Tag Archive | פאנק

לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.

מודעות פרסומת

ילדי הפלא של הסול והראפ

המפיק האמריקאי המצויין Amerigo Gazaway מתמחה בהפקת אלבומים המפגישים, בטכניקת ה-Mashup, אמנים שונים לסשנים דמיוניים, כאשר אמן אחד מספק את הרקע המוסיקלי והשני את הטרקים הווקאליים. בניגוד ללא מעט פרוייקטים חפיפיים וחצי-אפויים, אלה של Gazaway תמיד נשמעים מושקעים, קריאיטיביים ואמינים ומסבים הנאה רבה. אחרי שחיבר בין איש הפ'אנק הניגרי פלה קוטי לדה לה סול (Fela Soul), בין מרווין גיי לראפר מוס דף/יאסין ביי (Yasiin Gaye) ובין הבלוז של בי.בי קינג לגנגסטא-ראפ הטקסני של UGK, בפרוייקט The Trill Is Gone, שיחרר החודש המפיק היצירתי אלבום חדש: A Common Wonder, הממזג במומחיות את המוסיקה של סטיבי וונדר האחד והיחיד ואת החרוזים מעוררי ההשראה של Common, הראפר המוערך משיקגו. התוצאה, כרגיל, משובחת ומומלצת. הפרוייקט ניתן כאן להורדה חופשית. תיהנו!

 

 

מנצ'סטר C.T – ביקורת הופעה: The Fall בתל אביב

פורסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

the-fall

The Fall – הוואנה קלאב, תל אביב 2.3.2016

מועדון סלסה וריקודים לטיניים, עם פרקט מצוחצח, מעוטר בפוסטרים של יפהפיות מולטיות עם סיגר ביד, עם אלכוהול במחירים מטורפים, מתחת לבניין משרדים חסר אופי, בקצה סמטה אנונימית בתל אביב. רק הפול יכולים להופיע במקום כזה ולצאת מזה בשלום.

תשע בערב. קהל מתחיל להתאסף בחוץ. הרבה חולצות שחורות. הרבה גברים קרחים בני ארבעים פלוס. למעשה, 90 אחוז גברים. חולצות שחורות עם הדפסים של סוואנס. חולצות שחורות עם הדפסים של פבליק אימג' לימיטד. גם של הספארקס. גם של פיית נו מור. גם של דה פול. מפגשי מחזור של חברים בפורומים אינטרנטיים של  מוסיקה אלטרנטיבית, מודל תחילת שנות האלפיים. מוסיקאים, שדרני ועיתונאי מוסיקה פעילים או בדימוס. "און אנד דה אופ'ס", הרכב רוקאבילי חמוד, נותן חימום קצר. אחריו וי.ג'יי מוכשר שחותך, מערבל וקוצץ את המודי בלוז, אלביס, בואי וברברה סטרייסנד לבלילה מטורפת וקקופונית על המסך הענק שמאחורי הבמה. חימום מושלם למה שעומד להתרחש עוד מעט.

