50 שנה לוודסטוק – ראיון עם יורמה קאוקונן (ג'פרסון אירפליין)

פורסם לראשונה ב"הארץ", 16.12.2012

 

"אני חושב עליה לא מעט. אני חבר טוב של לורה, אחותה של ג'ניס, ואנחנו מדברים לעתים תכופות", מספר יורמה קאוקונן, הראשון שהקליט עם ג'ניס ג'ופלין בשנות ה־60. "בשיחה האחרונה שלנו, לורה אמרה לי שג'ניס כל הזמן המציאה את עצמה מחדש. חיפשה כיוונים חדשים. הכרתי אותה די טוב, עוד לפני תקופת הרוקנרול שלה. ובאותה תקופה היא היתה זמרת בלוז, אחת הטובות שאי פעם היו, ואני חושב עליה לא מעט. זה מאוד טראגי. חבל שלעולם לא נדע מה היה קורה איתה, אבל היא בטוח היתה עושה דברים נפלאים, כי היא פשוט היתה כישרון כל כך גדול"

 

(ג'ניס ג'ופלין ויורמה קאוקונן, 1962)

 

ג'ופלין היא לא האגדה היחידה שעמה ניגן קאוקונן. הוא ג'ימג'ם גם עם חברים מהגרייטפול דד, דה באנד, הבירדס וקרוסבי סטילס ונאש, היה מועמד לפרס גראמי ונבחר על ידי "הרולינג סטון" לאחד ממאה הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה. הוא גם מההרכב המייסד של ג'פרסון אירפליין, וניגן איתם בלהיטיהם הגדולים "White Rabbit" ו"Somebody to Love". לפני שנתיים הופיע קאוקונן בישראל עם ההרכב החשמלי Hot Tuna, שהוא מנהיג משנת 1969, ועכשיו, בגיל 72 ובכושר מצוין, הוא מגיע אלינו שוב לשלוש הופעות אקוסטיות, אחת מהן בתל אביב. "ההופעה לפני שנתיים ברדינג 3 היתה עם Hot Tuna", הוא אומר. "ההופעות הקרובות אקוסטיות, רק אני ובארי מיטרהוף המעולה. אז נעשה חומרים שלא עשינו עם Hot Tuna וגם עיבודים אקוסטיים לקטעים של הלהקות שהייתי חבר בהן בעבר. אני מאוד אוהב את ישראל ובטוח שיהיו הופעות מצוינות".

 

 

אתה הולך להופיע כאן שבוע לפני יום הולדתך. מקרי או מתוכנן?"

"זה די מקרי, אבל תשמע, בפעם הקודמת שהייתי פה זה היה לכבוד יום הולדת 70, והאמת היא שזה נהדר ואני ממש מתרגש לחזור שוב. זו מתנת יום הולדת טובה"

.אתה מופיע כבר כמעט 50 שנה ולאחרונה נמצא בשטף הופעות. איך שומרים על כושר ואנרגיה?

"מובן שאני לא באותו כושר כמו בשנות ה־60 ו־70, אבל בכל זאת אני מניח שיש לי גנטיקה טובה והכי חשוב – אני אוהב את מה שאני עושה!"

 

 

הרבה אמנים ותיקים כמו קלפטון, רוברט פלאנט ואפילו טום ג'ונס, סוגרים מעגל וחוזרים לבלוז, לפולק ולמוזיקה אמריקאית שורשית, סגנונות שאתה תמיד עסקת בהם. מדוע זה קורה לדעתך?

"וואו, שאלה טובה. בלוז ופולק תמיד היו מאוד קרובים ללבי. כשאני התחלתי לנגן בשנות ה־50, זה לא נחשב 'מוזיקת בלוז', זה פשוט נחשב מוזיקה. אני חושב שהמוזיקה הזאת על זמנית. יש הרבה אמנים שעשו את המוזיקה שלהם והיא היתה מעולה לאותו זמן, אבל לא בטוח שהכל עמד יפה במבחן הזמן. אני חושב שהבלוז והפולק הם באר עמוקה ותמיד אפשר לחזור ולדלות ממנה עוד ועוד"

 

 

