ארכיון תגים | פארק הירקון

ראיון עם צ'סטר בנינגטון (1976-2017)

צ'סטר בנינגטון, שהיה מוכר בעיקר בתור הסולן של ההרכב המגה-מצליח Linkin Park, נמצא מת בביתו בלוס אנג'לס אמש, כנראה כתוצאה של התאבדות. ב-15 בנובמבר 2010 הופיעו Linkin Park בפארק הירקון בתל אביב. לקראת ההופעה ראיינתי את בנינגטון, שהתגלה כבחור פתוח, ישר וגלוי, נחמד, צנוע וחסר פוזה. הראיון הזה הופיע רק במהדורת הפרינט של "עכבר העיר" וזו הפעם הראשונה שהוא עולה לרשת, לקריאה בפורמט דיגיטלי. R.I.P Chester.

היי צ'סטר. תגיד, יש לכם קשר עם מעריצים מישראל?

כן, אני מקבל לא מעט טוויטים ממעריצים מישראל. אני יודע שיש לנו הרבה מעריצים אצלכם, והם מוצאים את הדרכים להגיע אלינו. דרך הרשת או דרך מועדון המעריצים. ישראל היא בהחלט אחד המקומות שרציתי להגיע אליהם. העובדה שאנחנו הולכים להופיע בתל אביב, זה פשוט Awesome. אני כבר לא יכול לחכות. אני מתכוון להסתובב בישראל ולנסות לראות כמה שיותר בזמן הקצר שיש לנו אצלכם. אני חושב שזה הביקור שאני הכי נרגש לקראתו בשנים האחרונות.

מה דעתך בקשר לאמנים שביטלו הופעות בישראל מסיבות פוליטיות? אתה בכלל מודע לתופעה?

אני חושב שצריך להסתכל על העניין הזה מכמה פרספקטיבות שונות. כי, אתה יודע, דברים הם בדרך כלל לא כמו שהם נראים – ואני באמת מנסה  לזרוק את כל הציפיות המוקדמות שלי החוצה מהחלון כשאני מגיע למקום יחד. יחד עם זאת, יש כמה מקומות בעולם ש… אתה יודע, אולי לא הגענו להופיע בהם בגלל ש… היה סיכון למעריצים שלנו , או סיכון לחברי הלהקה בגלל תקני אבטחה שלא עומדים בסטנדרט, אתה יודע, איך להכניס ולהוציא את כל הצוות בשלום. בדרך כלל זה תלוי בסיטואציה הספציפית, אבל אני באמת שונא לעשות הכללה על כל הלהקות בעניין הזה ולהגיד "איזה מטומטם" על כל אמן שביטל הופעה. אני בטוח שחלק מהם הגזימו בתגובה שלהם, ושחלקם הגיבו בצורה נבונה.

 

 

בוא נעבור לאלבום החדש, A Thousand Suns. למעשה, הוא סוג של אלבום קונספט. איזה מסר ניסיתם להעביר בו?

בהתחלה החלטנו לא לכתוב אלבום קונספט, אבל בסוף כתבנו אחד כזה. הגענו במקרה לעניין הזה של אלבום קונספט. זאת אומרת, דיברנו על העניין הזה של אלבום קונספט בשלבים די מוקדמים של העבודה, אבל רק כשנכנסנו לתהליך ההקלטות התחלנו לזרוק רעיונות, ובעיקר לזרוק את ספר החוקים מהחלון וליצור סט חדש של כללים. מה שמעניין במסר של האלבום הזה זו הדרך שבה ניסינו לקשור נושאים של מתח חברתי ופוליטי עם דברים רגשיים פנימיים שלנו כבני אדם. תחושות של להיות אבוד. של דיכוי. ומסרים של להיאחד בחלומות שלך. וגם עניינים דתיים. באמת הרגשנו נוח מאוד בעבודה על האלבום הזה. רצינו שהרגש השולט בו יהיה משהו אמיתי מאוד , אנושי מאוד, לא משהו מטיף שאומר לאנשים מה לעשות ובמה להאמין. וזו משימה מסובכת. אבל אני חושב שעשינו עבודה טובה בעניין הזה.

אתם די ראויים להערכה בעניין הזה של להוציא אלבום קונספט ב-2010. הרי אלבומי קונספט היו גדולים בסבנטיז. היום, אמנים רבים בסדר הגודל שלכם רק רוצים להוציא להיטי רינגטון מסחריים של שלוש דקות. אתם להקה גדולה ויש לכם הרבה מה להפסיד. צריך ביצים בשביל זה, לא?

