Tag Archive | עכבר העיר

ראיון עם צ'סטר בנינגטון (1976-2017)

צ'סטר בנינגטון, שהיה מוכר בעיקר בתור הסולן של ההרכב המגה-מצליח Linkin Park, נמצא מת בביתו בלוס אנג'לס אמש, כנראה כתוצאה של התאבדות. ב-15 בנובמבר 2010 הופיעו Linkin Park בפארק הירקון בתל אביב. לקראת ההופעה ראיינתי את בנינגטון, שהתגלה כבחור פתוח, ישר וגלוי, נחמד, צנוע וחסר פוזה. הראיון הזה הופיע רק במהדורת הפרינט של "עכבר העיר" וזו הפעם הראשונה שהוא עולה לרשת, לקריאה בפורמט דיגיטלי. R.I.P Chester.

היי צ'סטר. תגיד, יש לכם קשר עם מעריצים מישראל?

כן, אני מקבל לא מעט טוויטים ממעריצים מישראל. אני יודע שיש לנו הרבה מעריצים אצלכם, והם מוצאים את הדרכים להגיע אלינו. דרך הרשת או דרך מועדון המעריצים. ישראל היא בהחלט אחד המקומות שרציתי להגיע אליהם. העובדה שאנחנו הולכים להופיע בתל אביב, זה פשוט Awesome. אני כבר לא יכול לחכות. אני מתכוון להסתובב בישראל ולנסות לראות כמה שיותר בזמן הקצר שיש לנו אצלכם. אני חושב שזה הביקור שאני הכי נרגש לקראתו בשנים האחרונות.

מה דעתך בקשר לאמנים שביטלו הופעות בישראל מסיבות פוליטיות? אתה בכלל מודע לתופעה?

אני חושב שצריך להסתכל על העניין הזה מכמה פרספקטיבות שונות. כי, אתה יודע, דברים הם בדרך כלל לא כמו שהם נראים – ואני באמת מנסה  לזרוק את כל הציפיות המוקדמות שלי החוצה מהחלון כשאני מגיע למקום יחד. יחד עם זאת, יש כמה מקומות בעולם ש… אתה יודע, אולי לא הגענו להופיע בהם בגלל ש… היה סיכון למעריצים שלנו , או סיכון לחברי הלהקה בגלל תקני אבטחה שלא עומדים בסטנדרט, אתה יודע, איך להכניס ולהוציא את כל הצוות בשלום. בדרך כלל זה תלוי בסיטואציה הספציפית, אבל אני באמת שונא לעשות הכללה על כל הלהקות בעניין הזה ולהגיד "איזה מטומטם" על כל אמן שביטל הופעה. אני בטוח שחלק מהם הגזימו בתגובה שלהם, ושחלקם הגיבו בצורה נבונה.

 

 

בוא נעבור לאלבום החדש, A Thousand Suns. למעשה, הוא סוג של אלבום קונספט. איזה מסר ניסיתם להעביר בו?

בהתחלה החלטנו לא לכתוב אלבום קונספט, אבל בסוף כתבנו אחד כזה. הגענו במקרה לעניין הזה של אלבום קונספט. זאת אומרת, דיברנו על העניין הזה של אלבום קונספט בשלבים די מוקדמים של העבודה, אבל רק כשנכנסנו לתהליך ההקלטות התחלנו לזרוק רעיונות, ובעיקר לזרוק את ספר החוקים מהחלון וליצור סט חדש של כללים. מה שמעניין במסר של האלבום הזה זו הדרך שבה ניסינו לקשור נושאים של מתח חברתי ופוליטי עם דברים רגשיים פנימיים שלנו כבני אדם. תחושות של להיות אבוד. של דיכוי. ומסרים של להיאחד בחלומות שלך. וגם עניינים דתיים. באמת הרגשנו נוח מאוד בעבודה על האלבום הזה. רצינו שהרגש השולט בו יהיה משהו אמיתי מאוד , אנושי מאוד, לא משהו מטיף שאומר לאנשים מה לעשות ובמה להאמין. וזו משימה מסובכת. אבל אני חושב שעשינו עבודה טובה בעניין הזה.