ספר לנו קצת על בית הספר שלך לגיטריסטים, Fur Peace Ranch

"הוא קיים כבר 15 שנה. זו חווה באוהיו שאשתי ואני רכשנו, והקמנו בה בית ספר ו'מחנה אימונים' לגיטריסטים בכל הרמות. יש לנו כיתות לימוד ואמפיתיאטרון להופעות, ואנשים באים מכל העולם ללמוד עם הגיטריסטים והבסיסטים הכי טובים באמריקה. אני נמצא שם רוב הזמן, בין סיבובי ההופעות. זה פרויקט אדיר ואנחנו מאוד אוהבים אותו ומשקיעים בו את חיינו כרגע"

ראיתי שאתה מוכר חלק מגיטרות הווינטג' שלך באינטרנט…

"אני לא אספן גיטרות או משהו, אז אין לי גיטרות ששוות מיליוני דולרים. לפעמים אתה מסתכל על כל הרכוש שלך ומבין שפשוט יש לך יותר ממה שאתה צריך. אז מדי פעם אני חופר בעליית הגג ומוכר כמה מהגיטרות הישנות. אני לא מתייחס לגיטרות כמוצגים למוזיאונים או כרכוש יקר ערך שצריך לאגור, אני מעדיף שמישהו ינגן עליהן מאשר שהן סתם ישכבו אצלי במחסן"

לא מזמן הופיע בישראל ההרכב ג'פרסון סטארשיפ. איך אתה מרגיש כלפי כל ההרכבים שמתיימרים להמשיך את דרכה של ג'פרסון איירפליין האגדית שייסדת?"

אתה יודע, כולנו צריכים לעבוד. ולתפיסתי זו ברכה מאלוהים שאנשים עובדים ומתפרנסים. בעיני מה שחשוב זה שאנשים צעירים, שלא ראו את האיירפליין המקוריים, שומעים את השירים האלה ונחשפים למוזיקה. בכל מקרה, את דיוויד פרייברג (חבר הסטארשיפ, לשעבר ב־ Quicksilver Messenger Service ס.59) אני מכיר עוד מלפני שהכרתי את החברים באיירפליין. הוא בחור נהדר, גם הוא יהודי, אתה יודע"

.אתה מתעדכן במוזיקה חדשה?

"מדי פעם מישהו מפנה אותי ללהקה עכשווית, אבל האמת היא שמאז שהייתי ילד אהבתי תמיד מוזיקה ישנה. קאנטרי אותנטי ודברים כאלה. לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה קלטית. יש את הצמד האירי־אמריקאי ג'ון דויל וקארן קייסי שאני מאוד אוהב וממליץ עליו לכולם. זה הדבר הכי מודרני שאני שומע כרגע. בשבילי, זו מוזיקה מודרנית!"

 

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".

Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.

Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd

Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.

בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?

ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.

ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?

ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.

ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?

ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.

כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.

ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?

ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.

הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.

כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.

זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.

ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?

ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!

ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?

ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?

ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.

אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.

אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.

ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

Blues For Drora

This post contains an exclusive interview with Mrs. Drora Prior, the Israeli literature lecturer who translated Grateful Dead's Blues For Allah into Hebrew for the release of the Dead's 1975 album of the same name.

The English transcript of the interview can be downloaded via THIS LINK.

 

החודש לפני 43 שנים, נכנסו חברי הגרייטפול דד לאולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבום האולפן השמיני במספר של הלהקה. האלבום, שיצא לאור ב-1 בספטמבר 1975, נחשב עד היום לאחת מפסגות היצירה של ההרכב המיתולוגי והאהוב. האלבום מסתיים ביצירה ארוכה, מסתורית ומורכבת, הבנוייה משלושה חלקים, ונקראת, כמו האלבום כולו, Blues For Allah.

לתקליט עצמו צורף דף פנימי ובו מופיע השיר, פרט למקור באנגלית, גם בתרגומים לערבית, לפרסית ו…לעברית! הקרדיט לתרגום העברי ניתן ל-Drora Prior.

תהייה סקרנית שהעלה אחד החברים בקבוצת הפייסבוק הפעלתנית Israel Grateful Dead שלחה את הבלוג למסע בלשי קצר, כדי למצוא את הישראלית היחידה שקיבלה אי פעם קרדיט באלבום של גרייטפול דד. הבלוג שמח לדווח כי המשימה הושלמה בהצלחה.