כן.תראה, יש לנו הרבה מעריצים ויש לנו קהל מאוד מגוון. יש הרבה קבוצות בתוך הקהל שלנו. חלק מהילדים אוהבים את החומר של הניו מטאל, חלק אוהבים רק את האספקט של ההיפ הופ. יש כאלה שאוהבים את הבלדות והלהיטים. יש כאלה שאוהבים את האלבום ההוא ושונאים את ההוא. יש כל מיני ויכוחים בינם לבין עצמם. במיוחד עם האלבום החדש. הם מאוד חלוקי דיעות בקשר אליו. בעיקרון זה ככה: "אני אוהב את האלבום החדש. זה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם!" או "אני שונא את האלבום הזה. פאק יו!. אני לא רוצה לשמוע את לינקין פארק יותר אף פעם". ושם, במקום הזה, כן, צריך ביצים. להבין שלא כולם הולכים לאהוב את זה. מצד שני, יש כאלה שמאוד הולכים לאהוב את זה, דווקא בגלל שזה לא מה שהם ציפו לו. והם מגלים שזה באמת אלבום נהדר. בכל מקרה, אני חושב שזה האלבום הכי אמנותי שלנו. הכי מתוחכם מבחינת הסאונד ומאוד מאתגר למעריצים שלנו – מבחינת סגנון השירים וגם מבחינת הכיוון ההפקתי שאליו הלכנו.

הביקורות והתגובות לאלבום בעיתונות האמריקאית היו ממש קוטביות. היו מבקרים שכתבו שזו יצירת מופת, והיו כאלה שקטלו בלי רחמים. אתה בכלל קורא ביקורות? מתייחס למה שכותבים?

אתה יודע, האמת היא שיותר נקטלנו על ידי המעריצים שלנו. המעריצים שלנו הם המבקרים הכי קשוחים שיש. יות רקשוחים ממבקרי המוסיקה המקצועיים שלפחות ממה שאני קראתי, או בחרתי לקרוא, כתבו בסך הכל ביקורות חיוביות על האלבום. אתה יודע, קיבלתי לפני כמה ימים מייל מבחורה צעירה, מעריצה מושבעת של לינקין פארק, שכתבה לי "מה שכל כך Cool אצלכם זה שאתם יכולים לכתוב אלבום גרוע – והמעריצים שלכם עדיין אוהבים אתכם!"

אולי זה הסוד

בדיוק. אם לא אהבתם את האלבום הזה או ההוא, תבואו להופעה. אנחנו בטח ננגן שם שירים שאתם אוהבים. אז גם אם לא אהבתם משהו, תודה שבאתם להופעה ושאתם הולכים איתנו את הדרך הזו. בכל מקרה,אתה יודע, אני טיפחתי כבר מתחילת הדרך את גישת ה- I Don't Give A Shit . כי לאורך כל הקיירה שלנו, קיבלנו לא מעט פידבק שלילי מהתקשורת והביקורת. הרבה יותר מאשר פידבקים חיוביים. היחידים שתמיד נתנו לנו פידבק חיובי הם המעריצים השרופים.כי לינקין פארק אף פעם לא היתה להקה ממוצעת. זה או "אני אוהב אתכם,הולך אחריכם באש ובמים", או "נו, כן, שמעתי כמה שירים שלכם. You Suck!". זה תמיד היה או אהבה או שנאה – וזה הכין אותנו להתמודד עם כל מה שקורה בקריירה שלנו.

 

 

נחזור רגע למוסיקה עצמה. זו הפעם השנייה שאתם עובדים עם ריק רובין. הבן אדם נחשב לאגדה חיה, למפיק מיתולוגי וגם לטיפוס אקסצנטרי עם שיטות עבודה לא שגרתיות. מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה איתו?

ריק? ריק הוא מפיק מצויין עבורנו. יש גם את מייק (שינודה, הסולם השני בלהקה, ס59). ואני חושב שהרבה אנשים… בגלל שריק הוא דמות כל כך ידועה ולמעשה מגלם בתוכו את הרוק המודרני העכשווי יותר מכל מפיק שחי היום… אתה יודע… גם מייק הפיק את השירים האלה. למעשה, מייק הוא המפיק היומיומי שלנו. אז העובדה שיש לנו בלהקה אדם כל כך מוכשר כמו מייק שינודה, מפיק מעולה, כותב שירים מצויין, טכנאי סאונד והקלטה מהטובים שראיתי – השילוש בינו ובין ריק הוא פשוט מושלם מבחינתנו. ריק… אני תמיד משווה אותו לקפטן שמנווט ספינה. זה שיושב במשרד, קורא את הדו"חות, נותן הערות ואז שותה את הקפה שלו.

בוא נדבר רגע על מייק שינודה. לפני כמה שנים הוא יצא לפרוייקט הסולו שלו, Fort Minor, שהצליח מסחרית וזכה לביקורות טובות. מה היו התחושות שלך כשמייק לקח פסק זמן מהלהקה והלך לעשות את הפרוייקט?

אני חושב שזה היה אלבום מעולה. אם לא היינו להקה מגובשת, בטח היו אנשים בתוכנו ששהיו מודאגים מזה. אבל היות ואנחנו חברים כל כך טובים ואנשים שמכבדים כל כך זה את זה, לא היתה שום בעיה עם זה. אתה יודע, אנחנו כמו משפחה. ואם מייק רוצה ללכת ולעשות אלבום, אז מייק יכול ללכת ולעשות אלבום. זה לא הפריע לשום דבר שלינקין פארק עשו. כי מייק תמיד היה מחוייב ללהקה, גם אז וגם היום, ב-100 אחוז. גם לי יש הרכב צדדי, Death By Sunrise, ואני מקבל המון עצות טובות ממייק. ובשורה התחתונה אני חושב שכל העניינים האלה עוזרים ללינקין פארק הרבה יותר משהם פוגעים בה.