IMG-20160303-WA0001

ברבע לאחת עשרה, מארק אי.סמית' עולה לבמה עם שלושת הנגנים שלו והשואו מתחיל. סמית' נראה בהתחלה כמו ג'נטלמן אנגלי מבוסם קמעא, ששכח משהו ולא זוכר איפה הוא השאיר אותו. אבל אסור לטעות: הוא מנהיג את הלהקה ביד ברזל, כמו שהוא עושה כבר כמעט 40 שנה. הנגינה פנטסטית. מהודקת כמו חוסם עורקים על זרועו של מתאבק סומו ג'אנקי וחדה כמו חרב סמוראים חדשה. סמית' מרחף מעל כל העניין בנונשלנטיות ספק משועשעת, ספק רצינית, על הספקטרום שבין אפאטיות טוטאלית להתרסה ילדותית. אין פה "הלו תל אביב", אין "תודה רבה", אין נסיונות לקשקש בעברית או בכלל לדבר בין השירים. כאן זו הופעה של הפול וסמית' מפריד את הגברים מהילדים כבר על ההתחלה, עם המילים שאי אפשר לפענח והריפים שאי אפשר להוציא מהראש. כל מיני שירים מכל מיני תקופות, עם דגש חזק על השנים האחרונות, על האלבום שיצא לפני שנה והאי.פי שיצא לפני  שבועיים. אבל מה זה חשוב? הכל הרי יצירה אחת גדולה, הכל בא ממקור אחד, הכל פוגע באותו מקום ובאותה צורה. אין להיטים. אין אף לא אחד מהקאברים הידועים. לא "ויקטוריה". לא "מיסטר פרמסיסט", לא "לוסט אין מיוזיק". ככה סמית' עובד ולא שואלים שאלות, אלא רק מחבקים את מה שניתן לנו. הקהל מפוקס, מעודד, נרגש ולפרקים תמה לנוכח הכאוס המאורגן והטירוף המחושב שסמית' מחולל על הבמה. משחק עם כפתורי המגברים של הנגנים. שר ממיקרופון  נוסף שניצב בפינה נידחת של הבמה, מאחורי הלהקה. שר בשני מיקרופונים בבת אחת. זורק לקהל את בקבוקי המים שהצוות הכין לו. זורק לקהל את חבילת הדפים המקומטת בהם הביט באובססיביות בתחילת ההופעה. צובט במפתיע במיתרי הגיטרה של הבסיסט. יוצר פידבקים ורעשים אקראיים ממגבר השירה שמוצב על הבמה, דופק סולואים רנדומליים, רק בעזרת האגודל, על מקלדת "קורג" עתיקה. וההיילייט: מעביר את המיקרופון לבחורה בקהל, ששרה איתו דואט ספונטני במשך כעשר דקות. בקיצור, אושר גדול. כל מה שאפשר לצפות מהופעה מעולה של הפול. האם הוא שיכור או רק משחק אותה? האם הוא רציני ומחוייב לאמנות שלו באופן טוטאלי או ממחזר את אותו שטיק מנייריסטי שפרסם אותו לפני שנים, בתקופה שהקלאש והפיסטולס עוד היו השמות החמים בסצינה? האם הפרובוקציות מתוכננות למשעי או שאלה אלתורים של הרגע? כל עוד יצאת מהופעה של דה פול ואתה ממשיך לשאול את השאלות האלו, סימן שסמית' עדיין עושה את העבודה כמו שצריך.

IMG-20160303-WA0004

ראיתי את הפול לפני 25 שנה. באנגליה. מאז, כל העולם השתנה, כולל עולם המוסיקה. כל הנגנים שהיו אז חברים בלהקה, כבר נמצאים מזמן בעמקי סל המיחזור של הפוסט-פאנק. חלקם כתבו ספרי זכרונות על כמה נוראי היה להיות חבר בפול. עם רובם סמית' כבר סגר חשבונות, בראיונות, במילות שירים ובספר האוטוביוגרפי שפירסם. כי "אם זו סבתא שלך מנגנת בונגוס ואני – זה הפול" אם לצטט את אחד מהמשפטים הידועים שלו. אבל על הבמה המשונה הזאת, הערב בתל אביב, סמית', למרות שתיאורטית היה יכול להיות אבא של כל אחד מהנגנים בלהקה, ממשיך בשלו, עם מוסיקה חסרת גיל, עם אימג' שרק מתחדד עם השנים ועם קטלוג מפואר, אדיר מימדים וקשה לפיצוח, שמאתגר כל הרכב שקורא לעצמו "נסיוני", "אוונגרדי" או "אקספרימנטלי". תמיד שונים, תמיד אותו דבר. כמו לפני 25 שנים. כמו לפני 10 שנים. כמו היום בבוקר. הפול יש רק אחת. וכמה טוב שזכינו לעוד ביקור שלהם בארץ כדי להזכיר לנו את זה.

 

 

וינילים לדבילים: להקת משטרה

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

police

פוליספוליס2

חיפה בניינטי'ז, קוסאמק.

