צעיר בן 70

ניל יאנג חגג אתמול 70. לא נכביר כאן במילים על גדולתו במוסיקאי, כיוצר וכאמן בלתי מתפשר עם חזון ייחודי שהוביל לקריירה פתלתלה ומגוונת, שלא מפסיקה להפתיע גם חמישה עשורים לאחר שהתחילה. רק נציין שתי נקודות מפגש של החתום מעלה עם מר יאנג בהופעה.

הייתי שם בקיץ 1995. ניל יאנג שורף את בריכת הסולטן בירושלים, עם סיבוב האלבום Mirrorball ועם להקת ליווי שמתקראת בימים כתיקונם "פרל ג'אם".

הייתי שם 14 שנים אחר כך. קיץ 2009. הייד פארק, לונדון. ניל מפציץ כהרגלו, מול 60,000 בריטים ולקינוח, אחד פול מקארטני קופץ לבמה לשיר עם יאנג שיר של הביטלס כהדרן.

ואם אתם חדשים ליצירתו של יאנג, הנה כמה אלבומים שלו שחייבים לשמוע:

1.) Harvest

2.) After The Gold Rush

3.) Rust Never Sleeps

4.) On The Beach

5.) Zuma

6.) Ragged Glory

7.) Everybody Knows This Is Nowhere

9.) Weld

10.) Tonight's The Night

11.) Harvest Moon

מזל טוב, ניל!

צלילה חוזרת: פרל ג'אם – Lightning Bolt

(הביקורת פורסמה במקור ב"עכבר העיר" אונליין)

אלבום בכורה סופר-מצליח יכול להיות ברכה וגם קללה לאמן. ודוגמאות לא חסרות. מהראפר המוערך נאס, שמנסה לאורך קריירה שלמה לחמוק מצילו הארוך של Illmatic, המאסטרפיס ששיחרר בגיל 21, דרך מייק אולדפילד ו-Tubular Bells המכונן שלו ועד תופעות כמו הסקס פיסטולס, ה- La's ולורן היל, שקרסו תחת כובד חשיבות והצלחת אלבומי הבכורה מיתולוגיים שלהם. גם פרל ג'אם תסבול תמיד מההצלחה הפנומנלית של Ten, שראה אור לפני, וואו, איך שהזמן רץ, יותר מ-22 שנים. Ten העמיס את אדי וודר וחבריו על עגלת הגראנג' השועטת של תחילת הניינטיז, יחד עם הרכבים רבים נוספים שהקשר הסגנוני ביניהם רופף במקרה הטוב ולא קיים במקרה הרע. אבל לקהל לא היה אכפת: יחד עם קורט קוביין, הועלה אדי וודר לדרגת דובר-הדור, חבר של כבוד בתזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פלאנל. וכשכל ההייפ יצא לבסוף מהבלון הנפוח והפיקטיבי שהיה ברובו המותג "גראנג'", זחלו וודר וחבריו מן ההריסות, ניערו את האבק מעליהם וניסו לבנות קריירה יציבה מתוך סצינה שנבנתה על ניהיליזם, סמים קשים ותהילה שעולה לראש יותר מהר מכובע צמר בחורף של סיאטל.

מאז ועד היום, פרל ג'אם הם סמל של עקביות ועקשנות מול תעשיית מוסיקה דורסנית, שלועסת טרנדים במהירות ויורקת אותם באדישות אל מדרכת ההיסטוריה, בדרך ללהיט הבא, לכוכב התורן לרגע, לבאזז הרגעי הבן חלוף. כנגד כל הסיכויים, מיצבה את עצמה פרל ג'אם בשני העשורים האחרונים כמעין גרייטפול דד של דור האיקס: הרכב שמתקיים בתוך בועה אוטופית-אוטרקית, עם חוקים משלו, כזה שלא ממש משאיר חותם אדיר על מצעדי המכירות אבל נהנה מעדת מעריצים אדוקה וקנאית ובעיקר- ממוניטין כספקית של הופעות חיות אדירות, שעל איכותן, בניגוד לאיכות אלבומי האולפן, אין כל ויכוח בקרב כל מי שהולך עם הלהקה במסע הארוך והמוזר אליו בחרה לצאת. נראה שמי שמעולם לא התחבר לתוצרי ודר ושות' פוסט-Ten כבר לא יעשה זאת עכשיו. ומנגד מי שצועד איתם לאורך כל השנים יברך גם על האלבום החדש, גם אם, כמו כל אלבום של ההרכב אחרי הראשון המיתולוגי, גם כאן יהיו ויכוחים מלומדים בין מוקסמים למאוכזבים, בין אלה שישוו להישגי העבר ואלה שפשוט שמחים לשמוע שוב את פרל ג'אם ביצירה חדשה.

Lightning Bolt, שמגיע ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, Backspacer, הוא גם אלבום יותר ממוקד ומספק יותר מקודמו. וכמו כל אלבום של פרל ג'אם, גם לזה החדש לוקח זמן להיקלט ולחלחל. וגם כאן לא נשמרת רמה אחידה בין השירים. אבל רגעים נפלאים יש כאן לא מעט למשל Yellow Moon המצויין, שהיה יכול בקלות להיכלל באלבום הבכורה, Swallowed Whole הפסיכדלי קמעא, ו-Mind Your Manners שמזגזג בהצלחה בין Pאנק והארד רוק אייטיזי קלאסי. וגם אם לרגעים נראה שהחברים גולשים פה ושם למוד "פרל ג'אם על טייס אוטומטי" (ר' השיר הזניח Let The Records Play ) הרי אפשר לסלוח להם, כי השלם, במקרה הזה, טוב יותר מסך חלקיו. וודר, מקרידי, גוסארד, איימנט וקאמרון כבר רואים את יום הולדת 50 מתקרב אליהם במהירות ומסרבים להיכנע לגיל, לשנים, לציפיות הקהל הרחב או לטענות המבקרים, כך שאלבום חדש של פרל ג'אם הוא תמיד עניין מבורך, במיוחד ביצירה כמו Lightning Bolt שרגעיה המוצלחים רבים ובאלה הפחות מוצלחים זו תמיד האנרגיה, או יותר נכון הסינרגיה בין החברים, שרובם מנגנים יחד כבר 23 שנים, שמחפה על כל חולשה ומזכירה לנו שגם אם פרל ג'אם כבר לעולם לא תחזור לחיקו החמים של המיינסטרים, הם עדיין, גם ב-2013, מרכיב חשוב, מוצדק ומעורר הערכה בהיסטוריה של הרוק האמריקאי המודרני.