צלילה חוזרת – Travis Barker – Give The Drummer Some / ביקורת אלבום
פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מאי 2011
טראביס בארקר – Give The Drummer Some
Interscope/הליקון
למרות שלל הבדיחות שמתרוצצות עליהם מאחורי הקלעים של הברנז'ה המוסיקלית, לפעמים דווקא מתופפים הם הרוח החיה והדמות הבולטת בהרכב של הלהקה. האם אפשר בכלל לתאר את The Who בלי הטירוף של קית' מון? את לד זפלין בלי המהלומות האדירות של ג'ון בונהאם או את פוליס בלי המקצבים הייחודיים של סטיוארט קופלנד? וכמו קופלנד, שיצא, לאחר קריירת הרוק שלו, לחקור את המקצבים האפריקאיים באלבומי הסולו שלו, גם נהגו גם מיקי הארט (גרייטפול דד), מיק פליטווד (פליטווד מק), ביל ברופורד (קינג קרימזון) ומחזיקי מקלות אחרים, שחיפשו אתגרים מוסיקליים רעננים מחוץ לפורמט המגביל של שיר רוק עם גיטרה-באס-תופים. אבל כל אלה הם כבר אולד-טיימרס עם קריירות מוכחות, אלבומי פלטינה וגראמי'ז על המדף. הילד החדש בשכונה הוא טראביס בארקר, מי שהרביץ בעורות עם Blink 182, הרכב ה Pאנק-פופ הקליפורני המצליח ששרף את מצעדי היבשת הגדולה בסוף הניינטיז ותחילת המילניום.
כמו מיליוני ילדים לבנים בגילו, גם טראביס בארקר גדל על תערובת של Pאנק, רוק והיפ הופ, השפעות שמתבטאות יפה באלבום הסולו הראשון שלו. הקונספט כאן פשוט ואפקטיבי למדי: מיטב הראפרים העכשוויים זורמים על ביטים של היפ הופ שמבוססים על התיפוף החי של בארקר, עם תיבול של גיטרות חשמליות והוקים קליטים להקלת העיכול. מבט ברשימת הקרדיטים באלבום מוכיח שלבארקר יש קשרים מצויינים בתעשייה, חשבון עו"ש תפוח או את שני הדברים גם יחד. הופעות אורח של ליל' וויין, סנופ דוג, ריק רוס, בסטא ריימס, קיד קאדי, חברים מהוו טאנג קלאן ורבים אחרים, הופכים את האלבום לאטרקטיבי ביותר עבור ילדי ההיפ הופ ופוזת הרוקר המקועקע והפרוע תלכוד בוודאי את צבא נערי הPאנק-פופ ורוק הגיטרות. מה שמפתיע הוא שהאלבום, למרות הקאסט רחב היריעה, זורם יפה כמוצר גוד-טיים איכותי, שלא מבייש את יוצרו. אל תחפשו כאן מחאה חברתית, התחבטויות Emo, ניתוחים סוציו-פוליטיים או וידויים מרגשים (פרט לטרק המצוין של הסופרגרופ Slaughtahouse). בארקר בא להכות בתוף, לנפק ביטים בומבסטיים לראפרים ולהעצים את הפרסונה שלו של אחד ששולט היטב בשני העולמות. במשך רוב האלבום זה מצליח לו, וגם אם לא ייכנס לליגת-העל של ג'ון בונהאם, דייב גרוהל או ניל פירט, לפחות יוכל לכבוש את מקומו כפיל קולינס של ההיפ הופ: מתופף מוכשר, שגם בלי להקה מצליחה מאחוריו יודע לפצח את הקוד הפופי של הפלייליסטים ומצעדי המכירות.
