Tag Archive | פוסט פאנק

תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

מודעות פרסומת

Pere Ubu – מקליבלנד לתל אביב בארבעים שנה

(פורסם גם במגזין התדר)

 

ב-24 בינואר השנה הלך לעולמו מארק אי. סמית', המייסד, המנהיג והחבר הקבוע היחיד בלהקה הבריטית המיתולוגית The Fall. הלהקה הוקמה באמצע שנות ה-70' והיתה חלוצה של פוסט פאנק רועש, רפטטיבי ופורץ גבולות. כל חזונה של The Fall עוצב בידי סמית', ספק גאון שיכור ומטורף, ספק רודן מחושב וקר רוח. "תמיד שונה, תמיד אותו דבר", הגדיר את The Fall השדרן המיתולוגי ג'ון פיל, אולי האיש שהביא את ההרכב המוזר והשברירי של סמית' אל דרגת תופעת פולחן אינדי אנגלי אמיתי. עם כל ייחודה הסגנוני, האידיאולוגי וההתנהלותי של The Fall, היתה לה מקבילה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. גם היא הוקמה בערך באותו זמן, גם היא פרצה דרך עם מוסיקה בלתי מתפשרת שבזה לקומוניקטיביות ולקוהרנטיות – וגם אותה הנהיג, ועדיין מנהיג, איש אחד, שההרכב הוא בעצם מפעל חייו ושבלעדיו הלהקה תפסיק להתקיים.

הלהקה הזו היא פר אובו. האיש הוא דייויד תומאס.

למרות שהיכל התהילה האמריקאי של הרוק'נ'רול ממוקם בה, קליבלנד מעולם לא נחשבה כיצואנית בולטת של רוק. לא היו לה את הפאנק של דאונטאון ניו יורק, לא את הסול של דטרויט או את הבלוז של שיקגו, לא את הפסיכדליה של סן פרנסיסקו וכמובן לא את הקאנטרי של נאשוויל.

קליבלנד של שנות ה-70' לא היתה מקום כיפי לגור בו, בלשון המעטה. כתוצאה מפיטורים מסיביים בתעשיית הרכב וממשברים כלכליים נוספים, סבלה העיר ממשבר פיננסי, תעסוקתי וחברתי עמוק ומחוסר יכולת להחזיר את חובותיה. קליבלנד היתה לעיר האמריקאית הראשונה שנקלעה למצב כלכלי כה חמור מאז ימי 'השפל הגדול' של שנות ה-30'. בשנת 1978 הגיעה קרוב למצב של פשיטת רגל דה פקטו, כאשר רק שירותים עירוניים חיונייים הופעלו בה למשך זמן מה.

 

 

באווירה של חוסר יציבות קיומי, ריקבון אורבני ועתיד לא ברור, שמות הסינגלים הראשונים שהוקלטו על ידי ההרכב הראשון של פר אובו (Heart of Darkness, 30 Seconds Over Tokyo, Final Solution) נשמעו הגיוניים למדי, אם כי הרפרנסים למבצע צבאי של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, לספר של ג'וזף קונרד (שהיה הבסיס לסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו") ולעיקרי האידיאולוגיה הנאצית, העידו על כך שתומאס הוא בעל אופקים רחבים יותר ותחומי עניין מרחיקי לכת יותר מאשר הפאנקיסט הממוצע. גם שם ההרכב, רפרנס למחזה אבסורד סוריאליסטי-סאטירי –פוליטי של אלפרד ז'ארי הצרפתי מ-1896, העיד על האינטיליגנציה, או לפחות על היומרה האמנותית, של ממציאו. מה ששוב מזכיר את מארק אי. סמית', שקרא להרכב שלו על שם ספרו של צרפתי אחר, אלבר קאמי. שם ההרכב שממנו צמחה פר אובו, Rocket From The Tombs, הזכיר את כרזות הבי-מובי'ז דלי התקציב של שנות החמישים, ורמז, כבר באמצע הסבנטיז, על אחד מתחומי העיסוק האזוטריים שתומאס יפתח בהמשך הקריירה הענפה שלו.