אתם די ראויים להערכה בעניין הזה של להוציא אלבום קונספט ב-2010. הרי אלבומי קונספט היו גדולים בסבנטיז. היום, אמנים רבים בסדר הגודל שלכם רק רוצים להוציא להיטי רינגטון מסחריים של שלוש דקות. אתם להקה גדולה ויש לכם הרבה מה להפסיד. צריך ביצים בשביל זה, לא?

כן.תראה, יש לנו הרבה מעריצים ויש לנו קהל מאוד מגוון. יש הרבה קבוצות בתוך הקהל שלנו. חלק מהילדים אוהבים את החומר של הניו מטאל, חלק אוהבים רק את האספקט של ההיפ הופ. יש כאלה שאוהבים את הבלדות והלהיטים. יש כאלה שאוהבים את האלבום ההוא ושונאים את ההוא. יש כל מיני ויכוחים בינם לבין עצמם. במיוחד עם האלבום החדש. הם מאוד חלוקי דיעות בקשר אליו. בעיקרון זה ככה: "אני אוהב את האלבום החדש. זה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם!" או "אני שונא את האלבום הזה. פאק יו!. אני לא רוצה לשמוע את לינקין פארק יותר אף פעם". ושם, במקום הזה, כן, צריך ביצים. להבין שלא כולם הולכים לאהוב את זה. מצד שני, יש כאלה שמאוד הולכים לאהוב את זה, דווקא בגלל שזה לא מה שהם ציפו לו. והם מגלים שזה באמת אלבום נהדר. בכל מקרה, אני חושב שזה האלבום הכי אמנותי שלנו. הכי מתוחכם מבחינת הסאונד ומאוד מאתגר למעריצים שלנו – מבחינת סגנון השירים וגם מבחינת הכיוון ההפקתי שאליו הלכנו.

הביקורות והתגובות לאלבום בעיתונות האמריקאית היו ממש קוטביות. היו מבקרים שכתבו שזו יצירת מופת, והיו כאלה שקטלו בלי רחמים. אתה בכלל קורא ביקורות? מתייחס למה שכותבים?

אתה יודע, האמת היא שיותר נקטלנו על ידי המעריצים שלנו. המעריצים שלנו הם המבקרים הכי קשוחים שיש. יות רקשוחים ממבקרי המוסיקה המקצועיים שלפחות ממה שאני קראתי, או בחרתי לקרוא, כתבו בסך הכל ביקורות חיוביות על האלבום. אתה יודע, קיבלתי לפני כמה ימים מייל מבחורה צעירה, מעריצה מושבעת של לינקין פארק, שכתבה לי "מה שכל כך Cool אצלכם זה שאתם יכולים לכתוב אלבום גרוע – והמעריצים שלכם עדיין אוהבים אתכם!"

אולי זה הסוד

בדיוק. אם לא אהבתם את האלבום הזה או ההוא, תבואו להופעה. אנחנו בטח ננגן שם שירים שאתם אוהבים. אז גם אם לא אהבתם משהו, תודה שבאתם להופעה ושאתם הולכים איתנו את הדרך הזו. בכל מקרה,אתה יודע, אני טיפחתי כבר מתחילת הדרך את גישת ה- I Don't Give A Shit . כי לאורך כל הקיירה שלנו, קיבלנו לא מעט פידבק שלילי מהתקשורת והביקורת. הרבה יותר מאשר פידבקים חיוביים. היחידים שתמיד נתנו לנו פידבק חיובי הם המעריצים השרופים.כי לינקין פארק אף פעם לא היתה להקה ממוצעת. זה או "אני אוהב אתכם,הולך אחריכם באש ובמים", או "נו, כן, שמעתי כמה שירים שלכם. You Suck!". זה תמיד היה או אהבה או שנאה – וזה הכין אותנו להתמודד עם כל מה שקורה בקריירה שלנו.

