Tag Archive | עכבר העיר

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.

 

הכהן הגדול: פרידה מלאונרד כהן

פורסם גם בעכבר העיר / הארץ אונליין

ממבט ראשון, הוא נראה כמו רואה חשבון מבוגר – חנוט בחליפה, עם מבט רציני, אולי אפילו עייף או מובס, מגולח למשעי ועם תסרוקת שביל בצד מסודרת. על עטיפת אלבום הבכורה שלו, לאונרד כהן נראה כמו הדבר הכי רחוק מכוכב פופ או רוק, או אפילו ממישהו שעשוי להשתייך לקבוצת הסינגר-סונגרייטרס שהתחילה לשטוף את אמריקה באותה תקופה. תמונה בגוון חום, שנראית כאילו צולמה בשנות ה-20 או ה-30, בטח לא בשנה של "קיץ האהבה", הפרחים והפסיכדליה שהיתה שנת 1967, שנת יציאת האלבום. הכל באלבום, מהצלילים ועד לעיצוב הגרפי, ספרטני ומצומצם. אין כאן את הבננה הצהובה הפרובוקטיבית של "הוולווט אנדרגראונד וניקו", לא את קולאז' הפרצופים המושך של "Forever Changes" של להקת Love, או את הגודש הצבעוני של "סרג'נט פפר", שכולם יצאו באותה שנה. בשני האלבומים הבאים הספרטניות ממשיכה ביתר שאת. כהן, עכשיו כבר סוג של כוכב תודות ל"סוזאן", מצולם בשחור-לבן, והמילה "שירים" חוזרת על עצמה בשם האלבום –

"Songs of Leonard Cohen", "Songs from a Room", "Songs of Love and Hate".

 

כל אלה מסגירים את אחד משני היסודות שעליהם מתבסס גוף היצירה הכהני. העיסוק ביצירה, בהשראה ובתהליך הכתיבה עצמו הוא הראשון. האהבה (וכהמשך טבעי שלה, תאוות הבשרים, האכזבות והמלנכוליה של הפרידה והגעגועים) היא היסוד השני. כהן, כבר מן ההתחלה, ספק שר ספק דיקלם את הטקסטים הנפלאים שלו כמי שממתיק עם המאזין סודות של נסיון חיים וחוויות של אדם המבוגר בהרבה מגילו הכרונולוגי המצויין בלוח השנה. היהודי שהפך לנזיר זן הוציא את אלבומו הראשון בגיל 33, גיל שבו כוכבי רוק מאותה תקופה כבר חשבו על פרישה או לפחות היו כבר בפאזה השניה או השלישית בקריירה.

 

כאמן מקליט, כהן היה כבר משורר וכותב מבוסס ומצליח למדי כשיצאו ההקלטות המקצועיות הראשונות שלו. הוא חסר את התזזיתיות הסגנונית של ניל יאנג, את השצף היצירתי של בוב דילן או את הליטוש והברק המוזיקלי של פול סיימון. אפשר לומר שכהן, כמאמר הקלישאה, כתב שיר אחד במשך כל חייו. שיר שהלך והתפתח, התפתל והתעקל וסבב תמיד סביב שני נושאים עיקריים: תשוקת היצירה ויצירת התשוקה. "Tower of Song" מול "Chelsea Hotel", "זמר חייב למות" מול "הרקידי אותי עד לסוף האהבה".

 

בישראל, נדמה שכהן הוא אחד הזמרים הפופולריים ביותר של דורו. יותר מיאנג וריד, יותר מניומן וסיימון, יותר מדילן אפילו. ההקשרים היהודיים בטקסטים, מתפילת "ונתנה תוקף" של "Who By Fire", דרך תיאור סיפור מקראי מכונן בגוף ראשון ב-"The Story Of Isaac" ועד לשירת "הנני" באלבום האחרון (שיצא רק לפני שלושה שבועות), כשמאחוריו שרה מקהלת בית הכנסת שער השמיים שבמונטריאול. וכמובן "הללויה", איך אפשר בלי "הללויה". מבחינה מוזיקלית, האקורדים המינוריים, המקצבים האיטיים והמלודיות הפשוטות והנקיות של כהן הדהדו לישראלים רבים, שגדלו על יצירתו בשנות ה-60 וה-70, והזכירו להם את השירים הרוסיים והעממיים של מזרח אירופה עליהם נבנה הבסיס של מה שנקרא לימים "שירי ארץ ישראל". גם ביקורו של כהן בארץ, למטרת עידוד חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, זיכה אותו בנקודות רבות בקרב הקהל הישראלי.

