Tag Archive | קאנטרי

צלילה חוזרת: ג'וני קאש – Out Among The Stars

(פורסם במרץ 2014 ב"הארץ" / עכבר העיר)

 

ג'וני קאש – Out Among The Stars

Columbia / Legacy

 

 

ג'ון ר. קאש הוא אחד האנשים שניתן להגיד עליהם בביטחון מלא ומבלי למצמץ "הנה אייקון אמריקאי". לבטח אחד היוצרים המוסיקליים המשפיעים ביותר במוסיקה האמריקאית של המאה ה-20, כמובן בז'אנר הקאנטרי המזוהה כל כך עמו, אבל גם ברוקבילי, ברוקנרול, גוספל ובשנותיו האחרונות אפילו באלטרנטיב, בזכות הקאמבק הפלאי שרקח עבורו המפיק האגדי ריק רובין.

אבל בתחילת שנות השמונים מצבו של קאש היה בכי רע. המכירות צנחו, המבקרים התנכרו, הלייבל שלו רצה לסיים את הקשר וקאש עצמו היה במרכזה של מערבולת שכללה התמכרויות, מצב בריאותי גרוע ותאונה משונה בחווה שלו – כל אלה לא סייעו לקריירה המדרדרת והולכת של האיש בשחור, שמיום ליום הפך לצל של עצמו, לכמעט פרודיה על הכח היצירתי שהיה בשלושת העשורים הקודמים. בין 1981 ו-1984 ניסה קאש לעדכן את הצליל המסורתי שלו, שכבר נחשב למיושן, יחד עם המפיק בילי שריל, אך ההקלטות לא עניינו את חברת Columbia, שהיתה ביתו המוסיקלי במשך כמעט 30 שנה וקאש סיים במרירות את החוזה עמה. לפני כשנתיים התגלו ההקלטות על ידי בנו של קאש ועתה הן יצאו לעולם, מעט יותר מעשר שנים לאחר פטירתו של קאש האב.

כבר מהאזנה ראשונה נעים לגלות שלא מדובר בעוד אחד מאוספי שאריות-השירים-שנשארו-על-רצפת-האולפן מן הסוג שמציף דיסקוגרפיות של אייקונים מנוחים, אלא אלבום שלם בעל צליל אחיד של שירים של קאש שלא שמענו לפני כן. מה יש כאן? כנהוג אצל קאש: בלדות מצמררות לצד קאנטרי-רוק קצבי, דרמה אפית לצד הומור קליל, דואטים עם ג'ון קארטר-קאש, האישה ש(היתה) איתו וגם עם הקולגה משכבר הימים וויילון ג'נינגס וגם, לרוכשי המהדורה הדיגיטלית, רמיקס מצויין ואמביינטי מאת אלביס קוסטלו לשיר המרגש באלבום, וזה שיצא גם כסינגל הראשון מתוכו, She Used To Love Me  A Lot. בזכות עבודת מיקס ומאסטרינג קפדנית, הצליל באלבום חם נקי ובהיר וגם מעט ההכפלות האינסטרומנטליות שנעשו ב-2013 נוגנו על ידי מרטי סטיוארט, הגיטריסט והכנר שניגן בסשנים המקוריים, כך שהסאונד נשאר אורגני ואותנטי לחלוטין.

בניגוד לסדרת האלבומים המדהימה שהקליט קאש עם רובין בין 1994-2002, Out among the stars לא מגלה לנו דברים חדשים שלא ידענו על קאש, אבל בהחלט מוסיף נדבך חשוב לקטלוג של קאש ועוזר להשלים את החסר בנוגע לתקופה פחות מתועדת שלו. וככזה, מדובר במסמך חשוב ומעניין אבל מעל לכל- מהנה. כי המוסיקה של קאש היא כבר מזמן על-זמנית, מזוהה מיידית, אוניברסלית ונצחית, כיאה לאחד האמנים היחידים שהתקבלו גם להיכל התהילה של הקאנטרי וגם לזה של הרוקנרול. ובצדק.