דרורה פריאור היא חוקרת ומרצה לספרות, שפירסמה מחקרים העוסקים בעיקר בניתוח ספרות ילדים ישראלית ולימדה בעבר גם במכללת "אחוה". דרורה, אם לארבע בנות וסבתא לנכדים, יצאה לפנסיה לפני כמה שנים, וחיה ברחובות יחד עם בעלה, יחיעם פריאור, פרופסור לפיזיקה כימית ודיקן הפקולטה לכימיה במכון וייצמן.

—————————————————————————————————————————————-

ש: שלום דרורה, תודה שהסכמת להתראיין

ת: בשמחה

איך בעצם הגעת לתרגם את הטקסט הזה, או איך הם הגיעו אליך?

באותו זמן לימדתי עברית במסגרת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי UC Berkeley. התחלתי ללמד שם בשנת 1972 ולימדתי שם במשך חמש או שש שנים במחלקת ה- Near Eastern Studies ומישהו, אני לא יודעת אפילו אם מהם, פנה למחלקה, ושאל. ו… המליצו עלי שאני אתרגם להם את השיר. That's All. לא קיבלתי אפילו כסף, לא ביקשתי כסף. זה הכל.

מן הסתם ראית את התוצר הסופי, שתורגם גם לפרסית ולערבית…

כן, כן, יש לי תקליט. קיבלתי מהם תקליט, ובפנים ישנו הדף עם התרגומים.

את עצמך, נפגשת עם מישהו מהלהקה, מחברי הלהקה?

ממש לא. ממש לא. אני כמובן ידעתי על קיומם. כל מי שהיה באותה תקופה ב- Bay Area ידע כמובן על ג'רי גרסיה וכולם, אבל… לא, הם אפילו לא היו כוס התה שלי מבחינת מוסיקה באותה תקופה…  הייתי זקנה מדי כבר בשבילם בזמן הזה, אני יודעת, הייתי בת עשרים ושש!

קיבלת בכל מקרה קרדיט יפה שם…

יכול להיות, כן. כבר המון שנים לא ראיתי את התקליט. הוא מונח כבר המון שנים אצלי על המדף אבל לא הסתכלתי בו כבר הרבה זמן…

כמה זמן לקח לך לתרגם את השיר?

וואו. מאוד קשה לי לשחזר, זה כבר ארבעים וכמה שנה… אני לא יודעת… אני זוכרת שקיבלתי את זה. אני חושבת שישבתי במשרד של האוניברסיטה. קשה לי להיזכר, אבל זה בטח לא לקח ימים ולא שבועות. אני חושבת שעשיתי את זה ברצף אחד. היו לי שעות שהיה לי משרד שבו קיבלתי סטודנטים, אז שם עשיתי גם את זה.

אגב, את מודעת לסיפור שגרייטפול דד כתבו למעשה את השיר לזכרו של מלך סעודיה פייסל, שנרצח ב-1975, שהיה מודרניסט, לוחם צדק וגם מעריץ של הלהקה?

לא, אני לא חושבת שידעתי את זה. בטח לא אז…

טוב, תודה על הראיון ועל הזמן שהקדשת.

בבקשה, להתראות!

 

 

וזה האלבום המדובר כולו, בפלייליסט של יו טיוב. האזנה נעימה!

 

ראיון עם צ'סטר בנינגטון (1976-2017)

צ'סטר בנינגטון, שהיה מוכר בעיקר בתור הסולן של ההרכב המגה-מצליח Linkin Park, נמצא מת בביתו בלוס אנג'לס אמש, כנראה כתוצאה של התאבדות. ב-15 בנובמבר 2010 הופיעו Linkin Park בפארק הירקון בתל אביב. לקראת ההופעה ראיינתי את בנינגטון, שהתגלה כבחור פתוח, ישר וגלוי, נחמד, צנוע וחסר פוזה. הראיון הזה הופיע רק במהדורת הפרינט של "עכבר העיר" וזו הפעם הראשונה שהוא עולה לרשת, לקריאה בפורמט דיגיטלי. R.I.P Chester.

היי צ'סטר. תגיד, יש לכם קשר עם מעריצים מישראל?