 

גם אם כמוזיקאי כהן היה צפוי יותר מדילן או מג'וני מיטשל בת ארצו, הרי ששיריו הטובים באמת לא נסמכו על הברקות של הפקה, על עיבודים מתוחכמים או על נגינה וירטואוזית (מה שהפך רבים מהם לחומר מצויין לגרסאות כיסוי, מאלה של ניק קייב, ג'ון קייל והפיקסיז עד גבריאל בלחסן, חנן יובל ולהקת חיל החינוך של צה"ל). כהן, שבמשך כל שנות ה-80 וה-90 הוציא בסך הכל שלושה אלבומי אולפן, שפע יצירתיות בשנים האחרונות, עם שלושה אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעות חיות חדשים בתוך ארבע שנים בלבד. האחרון שבהם, "You Want It Darker", הופק על ידי בנו של כהן, ויצא ב-21 באוקטובר השנה, בדיוק כשמיליונים ברחבי העולם עצרו את נשימתם לנוכח השאלה "האם בוב דילן יכיר בפרס נובל לספרות?". ואם דילן פרץ השנה שביל חדש, שסימן כי המוזיקה הפופולרית מתחילה לקבל הכרה בתור אמנות גבוהה של ממש, הרי שלאונרד כהן היה מועמד טבעי ללכת בעקבותיו. מכל מקום, עם פרסים או בלעדיהם, לכהן, שפרסם את ספר השירה הראשון שלו כשבוב דילן עוד היה טינאייג'ר חובב באדי הולי ואלביס, תמיד יהיה שמור מקום בקומות הגבוהות ביותר של מגדל הפזמון.

צלילה חוזרת: Johnny Cash – Remixed

(התפרסם בעכבר העיר, מרץ 2009)

jcashremixed

לכבוד,

אלוהים,

בשמיים.

דיר גוד, שלום.

לאחרונה האזנתי לאלבום החדש Johnny Cash Remixed ובו מוסיקאים שונים יצרו רמיקסים לכמה משירי הנודעים. כתוצאה מהאזנה לאלבום אני לוקה בתופעת לוואי מטרידה: התהפכות אינטנסיבית בקברי, יום ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקה.

אבקש ממך למצוא, בכל דרך אפשרית, פיתרון לתופעה זו.

בברכה, ג'וני

לכבוד,

מר ג'ון קאש,

גן עדן.

בתגובה לפנייתך, פניתי לחברת התקליטים Compadre לבירור העניין. וזו תגובתם כלשונה:

"תודה על פנייתך. ממחקרים שערכנו עולה כי ההאזנה לשיריו של מר קאש נפוצה בעיקר בקרב אמריקנים לבני עור גילאי 50-80 וכן בקרב קהל צעיר של מוסיקת אינדי, קבוצה קטנה המכונה גם בשפת היידיש "פיינשמקרים". על מנת לשנות מגמה זו ובכדי להרחיב את טווח הגילאים המאזינים למוסיקה של מר קאש, החלטנו לתת ליוצרים מתחומי ההאוס, האלקטרוניקה וההיפ הופ למקסס מחדש את שיריו של המנוח. אנו מצטערים על תופעת הלוואי שנגרמה למר קאש עקב ההאזנה לחומרים, אך המצב הכלכלי הנוכחי מחייב אותנו לנקוט דרכים יציאתיות למיקסום רווחים, תוך שימוש בחומרים מוקלטים קיימים. העדפותיו של האמן אינן רלוונטיות לתוצאה, מה גם שמר קאש הוכרז כבר מינן כבר משנת 2003, כך שלא ניתן היה להתייעץ עמו בעניין.

שלך,

חברת Compadre וסנופ דוג, מפיק בפועל.

 

אני מקווה כי תשובה זו מספקת אותך, ג'ון היקר,

בברכה,

אלוהים.