 

מודעות פרסומת

"היסטוריה בחמישה מיתרים: הבלוז והבנג'ו" – פוסט אורח מאת ירון בן עמי

עוד פוסט אורח לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב שהולך ומתרגש עלינו ממש בעוד שבוע וחצי. והפעם: ירון בן עמי, מוסיקאי, כותב, מרצה, היסטוריון, איש מילה וספר, מתאר את הדרך הארוכה שעבר "הכלי האמריקאי מכולם" – וגם מנתץ, על הדרך, כמה מיתוסים מקובלים. ירון וכותב שורות אלו יופיעו יחדיו במסגרת פסטיבל הבלוז במופע "קלארקסדייל פינת פתח תקווה" עם קובץ נפלא של שירי פולק, קאנטרי ובלוז שתורגמו לעברית ("טיילור מייד", אלנבי 99 תל אביב, יום רביעי 22.11 בשעה 20:00, הכניסה חופשית). קריאה נעימה – ופסטיבל שמח לכולנו!


 

אין כלי יותר אמריקאי מהבנג'ו. אין מוזיקה יותר אמריקאית מבלוז. גם הבנג'ו וגם הבלוז הם יצירה של האוכלוסיה השחורה בארצות הברית. אז למה הם לא הולכים ביחד? איך הפך דווקא כלי לבן וצח כמו הגיטרה לכלי המזוהה ביותר עם הבלוז, וכיצד הפך הבנג'ו למזוהה עם המוזיקה הלבנבנה ביותר של ארה"ב – הקאנטרי והבלוגראס?

התשובה מורכבת: הבנג'ו, שהוא פיתוח אמריקאי של כלי אפריקאי, דווקא היה פעם מזוהה לגמרי עם המוזיקה השחורה. עוד במאה השמונה עשרה מתארים כותבים רבים – בהם, למשל, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, תומס ג'פרסון – כיצד מנגנים עבדים שחורים על בנג'ו. ג'פרסון – האיש שכתב שכל בני האדם נבראו שווים – יכול היה לראות זאת במו עיניו בקרב העבדים הרבים שהיו שייכים לו. את הבנג'ו אפשר היה לבנות מדלעת, חתיכת עור, מקל וכמה מיתרי קנביס או מעי חיות, מה שהפך אותו לכלי זול ונגיש בהרבה מן הכלים המקובלים על לבנים באותה תקופה – בעיקר כלים אירופאים, כגון כינור. על הכלי הזול והזמין הזה יכלו השחורים לעבד את מסורותיהם, חוויותיהם ושיריהם ולהניח את הבסיס למוזיקה האמריקאית השחורה כולה.

עד כדי כך היה הבנג'ו מזוהה עם המוזיקה השחורה, שכאשר הפכה המוזיקה הזו להיות הבסיס של עולם הבידור האמריקאי, במסגרת הופעות המינסטרל – מעין פרודיה על המוזיקה והתרבות השחורה, מבוצעת על ידי לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ואחר כך על ידי שחורים שצבעו את פניהם בשחור, שהפכה במהלך המאה התשע-עשרה להיות סגנון הבידור הפופולארי ביותר בארה"ב – אומץ גם הבנג'ו ככלי מרכזי בהופעות הללו. הנה עברנו חצי דרך: הבנג'ו כבר בידיים של לבנים, אבל פניהם של הלבנים צבועות בשחור.

 

 

בשני הדורות שלאחר שחרור העבדים הוסיף הבנג'ו – שבינתיים עבר סדרת שכלולים ושיפורים, כולל מסגרת עץ, צוואר דמוי כינור והוספת מיתר נוסף לארבעת המיתרים המקוריים שלו – להיות כלי מרכזי של המוזיקה השחורה. סונגסטרים שחורים – מוזיקאים נוודים ששרו את מאגר השירים של המוזיקה השחורה בקרנות רחוב, במסיבות, בבארים ובכל מקום ששילמו להם משהו – פרטו עליו מחוף עד חוף, וכמובן לאורך העורק הראשי של המוזיקה האמריקאית, הלא הוא נהר המיסיסיפי.