 

 

נחזור רגע למוסיקה עצמה. זו הפעם השנייה שאתם עובדים עם ריק רובין. הבן אדם נחשב לאגדה חיה, למפיק מיתולוגי וגם לטיפוס אקסצנטרי עם שיטות עבודה לא שגרתיות. מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה איתו?

ריק? ריק הוא מפיק מצויין עבורנו. יש גם את מייק (שינודה, הסולם השני בלהקה, ס59). ואני חושב שהרבה אנשים… בגלל שריק הוא דמות כל כך ידועה ולמעשה מגלם בתוכו את הרוק המודרני העכשווי יותר מכל מפיק שחי היום… אתה יודע… גם מייק הפיק את השירים האלה. למעשה, מייק הוא המפיק היומיומי שלנו. אז העובדה שיש לנו בלהקה אדם כל כך מוכשר כמו מייק שינודה, מפיק מעולה, כותב שירים מצויין, טכנאי סאונד והקלטה מהטובים שראיתי – השילוש בינו ובין ריק הוא פשוט מושלם מבחינתנו. ריק… אני תמיד משווה אותו לקפטן שמנווט ספינה. זה שיושב במשרד, קורא את הדו"חות, נותן הערות ואז שותה את הקפה שלו.

בוא נדבר רגע על מייק שינודה. לפני כמה שנים הוא יצא לפרוייקט הסולו שלו, Fort Minor, שהצליח מסחרית וזכה לביקורות טובות. מה היו התחושות שלך כשמייק לקח פסק זמן מהלהקה והלך לעשות את הפרוייקט?

אני חושב שזה היה אלבום מעולה. אם לא היינו להקה מגובשת, בטח היו אנשים בתוכנו ששהיו מודאגים מזה. אבל היות ואנחנו חברים כל כך טובים ואנשים שמכבדים כל כך זה את זה, לא היתה שום בעיה עם זה. אתה יודע, אנחנו כמו משפחה. ואם מייק רוצה ללכת ולעשות אלבום, אז מייק יכול ללכת ולעשות אלבום. זה לא הפריע לשום דבר שלינקין פארק עשו. כי מייק תמיד היה מחוייב ללהקה, גם אז וגם היום, ב-100 אחוז. גם לי יש הרכב צדדי, Death By Sunrise, ואני מקבל המון עצות טובות ממייק. ובשורה התחתונה אני חושב שכל העניינים האלה עוזרים ללינקין פארק הרבה יותר משהם פוגעים בה.

אתה יכול לנסות ולהיזכר לאיזו מוסיקה הקשבתם בזמן העבודה על האלבום?

קצת קשה להגיד, כי אני בדרך כלל לא מקשיב להרבה מוסיקה בזמן שאני עובד על אלבום. אתה יודע, הטעם שלי השתנה במשך הזמן. דברים שפעם בכלל לא הייתי רוצה לשמוע, פתאום תפסו אותי. כל הלהקות הקלאסיות שבעבר לא ממש אהבתי פתאום התחילו להתנגן אצלי. רולינג סטונס ודברים כאלה. דברים שבעבר לא התחברתי אליהם, פתאום התחלתי להקשיב להם הרבה יותר בתשומת לב. אבל בהחלט היו להקות שלקחנו מהן השראה בזמן העבודה על האלבום החדש. בקטע של "איך אנחנו רוצים להציג את האלבום שלנו". אתה יודע, איך שהאלבום נשמע מבחינת הסאונד, זה אלבום קונספט, כזה שצריך להקשיב לו במלואו. החל בעטיפה, דרך נושאי השירים ועד להקלטות הנאומים שבחרנו לשבץ בין השירים. הכל מונח במקומו ומוגש כסיפור אחד שלם, כשהשלם גדול מסך החלקים שלו. ההשפעה הזו באה מאלבומים גדולים כמו "הצד האפל של הירח" ו"סרג'נט פפר". אלבומים שהם לא ממש סיפוריים, כמו "טומי" של The Who או משהו יותר עדכני, כמו American Idiot של "גרין דיי". הקונספט יותר אבסטרקטי, נמצא יותר באיכויות ובתכונות של השירים, ובצורה שהם מוצגים כשלם אחד.