בשיאה, הציגה פר אובו  שילוב שנראה בלתי אפשרי על הנייר, של תרבות ג'אנק וטראש אמריקנית, לצד עיסוק בחלל, במטאפיזיקה ובטכנולוגיה, ביחסים בינאישיים, בנוסטלגיה מעורפלת מוטלת בספק ובפחדים אפוקליפטיים – כל אלה לצד קשר רגשי עמוק לעיירות הקטנות, לדרכים הצדדיות ולפינות הגיאוגרפיות הנידחות של ארצות הברית. וכל זה מגובה בסאונד חד, זוויתי ומאתגר, שלא עושה שום הנחות למאזין. או כמו שתומאס עצמו הגדיר זאת בראיון לעיתון בריטי: "אצלנו, הבסיסט הוא בעצם הגיטריסט, הגיטריסט הוא הבסיסט, נגן הסינתיסייזר הוא הווקאלס ואני זה חטיבת כלי הנשיפה".  ואכן, הקול של תומאס- לחוץ, היסטרי, א-טונאלי, תמיד על גבול השפיות והלחץ המותר על המיתרים, הוא, לפחות ביצירות המוקדמות של הלהקה, רק נדבך אחד מתוך המבנה המוסיקלי של פר אובו. עוד סאונד בתוך יער הצלילים המשונה שניתך עליך מהרמקולים.

בשנתיים הראשונות לקיומה, שיחררה פר אובו ארבעה אלבומים קלאסיים:  The Modern Dance, Dub Housing, New Picnic Time ו- The Art of Walking. כולם מכרו כמויות זניחות יחסית, כולם השפיעו עמוקות על מוסיקאים בכל העולם. הליין-אפ התחלף בתדירות גבוהה, נגנים באו, הלכו וחזרו, כשתומאס נשאר תמיד החבר הקבוע היחיד בהרכב.

בשנת 1982 יצאה פר אובו לטיים אאוט ללא הגבלת זמן. וב-1988 חזרה לעניינים, בחברת תקליטים חדשה עבורם, Fontana, ופתאום, מלכי הנויז מקליבלנד, שהיו חתומים אצל אייקונית האינדי הבריטית Rough Trade היו אחים-ללייבל להרכבים כמו 'טירז פור פירז', "קוקטו טווינס' ו'סווינג אאוט סיסטר'. במפתיע, פר אובו השתלבה יפה במהפכת האינדי ששטפה את עולם המוסיקה הבריטי והאמריקאי, ושבמסגרתה הרכבים כמו Butthole Surfers, R.E.M, Sonic Youth, Pixies, Husker Du ו- , Dinosaur Jr. הצליחו, בגיבוי מסיבי מצד התוכניות האלטרנטיביות של MTV, לדחוק רגל עדויית אולסטאר וג'ינס קרוע בדלתו של המיינסטרים, מה שהתווה שביל, קצת מאוחר יותר, לנחשול הגראנג' ששטף את העולם ומחק לחלוטין את הפער בין השוליים לזרם המרכזי. לכל אורך הקריירה שלו, התעקש תומאס לטעון כי פר אובו היא – ותמיד היתה – להקת פופ מן השורה, גם כשמבקרים ומאזינים הרימו גבות ואטמו אוזניים לנוכח יצירות חדשות ומאתגרות.