אבל במהלך שני הדורות הללו הלכה והתגבשה בקרב הציבור השחור כולו – וכמובן בקרב המוזיקאים השחורים – סלידה מסוימת מן המוזיקה של אבותיהם העבדים ומן הדימוי שזכתה לו התרבות השחורה בהופעות המינסטרל, שהרבו להציג את השחורים באופן נלעג ומגוחך. בהדרגה, החל מן העשור האחרון של המאה התשע-עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, החלו המוזיקאים השחורים לנטוש את שכבת היסוד של המוזיקה השחורה – שירי העבודה, הספיריצ'ואלז של הכנסייה והבלדות שאימצו ועיבדו וחיקו מן התרבות הלבנה – ולגבש סגנון מוזיקלי חדש, שביטא בצורה טובה יותר את עולמם של שחורים חופשיים על פי חוק אבל מדוכאים ומושפלים ללא הרף. לסגנון החדש הזה קראו הבלוז.

בד בבד עם נטישת אותה שכבת יסוד של המוזיקה השחורה, ירדה גם קרנו של הכלי המזוהה אתה ביותר, הלא הוא הבנג'ו. בצירוף מקרים מוצלח, בין היתר הודות להתפתחות השיווק באמצעות קטלוגים, כבשה בדיוק באותו פרק זמן הגיטרה את שוק המוזיקה האמריקאי. החל מן העשור האחרון של המאה התשע עשרה, התמלאה ארצות הברית בגיטרות – והמוזיקאים השחורים שהמציאו את הבלוז תפסו טרמפ על הטרנד החדש ועברו בהמוניהם מבנג'ו לגיטרה.

זה לא קרה בן לילה, ובשנותיו הראשונות של הבלוז היו עדיין לא מעט מוזיקאים שחורים ששרו את הסגנון החדש עם הכלי הישן. קצתם אפילו הספיקו להקליט את המוזיקה שלהם, והיו מראשוני הבלוזיסטים המוקלטים: כך פאפא צ'רלי ג'קסון, וכך גאס קאנון, שאפילו הספיק להצטלם מנגן על בנג'ו לאחד הסרטים המרשימים ביותר על חיי השחורים בדרום בעשורים הראשונים של המאה העשרים – "הללויה". והיו עוד אחרים. אבל הכיוון היה ברור: הבנג'ו הלך ונעלם מן המוזיקה השחורה. במשך זמן מה הוא הצליח עוד לשמור על מעמדו דווקא בקרב תזמורות הג'אז, שעשו שימוש בקופצניות ובסטקטו של מיתריו, אבל עד אמצע המאה גם זה נעלם.

 

 

אבל לא בלי עקבות: סגנון ניגנת הבנג'ו של השחורים – הקלוהאמר (Clawhammer), המורכב מפריטות כלפי מטה עם האצבע על ארבעת המיתרים המרכזיים ונגינת אגודל קצבית על המיתר החמישי – הפך להיות הבסיס לסגנון הגיטרה של הבלוז המוקדם, ועקבותיו נשמעים היטב מצ'ארלי פאטון ועד רוברט ג'ונסון. הסגנון – אבל לא הכלי.

לעומת זאת, שמרו אמונים לבנג'ו דווקא המוזיקאים הלבנים שהפכו אותו לכלי כה מרכזי על במות המינסטרל. בכל רחבי ארה"ב – אבל בעיקר בלב הפועם של הקאנטרי, אזור הרי האפלצ'ים – נשמרה מסורת הנגינה על הבנג'ו. היא אפילו חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, ונקלטה היטב במוזיקה האירית, בעצמה אחד המקורות החשובים של המוזיקה הלבנה בארה"ב. בעידן של גזענות חסרת גבולות, חוקי ג'ים קרו והפרדה גזעית, דווקא הסתלקותם של השחורים מן הכלי הזה הפכה אותו לאהוד ומבוקש כל כך במוזיקה הלבנה. כך הפך הבנג'ו לאבן יסוד של הקאנטרי והבלוגראס, ואף שבידיהם של לא מעט מוזיקאים – למשל דוק בוגס – עדיין נשמעו היטב הדיה של המוזיקה השחורה שהולידה את הכלי, הלך סגנון הנגינה בו והתרחק מן הסגנון השחור הותיק. מוזיקאים מבריקים כגון ארל סקראגז המציאו מחדש את אופן הנגינה בכלי  והתאימו אותו לצרכיה של המוזיקה הלבנה.