אריקה באדו, קרייג דייויד: ביקורות אלבומים ממנהרת הזמן
אריקה באדו – New Amerykah Part 2
Universal Motown/הליקון
קרייג דייויד – Signed Sealed Delivered
Universal/הליקון
ישראלים רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, זוכרים את הופעתה של אריקה באדו כאן לפני קצת יותר משנתיים, כאחד האירועים המוסיקליים המרגשים והמדהימים של השנים האחרונות. קשירת תארים כמו "מכשפת", "מהפנטת", "מדהימה", "קורנת" לגברת באדו היא בהחלט לא עניין נדיר. מצד שני, יש אנשים שלא ממש קולטים את התדרים עליהם משדרת הגברת, כולל בלוגרים ציניים במיוחד שלא קונים את הסטייל הרוחני ההזוי והפילוסופי שהיא משדרת. בכל מקרה, כולם מסכימים שבאדו היא מהכשרונות היחודיים ביותר שנתגלו במוסיקה השחורה בעשרים השנים האחרונות. העובדה שבאדו עושה דברים בדרכה שלה, מבלי להתפשר או להיכנע לאופנות, מבלי לרכב על טרנדים כובשי מצעדים ומבלי להתחנף לאיש, ראויה להערכה מרובה. האלבום החדש, המשך ל-New Amerykah Part 1, שיצא ב-2008, לא משגר את באדו לפלנטות חדשות, רק מרחיב ומעמיק את מסעה בין הפלנטות היצירתיות שביניהן היא מרחפת ממילא.
על גבי ביטים ממוסטלים מתוצרת השותפים הקבועים (מאדליב, ג'יימס פויזר, קארים ריגינס, ג'יי דילה המנוח ובאדו עצמה), ממשיכה באדו להגג על חיים, מוות, אהבה, פוליטיקה, לשרטט תמונות של מצב העולם, הן החיצוני שמסביבה כאישה אמריקאית שחורה והן הפנימי, זה שבתוך ראשה כאדם, כאמן, כיצור שמיימי המחובר למקורות ספיריטואליים בני אלפי שנים. ואם לפעמים זה מתקרב להיות כבד או אניגמטי מדי, באדו יודעת מתי לזרוק עצם היפ הופית למאזינים ולהנחית אותנו חזרה מהגלקסיות והפירמידות אל הרחובות האורבניים של דאלאס או ברוקלין. ועם טרק סיום בן שלושה חלקים, באורך של כמעט עשר וחצי דקות, באדו מוכיחה שאומץ האמנותי, אינטגריטי ושימת זין כללית על הקונבנציות המגבילות של הז'אנר עדיין מאפיינים אותה ובגדול.
קרייג דייויד, הבחורצ'יק האנגלי שפרץ לתודה לא הרבה אחרי באדו, בסוף שנות התשעים, נמצא, למרבה הצער, ברגרסיה אמנותית מדאיגה, שספק אם יצליח להתאושש ממנה. מי שהיה השם הרענן ביותר באר אנ' בי של תחילת המילניום, לא מצליח כבר זמן רב לשחזר את להיטי הגראז' החלקלקים והממכרים של תחילת הקריירה ולכן בחר באלבום החדש, את מפלטו של האמן חסר היצירתיות- אלבום הקאברים. אז נכון, אמנים כמו ניק קייב, טורי איימוס ופיטר גבריאל גם "חטאו" באלבומים שכולם גרסאות כיסוי, אבל הפנייה של דייויד לפתרון הקל הזה בגיל כל כך צעיר ובשלב לא מספיק מתקדם של הקריירה, בגיל 29 ואחרי ארבעה אלבומים בסך הכל, מצביעה על יובש יצירתי ומחסור ברעיונות חדשים. ולא מדובר בסתם קאברים: קרייג החליט לבצע את שירי הסול הקלאסיים ביותר בכל הזמנים, בחירה שמאלצת אותו להתמודד מול ביצועים דפיניטיביים של ענקים כמרווין גיי, אוטיס רדינג, אל גרין וסטיבי וונדר. אז נכון, לדייויס יש טנור נעים ואלסטי ויכולת קולית מרשימה, אבל חוסר ההשראה והאמירה והעובדה כי שום סיכון לא נלקח כאן, הופכת את האלבום למסיבת קריוקי מהוקצעת אך משמימה ובעיקר- חסרת אמירה.