כן, אני מקבל לא מעט טוויטים ממעריצים מישראל. אני יודע שיש לנו הרבה מעריצים אצלכם, והם מוצאים את הדרכים להגיע אלינו. דרך הרשת או דרך מועדון המעריצים. ישראל היא בהחלט אחד המקומות שרציתי להגיע אליהם. העובדה שאנחנו הולכים להופיע בתל אביב, זה פשוט Awesome. אני כבר לא יכול לחכות. אני מתכוון להסתובב בישראל ולנסות לראות כמה שיותר בזמן הקצר שיש לנו אצלכם. אני חושב שזה הביקור שאני הכי נרגש לקראתו בשנים האחרונות.

מה דעתך בקשר לאמנים שביטלו הופעות בישראל מסיבות פוליטיות? אתה בכלל מודע לתופעה?

אני חושב שצריך להסתכל על העניין הזה מכמה פרספקטיבות שונות. כי, אתה יודע, דברים הם בדרך כלל לא כמו שהם נראים – ואני באמת מנסה  לזרוק את כל הציפיות המוקדמות שלי החוצה מהחלון כשאני מגיע למקום יחד. יחד עם זאת, יש כמה מקומות בעולם ש… אתה יודע, אולי לא הגענו להופיע בהם בגלל ש… היה סיכון למעריצים שלנו , או סיכון לחברי הלהקה בגלל תקני אבטחה שלא עומדים בסטנדרט, אתה יודע, איך להכניס ולהוציא את כל הצוות בשלום. בדרך כלל זה תלוי בסיטואציה הספציפית, אבל אני באמת שונא לעשות הכללה על כל הלהקות בעניין הזה ולהגיד "איזה מטומטם" על כל אמן שביטל הופעה. אני בטוח שחלק מהם הגזימו בתגובה שלהם, ושחלקם הגיבו בצורה נבונה.

 

 

בוא נעבור לאלבום החדש, A Thousand Suns. למעשה, הוא סוג של אלבום קונספט. איזה מסר ניסיתם להעביר בו?

בהתחלה החלטנו לא לכתוב אלבום קונספט, אבל בסוף כתבנו אחד כזה. הגענו במקרה לעניין הזה של אלבום קונספט. זאת אומרת, דיברנו על העניין הזה של אלבום קונספט בשלבים די מוקדמים של העבודה, אבל רק כשנכנסנו לתהליך ההקלטות התחלנו לזרוק רעיונות, ובעיקר לזרוק את ספר החוקים מהחלון וליצור סט חדש של כללים. מה שמעניין במסר של האלבום הזה זו הדרך שבה ניסינו לקשור נושאים של מתח חברתי ופוליטי עם דברים רגשיים פנימיים שלנו כבני אדם. תחושות של להיות אבוד. של דיכוי. ומסרים של להיאחד בחלומות שלך. וגם עניינים דתיים. באמת הרגשנו נוח מאוד בעבודה על האלבום הזה. רצינו שהרגש השולט בו יהיה משהו אמיתי מאוד , אנושי מאוד, לא משהו מטיף שאומר לאנשים מה לעשות ובמה להאמין. וזו משימה מסובכת. אבל אני חושב שעשינו עבודה טובה בעניין הזה.

אתם די ראויים להערכה בעניין הזה של להוציא אלבום קונספט ב-2010. הרי אלבומי קונספט היו גדולים בסבנטיז. היום, אמנים רבים בסדר הגודל שלכם רק רוצים להוציא להיטי רינגטון מסחריים של שלוש דקות. אתם להקה גדולה ויש לכם הרבה מה להפסיד. צריך ביצים בשביל זה, לא?