 

 

אחרי חמש שנים בלייבל ההוא, עם אלבומים שהתקרבו איכשהו לסאונד מקובל של להקת אינדי בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז וסוג של כמעט-מיני-להיט שזכה אפילו, שומו שמיים, לקליפ משלו (We Have The Technology), צללה שוב פר אובו אל מעמקי הקאלט, כשתומאס דואג לשחרר אלבום חדש בכל שנתיים-שלוש. האחרון שבהם הוא 20Years in a Montana Missile Silo , עליו כתב מבקר האתר Pop Matters: "אלבום הכורך יחד, בקשר סבוך, את כל האספקטים שעושים את המוסיקה שלהם לכל כך מפתה ועוצמתית: אלה יכולים להיות ריפים של סרף-רוק ומקצבי בלוז, מניפולציות סאונד נסיוניות וחשיבה אוונגרדית… ותפקידי הגיטרה הפנטסטיים מעצימים את החווייה ומעשירים את הפיתולים והפניות הלא צפויות שמאפיינים את המסע של פר אובו".

המסע המוזר, המרתק והבלתי צפוי של פר אובו ודייויד תומאס, שנמשך כבר יותר מ-40 שנה, יעצור בתחנת תל אביב להופעה אחת, בבארבי ב-15 לספטמבר 2018.

59 מילים על: Angelique Kidjo – Remain In Light

 

הזמרת האפריקאית-צרפתיה המוערכת משחזרת בשלמותו את אלבום המופת של Talking Heads משנת 1980. ומכיוון שהאלבום החלוצי ההוא היה ספוג במקצבים ובמהלכים של מוסיקה אפריקאית, קידג'ו לא מתקשה להחליק באלגנטיות לתוך הגרוב ולייצר מחווה מרתקת, שמאתגרת את הראש וגם מפעילה שאר הגוף. קידג'ו המוכשרת רקחה אלבום שמכבד את המקור ובד בבד מעניק זווית חדשה לקלאסיקה המוכחת של דייויד ברן וחבריו.

 

 

מארק אי. סמית', 1957-2018

MAIN-Mark-E-Smith

אחד האלילים המוסיקליים של הבלוג הלך הלילה לעולמו. ראיתי את The Fall שלוש (או שמא ארבע?) פעמים בטווח זמן של 25 שנה. למרות שלא קל להיות מעריץ של The Fall זו ללא ספק אחת הלהקות האהובות עלי בהיסטוריה. מארק אי. סמית' היה אחד האמנים הייחודיים במוסיקה הבריטית ובכלל, עם סגנון ייחודי, בלתי מתפשר ומקורי לחלוטין, שאף אחד אפילו לא יכול לנסות לחקות. הוא יחסר מאוד.
Mark Edward Smith, 5 March 1957 – 24 January 2018

הנה שני פוסטים מהבלוג שעסקו בסמית' ובלהקתו הנפלאה The Fall.

 

"נופל וקם" – על האוטוביוגרפיה האדירה שלו Renegade

"מנצ'סטר C.T" – על ההופעה של The Fall בתל אביב, לפני פחות משנתיים

 

 

ואם אתם מעוניינים בכניסה עדינה יחסית אל נבכי הדיסקוגרפיה העצומה והעולם המוזר והנפלא של סמית' ו-The Fall, אפשר להתחיל באלבום הזה:

 

מלאך בשמי ברלין

ניק קייב והבאד סידס, Max Schmeling Halle, ברלין, 22 באוקטובר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

ברשותכם, כותב שורות אלו מעוניין להתחיל בהתנצלות. סליחה שלא אשייט בנוסטלגיה אל הופעות קודמות של קייב בישראל, שלא אשרבט כאן שורות המתארות ערב ברלינאי קריר, עם זרזיפי גשם המתדפקים על חלונות עץ יפהפיים מתקופת פרידריך הגדול. גם לא ארחיב כאן על השקט והסדר המופתי בתורים הארוכים כניסה לאולם. לא אספר יותר מדי על קבוצת הגרמנים החביבים שהפגינו בחוץ וקראו לניק קייב לבטל את ביקורו הקרוב בתל אביב. לא אתפייט על דוכני הנקניקיות ועל מוכרי הבירה ולא ארמוז בקריצה דבר וחצי דבר על דוכן מכירת המזכרות או על אזור שמירת החפצים והמעילים כדוגמאות לתפעול גרמני יעיל, מסודר ושיטתי. את כל זאת לא אעשה, כי אני מעוניין לגשת מייד לשורה התחתונה: ההופעה של ניק קייב והבאד סידס היא מהטובות שראיתי. בכל מקום, בכל ז'אנר.