כשזמרים דוגמת מייקל מקדונלד או ארון נוויל – אפילו רוד סטיוארט – ביצעו קלאסיקות סול באלבומיהם, הם הזריקו ניואנסים אישיים, תמימות נוסטלגית וניסיון חיים עשיר לתוך השירים המוכרים וטענו אותם בסאבטקסט מעניין. דייויד, לעומתם, נשמע כמי שבא לאולפן לעבוד, להוריד טייק מושלם וללכת הביתה. ככה, ידידי הצעיר לא בונים גראז'. אולי כדאי שדייויד יקשיב קצת לאריקה באדו, שאולי מבוגרת ממנו ב-10 שנים מבחינה כרונולוגית, אבל מבחינה אמנותית נמצאת שנות אור לפניו.
רסלינג עם פאנקיסטים
"רעשים בלתי ידועים" – פאנק, פוסט פאנק וניו ווייב
הוצאת רסלינג, 260 עמ', עורך: ארי קטורזה. שנת הוצאה: 2020.
למדף ההולך ומתמלא לאיטו של ספרי מוסיקה בעברית נוסף השבוע כותר חדש ומרתק, "רעשים בלתי ידועים", אוסף מאמרים שעוסק באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית: התפר בין אמצע שנות ה-70' לתחילת שנות השמונים, עת הפאנק, הפוסט פאנק והניו ווייב הרימו ראש, הן ברחובות לונדון ובמועדוני מנצ'סטר והן בדאון טאון ניו יורק, עם שלל הרכבים פורצי דרך שכמו יצרו ז'אנרים חדשים יש מאין. מהפאנק המתריס של הסקס פיסטולס והראמונס, דרך התחכום האינטלקטואלי של טלוויז'ן, הפואטיקה החשמלית של פאטי סמית' והסאונד האפל של ג'וי דיוויז'ן ו-The Fall ועד לשילוב בין פאנק, פופ, דיסקו ומוסיקת עולם דוגמת טוקינג הדס, טום טום קלאב, גאנג אוף פור ובלונדי, אם להזכיר רק חלק מהשמות שפעלו משני צידי האטלנטי בתקופה המדוברת.
נצטט מתיאור הספר באתר חנות הספרים המגדלור. (גילוי נאות: כותב שורות אלו תרם מאמר משלו לספר)
"רעשים בלתי ידועים": קובץ מרתק של מאמרים מזוויות שונות על מוזיקת הפאנק לגווניה, קטעי זיכרונות ביוגרפיים ומסות עיתונאיות, המאירים יחדיו צדדים חבויים וחשובים של אחת התקופות החשובות והעשירות בתולדות המוזיקה הפופולרית.
המוזיקה הפופולרית חוותה הלם במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה העשרים עם הופעת הפאנק – ז'אנר מוזיקלי שהציג חזון עגמומי, ציני, אירוני וביקורתי חסר תקדים ביחס לתרבות השלטת ולמשמעות החיים. הפוסט-פאנק והניו-ווייב, ז'אנרים מוזיקליים שהופיעו עם דעיכתו של הפאנק, המשיכו את הלך הרוח הביקורתי, אבל חרגו מהאסתטיקה הפאנקיסטית של גיטרות-בס-תופים אל עולם שכולו חדשנות טכנולוגית ושילובים של רגישויות מודרניות ופוסטמודרניות.
את הספר ערך ד"ר ארי קטורזה, מוזיקאי, מורה, היסטוריון וחוקר תרבות ומשתתפים בו פרופ' נפתלי וגנר, ד"ר ארנון פלטי, ד"ר יצחק בנימיני, ד"ר דיויד גרייבס, אדם יודפת, מרב קטורזה, עמיחי שלו, דותן בלייס וחן רותם (סגול 59). ניתן להשיג אותו בכל חנויות הספרים וכן באתר של הוצאת רסלינג. קריאה נעימה!
תמונה אחת שווה: סטנלי קלארק בישראל
חלוץ הג'אז והפיוז'ן, הבסיסט האגדי סטנלי קלארק וההרכב המעולה שלו הופיעו ב'רדינג 3' בנמל תל אביב, ב-1 ביולי 2019. הנה כמה תמונות מההופעה המצויינת הזו. צילם בכישרון רב: אמנון אייכלברג.