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים ירדה גם קרנו של הבלוז בקרב השחורים, ועיקר הקהל של המוזיקה השחורה המזוהה ביותר הפך להיות לבן. תוך זמן לא רב, היו הלבנים גם לרוב בקרב נגני הבלוז, בעוד המוזיקאים השחורים ממשיכים את מסעם אל הסול, הFאנק, הראפ וההיפ-הופ. כך מצאו עצמם הלבנים מחזיקים בשניים מן הנכסים החשובים ביותר שיצרה התרבות השחורה.

רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עם עלייתו של דור חדש של מוזיקאי בלוז שחורים, שניגשו לבחון מחדש את מורשתם המוזיקלית, החלה התעוררות מסוימת בגזרת הבנג'ו השחור. בדיוק כשם שאותם מוזיקאים שחורים – למשל קורי האריס וגאי דייוויס – ניגשו להעביר את הבלוז בחזרה לידיים שחורות, כך הם ניגשו גם להחזיר לידיהם את הבנג'ו. כמו תהליך העלמותו של הבנג'ו מן המוזיקה השחורה, גם תהליך החזרה איננו עניין של זבנג וגמרנו. בתהליך מקביל לתהליך הקבלה מחדש של השחורים את ההסטוריה שלהם, כולל העבדות, ניגשים אט-אט ובהדרגה בלוזיסטים שחורים כגון אוטיס טיילור וג'רון פקסטון לשחזר את הקלוהאמר ואת המוזיקה השחורה הקשורה בו. לפעמים לא צריך יותר מחמישה מיתרים ונחישות כדי לעשות תיקון הסטורי.

 

 

 

 

וינילים לדבילים: גלן קמפבל

(וינילים לדבילים: אוסף אלבומים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית)

%d7%92%d7%9c%d7%9f-%d7%a7%d7%9e%d7%a4%d7%91%d7%9c

(הערה: Wichita Lineman שכתב ג'ימי ווב, אחד מהשירים היפים ביותר שהוקלטו אי פעם, עוסק באדם שעבודתו היא בדיקת קווי טלפון על עמודים גבוהים, בשטח פתוח. כך שהתרגום לעברית כ- "איש הרכבות מוויצ'טה" שגוי מיסודו. מה שכן, זה נותן תירוץ להיזכר שוב בשיר הנפלא הזה)

צלילה חוזרת: Johnny Cash – Remixed

(התפרסם בעכבר העיר, מרץ 2009)

jcashremixed

לכבוד,

אלוהים,

בשמיים.

דיר גוד, שלום.

לאחרונה האזנתי לאלבום החדש Johnny Cash Remixed ובו מוסיקאים שונים יצרו רמיקסים לכמה משירי הנודעים. כתוצאה מהאזנה לאלבום אני לוקה בתופעת לוואי מטרידה: התהפכות אינטנסיבית בקברי, יום ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקה.

אבקש ממך למצוא, בכל דרך אפשרית, פיתרון לתופעה זו.

בברכה, ג'וני

לכבוד,

מר ג'ון קאש,

גן עדן.

בתגובה לפנייתך, פניתי לחברת התקליטים Compadre לבירור העניין. וזו תגובתם כלשונה:

"תודה על פנייתך. ממחקרים שערכנו עולה כי ההאזנה לשיריו של מר קאש נפוצה בעיקר בקרב אמריקנים לבני עור גילאי 50-80 וכן בקרב קהל צעיר של מוסיקת אינדי, קבוצה קטנה המכונה גם בשפת היידיש "פיינשמקרים". על מנת לשנות מגמה זו ובכדי להרחיב את טווח הגילאים המאזינים למוסיקה של מר קאש, החלטנו לתת ליוצרים מתחומי ההאוס, האלקטרוניקה וההיפ הופ למקסס מחדש את שיריו של המנוח. אנו מצטערים על תופעת הלוואי שנגרמה למר קאש עקב ההאזנה לחומרים, אך המצב הכלכלי הנוכחי מחייב אותנו לנקוט דרכים יציאתיות למיקסום רווחים, תוך שימוש בחומרים מוקלטים קיימים. העדפותיו של האמן אינן רלוונטיות לתוצאה, מה גם שמר קאש הוכרז כבר מינן כבר משנת 2003, כך שלא ניתן היה להתייעץ עמו בעניין.