אלוהים היקר,

תמיד הייתי ידוע כאדם ישר וכאמן שאומר את דבריו בצורה ישירה. אז הנה: מדובר ב-18 רצועות המבזות את המורשת המוסיקלית העשירה שטיפחתי במשך שישה עשורים, באסופה נצלנית של טרקים בינוניים שהשם "ג'וני קאש" אינו ראוי להתנוסס מעליהם. מילא אנשי האוס אירופאים אלמוניים שמחריבים ביד גסה את יצירותיי האישיות ביותר, אבל העובדה שאושיות כמו סנופ דוג, פיט רוק ואלאבמה 3 נתנו את ידם לפרוייקט, ממלאת אותי תמיהה ואכזבה.

מחכה לטיפולך המהיר,

ג'ון

ג'ון היקר,

טיפולי בנושא הגיע לסיומו. מסתבר כי חברות התקליטים באמריקה אינן כפופות אפילו אלי.

לכן, הייתי ממליץ לך לחכות עד שהאלבום המדובר ישקע בתהומות הנשייה של המוסיקה הפופולארית ואז, ייתכן שתופעת ההתהפכות בקבר תיפסק, או לפחות תפחת קמעא.

שלך,

אלוהים.


אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

bjm1

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

bjm4

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

bjm2

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

bjm5

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.

ניק קייב והבן הטוב: על הסרט One more time with feeling

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

על הנייר, תקציר הסרט הדוקומנטרי החדש של הבמאי אנדרו דומיניק היה אמור להיות הכי פשוט בעולם: צילומים מתהליך ההקלטות של האלבום החדש של ניק קייב והבאד סידס, כמה ראיונות עם האמן, קלוז אפים של נגנים, כלי נגינה וקונסולות, קליפים של כל השירים מהאלבום, וקדימה לפרומו. אבל, דברים לא הסתדרו כמתוכנן והסרט הפך מתיעוד של מלאכה מוזיקלית בדרך לאלבום חדש –  לחקירת תהליכי קבלת החלטות ונבירה בנפשו של אמן ברגעי משבר יצירתי. חשוב מכך, הוא הפך לפורטרט של אדם, אב, שמנסה להתמודד עם טרגדיה עצומה ופתאומית שניחתה עליו משום מקום.

 

"אם אין פצע, אין סרט" הוא אחד המשפטים שנחרתו במוחי במהלך לימודי הקולנוע. אמרה אותו הבמאית אורנה בן-דור, שבמהלך עבודה על סרט דוקו מוזיקלי שיכול היה להיות מוצר קולנועי שגרתי למדי, חשפה שכבה נוספת ונסתרת של טראומה, עצב והשלמה עם עבר טראגי, מה שהפך את "בגלל המלחמה ההיא" ליצירה חשובה ומהדהדת בתרבות הישראלית. וב"עוד פעם אחת עם רגש", הטראומה של קייב טרייה ונוכחת ככל שהסרט מתקדם. בין זמן כתיבת השירים ובין תחילת ההקלטות, מת ארתור, בנו בן ה-15 של קייב, בנפילה מצוק גבוה בחוף ברייטון בדרום אנגליה. ייתכן שהפקיד הממונה על האירוניה בגן עדן היה צוחק, למראה קייב, לשעבר מכור כבד להרואין וספידים, מתאבל על מותו של בנו שנפל כתוצאה של טריפ LSD שלקח עם חבר, כנראה בפעם הראשונה בחייו.

Arthur Cave inquest

הסרט לא מתנפל מיד על הנקודה הזאת ומגיע אליה באיטיות ובהדרגה. בחלקו הראשון מתוודעים הצופים לפרסונה של קייב במהלך העבודה על האלבום. הלוקיישן המרכזי הוא אולפן ההקלטות, כשראיונות חטופים במכונית ובחדרים אנונימיים, פלוס קריינות ווייס אובר של קייב, מלווים את תחילת תהליך ההקלטות. בשחור לבן, בתלת ממד, בתוך אולפן שבתוכו נבנו מסלולים מורכבים לתנועת המצלמה, אנחנו מתוודעים לתהליך היצירה של קייב, שיחד עם המוזיקאי המדהים וורן אליס, משלב אינסטינקט, ספונטניות וחד-פעמיות עם מודעות עצמית, משמעת והקפדה על כל ניואנס מוזיקלי. קייב רודף אחרי ה"מוג'ו", אותו רגע מסתורי בתהליך היצירה שבו הכל מתחבר ונוצר קסם. הוא נשאר מקצועי, רגוע ומפוקס גם ברגעים משמימים באולפן הענק ומחכה לרגע שבו תחל ההקלטה ויתרחשו רגעי הפלא שיונצחו, בסופו של דבר, באלבום.