אתה יכול לנסות ולהיזכר לאיזו מוסיקה הקשבתם בזמן העבודה על האלבום?

קצת קשה להגיד, כי אני בדרך כלל לא מקשיב להרבה מוסיקה בזמן שאני עובד על אלבום. אתה יודע, הטעם שלי השתנה במשך הזמן. דברים שפעם בכלל לא הייתי רוצה לשמוע, פתאום תפסו אותי. כל הלהקות הקלאסיות שבעבר לא ממש אהבתי פתאום התחילו להתנגן אצלי. רולינג סטונס ודברים כאלה. דברים שבעבר לא התחברתי אליהם, פתאום התחלתי להקשיב להם הרבה יותר בתשומת לב. אבל בהחלט היו להקות שלקחנו מהן השראה בזמן העבודה על האלבום החדש. בקטע של "איך אנחנו רוצים להציג את האלבום שלנו". אתה יודע, איך שהאלבום נשמע מבחינת הסאונד, זה אלבום קונספט, כזה שצריך להקשיב לו במלואו. החל בעטיפה, דרך נושאי השירים ועד להקלטות הנאומים שבחרנו לשבץ בין השירים. הכל מונח במקומו ומוגש כסיפור אחד שלם, כשהשלם גדול מסך החלקים שלו. ההשפעה הזו באה מאלבומים גדולים כמו "הצד האפל של הירח" ו"סרג'נט פפר". אלבומים שהם לא ממש סיפוריים, כמו "טומי" של The Who או משהו יותר עדכני, כמו American Idiot של "גרין דיי". הקונספט יותר אבסטרקטי, נמצא יותר באיכויות ובתכונות של השירים, ובצורה שהם מוצגים כשלם אחד.

כשאתה מקשיב להקלטות שלך מתחילת הדרך, מה אתה חושב על השירה שלך? האם משהו השתנה מבחינת היכולת הווקאלית, מבחינת אופן הביצוע של השירים?

זו שאלה מעניינת. כי אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר גדול. זאת אומרת, אני יכול להגיע לתו באופן מדוייק, וכשעאני שומע משהו בראש אני בדרך כלל יכול לבצע את זה. אף פעם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, או משהו כזה. אז אם, נניח, יש תו שהוא מעל "סי" גבוה, אין לי שום מושג בזה, אז אז אני פשוט מגיע אליו. או לפחות קרוב אליו (צוחק, ס59) אני חושב שלמדתי לשיר במשך הזמן, במשך השנים. אני חושב שזמרים כמו… אתה יודע, רוברט פלאנט, או דייב גאהאן, או כריס קורנל, או מוריסי, או רוברט סמית', אלה זמרים פאקינג גדולים. אתה מבין? כשגדלתי ניסיתי לשיר כמו החבר'ה האלה ו… אני לא חושב שאני נשמע אפילו קרוב אליהם. אבל זה ממלא אותי אושר ברמות עמוקות שאנשים אוהבים לשמוע אותי שר. אז, אתה יודע, זה גורם לי לחשוב שכנראה אני בכל זאת עושה משהו כמו שצריך.

ומה תשירו בהופעה אצלנו?  יש סט ליסט מוכן, או שהכל משתנה בכל ערב?

בעיקרון יש לנו סט ליסט, כי זה סיבוב ההופעות הראשון שאנחנו עושים מזה כמה שנים, אז אנחנו צריכים להיכנס לתחושה הזאת של להופיע טוב ולעשות שוב דברים שלא עשינו כבר כמה זמן. אבל, בדיוק עכשיו התחלנו התחלנו לשנות דברים בסט ליסט, ככה שיכול הליות שנוסיף כמה דברים בהופעה אצלכם. למען האמת, אני די בטוח שאם הייתי נותן לך עכשיו את רשימת השירים המתוכננת, היא לא היתה דומה למה שנבצע בהופעה בסופו של דבראבל אני יכול להגיד לך שאנחנו מנגנים הרבה שירים מ-Hybrid Theory, הרבה מ-Meteora ומ-Minutes To Midnight וגם חלק גדול מהאלבום החדש. אז, מי שאוהב את האלבום החדש יקבל קטעים ממנו בהופעה בפעם הראשונה, ומי שמתחבר יותר לקטעים הישנים, גם בטוח שלא ייצא מאוכזב.

תודה רבה.שתהיה הופעה מוצלחת. נתראה בתל אביב. תיהנו בישראל!

בטח. אני יודע שנהנה. להתראות, מאן!