כשאתה מקשיב להקלטות שלך מתחילת הדרך, מה אתה חושב על השירה שלך? האם משהו השתנה מבחינת היכולת הווקאלית, מבחינת אופן הביצוע של השירים?

זו שאלה מעניינת. כי אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר גדול. זאת אומרת, אני יכול להגיע לתו באופן מדוייק, וכשעאני שומע משהו בראש אני בדרך כלל יכול לבצע את זה. אף פעם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, או משהו כזה. אז אם, נניח, יש תו שהוא מעל "סי" גבוה, אין לי שום מושג בזה, אז אז אני פשוט מגיע אליו. או לפחות קרוב אליו (צוחק, ס59) אני חושב שלמדתי לשיר במשך הזמן, במשך השנים. אני חושב שזמרים כמו… אתה יודע, רוברט פלאנט, או דייב גאהאן, או כריס קורנל, או מוריסי, או רוברט סמית', אלה זמרים פאקינג גדולים. אתה מבין? כשגדלתי ניסיתי לשיר כמו החבר'ה האלה ו… אני לא חושב שאני נשמע אפילו קרוב אליהם. אבל זה ממלא אותי אושר ברמות עמוקות שאנשים אוהבים לשמוע אותי שר. אז, אתה יודע, זה גורם לי לחשוב שכנראה אני בכל זאת עושה משהו כמו שצריך.

ומה תשירו בהופעה אצלנו?  יש סט ליסט מוכן, או שהכל משתנה בכל ערב?

בעיקרון יש לנו סט ליסט, כי זה סיבוב ההופעות הראשון שאנחנו עושים מזה כמה שנים, אז אנחנו צריכים להיכנס לתחושה הזאת של להופיע טוב ולעשות שוב דברים שלא עשינו כבר כמה זמן. אבל, בדיוק עכשיו התחלנו התחלנו לשנות דברים בסט ליסט, ככה שיכול הליות שנוסיף כמה דברים בהופעה אצלכם. למען האמת, אני די בטוח שאם הייתי נותן לך עכשיו את רשימת השירים המתוכננת, היא לא היתה דומה למה שנבצע בהופעה בסופו של דבראבל אני יכול להגיד לך שאנחנו מנגנים הרבה שירים מ-Hybrid Theory, הרבה מ-Meteora ומ-Minutes To Midnight וגם חלק גדול מהאלבום החדש. אז, מי שאוהב את האלבום החדש יקבל קטעים ממנו בהופעה בפעם הראשונה, ומי שמתחבר יותר לקטעים הישנים, גם בטוח שלא ייצא מאוכזב.

תודה רבה.שתהיה הופעה מוצלחת. נתראה בתל אביב. תיהנו בישראל!

בטח. אני יודע שנהנה. להתראות, מאן!

 

 

 

העץ הנדיב: 30 שנה ל-The Joshua Tree של U2

(פורסם גם בעכבר העיר)