"עוד פעם עם רגש" לא מנסה להסתיר את המכניקה שכרוכה בעשיית סרט דוקומנטרי. צוות הצילום נראה פעמים רבות על המסך, כמו גם מתקן ה"דולי" שסובב את אולפן ההקלטות או רגעים שבהם נדרש צילום סצנה מסוימת מחדש בגלל תקלה טכנית. מושגים כמו "פריים", "פוקוס" או "תלת ממד" מקבלים התייחסות כחלק מחייו ועולמו של קייב, והופכים ממונחים קולנועיים למצע לדיון בפילוסופיות חיים, במיוחד בקטע המשעשע יחסית, שבו קייב מהגג על ההבדל בין גברים ("דו ממדיים") לנשים ("תלת ממדיות"), ברגעים שבהם נכנסת לסרט גם אשתו, הדוגמנית לשעבר ומעצבת האופנה סוזי ביקס. אט אט, בעזרת טכניקות צילום וירטואוזיות ואקרובטיות, אנחנו מתוודעים לנבכי האולפן, למסדרונות ביתם של קייב וביקס וגם, בחלקים יפהפיים במיוחד בצילומי החוץ הכמעט יחידים בסרט, לנופים המרשימים של ברייטון וחופיה, כולל הצוקים התלולים בהם מצא בנו של קייב את מותו.

כנראה משום שקייב הוא אדם שנמצא רוב הזמן בשליטה טוטלית על המתרחש סביבו, שוקל כל מילה ומודע לתדמיתו ולמעמדו האמנותי, בחר הבמאי, דומיניק, לשרטט את הסיטואציה הנפשית המורכבת בה מצוי האמן באמצעים קולנועיים של צבע, זוויות צילום ופסקול, ופחות להסתמך על הראיונות שמעניק קייב לאורך הסרט, בהם הוא מתנסח בזהירות בנוגע ל"טראומה", כפי שהוא מכנה את מות בנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%912

אין בסרט הזה סנטימנטליות או סחיטת דמעות. להיפך, לעתים נדמה שקייב מייחס את הטרגדיה שעבר לכוחות הגורל ואפילו, צריך להעיז ולומר, כאירוע שמהווה קטליזטור של היצירה שלו עצמו. "כל אמן מחפש משהו לכתוב עליו", כפי שהוא עצמו מתבטא באחד הרגעים בסרט. אט אט אנחנו נחשפים לכל השירים מהאלבום החדש, המצולמים בנגינה חיה באולפן, על רקע תאורה אקספרסיבית ותנועות מצלמה מדודות ו-וירטואוזיות, אבל הנוק אאוט הסופי מגיע דווקא בתום הסרט, על רקע כתוביות הקרדיטים, כשאנחנו שומעים הקלטה ביתית, רק פסנתר וקולות של השיר "Deep Water", עם לחן של קייב למילותיה של מריאן פיית'פול, בביצוע שני התאומים ארתור וארל קייב, שאחד מהם כבר לא איתנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%913

לפעמים נדמה שהפופולריות של קייב בישראל עולה על הפופולריות שלו בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. באיזו עוד מדינה אפשר לפתוח את תחנת הרדיו הפופולרית ביותר, סתם ככה באמצע היום, ולשמוע שיר של The Bad Seeds? אז עבור מעריצי קייב הרבים, "עוד פעם אחת, עם רגש" הוא מתנה מרגשת ופריט חובה לצפייה. אבל גם אם אתם לא משתייכים לכת הגרופיז האדוקים של קייב, הסרט החדש מספק מבט מעמיק, מרגש ומטלטל אל תוך תהליך יצירתי של יוצר טוטאלי ומחויב רק לעצמו, שמנסה להתגבר על טרגדיה אישית באמצעים אמנותיים ומצליח להמציא את עצמו מחדש גם אחרי 37 שנים של פעילות כמוזיקאי.

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.