Tag Archive | פינק פלויד

ב-59 מילים: סנואי ווייט – Released

cover

למרות שניגן עם פינק פלויד, פיטר גרין, Thin Lizzy ורבים אחרים, סנואי ווייט הוא אחד הגיטריסטים הכי לא-מספיק-מוערכים בהיסטוריה. ווייט, שמוכר לרבים בעיקר בזכות הלהיט המפתיע Bird of Paradise מ-1983 מגיש, כהרגלו, אוסף נינוח ורגוע של קטעים שמשייטים בין רוק רך, בלוז ונגיעות אקוסטיות אינסטרומנטליות, שאת כולם מקשרים מגע הקסם והפרייזינג המושלם שלו בגיטרה, שרק הולך ומשתבח עם הזמן.

 

מפתח אלן – מר פארסונס מבקר בישראל

20150208_17393820150208_17400420150208_17525020150208_17394820150208_173955

הערב יופיע אלן פארסונס, יחד עם הפרוייקט שלו, בהיכל נוקיה בתל אביב.

לפני יומיים התארח א.פ בביה"ס למוסיקה "רימון" ברמת השרון, הקשיב לביצועים של קטעיו הקלאסיים מאת האנסמבל האלקטרוני והרכב ג'אז של תלמידי בית הספר, ענה על שאלות הקהל וחתם בחתימות לכל דכפין. הנה ההיילייטס:

* לאחר הצלחת The Dark Side Of The Moon ביקשו הפינק פלויד מפארסונס להיות שותף בהפקת האלבום Wish You Were Here, אבל פארסונס, שבדיוק זכה להצלחה במצעדים עם הרכב הפופ Pilot והתחיל להפיק גם את אל סטיוארט, השיב בשלילה להצעה.

* פארסונס סיפר כי במקור לשיר Year Of The Cat היה סולו גיטרה ארוך מאוד – והשיר הגיע לאורך של 14 דקות לערך. פארסונס, שהפיק את האלבום, ניתב לכך שהשיר יקוצר והציע לשלב סולו סקסופון במקום חלק מסולואי הגיטרות (שני גיטריסטים, אחד אקוסטי, אחד חשמלי, בתורות…). אל סטיוארט הזדעזע בתחילה מהרעיון ("אני זמר פולק, לא פופ") אבל כשפארסונס הביא את פיל קנזי שנתן את הסולו המיתולוגי, סטיוארט התרצה – והשיר, שקוצר בחצי, קיבל את צורתו הנוכחית המוכרת. למותר לציין שהשיר הפך לאחד הגדולים של הסבנטיז וקנזי הצטרף ללהקה של סטיוארט והמשיך להופיע איתו עוד זמן רב.

* לדבריו, פארסונס ייפגש בישראל עם אביב גפן ואבי סינגולדה להקלטת שירים עבור גפן. הקשר נוצר לאחר שפארסונס היה מפיק שותף באלבום The Raven That Refused to Sing שהוציא לפני שנתיים המוסיקאי סטיבן ווילסון, שותפו של גפן ללהקת Blackfield.

* פארסונס סיפר לקהל על היחסים הגרועים בין חברי הביטלס בעת הקלטת האלבומים Abbey Road ו- Let It Be, אך סירב לענות לשאלה האם יוקו אונו היתה אחראית לפירוק הביטלס.

* פארסונס בירך על המגמה, בקרב מאזינים, מוסיקאים ואנשי טכנולוגיה, של חיפוש תחליף איכותי יותר לפורמט ה-MP3 שלדבריו אינו מעביר את האינפורמציה המוסיקלית בצורה טובה או נאמנה למקור.

* לשאלה לאילו אמנים עכשוויים הוא מתחבר, ענה פארסונס שכמעט ואינו מאזין למוסיקה בבית, אלא רק באוטו. הוא ציין שירים חדשים של להקת הקילרז ושל הזמר ג'וש גרובאן כשני שירים מצויינים שאהב לשמוע לאחרונה.

* פארסונס הצהיר בדיפלומטיות כי בניגוד לרוג'ר ווטרס, אותו הוא מכיר מתקופת העבודה עם פינק פלויד, הוא אינו מערב מוסיקה ופוליטיקה ובא להופיע עבור אנשים, ללא התייחסות פוליטית כלשהיא.