כאן אפשר למצוא את הראיון הבלעדי שהעניק סטנלי קלארק ל"59 מילים"
צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון
פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012
סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends
Cleopatra Records, 2012
"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"
סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.
בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.
הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:
תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983
והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :
וינילים לדבילים – The Knack ("הפטנט")
"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:
לא מעמידים פנים
הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017
אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.
כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.
כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים. הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.
בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.
ילדי הפלא של הסול והראפ
המפיק האמריקאי המצויין Amerigo Gazaway מתמחה בהפקת אלבומים המפגישים, בטכניקת ה-Mashup, אמנים שונים לסשנים דמיוניים, כאשר אמן אחד מספק את הרקע המוסיקלי והשני את הטרקים הווקאליים. בניגוד ללא מעט פרוייקטים חפיפיים וחצי-אפויים, אלה של Gazaway תמיד נשמעים מושקעים, קריאיטיביים ואמינים ומסבים הנאה רבה. אחרי שחיבר בין איש הפ'אנק הניגרי פלה קוטי לדה לה סול (Fela Soul), בין מרווין גיי לראפר מוס דף/יאסין ביי (Yasiin Gaye) ובין הבלוז של בי.בי קינג לגנגסטא-ראפ הטקסני של UGK, בפרוייקט The Trill Is Gone, שיחרר החודש המפיק היצירתי אלבום חדש: A Common Wonder, הממזג במומחיות את המוסיקה של סטיבי וונדר האחד והיחיד ואת החרוזים מעוררי ההשראה של Common, הראפר המוערך משיקגו. התוצאה, כרגיל, משובחת ומומלצת. הפרוייקט ניתן כאן להורדה חופשית. תיהנו!
מנצ'סטר C.T – ביקורת הופעה: The Fall בתל אביב
פורסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין
The Fall – הוואנה קלאב, תל אביב 2.3.2016
מועדון סלסה וריקודים לטיניים, עם פרקט מצוחצח, מעוטר בפוסטרים של יפהפיות מולטיות עם סיגר ביד, עם אלכוהול במחירים מטורפים, מתחת לבניין משרדים חסר אופי, בקצה סמטה אנונימית בתל אביב. רק הפול יכולים להופיע במקום כזה ולצאת מזה בשלום.
תשע בערב. קהל מתחיל להתאסף בחוץ. הרבה חולצות שחורות. הרבה גברים קרחים בני ארבעים פלוס. למעשה, 90 אחוז גברים. חולצות שחורות עם הדפסים של סוואנס. חולצות שחורות עם הדפסים של פבליק אימג' לימיטד. גם של הספארקס. גם של פיית נו מור. גם של דה פול. מפגשי מחזור של חברים בפורומים אינטרנטיים של מוסיקה אלטרנטיבית, מודל תחילת שנות האלפיים. מוסיקאים, שדרני ועיתונאי מוסיקה פעילים או בדימוס. "און אנד דה אופ'ס", הרכב רוקאבילי חמוד, נותן חימום קצר. אחריו וי.ג'יי מוכשר שחותך, מערבל וקוצץ את המודי בלוז, אלביס, בואי וברברה סטרייסנד לבלילה מטורפת וקקופונית על המסך הענק שמאחורי הבמה. חימום מושלם למה שעומד להתרחש עוד מעט.
