Tag Archive | פול מקארטני

וינילים לדבילים: Badfinger

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם: "להקת האצבע הפצועה".

*(לחצו על התמונות להגדלה)

 

 

 

מודעות פרסומת

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

תמונה אחת שווה: פול מקארטני ובוב וויר

20160717_201917

 

BOBPAUL

אתמול בפנוויי פארק, בוסטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה: חבר בביטלס על במה אחת עם אחד מחברי הגרייטפול דד. מקארטני הזמין את וויר לבצע איתו שני שירים. את "היי היי היי" של ווינגס ואת "הלטר סקלטר" של הביטלס.

תמונה עליונה: צ'אק סטיינהאוזר (בלעדי לבלוג)

תמונה תחתונה: הטוויטר של פול מקארטני

During his concert at Fenway Park on Sunday night, Paul McCartney was joined on stage by Bob Weir. Together, they performed the Wings song Hi Hi Hi, along with The Beatles classic Helter Skelter

Top photo by Chuck Steinhauser

Bottom photo: Paul McCartney's Twitter account

When I'm 74 – יומולדת לסר פול

PM

פול מקארטני בן 74 היום. אין טעם להרחיב כאן יותר מדי על חשיבותו, על הקריירה המדהימה שלו (שעדיין נמשכת במרץ) ועל גאוניותו בכותב ומלחין, נגן, מפיק ופרפורמר. אבל למי שמעוניין להכיר את מקארטני יותר לעומק, מעבר ללהיטים הידועים שלו עם הביטלס, עם ווינגס וכסולן, הנה רשימה בשני חלקים, שערך המגזין RREVERB, שמספקת הצצה ל-20 שירים פחות מוכרים של סר פול, מחמשת העשורים האחרונים.

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 1

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 2

והנה אחד שאני אוהב במיוחד. שיר נהדר מתוך התקליט האחרון, הלא-מספיק-מוערך של ווינגס, Back To The Egg משנת 1979. מזל טוב, מר מקארטני!

ליד החנוכיה, מתחת לעץ: אלבומים לחגים

(התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר)

christmas-vs-hanukkah

ההצפה באלבומים שיוצאים ברבעון האחרון של השנה ומכוונים ישירות לכיסי הצרכנים שטופי אווירת החגים היא אחת מהפרות הקדושות האחרונות של תעשיית המוסיקה שעדיין מתהלכת חופשי ונושמת באופן עצמוני יחסית. התקופה הכוללת את חג ההודייה, בלאק פריידיי, חנוכה, כריסטמס וערב השנה החדשה היא עדיין כר פורה לנצלנות של חברות התקליטים ו/או לאיוורור ואריזה מחודשת של אלבומים עששויים להינתן כמתנה ליד החנוכיה או עץ האשוח. ניסנו לעשות קצת סדר בשיטפון האלבומים שמגיע אלינו בנובמבר-דצמבר 2014.

 dylan

לבייבי-בומרס נוסטלגיים ובעלי ממון:

בוב דילן – The Basement Tapes Complete

סדרת ההקלטות שעשה דילן עם The Band בשנת 67' היא אחד מהפריטים האיקוניים והמכוננים של  דילן, של הסיקסטיז ושל הרוק בכלל. לאורך השנים יצאו The Basement Tapes בקונפיגורציות רבות ובפורמטים שונים ומשונים, חלקם חוקיים, חלקם פחות. עכשיו סוף סוף יוצאות כל ההקלטות הראויות לשמיעה בסט מפלצתי של שישה דיסקים ו-129 טרקים, כולל טייקים שונים לאותו שיר, גירסאות אלטרנטיביות ושאר ירקות. המחיר הגבוה מבטיח שרק דילנופילים כבדים ומכורים ירכשו את הגירסה הדפיניטיבית, המייגעת והתובענית הזו.