שלך,

חברת Compadre וסנופ דוג, מפיק בפועל.

 

אני מקווה כי תשובה זו מספקת אותך, ג'ון היקר,

בברכה,

אלוהים.

אלוהים היקר,

תמיד הייתי ידוע כאדם ישר וכאמן שאומר את דבריו בצורה ישירה. אז הנה: מדובר ב-18 רצועות המבזות את המורשת המוסיקלית העשירה שטיפחתי במשך שישה עשורים, באסופה נצלנית של טרקים בינוניים שהשם "ג'וני קאש" אינו ראוי להתנוסס מעליהם. מילא אנשי האוס אירופאים אלמוניים שמחריבים ביד גסה את יצירותיי האישיות ביותר, אבל העובדה שאושיות כמו סנופ דוג, פיט רוק ואלאבמה 3 נתנו את ידם לפרוייקט, ממלאת אותי תמיהה ואכזבה.

מחכה לטיפולך המהיר,

ג'ון

ג'ון היקר,

טיפולי בנושא הגיע לסיומו. מסתבר כי חברות התקליטים באמריקה אינן כפופות אפילו אלי.

לכן, הייתי ממליץ לך לחכות עד שהאלבום המדובר ישקע בתהומות הנשייה של המוסיקה הפופולארית ואז, ייתכן שתופעת ההתהפכות בקבר תיפסק, או לפחות תפחת קמעא.

שלך,

אלוהים.


45 שנה אחרי, השושנה עדיין פורחת.

בדיוק היום לפני 45 שנה הוציאו גרייטפול דד את American Beauty, אחד מאלבומי האולפן הטובים ביותר שלהם, שכולל כמה משיריהם המוכרים ביותר ואת העטיפה האייקונית עם השושנה (ורד בעצם) ששמה כשם האלבום. אחד מהשירים הבולטים באלבום, גם למי שלא ממש בקיא ביצירתם של ג'רי גרסיה וחבריו, הוא Friend Of The Devil, שהפך די מהר, יחד עם האלבום כולו, לקלאסיקה אמריקאית מוערכת ומשפיעה, שהדיה נשמעים היום בבהירות בקרב כמעט כל הרכב אמריקאי שאוחז בגיטרות ומשלב רוק, פולק, בלוז, בלוגראס וקאנטרי. הנה כמה ביצועים מעניינים ל-Friend of The Devil.

המקור: גרייטפול דד, 1970.

איש הקאנטרי לייל לאבט (אקס-ג'וליה רוברטס, זוכרים?) תרם פרשנות משלו ל- Deadicated, אלבום המחווה לדד שיצא בשנת 1991.

בוב דילן, ששיתף פעולה עם הדד בסיבוב הופעות מיתולוגי בשנת 1987, בגרסה חיה משלו.

טום פטי מרבה לבצע את השיר בהופעותיו בשנים האחרונות.

Counting Crows נותנים פרשנות רגשנית ויפה לשיר:

ויש גם גרסה עברית! מתוך פרוייקט המחווה לגרייטפול דד (שאפשר לשמוע ולהוריד כאן), פרי תרגומו של החתום מעלה.

ועוד אחת בעברית – אקוסטי באולפן:

ואם עדיין לא התוודעתם לקטלוג האדיר והעשיר של גרייטפול דד, American Beauty הוא בהחלט אחד המקומות הראשונים להתחיל. שבוע טוב!

וינילים לדבילים: תחיית קרידנס קלירווטר

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

Creedence"

"אני מכשף אותך" בהופעה בוודסטוק, 1969.

ב-59 מילים: אריק קלפטון וחברים – The Breeze

 

 

Cover

ג'יי ג'יי קייל שימש כהשראה וכמקור השפעה על אמנים רבים, אריק קלפטון הוא אולי הבולט שבהם. כדי לציין שנה לפטירתו של קייל, אסף קלפטון כמה חברים טובים (מארק קנופלר, טום פטי, ווילי נלסון ואחרים) שמבצעים את שיריו של קייל באווירה נינוחה, עם ביצועים שדומים מאוד למקור. לא מחדש, אבל מהנה במיוחד על המרפסת עם בירה קרה בערב קיץ חם.

(רכישה)