 

 

 

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

איש הקסם השחור: סנטנה בפארק הירקון

סנטנה בהופעה בפארק הירקון, מוצ"ש 30.7.2016

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

יושבים על הדשא בפארק הירקון, 20 מטר מהבמה. הקהל דרוך, נרגש, אבל שקט ותרבותי. הרבה בוגרי סיקסטיז, הרבה אנשים שכבר עמדו על דעתם כשקרלוס סנטנה שרף את הבמה בוודסטוק, גברים בחולצות של להקות רוק קלאסי, אפילו נשים בשמלות ערב. לא מעט אבות עם בנים. אחד מהם, עם שני בנים בגיל צבא. שרועים על שמיכה קרוב לבמה. האבא הולך להביא לכולם בירה (28 ש"ח לכוס פלסטיק, מיינד יו).על מסכי הענק רצות פרסומות למופעים הבאים שמביא לכאן השנה שוקי ווייס. הנערים מתבוננים. "תגיד, מי זה מוריסיי?" שואל אחד מהם. "לא יודע, אולי זמר צרפתי?" עונה השני. סחבק מתערב: "מכירים את הסמית'ס?". "את מי?!?, וואללה, לא". האב חוזר. אני מפציר בו לשבת עם הנוער להשלמת חומר. "טוב, לא משנה, ממילא זה סולד אאוט" מסיים הבן הצעיר את השיחה בטון מבולבל משהו. מחשבה: אולי ההורים שגדלו על הסמית'ס עוד לא התחילו להביא את צאצאיהם להופעות. אבל למי שגדל על סנטנה בזמן אמת, יש אולי אפילו נכדים שכבר מנסים לנגן ריפים שלו על הגיטרה הראשונה שסבא קנה להם. ווייס מדבר לקהל. מקדיש את ההופעה לאמרגן הרוק היהודי האגדי ביל גרהאם, שעזר לו להביא את סנטנה לכאן לפני 29 שנים.

20160730_204746

האמת היא שההופעה ההיא ב-1987 לא ממש זכורה לטובה בקרב מי שהיו שם. יותר מדי ניסויי פיוז'ן ושירים מהאלבומים החלשים מהאייטיז ופחות מדי להיטים, שהקהל הישראלי שיווע אליהם. מי ידע אז שבסוף שנות ה-90' יעשה סנטנה קאמבק מבריק ויהפוך שוב למוסיקאי רלוונטי ומגה-מצליח, עם מוסיקה שחוצה גילים, ז'אנרים והעדפות מוסיקליות ועם חיבורים מפתיעים לבלוז, היפ הופ, אר אנ' בי וסול אמריקאי עכשווי. ואמש בפארק הירקון, סנטנה ירה מכל התותחים: מהפתיחה של Soul Sacrifice הקלאסי, על רקע קטעי וידיאו מההופעה המכוננת בוודסטוק, דרך גרסאות מעולות של Black Magic Woman, Oye Como Va, Europa, Jingo, Evil Ways הוותיקים ולצידם את Maria Maria  ו- Smooth, צמד להיטי הקאמבק הפופיים שלו וגם אינספור מחוות מוסיקליות, מפורשות ומרומזות, שנשזרו בקטעי הסולו שלו ושל הנגנים האחרים. בין היתר קיבלו שם כבוד Right On של מרווין גיי, Summertime  של גרשווין ו-A Love Supreme של קולטריין, Another Star של סטיבי ו-The Way You Make Me Feel של מייקל  וגם שירים של הנדריקס, הביטלס, בוב מארלי (שסנטנה הוא מעריץ וותיק שלו) והראפר מוס דף, קיבלו איזכורים. ואיך אפשר בלי המאסט של "הבה נגילה", שהופיע פעמיים במקומות שונים במהלך ההופעה.

20160730_212838

חמוש בסוללת מלווים מהודקת ומקצוענית, בכיכובם של הבסיסט בני ריטוולד (שמנגן עם סנטנה מ-1990 וניגן גם עם מיילס דייויס וג'ון לי הוקר) וסינדי בלאקמן, מתופפת ג'אז ורוק אדירה שלה הוא נשוי, נתן סנטנה לקהל מנה גדושה של פ'אנק ורוק לטיני מתובל ביד רחבה בסולואים שהוכיחו שהיד שלו על הגיטרה לא רק נשארה יציבה, אלא אפילה למדה כמה טריקים חדשים בשנים האחרונות. רק קטעי הסולו הארוכים בהם כל חבר להקה ביצע קטע מוסיקלי אהוב – גיטריסט הליווי טומי אנתוני בחר את "רוקסן" של פוליס – נראו קצת כמו קראוד-פליזינג לא מחוייב המציאות.

20160730_210759אבל, פיינשמקריות בצד, הקהל הישראלי קיבל בדיוק את מה שקיווה לו: שעתיים ורבע של כיף טהור, מקפיץ ומבוצע היטב, בניצוחה של אגדת רוק שהצליחה לנער מעליה את הבוץ הסמיך של וודסטוק ולהמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, תוך שמירה על חיוניות מוסיקלית, על אינטגריטי אמנותי ובעיקר על אותו מגע ייחודי במיתרים שאף אחד לא יכול לחקות ושנשאר רענן ומרגש, גם אם קרלוס סנטנה כבר חגג 69 קייצים וגם אם חלפו 50 שנה מאז שאמרגן יהודי אחד, ביל גראהם, נתן לו צ'אנס ראשון על במת ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו.