WILCO

לאנשי אינדי-אמריקנה מתבגרים:

Wilco – What's Your 20? / Alpha Mike Foxtrot

ההרכב המצויין של ג'ף טווידי, שמזגזג בוירטואוזיות בין קאנטרי, פולק, אלטרנטיב ואקספרימנטים שונים, חוגג 20 שנה ליסודו ומציין את העובדה בשני סטים נפרדים. הראשון, הכפול כולל את השירים המוכרים ביותר שהוציאו ווילקו לאורך הקריירה שלהם עד כה. השני, הכולל ארבעה אלבומים, מיועד למעריצים אדוקים ומוסיף מנה נכבדה של בי-סיידס, קטעים בהופעות, שירים מפרוייקטים צדדים, מפסקולים ועוד רבים וטובים.

MACCA

לביטלסולוגים מושבעים:

The Art Of McCartney – אמנים שונים

כשמקליטים אלבום מחווה לפול מקארטני, חייבים לעשות את זה בגדול. ואכן, באלבום הזה התקבצו להם נפילים כמו בוב דילן, בריאן ווילסון, קאט "יוסוף" סטיבנס, ווילי נלסון, בילי ג'ואל, קיס, הקיור, אליס קופר ורבים אחרים לבצע מחדש את שיריו של המאסטר, מתקופת הביטלס, דרך ווינגס ועד אלבומי הסולו שלו. אז נכון שלא כל הביצועים עומדים בכבוד ליד המקור – ואיך אפשר כשהמקור כל כך קלאסי – אבל אפשר בהחלט למצוא כאן כמה פנינים שעושות כבוד לאורגינל ואף מוסיפות לו, כמו הטרקים של סמוקי רובינסון, סטיב מילר ובי בי קינג, למשל.

acdc-rock-or-bust-artwork

למטאליסטים מזדקנים:

AC/DC – Rock Or Bust

עוד אלבום של איי.סי.די.סי שנשמע כמו עוד אלבום של איי.סי.די.סי. והאמת, אין בזה שום דבר רע. הלהקה שמספקת לעולם, כבר 40 שנה, ריפים מבטון יצוק וטקסטים אינפנטיליים שכיף לצרוח באיצטדיונים, מנפקת את מה שנראה כאלבום האולפן האחרון שלה – ולא מביישת את הפירמה, גם כשהנוסחה שחוקה ומוכרת. אבל ברגעים שהנוסחה עובדת (ויש לא מעט כאלה באלבום החדש), אי אפשר שלא להוריד את הכובע (קסקט דייגים שחור, במקרה הזה) בפני אגדת רוק שלא מביישת את הפירמה גם לקראת סוף הקריירה.

eminem

להיפ הופרים לבנבנים:

אמינם ואמנים שונים –  Shady XV

למרות שהקריירה שלו התחילה מוקדם יותר מ-1999, מרשל מאתר'ס חוגג 15 שנים באור הזרקורים עם אלבום כפול: בדיסק הראשון מקבץ שירים חדשים שלו יחד עם מגוון אורחים וחברים לנשק, בשני אוסף ממיטב הטרקים של אמינם וחברים שיצאו בלייבל המחמד שלו, Shady Records. החלק הראשון ממשיך את הסגנון הבוטה והדחוס ששלט באלבומים האחרונים של אמינם ומוכיח את מה שנלחש עד לאחרונה רק בחדרי חדרים: הבחור די גמר את הסוס מבחינה יצירתית. נכון, הוא רב-אמן בהלחמת מילים, בפלואו וירטואוזי וביצירת שרשרות אינסופיות של חרוזים כפולים, משולשים ומתומנים, אבל כל זה הוא כלי ריק כשאין לך באמת מה להגיד והכל מתמצה בסופו של דבר לשורה של גסויות איפנטיליות, ירידות על כוכבי-הפופ-של-הרגע (לנה דל ריי, איגי אזייליה) ובכיינות אינסופית על "כמה קשה להיות סופרסטאר". אם החלק הראשון של האוסף מתסכל, הרי שדווקא בחלק השני, שכולל גם את אובי טרייס, פיפטי סנט ו-D-12, יש פנינים לא מעטות, כולל הפקות אדירות של ד"ר דרה, שגורמות לאלה שבדיסק הראשון להישמע חלולות וחסרות עומק והשראה – בדיוק כמו הטקסטים אל אמינם ב-2014. למי שבכל זאת חייב את מנת אמינם השנתית שלו, עדיף להוריד את המיקסטייפ החינמי המוצלח Shady Classics שיצא במקביל לאלבום הדי מיותר הזה.

