוקר, לא תמצאו הרבה חדש ב-Little Girl Blue. הסיפור הכללי ידוע, הקטעים מ"וודסטוק", "פסטיבל אקספרס", "מונטריי פופ" וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו נטחנו ונשחקו עד דק באינספור סרטי מוסיקה דוקומנטריים, וגם מכתביה האישיים של ג'ניס נחשפו ברובם בסרט הטלוויזיה היפה והצנוע Love, Janis, שיצא כבר ב-2010. ובכל זאת, נדמה שנעשה כאן מאמץ אדיר להשיג כל פיסת תיעוד שעדיין לא נחשפה ולמצות עד תום את מאגר המרואיינים שהכירו את ג'ופלין אישית בכל שלב בחייה הקצרים, מחברים לכיתה ובני משפחה קרובים, דרך אנשי בידור ותקשורת ועד למוסיקאים-חברים כמו בוב וויר, קאנטרי ג'ו מקדונלד וכריס כריסטופרסון, שהגרסה של ג'ופלין לשירו  Me and Bobby McGee היתה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. חומרים שצילם דוקומנטריסט הרוק הוותיק די.אי.פניבייקר בהופעות ובהקלטות באולפן נחשפים כאן לראשונה, כמו גם מכתבים חדשים שכתבה או קיבלה ג'ופלין ששופכים אור נוסף על אופיה ואישיותה. שני השיאים הרגשיים של הסרט הם ללא ספק תיעוד ביקורה הטראומטי של ג'ופלין בכנס המחזור בעיר הולדתה בטקסס ותיאור הרומן הקצר עם דייויד נייהאוס, המטייל האמריקאי שפגשה בברזיל, שאמנם שינה את חייה, אבל לא הצליח, בסופו של דבר, להציל אותם. בעזרת הווייס-אובר המצויין של הזמרת קאט פאואר, שמקריאה בכישרון וברגישות את מכתביה של ג'ופלין, אנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט, הטראגי והבלתי נמנע: נערה דחוייה ושמנמנה ממשפחה שמרנית, עם פצעי בגרות וקול צווחני, שבסך הכל רוצה אהבה, או לפחות איזשהו מגע או רגע של חום, ומוכנה לברוח רחוק מאוד כדי לקבל את זה. וכשהיא כבר מקבלת את זה מכל העולם, היא לא מסוגלת להכיל את ההערצה חסרת הפרופורציות ולהתנהל בשפיות, בטח שלא במרכזה של סצינת הרוק המטורפת של סוף שנות ה-60'. ולמרות שהנרטיב מוכר וחלק מהחומרים נראו כבר, עדיין Little Girl Blue שווה צפייה, ולו רק בזכות קטעי ההופעות האדירים והמחשבה "מה היה יכול לקרות אילו…" האם ג'ופלין היתה היום זמרת-עבר נשכחת, דיווה פופית נוצצת שמופיעה בווגאס או רוקרית אקסצנטרית מסתגרת, או שאולי היתה דווקא מתפתחת לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומתחזקת קריירה מצליחה לאורך שנים? גם אם לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות האלה, הסרט בהחלט מספק עניין להמשיך ולעסוק בסיפור של ג'ופלין, גם ארבעה עשורים וחצי אחרי.

Janis: Little Girl Blue

בימוי: איימי ברג (ארה"ב, 103 דק')

דארת' ויידר של הראפ

maxresdefault

כל חובב היפ הופ רציני יודע מה קרה בתשעה במרץ 1997. זה התאריך בו נרצח אחד מהראפרים הגדולים, המוערכים והאהובים ביותר בז'אנר: כריסטופר וואלאס, הידוע גם כנוטוריוס ב.י.ג, ביגי סמולס, ביג פאפא, פרנק ווייט ועוד כמה כינויים. בכל שנה לקראת ציון התאריך, אנו מקבלים כמה מחוות מוסיקליות למורשתו הקצרה אך המשמעותית של ביגי. הפעם, קבלו את אחת המקוריות והמגניבות שבהן. צמד המפיקים Solar Slim ו- Richie Branson, הידועים גם בשם Otaku Gang, שיחררו לא מזמן מיקסטייפ ובו החרוזים של ביגי מגובים בטרקים אינסטרומנטלים שנדגמו כולם מפסקולי סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". על הנייר זה נשמע טיפה חשוד, אבל התוצאה מדליקה לחלוטין והיא מוגשת כאן לשמיעה / הורדה לקוראי הבלוג. והנה, עוד פרוייקט זיכרון ראוי למורשתו של אחד הגדולים. כי כפי שאיבחן, בצדק, ראפר מוכשר אחר: "The greatest rapper of all time died on march 9th".

רויאל גיטאר – הנדריקס בהופעה, לונדון, פברואר 69'

השבוע לפני 47 שנים, ג'ימי הנדריקס הופיע בפעם האחרונה עם הלהקה הראשונה שהנהיג: The Jimi Hendrix Experience (הנדריקס, מיטש מיטשל ונואל רדינג) באולם ה"רויאל אלברט הול" המפורסם בלונדון. לאחרונה עלה לרשת סרט של הקונצרט ההיסטורי, שהושלם לאחר שיחזור קפדני של סאונד ותמונה וסידור השירים בסדר המקורי של ההופעה. הקונצרט היה כמובן Sold Out, להקות החימום היו Fat Mattress ו-Van Der Graaf Generator. הנה הסרט המדהים הזה לצפייתכם… תהנו.


<p><a href="https://vimeo.com/145775564">Jimi Hendrix Experience – Royal Albert Hall – London Feb. 24, 1969 – LIVE AND RARE</a> from <a href="https://vimeo.com/user41528613">Kurt Max</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>