כן.תראה, יש לנו הרבה מעריצים ויש לנו קהל מאוד מגוון. יש הרבה קבוצות בתוך הקהל שלנו. חלק מהילדים אוהבים את החומר של הניו מטאל, חלק אוהבים רק את האספקט של ההיפ הופ. יש כאלה שאוהבים את הבלדות והלהיטים. יש כאלה שאוהבים את האלבום ההוא ושונאים את ההוא. יש כל מיני ויכוחים בינם לבין עצמם. במיוחד עם האלבום החדש. הם מאוד חלוקי דיעות בקשר אליו. בעיקרון זה ככה: "אני אוהב את האלבום החדש. זה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם!" או "אני שונא את האלבום הזה. פאק יו!. אני לא רוצה לשמוע את לינקין פארק יותר אף פעם". ושם, במקום הזה, כן, צריך ביצים. להבין שלא כולם הולכים לאהוב את זה. מצד שני, יש כאלה שמאוד הולכים לאהוב את זה, דווקא בגלל שזה לא מה שהם ציפו לו. והם מגלים שזה באמת אלבום נהדר. בכל מקרה, אני חושב שזה האלבום הכי אמנותי שלנו. הכי מתוחכם מבחינת הסאונד ומאוד מאתגר למעריצים שלנו – מבחינת סגנון השירים וגם מבחינת הכיוון ההפקתי שאליו הלכנו.

הביקורות והתגובות לאלבום בעיתונות האמריקאית היו ממש קוטביות. היו מבקרים שכתבו שזו יצירת מופת, והיו כאלה שקטלו בלי רחמים. אתה בכלל קורא ביקורות? מתייחס למה שכותבים?

אתה יודע, האמת היא שיותר נקטלנו על ידי המעריצים שלנו. המעריצים שלנו הם המבקרים הכי קשוחים שיש. יות רקשוחים ממבקרי המוסיקה המקצועיים שלפחות ממה שאני קראתי, או בחרתי לקרוא, כתבו בסך הכל ביקורות חיוביות על האלבום. אתה יודע, קיבלתי לפני כמה ימים מייל מבחורה צעירה, מעריצה מושבעת של לינקין פארק, שכתבה לי "מה שכל כך Cool אצלכם זה שאתם יכולים לכתוב אלבום גרוע – והמעריצים שלכם עדיין אוהבים אתכם!"

אולי זה הסוד

בדיוק. אם לא אהבתם את האלבום הזה או ההוא, תבואו להופעה. אנחנו בטח ננגן שם שירים שאתם אוהבים. אז גם אם לא אהבתם משהו, תודה שבאתם להופעה ושאתם הולכים איתנו את הדרך הזו. בכל מקרה,אתה יודע, אני טיפחתי כבר מתחילת הדרך את גישת ה- I Don't Give A Shit . כי לאורך כל הקיירה שלנו, קיבלנו לא מעט פידבק שלילי מהתקשורת והביקורת. הרבה יותר מאשר פידבקים חיוביים. היחידים שתמיד נתנו לנו פידבק חיובי הם המעריצים השרופים.כי לינקין פארק אף פעם לא היתה להקה ממוצעת. זה או "אני אוהב אתכם,הולך אחריכם באש ובמים", או "נו, כן, שמעתי כמה שירים שלכם. You Suck!". זה תמיד היה או אהבה או שנאה – וזה הכין אותנו להתמודד עם כל מה שקורה בקריירה שלנו.

 

 

נחזור רגע למוסיקה עצמה. זו הפעם השנייה שאתם עובדים עם ריק רובין. הבן אדם נחשב לאגדה חיה, למפיק מיתולוגי וגם לטיפוס אקסצנטרי עם שיטות עבודה לא שגרתיות. מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה איתו?

ריק? ריק הוא מפיק מצויין עבורנו. יש גם את מייק (שינודה, הסולם השני בלהקה, ס59). ואני חושב שהרבה אנשים… בגלל שריק הוא דמות כל כך ידועה ולמעשה מגלם בתוכו את הרוק המודרני העכשווי יותר מכל מפיק שחי היום… אתה יודע… גם מייק הפיק את השירים האלה. למעשה, מייק הוא המפיק היומיומי שלנו. אז העובדה שיש לנו בלהקה אדם כל כך מוכשר כמו מייק שינודה, מפיק מעולה, כותב שירים מצויין, טכנאי סאונד והקלטה מהטובים שראיתי – השילוש בינו ובין ריק הוא פשוט מושלם מבחינתנו. ריק… אני תמיד משווה אותו לקפטן שמנווט ספינה. זה שיושב במשרד, קורא את הדו"חות, נותן הערות ואז שותה את הקפה שלו.