 

 

בשמונה וחצי בדיוק, מתחילים להישמע הצלילים המוקלטים של Three Seasons In Wyoming, טרק חדש ויפה של קייב וורן אליס מתוך פסקול הסרט Wind River שיצא בקיץ האחרון. אחד אחד עולים החברים לבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב – והעניין מתחיל. מהרגע הראשון ברור שלא הולכת להיות כאן הופעת רוק מהזן הרגיל, אלא יותר טקס וודו המוני, מפגש פולחני של אמנות טוטאלית עם קהל שמתמסר לטראנס ונכנס לאקסטזה פיזית ורוחנית ככל שהערב מתקדם. כפי שהיה ניתן לשער, קייב, אתלטי באופן מרשים, עם ז'קט אלגנטי, נעליים שחורות מצוחצחות למשעי ושרשרת זהב דקה לצווארו, מקדיש יותר משליש מהשירים לאלבומו האחרון עד כה, Skeleton Tree המצויין. ופותח עם שלושה שירים רצופים ממנו. שבעת הבאד סידס שמאחוריו ומצדדיו מספקים קנבס מוסיקלי רב גווני, רב שכבתי ועתיר ניואנסים שמשרת כל שיר בדיוק לפי צרכיו: מקינות מינוריות שקטות, כמעט אמביינטיות, עד למערבולות של רעש סימפוני מתוזמר היטב, עם השפעות בלוז, פסיכדליה, לאונג'-ג'אז, סרף, רוקאבילי, פאנק, ניו ווייב והרשימה עוד נמשכת. גם בין נבחרת הנגנים יוצאת הדופן שקייב קיבץ סביבו, בולט וורן אליס כקלף הסודי של ההופעה. וורן, שותף של קייב כבר 23 שנים, עובד מול, נגד ועם קייב, במפגן מרשים של מולטי-טאסקינג: אם על הקלידים האלקטרוניים או בפסנתר הכנף, בגיטרה חשמלית ובעיקר בויולה ממנה הוא מצליח להפיק מנעד עצום של צלילים, כולל פידבקים שלא היו מביישים שום אמן גיטרה חשמלית אוונגרדי.

 

 

ההופעה מתקדמת משיא לשיא וקייב מתנה אהבים עם הקהל, במיוחד עם מאות המעריצים שנדחסים לקדמת הבמה באיזור העמידה. בפוזה של "עוד-רגע-סטייג'-דייבינג-אבל-לא" קייב משחק עם הקהל בטיזינג הכולל מחוות גופניות, ריקודים ותנועות ידיים וגם צעקות לעברם כאשר המיקרופון מוחזק רחוק מפיו, כך שרק הם יכולים לשמוע את הנאמר. וכל זאת, מבלי לפספס אף צליל ומבלי להחליק אף תו. ב-Higgs Boson Blues המדהים, אחד עשר אלף איש צועקים יחד עם קייב את ה-"בום! בום! בום!" שבפזמון וב-From Her To Eternity הוותיק, הלהקה מנווטת בין דממה לקקופוניה במומחיות ובדייקנות כמע טלפתית. והיו גם Tupelo, עם וידאו ארט בשחור לבן, שנראה כמו תוצאות סופת הוריקן בדרום ארצות הברית, Jubillee Street, שבמהלכו בעט קייב בסטנד התווים שלו והעיף את הניירות שעליו על פני כל הבמה וגם The Ship Song עם סולו ויולה יפהפה ו-Into My Arms  בגרסת טריו מצויינת. אחרי כמה שירים, כשהקהל כבר מונח בכך ידו, קייב סוף סוף מציין את עברו בעיר שבה התגורר כמעט עשור, במהלך רוב שנות ה-80'.. "את השיר הזה כתבתי בקרויצברג" הוא מצהיר, לקול תשואות הקהל. "לקח לי שנה לכתוב אותו" הוא ממשיך. "הייתי יכול לגמור אותו ביום, אבל … האמפטמינים לא איפשרו את זה" והלהקה פורצת אל  The Mercy Seat, אחת מהקלאסיקות הבלתי מעורערות של קייב.