BOWIE Pink-Floyd-The-Endles-River-Main QueenForever

לחובבי רוק אודיופילים:

דייויד בואי – Nothing Has Changed

קווין – Forever

פינק פלויד – The Endless River

בואי מציג את הקריירה העשירה שלו באלבום משולש, שכולל גם שירים שלא נשמעו עד כה. האוסף, שהולך בסדר כרונולוגי הפוך, מהחדש לישן, כולל יותר מדי שירים מ-20 השנים האחרונות והפחות מוצלחות של בואי וכמובן משכתב את ההיסטוריה במחיקת פרקים שלמים ופחות מוצלחים בביוגרפיה ("טין מאשין", מישהו?). קווין ממשיכים לארוז את הדיסקוגרפיה שלהם שוב ושוב, אבל הפעם מצרפים, כפתיון למעריצים שבעי האוספים, שיר חדש וגנוז שהוקלט כדמו עם מייקל ג'קסון בשנות השמונים. פינק פלויד משחררים אלבום אולפן ראשון מזה 20 שנה (שנסקר פה בהרחבה לאחרונה), אינסטרומנטלי ברובו, שכולל הקלטות מלפני 20 שנה בשילוב ערוצים חדשים ומהווה מעין מחווה לקילדן הלהקה המנוח ריק רייט. הסאונד המרשים של פלויד עדיין שם ויש כמה רגעי חסד פה ושם, אבל רוב החומרים נשמעים לעוסים וממוחזרים למדי.

DifferentEveryTimeWEB VU

לאניני הטעם:

Robert Wyatt – Different Every Time

The Velvet Underground – Super Deluxe Edition

כמו כל דבר שעשה וויאט, האיש המוכשר ורב הפעלים וכנראה בן האנוש היחיד שניגן גם עם ג'ימי הנדריקס וסיד בארט וגם עם ביורק והוט צ'יפ, גם האוסף הזה הוא מוצר שונה, מפתיע  וייחודי. קודם כל, השיר הידוע ביותר של ווייאט   ("Sea Song") אינו מופיע בו כלל. אבל מה שכן יש כאן זו סקירה סובייקטיבית ומסקרנת של קריירה מפותלת של מוסיקאי יחיד במינו ואמן גדול, שלא זכה אולי להצלחה מסחרית מסחררת, אבל נחשב לאליל ומקור השראה למוסיקאים הנחשבים רבים ברחבי העולם, מאושיות רוק מתקדם, דרך נפילי פרי-ג'אז ועד להיפסטרי אינדי מעודכנים.

עוד הרכב שזכה ליותר הערכה מאשר הצלחה בזמן אמיתי הוא הוולווט אנדרגראונד, שאלבומם השלישי הנפלא יצא בגרסת דה לוקס הכוללת 6 (שישה!) דיסקים ומציגה את האלבום המקורי בכמה מיקסים שונים, (כולל מונו) ועם תוספת שני דיסקים של הופעות חיות משנת 1969. למי שיש לו כבר כל פריט בדיסקוגרפיה מההרכב של לו ריד ושות' (וגם איזו תוכנית חיסכון קטנה לשבור…) המארז הנ"ל מומלץ בהחלט.

ונסיים בשיר. חגים שמחים לכולם!