* "למה כמעט לא עשיתי מוסיקה חדשה בעשור האחרון? כי ממילא אם אוציא אלבום ואשלח לרדיו, הם יגידו 'הוא מאוד יפה' וישמיעו שוב את Eye In The Sky… אמר פארסונס לפני שפינק את הקהל בהשמעה של שיר חדש בשם Fragile, אותו ניגן ישירות מדיסק און קי דרך מערכת ההגברה של "רימון".

ואפרופו Eye In The Sky, הזמרת אחינועם ניני והגיטריסט גיל דור, שניהם בוגרי "רימון" הגיעו, בהתראה קצרה, לבצע למול פארסונס את השיר בגירסה שלהם, שהיתה להיט ענק בכמה ממדינות אירופה. הנה לפניכם קליפ שצולם על ידי הבלוג במהלך האירוע.

ליד החנוכיה, מתחת לעץ: אלבומים לחגים

(התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר)

christmas-vs-hanukkah

ההצפה באלבומים שיוצאים ברבעון האחרון של השנה ומכוונים ישירות לכיסי הצרכנים שטופי אווירת החגים היא אחת מהפרות הקדושות האחרונות של תעשיית המוסיקה שעדיין מתהלכת חופשי ונושמת באופן עצמוני יחסית. התקופה הכוללת את חג ההודייה, בלאק פריידיי, חנוכה, כריסטמס וערב השנה החדשה היא עדיין כר פורה לנצלנות של חברות התקליטים ו/או לאיוורור ואריזה מחודשת של אלבומים עששויים להינתן כמתנה ליד החנוכיה או עץ האשוח. ניסנו לעשות קצת סדר בשיטפון האלבומים שמגיע אלינו בנובמבר-דצמבר 2014.

 dylan

לבייבי-בומרס נוסטלגיים ובעלי ממון:

בוב דילן – The Basement Tapes Complete

סדרת ההקלטות שעשה דילן עם The Band בשנת 67' היא אחד מהפריטים האיקוניים והמכוננים של  דילן, של הסיקסטיז ושל הרוק בכלל. לאורך השנים יצאו The Basement Tapes בקונפיגורציות רבות ובפורמטים שונים ומשונים, חלקם חוקיים, חלקם פחות. עכשיו סוף סוף יוצאות כל ההקלטות הראויות לשמיעה בסט מפלצתי של שישה דיסקים ו-129 טרקים, כולל טייקים שונים לאותו שיר, גירסאות אלטרנטיביות ושאר ירקות. המחיר הגבוה מבטיח שרק דילנופילים כבדים ומכורים ירכשו את הגירסה הדפיניטיבית, המייגעת והתובענית הזו.

WILCO

לאנשי אינדי-אמריקנה מתבגרים:

Wilco – What's Your 20? / Alpha Mike Foxtrot

ההרכב המצויין של ג'ף טווידי, שמזגזג בוירטואוזיות בין קאנטרי, פולק, אלטרנטיב ואקספרימנטים שונים, חוגג 20 שנה ליסודו ומציין את העובדה בשני סטים נפרדים. הראשון, הכפול כולל את השירים המוכרים ביותר שהוציאו ווילקו לאורך הקריירה שלהם עד כה. השני, הכולל ארבעה אלבומים, מיועד למעריצים אדוקים ומוסיף מנה נכבדה של בי-סיידס, קטעים בהופעות, שירים מפרוייקטים צדדים, מפסקולים ועוד רבים וטובים.

MACCA

לביטלסולוגים מושבעים:

The Art Of McCartney – אמנים שונים

כשמקליטים אלבום מחווה לפול מקארטני, חייבים לעשות את זה בגדול. ואכן, באלבום הזה התקבצו להם נפילים כמו בוב דילן, בריאן ווילסון, קאט "יוסוף" סטיבנס, ווילי נלסון, בילי ג'ואל, קיס, הקיור, אליס קופר ורבים אחרים לבצע מחדש את שיריו של המאסטר, מתקופת הביטלס, דרך ווינגס ועד אלבומי הסולו שלו. אז נכון שלא כל הביצועים עומדים בכבוד ליד המקור – ואיך אפשר כשהמקור כל כך קלאסי – אבל אפשר בהחלט למצוא כאן כמה פנינים שעושות כבוד לאורגינל ואף מוסיפות לו, כמו הטרקים של סמוקי רובינסון, סטיב מילר ובי בי קינג, למשל.