 

 

בשלב הזה כל הקהל שייך לקייב, שמצידו נותו לו את כולו. החולצה המכופתרת פתוחה, אגלי זיעה בכל מקום, תנועות ריקוד אקסטטיות ופלירט ספק-ארוטי עם עומדי השורות הראשונות – קייב מגיש מופע שחציו קברט מתוזמן ומתוכנן וחציו השני פרוע ובלתי צפוי, אבל נמצא כל הזמן בשליטה של רב-אמן בשירים, בתזמון, ברמת המתח והריגוש שבאולם. אחרי עוד שיר מתוך האלבום האחרון קייב והלהקה יורדים והקהל פותח בחמש דקות של תשואות ומחיאות כפיים בעמידה. קייב חוזר לבמה לבצע, איך לא, את The Weeping Song, במהלכו הוא סוף סוף נכנס אל תוך קהל האלפים וחותך דרכו אל תוך האולם, עולה על כתפי הקהל, נותן למישהו להחזיק את המיקרופון ומפעיל את אלפי האנשים שמסביבו לרוטינת מחיאות כפיים במקצב מאתגר, שהקהל עומד בו באופן מעורר התפעלות.  בשלב הזה כבר לא ניתן לשלוט באהבה המתפרצת של הקהל ומאות צופים מתחילים לקפוץ אל הבמה ומצטרפים לקייב לביצוע מונומנטלי של Stagger Lee, אחד השילובים המושלמים ביותר של דלתא בלוז, פוסט-פאנק וגנגסטא ראפ, משהו שכנראה רק ניק קייב יכול לעשות בצורה משכנעת. כן, קייב, למרות כל ההשפעות הברורות שספוגות במוסיקה שלו, מדייויד בואי וג'ון קייל, דרך סקוט ווקר, ז'ק ברל ואלביס ועד ג'ון לי הוקר ופרנק סינטרה, יצר לו נישה ייחודית בה הוא פועל, שלא מתכתבת עם שום טרנד מוסיקלי רווח, שלא מתפשרת על שום תו או מילה. הוא המלך של הממלכה הקטנה שלו, ומרשים לראות איך רבים כל כך מצטרפים בשמחה להיות נתינים בה, גם כשהמוסיקה לא קלה לעיכול וגם כשהתוכן המוסיקלי מבצע פניות פרסה מפתיעות ובלתי צפויות. וכך, אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, קייב, עם כמאה מעריצים אדוקים מסביבו על הבמה, מבצעים באופן מרגש את Push The Sky Away, בליווי תנועות ידיים מתאימות והטקס השאמאני-כמעט מסתיים והאוסטרלי הצנום בן ה-60 מוכיח שגם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה הוא עדיין אמן מרתק ופרפורמר מלא אדרנלין, אחד היחידים שמסוגלים להפוך גם אולם ספורט עצום בצפון-מזרח ברלין לחגיגה כמעט אינטימית של מוסיקה ופרפורמנס, עם מחוות גדולות מהחיים שגם נוגעות עמוק בנימי הנפש של מי שבאמת מקשיב. ואם אפילו חלק מזה ישוחזר בהופעות של קייב תל אביב – העיר היחידה בסיבוב ההופעות הנוכחי שבה יתקיימו שני קונצרטים – מובטחת לקהל חווייה שלא במהרה תישכח.