האלבום-חזיתהאלבום-CDהאלבום-גב

לא ביליתי הרבה בחיפה באמצע-סוף שנות התשעים, אבל מקורות מוסמכים למדי מוסרים שהיה די משעמם. מה שכן, כפי שידוע לכל דרדק הלומד את ההיסטוריה של הרוק, מקומות משעממים מפיקים, במקרים רבים, מוסיקה מעניינת. משפילד של פאלפ וארקטיק מאנקיז, דרך ניו ג'רזי של ספרינגסטין ומינסוטה של דילן ועד ליבנה של שבק ס'. ואם חיפה והקריות מתקשרות אצלנו לבנזין, אבטיפוס, נטשה וערן צור, הרי שמתחת לרדאר רחשו להם הרכבים שמעולם לא הצליחו – וגם לא רצו – להיות חלק מהמיינסטרים או מהפלייליסט. אחד מההרכבים האלה הוא חבורת קוסאמק.קום, קולקטיב מוסיקה/וידאו/מולטימדיה/הופעות/הפקות/בלגן, שכל אחד מחבריו הסתתר תחת מספר שמות בדויים ויצר מוסיקה במספר סגנונות מגוון. מבחינת יצירת מוסיקה ביתית, הפצה באינטרנט, מרצ'נדייז, נוכחות אינטרנטית ומתן אפשרות לקהל להוריד תכנים בחינם – קוסאמק הקדימו את זמנם בהרבה ומהרבה בחינות. שתי הדמויות המזוהות ביותר עם הקולקטיב הן עמינדב פייגנבאום, המכונה גם "מנקוש", "אאוטברייק" ועוד ואייל גולדמן, המכונה "פאנק סינטרה" או לאחרונה "מסיקה", כפי שקוראים לו בסדרת הטלוויזיה "החדש של עמרי גורדון". חברים נוספים בקולקטיב היו "דיסקו דייב" (דודי לייבוביץ'), "סם הקוסם", עידן K (עידן קרוצ'י) ושי לדר. הרכבים נוספים שכללו חברים מקוסאמק היו "להקת החארות", "הבני זונות מטייבה", "האחים המלוכלכים" וגם "קרעפלך" ו"הארטיקים" (בתקופה מאוחרת יותר בשנות ה-00') ועוד. בגדול, קוסאמק כקולקטיב פעלה בין השנים 1998-2002 והתפוצצה לגזרים בעקבות תביעה מצד חברת אינטרנט זהב, שחסמה את כתובת ה-I.P של האתר kusemek.com עקב תעלול אינטרנטי יצירתי מדי, שכלל האקינג והפצת תכנים שנויים במחלוקת של קוסאמק לכל מנויי אינטרנט זהב, מה שלטענת החברה הוריד את ערך מניותיה בבורסה מ-$5 ל-10 סנט.

shirt backshirt front

האלבום "מופע הפאנק של עוזי משולם" הוא אחד מהתוצרים הכי מסקרנים וחלוציים של החבורה ואני גאה להעניק אותו כאן להורדה חינם באישור חברי ההרכב. הדיסק הופץ בסופו של דבר ע"י FACT Records הירושלמית (שלאחד מאמניה, הראפר סגול 59 (מכירים?) הפיקו קוסאמק בהמשך את האלבום "איפה טעינו").

עמינדב פייגנבאום מספר על התהליך:

זה היה בתקופה שעבדתי ב"בית מילר" – אולפן הקלטות של עיריית חיפה שנמצא בתוך מקלט על רכס הכרמל. הכניס אותי לעבודה שם חבר – ניר שחף. את גולדמן פגשתי דרך בני אסתרליס (לימים "מורפלקסיס", ח.ר). בדיוק סיימנו להקליט את האלבום של "האחים המלוכלכים" (ביסטי בויז למגזר) עם הלהיט "Don't Worry I'm Shimmi Tavory". הייתי מגיע מדי פעם להקליט בלילה. והפעם אכלנו כולנו בורקס (צומת קרית אתא?). אני וגולדמן דיברנו על ההקלטה ואחד החברים (עידן K או שי לדר) הציע להקליט אלבום פאנק. סיפרתי להם בהתלהבות על הציוד המשוכלל ועל המגברים ומערכת התופים המצויינת. סיימנו לאכול ועלינו לכרמל לאולפן. שם החברים גילו שאין לי מושג איך להפעיל את הציוד (בכל זאת – פעם שניה או שלישית שלי באולפן), שהמגברים לא ממש עובדים ובמערכת תופים אין כמעט מצילות. לכולם היה חיוך ענק על הפנים. זה פאנק אמיתי. כשלאף אחד אין מושג מה הוא עושה או אמור לעשות. גולדמן ישב איתי לכתוב מילים (תמיד עשינו את זה טלפונית, והפעם זה היה בלייב). מדי פעם אחד החברים זרק שורה לחיזוק. אחרי שהתגברנו על התעלולים הטכניים (בעזרתו האדיבה של עידן K) – התחלנו להקליט. אני בעיקר צווחתי (שרתי?) וכולנו התחלפנו מדי פעם בכלים. כתבנו שיר – שרנו אותו. כתבנו שיר וכתבנו אותו. וחוזר חלילה. סה"כ לקח פחות משעה וחצי להקליט. איך אני יודע? כי המקליט הדיגיטלי שהיה באולפן רץ רצוף והיה אפשר להקליט עליו רק 90 דקות. לא ידעתי איך לעשות PAUSE להקלטה. רק STOP. ואם עשית STOP – לקח לו 10 דקות להתאפס על עצמו ולא רצינו לחכות. ברמת העקרון כל אחד ניגן במה שהוא טוב: עמינדב – סמפלר +קול+הווי גולדמן תופים+קול שי לדר בס+קולות רקע עידן K גיטרה+קולות רקע בנוסף עשינו הקלטות השלמה עם "דניאל מהכרמל" – השם המקורי שמור במערכת. המיקס נעשה במקום. רוב הזמן לא מבינים מה אני אומר. אבל זה חלק מהקסם והתרומה שלנו לפאנק הישראלי. את העטיפה עיצב בכישרון רב אייל גולדמן. ד"א – כתוב על העטיפה 500 עותקים. בתכלס צרבתי 50. פוזרו בשני מקומות – בג'אנק וב"אוזן השלישית" חיפה (נמכרו גם עותקים ב"בלאנס" בירושלים, ח.ר). מעולם לא קיבלתי כסף על המכירות שלהם".