acdc-rock-or-bust-artwork

למטאליסטים מזדקנים:

AC/DC – Rock Or Bust

עוד אלבום של איי.סי.די.סי שנשמע כמו עוד אלבום של איי.סי.די.סי. והאמת, אין בזה שום דבר רע. הלהקה שמספקת לעולם, כבר 40 שנה, ריפים מבטון יצוק וטקסטים אינפנטיליים שכיף לצרוח באיצטדיונים, מנפקת את מה שנראה כאלבום האולפן האחרון שלה – ולא מביישת את הפירמה, גם כשהנוסחה שחוקה ומוכרת. אבל ברגעים שהנוסחה עובדת (ויש לא מעט כאלה באלבום החדש), אי אפשר שלא להוריד את הכובע (קסקט דייגים שחור, במקרה הזה) בפני אגדת רוק שלא מביישת את הפירמה גם לקראת סוף הקריירה.

eminem

להיפ הופרים לבנבנים:

אמינם ואמנים שונים –  Shady XV

למרות שהקריירה שלו התחילה מוקדם יותר מ-1999, מרשל מאתר'ס חוגג 15 שנים באור הזרקורים עם אלבום כפול: בדיסק הראשון מקבץ שירים חדשים שלו יחד עם מגוון אורחים וחברים לנשק, בשני אוסף ממיטב הטרקים של אמינם וחברים שיצאו בלייבל המחמד שלו, Shady Records. החלק הראשון ממשיך את הסגנון הבוטה והדחוס ששלט באלבומים האחרונים של אמינם ומוכיח את מה שנלחש עד לאחרונה רק בחדרי חדרים: הבחור די גמר את הסוס מבחינה יצירתית. נכון, הוא רב-אמן בהלחמת מילים, בפלואו וירטואוזי וביצירת שרשרות אינסופיות של חרוזים כפולים, משולשים ומתומנים, אבל כל זה הוא כלי ריק כשאין לך באמת מה להגיד והכל מתמצה בסופו של דבר לשורה של גסויות איפנטיליות, ירידות על כוכבי-הפופ-של-הרגע (לנה דל ריי, איגי אזייליה) ובכיינות אינסופית על "כמה קשה להיות סופרסטאר". אם החלק הראשון של האוסף מתסכל, הרי שדווקא בחלק השני, שכולל גם את אובי טרייס, פיפטי סנט ו-D-12, יש פנינים לא מעטות, כולל הפקות אדירות של ד"ר דרה, שגורמות לאלה שבדיסק הראשון להישמע חלולות וחסרות עומק והשראה – בדיוק כמו הטקסטים אל אמינם ב-2014. למי שבכל זאת חייב את מנת אמינם השנתית שלו, עדיף להוריד את המיקסטייפ החינמי המוצלח Shady Classics שיצא במקביל לאלבום הדי מיותר הזה.

BOWIE Pink-Floyd-The-Endles-River-Main QueenForever

לחובבי רוק אודיופילים:

דייויד בואי – Nothing Has Changed

קווין – Forever

פינק פלויד – The Endless River

בואי מציג את הקריירה העשירה שלו באלבום משולש, שכולל גם שירים שלא נשמעו עד כה. האוסף, שהולך בסדר כרונולוגי הפוך, מהחדש לישן, כולל יותר מדי שירים מ-20 השנים האחרונות והפחות מוצלחות של בואי וכמובן משכתב את ההיסטוריה במחיקת פרקים שלמים ופחות מוצלחים בביוגרפיה ("טין מאשין", מישהו?). קווין ממשיכים לארוז את הדיסקוגרפיה שלהם שוב ושוב, אבל הפעם מצרפים, כפתיון למעריצים שבעי האוספים, שיר חדש וגנוז שהוקלט כדמו עם מייקל ג'קסון בשנות השמונים. פינק פלויד משחררים אלבום אולפן ראשון מזה 20 שנה (שנסקר פה בהרחבה לאחרונה), אינסטרומנטלי ברובו, שכולל הקלטות מלפני 20 שנה בשילוב ערוצים חדשים ומהווה מעין מחווה לקילדן הלהקה המנוח ריק רייט. הסאונד המרשים של פלויד עדיין שם ויש כמה רגעי חסד פה ושם, אבל רוב החומרים נשמעים לעוסים וממוחזרים למדי.