העץ

Yucca Brevifolia. זה השם הלטיני שלו. אגדה מורמונית מספרת כי המתיישבים הראשונים באמריקה קראו לעץ "הצמח המתפלל", משום שענפיו הזכירו להם את יהושע בן-נון, המראה לעם ישראל את הדרך המובילה לארץ המובטחת. מה יותר מתאים למי שהאמונה הדתית מרכיבה חלק גדול מזהותו האישית והאמנותית, מלבחור את השם "עץ יהושע" לכותרת האלבום המונומנטלי והמכריע ביותר בקריירה של להקתו. ומה הפלא שאותו אלבום מכונן, שיצא לעולם לפני שלושים שנים ושלושה חודשים, עמוס לעייפה בדימויים יודו-נוצריים. "שירי מדבר" ו"שתי האמריקות" היו, אגב, שתי האופציות שלא נבחרו. העץ האיקוני הופיע על העטיפה האחורית של התקליט, כשהפרונט הציג את ארבעת חברי U2 ב"נקודת זבריצקי" ב-Death Valley בקליפורניה, איזור שספוג גם הוא במיתוסים של אמריקנה, מהבהלה לזהב ועד לסרט הניאו-היפי של מיכאלאנג'לו אנטוניוני מ-1970. במשך 20 דקות, בכפור מקפיא עצמות, על כביש 190 במדבר מוהאבי, תיקתק הצלם אנטון קורבין כמה תמונות של הלהקה ליד העץ המיוחד שמצא, לפני שכולם מיהרו חזרה, לרכב רועדים מקור. והשאר היסטוריה.

 אמריקה

שילוב של אסון חקלאי כבד, מצב כלכלי נואש ורמת מיסוי אבסורדית הביאו לכך שמן המחצית השנייה של המאה ה-19 היגרו מיליוני אירים אל חופי צפון-מזרח ארצות הברית או אל קנדה (שכונתה אז "צפון אמריקה הבריטית"). רבים מהם נספו בדרך, במה שנקרא "ספינות ארון מתים" ורובם התקבלו על ידי המקומיים בחשדנות על רקע דתי. עם השנים החלה הקהילה האירית לשגשג, במיוחד בבוסטון ובניו יורק, אבל הזכרונות המרים וטראומת נטישת המולדת עדיין נטועים בזיכרון הקולקטיבי של אמריקאים רבים ממוצא אירי. The Joshua Tree מספק קצות חוט לא מעטים ליחס האמביוולנטי של האירים לאמריקה. שילוב של היקסמות, התפעמות ותקווה מול תמיהה, חרדה ותיעוב. אפשרויות בלתי מוגבלות לפיתוח אישי אל מול דיכוי ממסדי וזרמי רוע תת-קרקעיים, עולם חדש, מתוחכם ומבטיח ולצידו מיתוסים אפלים הכרוכים במוות, אלימות, גזענות וכיבוש כוחני. אם בוחנים מקרוב את הקריירה של U2 ובעיקר את התנהלותו של בונו החל מתקופת The Joshua Tree, ניכר כי הרצון להשתייך לאומה הגדולה גובר על הדחייה ממנה. החל מאותה תקופה, בונו החל לצוות את עצמו, ולעתים גם את להקתו, לכל אייקון אמריקאי שהיה מוכן לכך. אם האלבום הקודם, The Unforgettable Fire, כלל הומאז' למרטין לות'ר קינג, הרי שהאלבום שאחרי The Joshua Tree יכלול שיר המוקדש לבילי הולידיי ודואטים עם בי.בי קינג ובוב דילן. הלהקה תרמה גם לאלבומו של רובי רוברטסון, איש The Band, עוד להקה של אאוטסיידרים שהאמריקנה לא היתה זרה לה כלל וכלל. בהמשך ישתף בונו פעולה, ען הלהקה או כסולן, גם עם ווילי נלסון, ג'וני קאש, רוי אורביסון, טינה טרנר ופרנק סינטרה. מוסיקת הבלוז, הג'אז והגוספל ששמעו חברי U2 באוטובוס במהלך סיבוב ההופעות שהסתיים לפני הכניסה להקלטות The Joshua Tree ואלבומים אמריקאיים שהמפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה סיפקו להאזנה, כל אלה השפיעו על U2 וחלחלו עמוק לטקסטים שכתב בונו לאלבום שהלך וקרם גידים החל מסוף 1985.