בוא נדבר רגע על מייק שינודה. לפני כמה שנים הוא יצא לפרוייקט הסולו שלו, Fort Minor, שהצליח מסחרית וזכה לביקורות טובות. מה היו התחושות שלך כשמייק לקח פסק זמן מהלהקה והלך לעשות את הפרוייקט?

אני חושב שזה היה אלבום מעולה. אם לא היינו להקה מגובשת, בטח היו אנשים בתוכנו ששהיו מודאגים מזה. אבל היות ואנחנו חברים כל כך טובים ואנשים שמכבדים כל כך זה את זה, לא היתה שום בעיה עם זה. אתה יודע, אנחנו כמו משפחה. ואם מייק רוצה ללכת ולעשות אלבום, אז מייק יכול ללכת ולעשות אלבום. זה לא הפריע לשום דבר שלינקין פארק עשו. כי מייק תמיד היה מחוייב ללהקה, גם אז וגם היום, ב-100 אחוז. גם לי יש הרכב צדדי, Death By Sunrise, ואני מקבל המון עצות טובות ממייק. ובשורה התחתונה אני חושב שכל העניינים האלה עוזרים ללינקין פארק הרבה יותר משהם פוגעים בה.

אתה יכול לנסות ולהיזכר לאיזו מוסיקה הקשבתם בזמן העבודה על האלבום?

קצת קשה להגיד, כי אני בדרך כלל לא מקשיב להרבה מוסיקה בזמן שאני עובד על אלבום. אתה יודע, הטעם שלי השתנה במשך הזמן. דברים שפעם בכלל לא הייתי רוצה לשמוע, פתאום תפסו אותי. כל הלהקות הקלאסיות שבעבר לא ממש אהבתי פתאום התחילו להתנגן אצלי. רולינג סטונס ודברים כאלה. דברים שבעבר לא התחברתי אליהם, פתאום התחלתי להקשיב להם הרבה יותר בתשומת לב. אבל בהחלט היו להקות שלקחנו מהן השראה בזמן העבודה על האלבום החדש. בקטע של "איך אנחנו רוצים להציג את האלבום שלנו". אתה יודע, איך שהאלבום נשמע מבחינת הסאונד, זה אלבום קונספט, כזה שצריך להקשיב לו במלואו. החל בעטיפה, דרך נושאי השירים ועד להקלטות הנאומים שבחרנו לשבץ בין השירים. הכל מונח במקומו ומוגש כסיפור אחד שלם, כשהשלם גדול מסך החלקים שלו. ההשפעה הזו באה מאלבומים גדולים כמו "הצד האפל של הירח" ו"סרג'נט פפר". אלבומים שהם לא ממש סיפוריים, כמו "טומי" של The Who או משהו יותר עדכני, כמו American Idiot של "גרין דיי". הקונספט יותר אבסטרקטי, נמצא יותר באיכויות ובתכונות של השירים, ובצורה שהם מוצגים כשלם אחד.

כשאתה מקשיב להקלטות שלך מתחילת הדרך, מה אתה חושב על השירה שלך? האם משהו השתנה מבחינת היכולת הווקאלית, מבחינת אופן הביצוע של השירים?

זו שאלה מעניינת. כי אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר גדול. זאת אומרת, אני יכול להגיע לתו באופן מדוייק, וכשעאני שומע משהו בראש אני בדרך כלל יכול לבצע את זה. אף פעם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, או משהו כזה. אז אם, נניח, יש תו שהוא מעל "סי" גבוה, אין לי שום מושג בזה, אז אז אני פשוט מגיע אליו. או לפחות קרוב אליו (צוחק, ס59) אני חושב שלמדתי לשיר במשך הזמן, במשך השנים. אני חושב שזמרים כמו… אתה יודע, רוברט פלאנט, או דייב גאהאן, או כריס קורנל, או מוריסי, או רוברט סמית', אלה זמרים פאקינג גדולים. אתה מבין? כשגדלתי ניסיתי לשיר כמו החבר'ה האלה ו… אני לא חושב שאני נשמע אפילו קרוב אליהם. אבל זה ממלא אותי אושר ברמות עמוקות שאנשים אוהבים לשמוע אותי שר. אז, אתה יודע, זה גורם לי לחשוב שכנראה אני בכל זאת עושה משהו כמו שצריך.