DifferentEveryTimeWEB VU

לאניני הטעם:

Robert Wyatt – Different Every Time

The Velvet Underground – Super Deluxe Edition

כמו כל דבר שעשה וויאט, האיש המוכשר ורב הפעלים וכנראה בן האנוש היחיד שניגן גם עם ג'ימי הנדריקס וסיד בארט וגם עם ביורק והוט צ'יפ, גם האוסף הזה הוא מוצר שונה, מפתיע  וייחודי. קודם כל, השיר הידוע ביותר של ווייאט   ("Sea Song") אינו מופיע בו כלל. אבל מה שכן יש כאן זו סקירה סובייקטיבית ומסקרנת של קריירה מפותלת של מוסיקאי יחיד במינו ואמן גדול, שלא זכה אולי להצלחה מסחרית מסחררת, אבל נחשב לאליל ומקור השראה למוסיקאים הנחשבים רבים ברחבי העולם, מאושיות רוק מתקדם, דרך נפילי פרי-ג'אז ועד להיפסטרי אינדי מעודכנים.

עוד הרכב שזכה ליותר הערכה מאשר הצלחה בזמן אמיתי הוא הוולווט אנדרגראונד, שאלבומם השלישי הנפלא יצא בגרסת דה לוקס הכוללת 6 (שישה!) דיסקים ומציגה את האלבום המקורי בכמה מיקסים שונים, (כולל מונו) ועם תוספת שני דיסקים של הופעות חיות משנת 1969. למי שיש לו כבר כל פריט בדיסקוגרפיה מההרכב של לו ריד ושות' (וגם איזו תוכנית חיסכון קטנה לשבור…) המארז הנ"ל מומלץ בהחלט.

ונסיים בשיר. חגים שמחים לכולם!

וינילים לדבילים – פינק פלויד, מצמרת להקות המחתרת.

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

297512_10151463893704080_1442868881_n

פינק פלויד – עוד דף בחומה

PF1

בתזמון קוסמי מדהים, בדיוק בשבוע בו יצא אלבום האולפן הראשון מזה 20 שנה של פינק פלויד, יצא גם הספר "להפיל את החומה". הספר, שיצא בהוצאת רסלינג ובעריכת ארי קטורזה, כולל שמונה מאמרים מאת שמונה כותבים שונים המנתחים, כל אחד בתחומו, אספקטים מגוונים ביצירה של הלהקה האיקונית (גילוי נאות: גם כותב שורות אלו תרם מאמר לספר). נראה כי בשנים האחרונות יש עלייה בכמות הספרים שעוסקים במוסיקה פופולרית שיוצאים לאור בעברית ועל כך יש לברך בחום. לגבי "להפיל את החומה": הספר מיועד בעיקרו לחובבים "קשים" של הלהקה, לאוהדי רוק מתקדם סקרנים ולמי שמעוניין להעמיק בצדדים התיאורטיים-אקדמיים של המוסיקה הפופולרית המערבית. את הספר ניתן לרכוש ישירות מההוצאה או בכל חנויות הספרים ברחבי הארץ.

אירוע ההשקה ל"להפיל את החומה" ייערך בחנות הספרים "מגדלור" בתל אביב ביום רביעי 3.12.14 בשעה 19:30. אתם מוזמנים להגיע.

עוד פרטים בקישור הזה.

פינק פלויד 2014: צעד אחד לפני הנהר

פינק פלויד – The Endless River

(Columbia / Parlophone)

(התפרסם לראשונה בעכבר העיר אונליין)