ברבע לאחת עשרה, מארק אי.סמית' עולה לבמה עם שלושת הנגנים שלו והשואו מתחיל. סמית' נראה בהתחלה כמו ג'נטלמן אנגלי מבוסם קמעא, ששכח משהו ולא זוכר איפה הוא השאיר אותו. אבל אסור לטעות: הוא מנהיג את הלהקה ביד ברזל, כמו שהוא עושה כבר כמעט 40 שנה. הנגינה פנטסטית. מהודקת כמו חוסם עורקים על זרועו של מתאבק סומו ג'אנקי וחדה כמו חרב סמוראים חדשה. סמית' מרחף מעל כל העניין בנונשלנטיות ספק משועשעת, ספק רצינית, על הספקטרום שבין אפאטיות טוטאלית להתרסה ילדותית. אין פה "הלו תל אביב", אין "תודה רבה", אין נסיונות לקשקש בעברית או בכלל לדבר בין השירים. כאן זו הופעה של הפול וסמית' מפריד את הגברים מהילדים כבר על ההתחלה, עם המילים שאי אפשר לפענח והריפים שאי אפשר להוציא מהראש. כל מיני שירים מכל מיני תקופות, עם דגש חזק על השנים האחרונות, על האלבום שיצא לפני שנה והאי.פי שיצא לפני שבועיים. אבל מה זה חשוב? הכל הרי יצירה אחת גדולה, הכל בא ממקור אחד, הכל פוגע באותו מקום ובאותה צורה. אין להיטים. אין אף לא אחד מהקאברים הידועים. לא "ויקטוריה". לא "מיסטר פרמסיסט", לא "לוסט אין מיוזיק". ככה סמית' עובד ולא שואלים שאלות, אלא רק מחבקים את מה שניתן לנו. הקהל מפוקס, מעודד, נרגש ולפרקים תמה לנוכח הכאוס המאורגן והטירוף המחושב שסמית' מחולל על הבמה. משחק עם כפתורי המגברים של הנגנים. שר ממיקרופון נוסף שניצב בפינה נידחת של הבמה, מאחורי הלהקה. שר בשני מיקרופונים בבת אחת. זורק לקהל את בקבוקי המים שהצוות הכין לו. זורק לקהל את חבילת הדפים המקומטת בהם הביט באובססיביות בתחילת ההופעה. צובט במפתיע במיתרי הגיטרה של הבסיסט. יוצר פידבקים ורעשים אקראיים ממגבר השירה שמוצב על הבמה, דופק סולואים רנדומליים, רק בעזרת האגודל, על מקלדת "קורג" עתיקה. וההיילייט: מעביר את המיקרופון לבחורה בקהל, ששרה איתו דואט ספונטני במשך כעשר דקות. בקיצור, אושר גדול. כל מה שאפשר לצפות מהופעה מעולה של הפול. האם הוא שיכור או רק משחק אותה? האם הוא רציני ומחוייב לאמנות שלו באופן טוטאלי או ממחזר את אותו שטיק מנייריסטי שפרסם אותו לפני שנים, בתקופה שהקלאש והפיסטולס עוד היו השמות החמים בסצינה? האם הפרובוקציות מתוכננות למשעי או שאלה אלתורים של הרגע? כל עוד יצאת מהופעה של דה פול ואתה ממשיך לשאול את השאלות האלו, סימן שסמית' עדיין עושה את העבודה כמו שצריך.
ראיתי את הפול לפני 25 שנה. באנגליה. מאז, כל העולם השתנה, כולל עולם המוסיקה. כל הנגנים שהיו אז חברים בלהקה, כבר נמצאים מזמן בעמקי סל המיחזור של הפוסט-פאנק. חלקם כתבו ספרי זכרונות על כמה נוראי היה להיות חבר בפול. עם רובם סמית' כבר סגר חשבונות, בראיונות, במילות שירים ובספר האוטוביוגרפי שפירסם. כי "אם זו סבתא שלך מנגנת בונגוס ואני – זה הפול" אם לצטט את אחד מהמשפטים הידועים שלו. אבל על הבמה המשונה הזאת, הערב בתל אביב, סמית', למרות שתיאורטית היה יכול להיות אבא של כל אחד מהנגנים בלהקה, ממשיך בשלו, עם מוסיקה חסרת גיל, עם אימג' שרק מתחדד עם השנים ועם קטלוג מפואר, אדיר מימדים וקשה לפיצוח, שמאתגר כל הרכב שקורא לעצמו "נסיוני", "אוונגרדי" או "אקספרימנטלי". תמיד שונים, תמיד אותו דבר. כמו לפני 25 שנים. כמו לפני 10 שנים. כמו היום בבוקר. הפול יש רק אחת. וכמה טוב שזכינו לעוד ביקור שלהם בארץ כדי להזכיר לנו את זה.
59wordsמילים 