אלוהים

בדיחה אירית עתיקה הולכת בערך כך: "מה ההבדל בין אלבוהים ובונו? אלוהים לא מסתובב בדבלין ואומר לאנשים שהוא בונו"

כמו מוסיקאי אירי בולט אחר – ואן מוריסון, גם בונו כתב שירים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים: אהבה בין גבר לאישה או, לחילופין, בין אדם לאלוהיו. השיא הגיע ב- I still haven't found what I'm looking for" עם ציטוט ישיר מתוך האיגרת הראשונה אל הקורינתיים מהברית החדשה ומקהלת הגוספל של הארלם ברקע, מה שמשלים היטב את ההתחבטויות התיאולוגיות של בונו בסוגיות של גאולה מול חיפוש מתמיד, של גיהנום וקץ הימים המתקרב אל מול שיחרור עצמי וחופש מוחלט. יש שיטענו כי בהמשך הקריירה בונו (המחזיק בתואר "אביר האימפריה הבריטית", בל נשכח) לא הסתפק רק בלכתוב על האל, אלא ניסה ממש להתקרב למעמדו, אם מתוך אמונה יוקדת בכוחו לשנות עולם ואם כתוצאה של אגו בלתי נשלט ורצון להיות הרבה מעבר לסתם-עוד-כוכב-רוק-מגה-פופולרי. ההסתופות העתידית שלו בצילם של מנהיגים דוגמת הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, דזמונד טוטו, ברק אובמה ושמעון פרס, סיפקה תחמושת רבה למבקרים ולציניקנים שבוודאי נהנו לחזור שוב ושוב על ההלצה שלעיל. ואם ב-2014 זכה בונו לנאצות אחרי שחברת אפל (עוד מותג עם תסביך אלוהות קליל) דחפה לחצי מיליארד משתמשים, באופן חד צדדי, אלבום חדש של U2 ישירות למכשיר האייפון שלהם, הרי שב-1987 ענייני האמונה וכל טווח הרגשות שכרוך בה, עדיין תידלקו את היצירה של U2 לנסיעה בכיוונים האמנותיים הנכונים.

 

 

הסאונד

בפני בריאן אינו ודניאל לנואה, שני מפיקי-העל שנשכרו, בפעם השנייה ברציפות, להפיק את האלבום, עמדה משימה לא פשוטה: איך לגרום לאוסף של צלילים ומילים להפוך לחווייה מוחשית, לסמן מקום, ליצור אווירה שתריץ אימג'ים ספציפיים במוחו של המאזין. מסתבר שהבחירה היתה מושלמת. גם לנואה, עם גיטרות הסלייד האיטיות ותחושת המרחבים האינסופיים שבהפקותיו וגם אינו, האיש שחתום על המצאת האמביינט, גיבשו, בתהליך אורך, מתיש ולעתים מתסכל, את העולם הצלילי הייחודי של The Joshua Tree. אבל הם לא היו יכולים לעשות את זה בלי הכוכב האמיתי של האלבום. ב-The Joshua Tree, המשיך The Edge לפתח את טכניקות הגיטרה שהחלו כבר בתחילת שנות ה-80' ושיכלל אותן לכדי סגנון אישי מזוהה ומשפיע. פירוקי אקורדים רוויי אפקט         Delay ו-Reverb צובעים את השירים בגוון היו-טואי הרשום בפטנט, זה שהפך לאבן דרך (ואחר כך לקלישאה). נגיעות גיטרה אקוסטית משלימות את מפת הדרכים האמריקאית שמשרטט האלבום ולאורך כל הדרך, הגיטרה של The Edge היא שמעניקה לשירים נפח, דרייב ועוצמה. על פי עדותו של בונו, The Edge , הפרפקציוניסט המחושב וקר הרוח, הוא האדם היחיד שנשאר שפוי, רגוע ומאוזן גם בסוף מסע החתחתים המפרך של הקלטת האלבום, שהחל כבר בסוף 1985 ונמשך עד ש-The Edge  סגר את המיקס האחרון במו ידיו ושלח את האלבום למאסטרינג וייצור, כאשר כל הצוות מסביבו קורס תחת נטל מנטלי, נפשי וגופני, תוצאה של חודשי עבודה רבים ותובעניים.