ומה תשירו בהופעה אצלנו?  יש סט ליסט מוכן, או שהכל משתנה בכל ערב?

בעיקרון יש לנו סט ליסט, כי זה סיבוב ההופעות הראשון שאנחנו עושים מזה כמה שנים, אז אנחנו צריכים להיכנס לתחושה הזאת של להופיע טוב ולעשות שוב דברים שלא עשינו כבר כמה זמן. אבל, בדיוק עכשיו התחלנו התחלנו לשנות דברים בסט ליסט, ככה שיכול הליות שנוסיף כמה דברים בהופעה אצלכם. למען האמת, אני די בטוח שאם הייתי נותן לך עכשיו את רשימת השירים המתוכננת, היא לא היתה דומה למה שנבצע בהופעה בסופו של דבראבל אני יכול להגיד לך שאנחנו מנגנים הרבה שירים מ-Hybrid Theory, הרבה מ-Meteora ומ-Minutes To Midnight וגם חלק גדול מהאלבום החדש. אז, מי שאוהב את האלבום החדש יקבל קטעים ממנו בהופעה בפעם הראשונה, ומי שמתחבר יותר לקטעים הישנים, גם בטוח שלא ייצא מאוכזב.

תודה רבה.שתהיה הופעה מוצלחת. נתראה בתל אביב. תיהנו בישראל!

בטח. אני יודע שנהנה. להתראות, מאן!

 

 

 

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

בלוז שמצלצל מוכר: ראיון עם לורי בל

כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור וסדריק ברנסייד שהופיעו כאן בעבר, גם לורי בל נושא לפיד כבד במיוחד של מורשת בלוז מכובדת במיוחד. ואם הוקר ייצג את הסאונד של דטרויט וברנסייד את זה של המיסיסיפי דלתא, הרי שבל נושא בגאון את דגל הבלוז החשמלי של שיקגו. ככה זה כשאבא שלך ניגן מפוחית לצד (או יחד עם) ווילי דיקסון, מאדי ווטרס, אדי טיילור, ג'וניור וולס, ג'יימס קוטון ורבים אחרים. הקריירה המקצועית של בל החלה באמצע שנות ה-70' ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר החל לשתף פעולה עם אביו (שנפטר ב-2007). מה שבל מביא לשולחן הוא שיקגו בלוז טהור. בלי קישוטים ונצנצים, בלי נגיעות היפ הופ ואלקטרוניקה, בלי גלישות מיותרות לג'אז, למטאל או לפסיכדליה. בלוז ישיר, קלאסי ומחוספס, בלי צ'ייסרים, בלי זית, פרוסת לימון או מטריה קטנה מעל. עם סגנון שירה רווי נשמה וגיטרה עוקצנית שמצלצלת כמו שילוב של באדי גאי, אוטיס ראש ואלברט קינג, עם יותר מעשרה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה עם אושיות בלוז אגדיות וכמעט 40 שנות קריירה מאחוריו, הוא מגיע להופעה אחת בישראל. הנה הראיון הבלעדי שלו ל "59 מילים".

 

ש: תאר לנו בכמה מילים את הבית שבו גדלת, את הזכרונות מהמקום הכל כך מוסיקלי שגדלת בו

ל.ב: אבא שלי, קארי בל, ניגן בלהקה עם מאדי ווטרס וגם בלהקה שהוא עצמו הוביל. הם היו עושים חזרות אצלנו בסלון וגם בבתים של אחרים. אז היה לי די קשה לא להתמכר לזה… וכך גם היה עם האחים שלי.

ש: ובאיזה שלב החלטת לעבור למוסיקה כעיסוק העיקרי בחייך, להיות מוסיקאי מקצועי?

ל.ב: ברגע שהרמתי גיטרה בפעם הראשונה. זה היה בגיל ארבע!

ש: לאילו מוסיקאים היתה השפעה עליך במהלך השנים האלה?

ל.ב: הפסנתרן הגדול לובי לי, שניגן עם אבא שלי. הוא לימד אותי המון דברים. וגם לבלוזיסט אדי טיילור, שניגן עם ג'ימי ריד.