גבירותיי ורבותיי, קבל את "מופע הPאנק של עוזי משולם", אלבום כמותו לא שמעתם מעולם – וספק אם תשמעו כמותו בעתיד.

לחצו כאן להורדת האלבום המלא, כולל עטיפה.

בונוס טרק:

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

BIOHAZARD

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

Bobby Hambel

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.

 

 

 

 

 

 

ג'יימס בראון: 3 במאי 1933 – 25 בדצמבר 2006

(הספד שנכתב עבור עיתון "הארץ" בשנת 2006) JB

"הדבר האחד שיכול לפתור את רוב הבעיות שלנו זה לרקוד"

(ג'יימס בראון)

גם אם אינכם חובבי מוזיקה אובססיביים, נברני פיסות וייניל נשכחות או אפרו-אמריקאיים שהתבגרו בצל מלחמת וייטנאם, סביר להניח שג'יימס בראון או מי מהשפעותיו נכחו באיזשהו רגע בפסקול חייכם. גם אם אתם לא מודעים לכך. איזשהו ג'אם של להקת Fאנק שתפסתם במקרה באיזה כוך תל-אביבי, איזה ברייק תופים ששימש כשלד לשיר הפופ שאהבתם באייטיז, צעד ריקוד של הילדה בהופעת סיום של חוג ריקוד "ג'אז", שיר שליווה רגע מפתח בסרט שאהבתם או סתם מישהו בעבודה מזמזם לפתע את הבית מתוך "סקס מאשין" ללא כל התראה מוקדמת. אם לגלוש לרגע לניו ז'ורנליזם טהור: השיר-של-רגע-אחרי-שבירת-הכוס בחתונה שלנו היה "I Feel Good". איזה כיף היה להעלות מדי פעם מאוב הזיכרונות את הרגע בו בקעה צווחת ה"ווואאהו!!!" מהרמקולים ואת ההבעה ההמומה על פני הדודות והסבתות, שנייה לפני שכל גן האירועים התחיל לנענע את התוחעס לצלילי סנדק הנשמה. וגם אם הזוגיות שבעקבות אותה חתונה לא ממש מכרה פלטינה וגן האירועים כבר מזמן נמחק מהמפה לטובת פרוייקט נדל"ן מגלומני, הרי שאותו השיר נשאר יצוק בהיכל התהילה של הזיכרון המוזיקלי המשותף שלנו.