20160730_215204.jpg

20160730_213641

20160730_21251120160730_211401

רפובליקת בנות

OneRepublic בפארק הירקון, 28.5.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

11334213_10152990854602956_1963668622555598600_o

ארבע בנות הולכות מאחורי המבקר, על הדשא רחב הידיים שמוביל אל מעלה הגבעה למתחם ההופעות של פארק הירקון. לפי הקול, אוצר המילים וטון הדיבור הן בנות משהו כמו 14, אולי 16. "אתם יודעות שפעם פעם, בנות היו מראות את הציצי בהופעות? כשהם היו מתלהבות בקהל. ולפעמים הזמרים היו חותמים להם על הציצי?" אומרת האחת והשאר עונות לה "יאללה, לא מאמינות, מאיפה הבאת את זה?!" ומצחקקות בקול גדול. כן, עברו הימים של צרחות משולחות רסן, של נסיעות בטרמפים, של סיגריות גנובות בשירותים או רחמנא ליצלן, איזה ג'וינט או בקבוק מוברח מלא וודקה תפוזים בקצה הדשא. הנוער של היום מתוקתק, מסודר, מגיע במונית או בג'יפ של אמא, מתלהב, אבל לא עושה יותר מדי בלגן, בכל מקרה לא משהו שצריך להעסיק את המאבטחים המשועממים שמסתובבים במתחם די חסרי מעש. וחוץ מזה, כולם עסוקים, כלומר, עסוקות, בטלפון הסלולרי שלהן ובמגוון הפונקציות הגלומות בו: מצלמות פנורמה של הבמה, תופסות סלפי על רקע הקהל, מקליטות הודעות, שולחות בווטסאפ, מעדכנות בפייס או סתם בוהות במכשיר בציפייה לבאות. בכל מקרה, הערב זה הערב של הבנות, שמהוות לפחות 80 אחוזים מ-20,000 מבאי ההופעה. אם אפשר להגדיר אותן בהכללה, אלה הבנות הטיפ-טיפה יותר מתוחכמות של השכבה, אבל לא יותר מדי. יעני, כבר מזמן לא בוואן דירקשן אבל עדיין לא בממפורד אנד סאנס כזה. והמילים הפשוטות-אבל-נשמעות-חכמות של וואן ריפבליק מספיקות כדי למצב אותן ככאלה שמבינות עניין, שיודעות מה איכותי. יש מצב שהן בדרך הנכונה לאהוב מוסיקה טובה, בהמשך, אי שם במורד הדרך. "ממש גן עדן לבנים כאן" מצהיר מישהו לידי וחבר עונה לו: "כן, אבל תראה איזה בנים חננות באו לפה". לגיל הצעיר של רוב הקהל יש לפחות יתרון אחד ניכר: התור לרכישת בירה קצר באופן מחמם לב. הבחורה מההפקה מספרת שחברי הלהקה נמצאים פה כבר מיום שבת ורק היום, כמה שעות לפני ההופעה, הגיעו בכלל לתל אביב. הנטיות הקתוליות של הסולן הביאו אותו לכל המקומות הקדושים, כולל הכנרת וים המלח. וכשהראל סקעת עולה לחמם את העניינים, עם לוק של "הרגע חזרתי מהמכון וככה זרקתי עלי את הטי שירט הראשון שמצאתי", מצהירה הכתבת של פנאי פלוס שהיא מרגישה מה זה מבוגרת לעומת כל הבנות שמסביב. נו טוב, היא מגלה לי שהיא כבר ממש בואכה גיל הזהב, כבר מגרדת את ה-25. וואו. אולי נספר לה רשמים מההופעה של ג'טרו טאל בפארק ב-1986 עם ג'ון מרטין בתור חימום? אולי עדיף שלא. הערב לא עוסקים בפרהיסטוריה אלא בכאן ובעכשיו. ובכאן ובעכשיו סקעת עושה עבודה יפה ומקצועית, אבל לא מקצועית עד כדי חלקלקות, והקהל שר איתו ומקבל אותו בחום ונראה שזו היתה בחירה נכונה מצד המפיקים לאייש איתו את עמדת מופע החימום. בינתיים, בהפסקה, הרמקולים משמיעים את האלבום הלבן של הביטלס. שזה משהו שיצא עוד לפני שחלק מההורים של הבנות בקהל היו בחיים. בקהל, בנות עם חולצות של הראמונס, של מטאליקה, של הביטלס. של הסטונס. מה זה חשוב. הכל מותגים. הכל אותו דבר. הכל הולך.