 

כשמוזיקה אוכלת סרטים

היום מתחיל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2016, וזו סיבה נחמדה להיזכר בכמה רגעי פופ ורוק (אוקיי, יש גם היפ הופ אחד) שקשורים לקולנוע. או יותר מדוייק, בשירים ששמם הוא שם של כוכב או במאי קולנוע מהעבר הקרוב או הרחוק. נכון, יש כנראה מאות כאלה, אבל הנה אלה שקפצו ראשונים מנבכי הזיכרון של הבלוג. תיהנו.

קים קארנס – Bette Davis Eyes

1981

קאבר לשיר שהוקלט כבר באמצע שנות ה-70' ע"י הפזמונאית והזמרת האמריקאית ג'קי דה שאנון, הפך את קארנס, זמרת קולות רקע וקאנטרי-פופ לא ממש מוכרת, ללהיט ענק בתחילת שנות ה-80'. זה השיר שגרם למיליוני ילדי אייטיז ברחבי תבל לרוץ ולחפש מי זו הבטי דייויס הזו ומה הסיפור עם העיניים האלה שלה. דייויס, (שנפטרה שמונה שנים לאחר יציאת השיר) שלחה מכתבי תודה לכותבי השיר זוכה פרס הגראמי, על שהכניסו אותה, שוב אל בין דפי ההיסטוריה. למותר לציין שקארנס לא הצליחה מעולם לשחזר את ההצלחה שקצרה עם השיר הזה.

 

האיגלס – James Dean

1974

באלבומם השלישי, On the border, עשו הנשרים (או העיטים, אם רוצים לדקדק בקטנות), מחווה לאחד מהאייקונים של הקולנוע האמריקאי, שנהרג בשנת 1955 לאחר קריירה קצרה מאוד ומשפיעה מאוד. לא להיט כמו Hotel California אבל לא פחות שווה להכיר. ג'קסון בראון השתתף בכתיבת השיר.

 

מאדנס – Michael Caine

1984

באמצע שנות השמונים הלך שטף הלהיטים של מאדנס ופחת, אבל עדיין, ההרכב מצפון לונדון המשיך ליצור מוסיקה נפלאה ושירים נהדרים."מייקל קיין", השיר והקליפ הנהדר שלו מושפעים מהסרט "תיק איפקרס" ומייקל קיין, אייקון לונדוני לא פחות מהלהקה עצמה, הסכים לתרום דגימה מקולו להקלטה, לאחר שכנוע מסיבי מצד ביתו.

 

באוהאוס – Bela Lugosi's Dead

1979

פיטר מרפי ולהקתו, שהמילה "גותי" רשומה על שמם ברישומי הטאבו של המוסיקה הפופולרית, עשו מחווה בסינגל הראשון שלהם לכוכב הקולנוע ההונגרי, שמזוהה יותר מכל עם דמותו של דרקולה. מה שכן, העיתוי היה קצת מוזר, כי לוגוסי עצמו נפטר 23 שנה לפני שהשיר יצא.

 

דה פול – Cary Grant's Wedding

1980

מארק אי. סמית', התמלילן, זמר, מנהיג ולמעשה המייסד והחבר הקבוע היחיד ב-The Fall, משתמש בשמו של קרי גראנט (יליד בריסטול, אנגליה), הכוכב השרמנטי (שהתחתן חמש פעמים בחייו) כמטאפורה בבואו להצליף בסצינת הPאנק הבריטית, שהפכה "הוליוודית" וממוסחרת מדי לטעמו. עוד ענק קולנוע, באסטר קיטון, מוזכר בשיר, וסמית' מזכיר בשמם את ג'ו סטראמר מהקלאש ואת ג'ייק ברנס מ"סטיף ליטל פינגרס" כדוגמאות לפאנקיסטים שזנחו את האידיאולוגיה, הפכו מסחריים ועכשיו מוזמנים למסיבות נוצצות בהוליווד – נוסח החתונה של קרי גראנט. גראנט עצמו, אגב, נפטר בשנת 1986.