 

 

אחרית דבר

ב-9 במרץ 1987 יצא האלבום לחנויות. לא פחות מחמישה סינגלים שוחררו במהלך השנה שלאחר שחרורו לאוויר העולם. כמה מבקרים בחרו להבליט את הטקסטיםמעט- הקלישאיים של בונו או את אופיו האפל והמדכא של האלבום, אבל רובם הסכימו שמדובר באבן דרך. גם בקריירה של U2 וגם בתולדות הרוק בכלל. "חבוקים בזרועותיה של אמריקה, U2 הפיקו אלבום חדש ומרהיב" נכתב ב"אינדיפנדנט" הבריטי, ה"שיקגו סאן-טיימס" טען: "זוהי השנה שבה יעברו U2 הרבה מעבר למעמד של כוכבי רוק. הם ייהפכו לתופעה תרבותית". מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" הגדיל לעשות וכינה את U2: "הלהקה שהיא היום מה שהרולינג סטונס הפסיקו להיות לפני שנים". אפילו ה-NME, מגזין הרוק המוערך שלא חסך את שבטו מהלהקה במשך השנים, שיבח: "The Joshua Tree  הוא אלבום טוב יותר, אמיץ יותר, מכל אלבום שייצא בשנת 1987". אבל, הקהל הרחב לא היה צריך לקרוא את הביקורות, הוא נהר לחנויות והפך את האלבום לאחד מאלבומי הרוק המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של 25 מיליון עותקים והגעה למקומות הראשונים במצעדי האלבומים בכל העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה ועד לגרמניה, הולנד, צרפת ומדינות רבות אחרות ברחבי הגלובוס. כיאה לכובשים גלובליים, U2 פצחו בסיבוב הופעות עולמי, שנמשך שמונה חודשים והקיף את ארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, כשהוא מסתיים, אחרי יותר מ-100 קונצרטים, בשלושה ערבים רצופים באיצטדיון מורומבי בסאו פאולו בברזיל, בעל קיבולת של 77,000 מקומות ישיבה. לו ריד, סטיבי ריי ווהן, בי.בי. קינג, יו.בי 40, הפוגס, הווטרבויז ואחרים שימשו כמופעי חימום. 3 מיליון אנשים ראו את U2 על הבמה באותה שנה. 40 מיליון דולר נכנסו לקופה. לפחות במהלך רוב שנת 1987, לבונו היה סוף סוף תירוץ טוב להרגיש קצת כמו אלוהים.

שישה אלבומים וחמישה סיבובי הופעות לאחר מכן, בשנת 2007, יצאה מהדורת 20 שנה חגיגית ל-The Joshua Tree. ולפני חודש, במלאת 30 לאלבום, יצאה קופסה הכוללת 4 דיסקים, כולל הגרסה המקורית של The Joshua Tree, גרסת רמיקס לכל האלבום, תיעוד של הופעה חיה מ-1987 ממדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הקלטות נדירות ושירים שלא נכנסו לאלבום וספר בן 84 עמודים, בכריכה קשה, כולל צילומים שלא פורסמו מעולם. כן, כמו שכבר הבנתם, גרנדיוזיות היא לא דבר שמפחיד את בונו וחבריו. שום דבר לא פומפוזי מדי בשבילו. אבל לפחות במהלך כמה חודשים בשנת 1987 ואחריה, השאפתנות הבלתי נגמרת, היומרנות העצומה והשאיפה ליצור מאסטרפיס טרנסנדנטלי, איכותי מחד, פופוליסטי ופופולרי מאידך, הביאה אלינו את אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק ונטעה בלב שדה הרוק הצחיח של שנות השמונים, עץ מוזר ומיוחד שנשאר רענן, כזה שכיף לטפס עליו שוב ושוב, גם שלושה עשורים אחרי.

 

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה

בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%991

פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%992

וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted  ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%993

בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.

%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%994

בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.

בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה

 

 

החמצן של המדינה

ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.

 

האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.

 

לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.