"אני לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע"

(ג'יימס בראון)

ג'יימס בראון היה יותר חשוב מאלביס. אם אלביס לקח את המוזיקה השחורה וארז אותה עבור הקהל הלבן בעטיפה של גוספל-לייט, קאנטרי ורוקאבילי, בראון זיקק את תמצית המוזיקה השחורה והתיז אותה אל הרחוב השחור, עירומה, אגרסיבית, עוצמתית וחצופה. אם הלבנים יצטרפו למסע? זה כבר עניין שלהם. כן, הוא היה שחצן כמו עלי, מיליטנטי כמו מלקולם ובוטה כמו פריור – אבל גם נערץ כמו מרטין לות'ר קינג בעיני אלה שחיפשו גאולה דרך אקורד הגיטרה המדוייק, זיכוך נפש דרך מכת התוף הבודדת, מזור לכל החוליים דרך באס שקופץ וחטיבת נשיפה מהודקת יותר מהשלייקס של אדי מרפי ב"הפרופסור המפוזר". במשך תקופת הזוהר של הקריירה שלו, בראון יצר ז'אנרים וזנח אותם, גייס ארכי-נגנים ופיטר אותם, טבע מושגי סלנג חדשים, קבע גישה חדשה למושגי עיבוד, תיזמור, הופעה על במה ותיקשור של סולן עם להקה. את אלה אפשר לראות בכל מקום: בצעד ריקוד של מייקל ג'קסון, בריף סקס-טרומבון של הדג נחש, בטקסטים של פאבליק אנמי, לעזאזל, כמעט בכל שיר היפ הופ שאי פעם נחשב לקלאסי.

"כשאני על הבמה, יש לי רק מטרה אחת- להביא שמחה לאנשים. בדיוק כמו בכנסייה. אנשים לא הולכים לכנסייה כדי למצוא צרות. הם הולכים לשם כדי לאבד אותן"

(ג'יימס בראון)

אמצע שנות השמונים. תל אביב. כיכר אתרים. מועדון ענק. אחד האז-בין של זמר נשמה מזיע. אחד פלייבק. כמה רקדניות מעכסות. קהל בורגני ומפורכס של סלבס-בעיני-עצמם. מולם אגדה חיה שצריכה להתפרנס. הפתטיות בהתגלמותה. כך קיבלנו קריקטורה דועכת במקום פצצת מין ומוזיקה מחשמלת. כך חווינו את המיתוס דרך פילטר של הופעה של מי שחייב להביא כסף הביתה כדי להתמודד עם הצרות המשפטיות-בריאותיות-משפחתיות. כך החמיצה ישראל את בראון. לפני שאריק בי וראקים, ביג דאדי קיין, פאבליק אנמי וכל השאר קימבקו את בראון כמשיח מודרני ששב כמו פניקס מתוך שברי אלבומים גרועים ויצר הרס עצמי מפותח. עכשיו כבר לא תהיה לנו הזדמנות שניה. בעצם, במדינה שהאתוס המוזיקלי של קובעי הטעם שבה יונק, קודם כל, מהמורשת הרוסית-מזרח אירופית של מלודיות נוגות ואקורדים מינוריים, לא פלא שה-Fאנק לא ממש תפס כאן בזמן אמת. כאן תמיד העדיפו את פלויד על פאנקדליק, את בוי ג'ורג' על ג'ורג' קלינטון, את ג'יימס טיילור על פני ג'יימס בראון. הערכה: הקטלוג של בראון לא מוכר לרוב הישראלים, כמו גם זה של ארית'ה, מרווין, אייזיק, אל גרין ועוד רבים וטובים. לא כולל Think כרקע לריקוד הרכבת באיזו חתונה בגני הנחליאלי, Sex Machine בגלגל"צ או I Heard It Through The Grapevine בפרסומת לגלידה. תנו לנו את זה איטי, מינורי, משתפך, מילל – יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"עשיתי יותר מכל שם שרק תזכירו. מוצארט, בטהובן, באך, שטראוס. אירווינג ברלין, הוא כתב 1001 שירים, אני 5,500"

(אתם כבר יודעים מי)

את פראנק זאפה שמעתי מאז מגיל 14. כשנפטר, בשנת 1993, ידעתי שהמסע אל גוף היצירה העצום שלו, על כל משמעויותיו והניואנסים שבו, רק מתחיל. לטובתכם, אם לא התוודעתם עד עכשיו לקטלוג העשיר של האיש ששינה את המקצב של המוזיקה הפופולרית, אתם מוזמנים לעשות את זה החל מ…ע-כ-ש-י-ו/  אני יכול לספור? ה-א-ם א-נ-י י-כ-ו-ל לספור??? או.קיי…

Ah-One, Two…Ah-One-Two-Three-FO'…