 

גורילאז – Clint Eastwood

2001

הסינגל הראשון מהאלבום הראשון של ההרכב המצליח של דיימון אלבארן מ-Blur ושותפים. למילים אין שום קשר לכוכב הקולנוע, אבל אלמנטים בעיבוד מזכירים את נעימת "הטוב, הרע והמכוער", אז הנה לכם.

 

ואחד בשביל הבמאים…

אר. איי דה ראגד מאן – Stanley Kubrick

1999

הראפר הלבן המדהים מלונג איילנד, אחד הסודות השמורים ביותר בהיפ הופ, קרא לשיר הזה על שם הבמאי הגאון שיצר את "התפוז המכני", "דוקטור סטריינג'לאב", "מטאל ג'אקט", "הניצוץ", "2001 אודיסיאה בחלל" ועוד סרטים שראפרים אוהבים. לתוכנו של הטקסט אין קשר לקובריק עצמו, אבל השיר מגניב ביותר.

 

צפייה מהנה!

מנצ'סטר C.T – ביקורת הופעה: The Fall בתל אביב

פורסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

the-fall

The Fall – הוואנה קלאב, תל אביב 2.3.2016

מועדון סלסה וריקודים לטיניים, עם פרקט מצוחצח, מעוטר בפוסטרים של יפהפיות מולטיות עם סיגר ביד, עם אלכוהול במחירים מטורפים, מתחת לבניין משרדים חסר אופי, בקצה סמטה אנונימית בתל אביב. רק הפול יכולים להופיע במקום כזה ולצאת מזה בשלום.

תשע בערב. קהל מתחיל להתאסף בחוץ. הרבה חולצות שחורות. הרבה גברים קרחים בני ארבעים פלוס. למעשה, 90 אחוז גברים. חולצות שחורות עם הדפסים של סוואנס. חולצות שחורות עם הדפסים של פבליק אימג' לימיטד. גם של הספארקס. גם של פיית נו מור. גם של דה פול. מפגשי מחזור של חברים בפורומים אינטרנטיים של  מוסיקה אלטרנטיבית, מודל תחילת שנות האלפיים. מוסיקאים, שדרני ועיתונאי מוסיקה פעילים או בדימוס. "און אנד דה אופ'ס", הרכב רוקאבילי חמוד, נותן חימום קצר. אחריו וי.ג'יי מוכשר שחותך, מערבל וקוצץ את המודי בלוז, אלביס, בואי וברברה סטרייסנד לבלילה מטורפת וקקופונית על המסך הענק שמאחורי הבמה. חימום מושלם למה שעומד להתרחש עוד מעט.

