ארכיון תגים | קנייה ווסט

פיקאסו או אסקובר? קנייה ווסט – ביקורת אלבום

התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

קנייה ווסט – The Life Of Pablo

(G.O.O.D Music / Def Jam)

life-of-pablo

במהלך השיר שנחשב לסינגל הראפ המצליח הראשון הראשון בהיסטוריה, Rappers Delight של השוגרהיל גאנג, מתרברב הראפר ביג באנק האנק (זצ"ל): "יש לי יותר בגדים ממוחמד עלי, יש לי טלוויזיה צבעונית, כדי שאוכל לראות את הניקס משחקים כדורסל, יש לי פנקס צ'קים וכרטיס אשראי, ויותר כסף ממה שכל טמבל יוכל לבזבז". כך נוצק בבטון, כבר מהשנייה הראשונה, האופי הרברבני של הז'אנר, שמקורו בבאטלים, קרבות ראפ תחרותיות בפינות רחוב ומועדונים דחוסים. ובכל זאת, עם כל הרהב והשחצנות הטבועים בליבו של הסגנון, במשך שנים רבות היה קיים מעין הסכם בלתי כתוב בין האמ.סי וקהלו: אני אעלה לבמה, אשוויץ ללא פרופורציה במעמדי, רכושי, יכולותי האמנותיות וכיבושי הסקסואליים, אתם תקנו את זה למשך ההופעה, בידיעה שאני מגזים, ותלכו הביתה מרוצים. אבל קנייה ווסט, ללא ספק תלמיד נאמן של האולד סקול ותקופת תור הזהב של ההיפ הופ, לקח את האמנות הזאת למישור חדש לגמרי. קנייה אינו מתרברב – הוא העניין עצמו. קנייה חוגג את קיומו ואת חייו תוך שילוב של אבסורד הזוי ודוקומנטציית ריאליטי מפורטת, עד שלא ניתן להבדיל בין אמיתות מוצקות מחייו האישיים לבין ציטוטי אתרי רכילות, פוסטים וטוויטים, בין שערוריות מפוברקות לסקנדלים אמיתיים, בין תעלולי יח"צ מבריקים, דיסים אכזריים ושעשועים ילדותיים יזומים עם המדיה צמאת הכותרות. כן, קנייה ווסט הוא כרגע האדם המסקרן ביותר בשוק הבידור העולמי, עם שילוב נדיר בין אמונה עצמית בכל מילה שהוא מוציא מהפה ופניני טראש טוק סנסציוניים מופרכים, שנדמה שאין היום מוסיקאי או סלב אחר שיכול לנפק בכזו אינטנסיביות. לא, אין עוד אמנים שיכולים לפתוח אלבום חדש עם שיר גוספל ואחרי כמה דקות להצהיר "יכולתי לעשות סקס עם טיילור. אני עשיתי את הכלבה הזאת מפורסמת" ובד בבד לתהות על פירוש המונח Asshole  במובן המטאפורי וגם הפיזי ביותר של העניין. וכך, גם באלבום החדש, השביעי במספר שלו, ממשיך מר ווסט לחגוג את אסהוליותו, בשילוב המצופה ממנו של מגלומניה ונרקיסיזם, נטיות דתיות מהזן הנוצרי, כנות חדה וחותכת, לצד הווייה של ניתוק מהמציאות, תסמינים מתקדמים של מאניה-דיפרסיה ותחושת פרנויה קשה.

kanye1

אבל מאחר ולא בפסיכותרפיה עסקינן אלא במוסיקה, הבה נחזור לעניין. והעניין הוא ש"החיים של פאבלו" הוא עוד חוליית מפתח בקטלוג של ווסט, בעיקר בכך שהוא משלב בין הנגישות והגרוב של האלבומים המוקדמים ובין האקסצנטריות של העבודות המאוחרות, בין פופ מזהיר וקליט לאוונגרד מעורר תימהון. כמי שנמצא באור הזרקורים ללא הפסקה כבר שנים, האיש לא בוטח באף אחד. אפילו לא במשפחה הקרובה ("הבן דוד שגנב לי את הלפטופ, אתה מאדרפאקר מלוכלך!") רק תקשיבו לשיר Real Friends  ותבינו. השיר הזה, אגב, הוא כמעט רימייק ללהיט האולד סקול Friends  של ההרכב העתיק Whodini, שספק אם איזשהו חובב ראפ מתחת לגיל 30 יזהה בכלל. אבל קנייה הוא קנייה. תמיד חובט כדורים מסובבים, ואם לא קלטנו – זו הבעייה שלנו. מהשיר הראשון Ultralight Beam  ועד ל- Fade  שחותם את האלבום, ווסט משתעשע בדימוי הציבורי שלו, עם אזכורים רבים למשפחה הגרעינית וגם לחיי הזוהר והתהילה הריקניים והכל עטוף בהרבה אהבה – שלא לומר הערצה – עצמית, עם יותר התייחסויות לעצמו בגוף שלישי מכדורגלן ישראלי בליגת העל ("אני אוהב אתכם כמו שקנייה אוהב את קנייה" הוא מסכם בטרק האקפלה שנקרא, איך לא, I Love Kanye). כמי שאישיותו חצוייה ומסוכסכת, ווסט מזגזג בין שלל הרפרנסים שגלומים בכותרת האלבום: האם הוא אמן אדיר כמו פבלו פיקאסו? נבל ציני דוגמת פאבלו אסקובר או סנט פול, אחד מתלמידיו של ישו ע"פ הברית החדשה? למאזינים פתרונים. גם שחקני חיזוק מרשימים כמו ריהאנה, קנדריק למאר, דה וויקנד, כריס בראון ואחרים לוהקו בקפידה כדי לתדלק את מנוע רכבת ההרים המוסיקלית של האמן המרכזי באלבום, מבלי להאפיל עליו אפילו פעם אחת, כמובן. כי כמו שנוכחנו לראות בהופעתו של ווסט כאן בארץ בסתיו האחרון – זהו שואו של אדם אחד. אין מקום לעוד אגו על הבמה.