והנה, בתשע, עולים החברים ועל ההתחלה מפציצים עם המנון האיצטדיונים הראשון מני המון שהולכים לבוא אחריו. עיתונאי מקוסטה ריקה שואל אותי באנגלית: "תגיד, איך היית מגדיר את הסגנון שלהם? כי קראתי בפרסומים שזה אינדי-רוק" וואו, שאלה טובה. נמשיך לתהות עליה בהמשך הערב. בינתיים, הם נשמעים כמו שילוב בין הסאונד של יו טו, בלדות בומבסטיות נוסח קולדפליי, פופ-פולק עשוי היטב מבית מדרשו של ג'יימס בלאנט, כל מיני להקות ניינטיז אלטרנטיביות-לייט שהיינו רואים ב"120 דקות" והגשה קולית שמזכירה את אדם לוין ממארון פייב, עוד להקה שהבנות בקהל היו רוצות לראות בארץ (אני יודע, הקוסטהריקאי עשה משאל דשא קצר וחלק עמי את תוצאותיו) ברם, ככל שההופעה מתקדמת מתברר שלוואן ריפבליק יש כמה דברים שעובדים לטובתם. דבר ראשון: החבר'ה יודעים לנגן, לא יעזור כלום. הם נשמעים כמו להקה אמיתית ולא כמו איזה מוצר מפוברק שהורכב באופן מלאכותי. כל חבר מנגן על כמה כלים, שזה יפה, ותוספות כמו צ'לו, ויולה, ויבראפון, כלי הקשה וגיטרה קלאסית משדרגות את העיבודים ומוסיםות עוד מימד לשירים. הזמר, ריאןן, קלטתי שקוראים לו, יודע לשיר, יודע להופיע, יודע להחזיק קהל ועם זאת לא יוצא משתחצן או פוזאי. בכלל, יש משהו נעים ונגיש בהרכב הזה, אולי זה אופי או האנרגיה הבינאישית, אולי פחות מדי שנים בין גלגלי השואו ביז השוחקים, אבל בכל מקרה  אפשר לקנות את ההתרגשות שלהם מהקהל הישראלי החם והאוהב. הוידאו ארט היפה והירידות לתוך הקהל מספקות את רוב העניין הויזואלי והחברים לבושים כולם בג'ינס וטי שירט שחורה, כך שתחושה של אותנטיות בלתי מתיימרת זורמת מהבמה אל הקהל, שמצידו מחזיר בפרגון ובשירה אדירה לאורך כל השירים כמעט. באמצע ההופעה הלהקה עוברת אל פודיום קטן בצד הבמה וחלק אקוסטי ויפה מתחיל, כשכל הנגנים קרובים זה אל זה, מה שיוצר אינטימיות ומאזן את המנוני האיצטדיונים הגרנדיוזיים שפתחו את ההופעה. נייס טאצ', חברים. בכלל, החלק השני של ההופעה משוחרר יותר, עם קטע סולו פלמנקו של אחד הגיטריסטים, שמקדים את הלהיט המגה-אינטר-גלאקטי "קאונטינג סטארס", עם קאבר חביב ל-What a wonderful world  ועם קריצה לווייט סטרייפס בהדרן. אחרי שעה וחצי של מוסיקה, הפעלות קהל, הרמות טלפונים באוויר וכל הלהיטים שאפשר לסחוט משלושה אלבומים, השואו של וואן ריפבליק מסתיים, עם שלוש הבטחות של הסולן לקהל האקסטטי: לחזור שוב להופיע בישראל, לחזור עם מוסיקה חדשה ואלבום חדש – וגם להוריד כמה קילו עד לפעם הבאה. שאפו – מודעות והומור עצמי תמיד מוסיפים נקודות. האורות כבים. הלהקה מרוצה, הקהל מרוצה, מישהי צועקת לחברותיה ביציאה "וואי, איך בא לי עוד פעם!" וזה בעצם כל הסיפור. 20,000 בני נוער מתפזרים באופן מסודר, רובם עם העיניים כבר בסרטונים שצולמו לפני כמה דקות, משגרים את הדימויים המשוכפלים הזהים אל העולם ועושים את דרכם חזרה לג'יפ של אמא או למונית שאבא נתן להם כסף בשבילה, אולי בלי חתימה על הציצי כמו פעם, אבל לפחות עם קצת שמחה פופית בלב, ובימים טרופים אלה, גם זה משהו.

20150528_192050

הרולינג סטונס בפארק הירקון – ביקורת מופע

STONES SETLIST

STONES SETLIST

(הביקורת פורסמה גם בעכבר העיר. אפשר לקרוא אותה גם בלחיצה קלה כאן)