IMG-20160303-WA0001

ברבע לאחת עשרה, מארק אי.סמית' עולה לבמה עם שלושת הנגנים שלו והשואו מתחיל. סמית' נראה בהתחלה כמו ג'נטלמן אנגלי מבוסם קמעא, ששכח משהו ולא זוכר איפה הוא השאיר אותו. אבל אסור לטעות: הוא מנהיג את הלהקה ביד ברזל, כמו שהוא עושה כבר כמעט 40 שנה. הנגינה פנטסטית. מהודקת כמו חוסם עורקים על זרועו של מתאבק סומו ג'אנקי וחדה כמו חרב סמוראים חדשה. סמית' מרחף מעל כל העניין בנונשלנטיות ספק משועשעת, ספק רצינית, על הספקטרום שבין אפאטיות טוטאלית להתרסה ילדותית. אין פה "הלו תל אביב", אין "תודה רבה", אין נסיונות לקשקש בעברית או בכלל לדבר בין השירים. כאן זו הופעה של הפול וסמית' מפריד את הגברים מהילדים כבר על ההתחלה, עם המילים שאי אפשר לפענח והריפים שאי אפשר להוציא מהראש. כל מיני שירים מכל מיני תקופות, עם דגש חזק על השנים האחרונות, על האלבום שיצא לפני שנה והאי.פי שיצא לפני  שבועיים. אבל מה זה חשוב? הכל הרי יצירה אחת גדולה, הכל בא ממקור אחד, הכל פוגע באותו מקום ובאותה צורה. אין להיטים. אין אף לא אחד מהקאברים הידועים. לא "ויקטוריה". לא "מיסטר פרמסיסט", לא "לוסט אין מיוזיק". ככה סמית' עובד ולא שואלים שאלות, אלא רק מחבקים את מה שניתן לנו. הקהל מפוקס, מעודד, נרגש ולפרקים תמה לנוכח הכאוס המאורגן והטירוף המחושב שסמית' מחולל על הבמה. משחק עם כפתורי המגברים של הנגנים. שר ממיקרופון  נוסף שניצב בפינה נידחת של הבמה, מאחורי הלהקה. שר בשני מיקרופונים בבת אחת. זורק לקהל את בקבוקי המים שהצוות הכין לו. זורק לקהל את חבילת הדפים המקומטת בהם הביט באובססיביות בתחילת ההופעה. צובט במפתיע במיתרי הגיטרה של הבסיסט. יוצר פידבקים ורעשים אקראיים ממגבר השירה שמוצב על הבמה, דופק סולואים רנדומליים, רק בעזרת האגודל, על מקלדת "קורג" עתיקה. וההיילייט: מעביר את המיקרופון לבחורה בקהל, ששרה איתו דואט ספונטני במשך כעשר דקות. בקיצור, אושר גדול. כל מה שאפשר לצפות מהופעה מעולה של הפול. האם הוא שיכור או רק משחק אותה? האם הוא רציני ומחוייב לאמנות שלו באופן טוטאלי או ממחזר את אותו שטיק מנייריסטי שפרסם אותו לפני שנים, בתקופה שהקלאש והפיסטולס עוד היו השמות החמים בסצינה? האם הפרובוקציות מתוכננות למשעי או שאלה אלתורים של הרגע? כל עוד יצאת מהופעה של דה פול ואתה ממשיך לשאול את השאלות האלו, סימן שסמית' עדיין עושה את העבודה כמו שצריך.

IMG-20160303-WA0004

ראיתי את הפול לפני 25 שנה. באנגליה. מאז, כל העולם השתנה, כולל עולם המוסיקה. כל הנגנים שהיו אז חברים בלהקה, כבר נמצאים מזמן בעמקי סל המיחזור של הפוסט-פאנק. חלקם כתבו ספרי זכרונות על כמה נוראי היה להיות חבר בפול. עם רובם סמית' כבר סגר חשבונות, בראיונות, במילות שירים ובספר האוטוביוגרפי שפירסם. כי "אם זו סבתא שלך מנגנת בונגוס ואני – זה הפול" אם לצטט את אחד מהמשפטים הידועים שלו. אבל על הבמה המשונה הזאת, הערב בתל אביב, סמית', למרות שתיאורטית היה יכול להיות אבא של כל אחד מהנגנים בלהקה, ממשיך בשלו, עם מוסיקה חסרת גיל, עם אימג' שרק מתחדד עם השנים ועם קטלוג מפואר, אדיר מימדים וקשה לפיצוח, שמאתגר כל הרכב שקורא לעצמו "נסיוני", "אוונגרדי" או "אקספרימנטלי". תמיד שונים, תמיד אותו דבר. כמו לפני 25 שנים. כמו לפני 10 שנים. כמו היום בבוקר. הפול יש רק אחת. וכמה טוב שזכינו לעוד ביקור שלהם בארץ כדי להזכיר לנו את זה.