Kanye-West-VMA-645x370

האימג' שמצטייר בבירור הולך וגדל ככל שהאלבום מתקדם אל סופו, הוא זה של מיליונר אקסצנטרי, חשדני ומנותק, שמפגין בכל זאת, מדי פעם, הבלחות נדירות של מודעות עצמית, רגשות אשמה, תודעה פוליטית וניצוצות של חוש הומור בלתי מרוסן, ילדותי לפרקים. אם הווארד יוז המנוח או דונאלד טראמפ יבדל"א היו מוציאים אלבום היפ הופ, ייתכן והוא היה נשמע כמו "החיים של פאבלו". מכל מקום, בינתיים, ווסט עדיין לא מועמד לנשיאות (אבל הוא מתכוון לעשות את זה ב-2020, כך הוא מצהיר באלבום) ואולי טוב שכך, כי בדרך הוא ממשיך לפרוש בפנינו את אחד מהקמפיינים המוסיקליים והתקשורתיים המסקרנים והמרתקים ביותר של השנים האחרונות.

 

 

 

The Notorious J.O.N.I – על ג'וני מיטשל והיפ הופ

JONI1

ג'וני מיטשל חגגה 70 השבוע. האמת היא שאפשר להקדיש בלוג שלם רק לה. אבל אני מעריך שלקוראי "59 מילים" יש, אם לא היכרות עמוקה עם פועלה, לפחות שמץ של מושג על גדולתה כיוצרת, מלחינה, תמלילנית, גיטריסטית ואשת חזון, השראה והשפעה אדירה על המוסיקה הפופולרית משנות השישים ועד היום. לא בכדי כתב גרהאם נאש עליה ועליו את השיר הזה ורוברט פלאנט וג'ימי פייג' חשבו עליה כשלד זפלין ביצעו את השיר הזה. אבל ג'וני שימשה ומשמשת עדיין השראה לא רק לרוקרים ואנשי פולק ואינדי, אלא גם למפיקי היפ הופ וראפרים. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ג'נט ג'קסון עם קיו-טיפ וג'וני מיטשל – Got 'till It's gone (הפקה: The Ummah)

1997

מסמפל את המנון איכות הסביבה Big Yellow Taxi,  מ-1970, אחד השירים האיקוניים ביותר של מיטשל ושל התקופה. ג'קסון התקשרה למיטשל וקיבלה את אישורה האישי להשתמש בקולה כסימפול בשיר.

 

דפארי – Lowlands Anthem (הפקה: E-Swift)

1999

הראפר הקליפורני Defari סימפל את השיר היפהפה Edith and The Kingpin של מיטשל מ-1975 לטרק הזה:

 

ליל' דאפ, צ'אב רוק, אד.או ג'י ג'י ופו דיוק – The Rich Get Rich (הפקה: Dialek)

1999

שלושה ראפרי איסט קוסט מיתולוגיים (ועוד אחד אלמוני למדי), על טרק שמסמפל בדיוק את אותו השיר, מתוך האלבום הנפלא של מיטשל The hissing of summer lawns

 

וויז קאליפה עם בי.או.בי – Fuck The Money (הפקה: קנייה ווסט)

2010

שני הראפרים לוקחים את אחד השירים המזוהים, העדינים והרגישים ביותר של גב' מיטשל (River, מתוך האלבום Blue) והופכים אותו לשיר ראפ אישי ומתלבט, שעושה כבוד ל-Hook המסומפל של מיטשל.

 

רוצים עוד ג'וני ? למה שלא תתחילו בלהשיג את כל (חוזר שנית: את כל) האלבומים ברשימה הזאת.

מומלץ מאוד גם לפנות שעתיים ולצפות בראיון הנפלא והמעמיק שהעניקה השנה מיטשל לטלוויזיה הקנדית.

יומולדת שמח!

JONI3

היפ הופ טוב: יאסין ביי (מוס דף) וקנייה ווסט

השבוע שוחרר הטרק המצויין הזה, שקנייה ווסט הפיק למוס דף לאלבום Tru3 Magic שיצא ב-2006 ומשום מה נשאר במגירה עד היום. תיהנו.

Kanye & Mos

Yasiin Bey (Mos Def) – The Light Is Not Afraid Of The Dark

Produced by Kanye West – Unreleased

(להורדה מכאן)