"קשה לי להאמין שאנחנו רואים את זה חי כרגע ולא באיזה שידור מ-MTV על המסכים" לוחש באוזני מתופף רוק בכיר כשהסטונס מתחילים לבצע את Start Me Up, השיר שפתח את ההופעה ההיסטורית שלהם בישראל. כי הסטונס הם לא סתם להקת רוק – הם פנים ודימויים שחרותים במאונט ראשמור של הרוקנרול, אלה שכתבו את המדריך למשתמש של "איך צריך להיראות, לזוז, לנגן, להיראות, להצטלם ולהתנהל כוכב רוק". כך שנדרשות כמה דקות להתרגל לעובדה שהנה הם כאן, מולנו, בגודל טבעי. אז אפשר לקרוא למיק ג'אגר מנותק, מתנשא, גרידי, מפקיע מחירים וכל מה שנכתב לקראת ההופעה, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שג'אגר הוא תופעת טבע מדהימה, בלתי ניתנת להסבר. האיש שזז על הבמה במשך שעתיים ללא הפסקה, גם הרבה אחרי יום ההולדת השבעים שלו, אייקון תרבותי שלא מפסיק לקבל אזכורים מאמני פופ עכשוויים שיכולים כבר להיות ילדיו (קיישה, מארון 5, בלאק אייד פיז) ובעיקר האדם שדואג שמכונת הרולינג סטונס תתקתק כמו שעון לונדוני אמין כבר חמישים שנה ומנווט אותה ביד רמה בדרך ארוכה, מפותלת ומלאה משברים חריפים, דרמות מתוקשרות, שיאים נפלאים ורגעים טרגיים, כל זה שעה שרוב הקולגות שלו כבר נחים בבתי אבות או בבתי עלמין. ורק גוד אולד מיק ממשיך לשמור על המותג היוקרתי ולטפח אותו למימדים אדירים. לכן, בדקות הראשונות של ההופעה יש לך תחושה שאתה צופה במיצג ששמו "הופעה של הרולינג סטונס". פשוט כי הכל שם: הריקודים של מיק, תנועות הגיטרה של קית', האדישות של צ'רלי, הפוזות של רוני. גם הקהל נראה די בהלם בהתחלה, רק מעצם העובדה שהוא אשכרה. צופה. ברולינג. פאקינג. סטונס. כאן. בפארק. ליד רמת. גן. בישראל. כרגע. בשביל מי שבא לפארק מתוך רצון להיות חלק מהחווייה ולאו דווקא מתוך היכרות מעמיקה עם הקטלוג הסטונסי, נבנה סט ליסט צפוף קלאסיקות שגם מתחילים יכירו, סט שכולל גם את Angie, השיר שמייצג עבור ישראלים רבים את הסטונס. השיר ההוא מגיע כבר אחרי שלושה שירים וגורם לעשרות אלפי סמארטפונים לנצנץ אל מול הבמה ולמחזיקיהם לחייך בסיפוק.

ג'אגר כמעט יוצא מעורו כדי לרצות את הקהל שלו, יהיה זה במלבורן, בוינה, בניו יורק או בתל אביב, הקהל יקבל את השואו המקצועי ביותר, ישמע את השירים שהוא אוהב (כולל אחד שנבחר על ידי הקהל בהצבעה אונליין לפני ההופעה) וישמע בין השירים משפטים בשפת אימו. במקרה של פארק הירקון, ג'אגר הלך הרבה מעבר ל"שלום תל אביב" אל מחוזות הזויים מעט דוגמת "חג שבועות שמח", "הכל סבבה", "אתם קהל מטורף" ואפילו "רוני, (ווד) קנית את הנעליים שלך בשוק?". כמה טוב שלצד המקצוענות הבוטחת של מיק אנחנו מקבלים את קית', גיטריסט שעדיין מנגן מלוכלך, מחוספס ולפעמים גם טועה פה ושם ועושה הכל בחן ובנונשלנטיות שמעניקים מגע נחוץ של אנושיות לכל ההפקה המתוקתקת שמתרחשת על הבמה. קית' מקבל ספוטלייט לשני שירים You Got The Silver מהסיקסטיז ו-Can't Be Seen מהאייטיז. הסטון-בדימוס מיק טיילור מצטרף ללהקה לביצוע מעולה של Midnight Rambler שבו משתחררים גם ריצ'ארדס וווד לג'אם ארוך מצויין (טיילור יחזור פעם נוספת, לנגן אקוסטית בשיר האחרון, Satisfaction). כנהוג עד כה בסיבוב ההופעות הנוכחי, הסטונס לא מאתגרים את הקהל יותר מדי ומספקים את הסחורה הישנה והטובה, הכי טובה שיש בשוק: Honky Tonk Women, Sympathy For The Devil, Miss You, Paint It Black כשהשליטה המוחלטת של ג'אגר בקהל ומולה הנגינה העדיין-גראז'ית של ריצ'ארדס ו-ווד בתוספת הליטוש והנסיון של נגני על כמו דריל ג'ונס הבסיסט, צ'אק לאבל (קלידים) ובובי קיז, איש הסקסופנים האגדי, מביאים אל הבמה את הסאונד החי הטוב ביותר שכותב שורות אלה שמע בשנים האחרונות בהופעה בישראל, בפארק הירקון או מחוצה לו.

אחרי שני הדרנים ג'אגר מודה לקהל, החבר'ה משתחווים יפה ומייד לאחר תום האקורד האחרון, מתחיל השואו הנודד של האבנים להתקפל ביעילות ובמקצוענות. רבים בקהל עדיין מנסים לעכל את מה שהתרחש מול עיניהם ב-120 הדקות האחרונות ויודעים שזכו לראות היסטוריה בזמן אמת ושגם אם זהו אינו המופע הטוב ביותר של הסטונס אי פעם (בשביל זה צריך לחזור במכונת זמן ל-1969, ל- 1974 או אולי ל- 1981) זהו לבטח חיזיון הרוק הטוב ביותר שמסתובב כרגע בעולם ואחד מהמופעים המושקעים, החשובים והמרגשים ביותר שעלו אי פעם על במה בישראל.