עטיפת האלבום

בפרפראזה חופשית על כותרת השיר הידוע של חמי רודנר, אפשר לטעון ש"כל אחד והפלויד שלו" יש כאלה שטוענים שפינק פלויד האמיתית פסקה מלהתקיים אחרי The Final Cut, האלבום האחרון שבו נכחו גם רוג'ר ווטרס וגם דייוויד גילמור. יש כאלה שיגידו ש-The Wall  סיים למעשה את תפקודה של פינק פלויד כהרכב אורגני פעיל. יש אנשים שיסתפקו בהאזנה לאלבומים המצליחים של ההרכב, ששחוררו בין 1973 ל-1979 ויש את המעריצים שנשבעים בשמו של סיד בארט, הגאון המטורף והמיוסר שפרש מהלהקה בסוף שנות השישים ולקח עימו את הטירוף הפסיכדלי המקורי שחבריו מעולם לא הצליחו לשחזר בעצמם. בארט נפטר ב-2006 ושנתיים אחריו הלך לעולמו הקלידן המקורי של ההרכב, ריצ'ארד "ריק" רייט, כשהוא משאיר רק את גילמור והמתופף ניק מייסון להמשיך ולהניף את דגל המותג "פינק פלויד" בהקלטות ובהופעות. The Endless River, שמסתמן כרגע כאלבום האולפן האחרון של פינק פלויד, הוא למעשה מחווה של שני החברים הנותרים לרייט. בשנה שעברה חזרו גילמור ומייסון לעשרות שעות של הקלטות מג'אמים ומחזרות שערכו עם רייט באולפן לפני 20 שנה, בעת ההקלטות לאלבום The Division Bell. גילמור ומייסון שילבו קטעי נגינה חדשים על גבי ההקלטות הישנות ההן והתוצאה היא The Endless River, אלבום אינסטרומנטלי ברובו (גילמור שר כאן רק בטרק אחד), שאמור להיות הפרק האחרון בסאגה הארוכה והפתלתלה שידועה גם בשם "הקריירה של פינק פלויד". אז איך כל זה נשמע? קודם כל, אי אפשר לטעות בכך שמדובר באלבום שיצא מאותו בית יוצר שהביא לעולם את The Dark Side Of The Moon  ו-Wish You Were Here. או לפחות במשהו מאוד דומה לזה. פה מגיח תפקיד קלידים שנשמע כמו קטע פלויידי קלאסי מ-1975, שם קטע גיטרה שמזכיר סגמנט מ-The Wall ומשחק הרפרנסים הזה נמשך לאורך כל 53 הדקות של האלבום. גם המתנגדים החריפים ביותר לעמדותיו ולאישיותו של רוג'ר ווטרס יסכימו שלאחר פרישתו של ווטרס מהלהקה, נשחק באופן ניכר הפן המילולי של פלויד, לכן כנראה שמייסון וגילמור פעלו בחוכמה כשנתנו הפעם למוסיקה לדבר, עם הסאונד המושלם, העצום, יש שיאמרו הבומבסטי, של פלויד הקלאסית, ששולט באלבום לכל אורכו. יש לשער כי אם The Endless River היה יוצא ב-1976, נניח, ייתכן והיה נחשב כעוד פנינה נצחית בשרשרת האלבומים הקאנוניים של הלהקה. אבל אנחנו, מה לעשות, כבר באמצע העשור השני של המאה ה-21 ולפעמים יש תחושה שמדובר באלבום שמשחק ב "חבר את כל הנקודות בקו וקבל אלבום של הפינק פלויד" או ביצירה של להקת פרוגרסיב מוכשרת, שמגישה סימולציה יפה, חיקוי קרוב מאוד למקור של הדבר האמיתי. בכל מקרה, אין שום דבר מפתיע, שנוי במחלוקת או מסעיר מדי באלבום. כולל העטיפה, שנוצרה בפיקוחו האמנותי של אוברי פאואל, ממנהלי חברת Hipgnosis, שעיצבה את רוב הקלאסיקות הויזואליות המזוהות עם הפינקים. יש לשער כי מעריצים אדוקים ישמחו בוודאי לקבל כמעט שעה של ספקטקל מוזיקלי פלוידיאני טיפוסי, שמחליק לתוך האוזן כמו שרגל עייפה מחליקה בסוף היום לתוך נעל בית ישנה וחמימה. לציניקנים, שמחפשים חידושים והמצאות, מומלץ להדיר את אוזניהם מ-The Endless River, שאמנם לא מייצר שום קלאסיקה ברמה של האלבומים הטובים ביותר של פינק פלויד, אבל בהחלט מגיש מחווה מרגשת ומכובדת לקלידן המנוח והנחבא אל הכלים שבמבט לאחור, היה ללא ספק אדריכל סאונד מרכזי בפינק פלויד, עובדה שמורגשת היטב לכל אורכו ורוחבו של The Endless River.

וינילים לדבילים – פינק פלויד

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

floyd eyal marco

(תודה לאייל מרקו)