Stones In T.A

Stones In T.A

אבנים מתגלגלות (לכל מיני כיוונים)

הרולינג סטונס, יוני 1969

הרולינג סטונס, יוני 1969

אם ירצה השם ועוד כמה גורמים, הרולינג סטונס יופיעו פה בארץ חמדת אבות ב-4 ביוני השנה. ואם הסטונס החלו את דרכם כלהקה שביצעה בעיקר קאברים (למעשה, האלבום הראשון שלהם שהורכב רק משירים מקוריים יצא רק בשנת 1966), הרי שהקטלוג העשיר והמשפיע שלהם יצר אינספור גרסאות כיסוי בשלל סגנונות. כמובן שאי אפשר להקיף אפילו קמצוץ מכמות הקאברים שהופקו ועדיין ממשיכים להיות מופקים משירי ג'אגר / ריצ'ארדס, אבל הנה כמה דוגמאות שממחישות את ההשפעה האדירה שהיתה לסטונס על מגוון מדהים של אמנים, מבלוזיסטים מחוספסים, דרך כוכבי בריטפופ נוצצים ועד לראפרים עצבניים.

 

Wild Horses

גראם פארסונס המנוח, האיש שהמונח "קאנטרי-רוק" רשום על שמו בטאבו, עזר לג'אגר וריצ'ארדס לכתוב את השיר הזה. קרדיט על הכתיבה הוא לא קיבל, אבל הצליח, באישורם, לשחרר אותו שנה שלמה לפני שיצאה הגירסה של סטונס, באלבום השני של הלהקה המצויינת שלו, The Flying Burrito Brothers.

 

Heart Of Stone

האולמן בראד'רס, הלהקה האמריקאית המיתולוגית, שחגגה לא מכבר 45 שנים להיווסדה, ביצעה באלבום האולפן האחרון שלה (מ-2003) גירסה נהדרת ללהיט המוקדם הזה של הסטונס.

 

Jumpin' Jack Flash

אחד מהמנוני הרוק הבולטים של הסטונס ובכלל, כאן בביצוע של הבלוזיסט הטקסני האדיר ג'וני ווינטר (שביקר בארץ לפני כשנה – ואף התראיין לבלוג)

 

I'm Free

שיר הרוק הנאיבי והאופטימי שהוציאו הסטונס ב-1965 הפך,  בשנת 1990, ללהיט רוק-דאנס-אינדי-ראגאמאפין גדול בידיהם של ה-Soup Dragons הסקוטיים, עם קצת עזרה מענק הדאנסהול ג'וניור ריד.

 

Street Fighting Man

השיר הפוליטי-חברתי הזה, מתוך Beggars Banquet, האלבום שהתחיל את רצף היצירה המדהים של הסטונס בין 68' ל-72', כוסה על ידי רבים, מרוד סטיוארט ועד רייג' אגיינסט דה מאשין. Oasis, שתמיד פינקו את מעריציהם ב-B Sides מעניינים לסינגלים שלהם, שילבו אותו כצד ב' של השיר All Around The World מהאלבום הלא-ממש-מוצלח שלהם Be Here Now. לפחות הגרסה הזאת יצאה להם טוב.

 

Gimme Shelter

זמצרת הסול מרי קלייטון שרה את קולות הרקע הבלתי נשכחים מאחורי מיק ג'אגר, בשיר הפוליטי-אפוקליפטי הנפלא הזה מ-1969. שנה אחר כך, באלבום הבכורה שלה,  היא חזרה לבצע את השיר בעצמה, בגרסה לא פחות טובה מהמקור.

 

Miss You

ואיך אפשר בלי קצת היפ הופ לסיום? Some Girls מ-1978 היה אחד מאלבומי האולפן הבאמת-טובים האחרונים של הסטונס. הראפר הקליפורני הוותיק King Tee רצה לסגור חשבון עם איזו בחורה וכך לקח את Miss You, אחד הלהיטים הגדולים ממנו והפך אותו לשיר Diss You, יעני, "לקטול אותך" או "ללכלך עליך" או פשוט "לעשות עליך דיס" בלשון אחינו הראפרים.

 

ומה הקאבר לסטונס שאתם הכי אוהבים? אתם מוזמנים לשתף את תובנותיכם המלומדות כאן בתגובות.

 

דפש מוד בפארק הירקון-תמונות בלעדיות Depeche Mode In Tel Aviv-Exclusive Photos

דפש מוד הופיעו אמש בפארק הירקון בתל אביב. הצלם המוכשר קורן קריספיל צילם את הההופעה. לקריאת הסקירה על ההופעה לחצו כאן.

Depeche Mode began their "Delta Machine" world tour in Tel Aviv last night, in front of 30,000 local fans

Here are some photos from the concert

Depeche Mode, Tel Aviv, May 7th 2013

Depeche Mode, Tel Aviv, May 7th 2013

A73R7975 A73R7998 A73R8020 A73R8033 A73R8039 A73R8059 A73R8065 A73R8068 A73R8102 A73R8127 A73R8134 A73R8144