ש: עם הגב אל הקיר, מהו אלבום הבלוז שהשפיע עליך יותר מכולם?

ל.ב: או, זה חייב להיות האלבום של בי.בי. קינג B.B King – Live AT The Regal. בלי שום ספק.

 

ש: יש כאלה שאומרים שמאז שנות ה-80', אולי אפילו מסוף שנות ה-60', הבלוז הפך לסגנון שלא מתקדם, כמעט למוצג מוזיאוני, של נוסטלגיה לימים עברו. מה דעתך על הקביעה הזו?

ל.ב: הבלוז הוא השורש של כל המוסיקה הפופולרית. כל המוסיקה הגיעה מהבלוז. הוא כבר בן 100 שנה, יותר מכל סגנון מוסיקלי אחר. והוא הולך להישאר פה עוד הרבה הרבה זמן… עוד כמה מאות שנים לפחות!

 

ש: מיהם הבלוזיסטים העכשוויים, שפועלים כיום בסצינה, שמרשימים אותך במיוחד?

ל.ב: בגלל שאני גר בשיקגו, יוצא לי לראות ולשמוע המון מוסיקאים אדירים. בסופי שבוע אני בדרך כלל עובד, אז באמצע השבוע אני הולך ל Rosa's ל- B.L.U.E.S או ל- Buddy Guy's ונהנה שם מאוד בכל לילה. טורונזו קאנון, קווינטון מק'קורמיק, רוקינ' ג'וני… כולם טובים מאוד.

 

ש: ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה שלך בישראל?

ל.ב: שיקגו בלוז אמיתי, The Real Deal, ישירות מהמקור!

לורי בל יופיע במועדון ה"בארבי"  בתל אביב, במוצאי שבת, 30.1.16. לפרטים>>

 

(תודה למעיין בר יואל על העזרה)

 

 

בלוז קרוב לשורשים – ראיון עם Lightning Malcolm

פסטיבל הבלוז של תל אביב יתקיים בין התאריכים 3-6.7. אחד האורחים המעניינים שיגיעו מחו"ל להופיע בפסטיבל הוא הבלוזיסט המיוחד, איש מיסיסיפי (ויליד מיזורי) לייטנינג מלקולם. הבלוג תפס אותו לשיחה, רגע לפני שהוא עולה על מטוס לארץ הקודש.

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בגיל צעיר?

התקליטים הראשונים שאני זוכר ששמעתי היו של סאם קוק, בוב מארלי, ג'ימי הנדריקס – מהאוסף של ההורים שלי. גם Thriller של מייקל ג'קסון, כשהייתי בן 8 או 10. זה היה תקליט ענק ומצליח מאוד ואהבתי אותו בטירוף. זה למעשה היה הגיל שבו ידעתי שאני רוצה להיות מוסיקאי..אחר כך, סביב גיל 12 קיבלתי קלטת של מאדי ווטרס, "הלהיטים הגדולים". וזה שינה את חיי והחזיר אותי את השורשים של כל סוגי המוסיקה. נשארתי קרוב לשורש הזה מאז.

יש אנשים שטוענים שהבלוז הוא ז'אנר "מת" שהפסיק מזמן להתחדש. מה אתה אומר על זה?

מוסיקת בלות בלוז לא מתה. באופנים רבים, היא יותר חיה מאי פעם. העבר לא תמיד היה כזה מדהים. אבל עדיין הבלוז לא מוערך מספיק, בטח בהתייחס לקליבר של המוסיקאים שפועלים בו. קשה למצוא אמני בלוז אמיתיים כיום, בגלל שלנגן בלוז באמת – זו דרך חיים. כל האמונה והדת שלך נמצאים בתוך המקצבים האלה. אתה צריך להרגיש את זה ולהקדיש לזה את כל חייך. ולהיות בקשר עם רגשות של אנשים ולתעל את זה למוסיקה, זה כל העניין. זה כל כך נדיר היום, בגלל שאנשים מחפשים קיצורי דרך ולקבל הכל מהר. בדיוק כמו אוכל שמחממים במיקרוגל. זה לעולם לא ישתווה לאוכל שמכינים מאפס ומבשלים לאט בבית. אבל, לבשל משהו מאפס לוקח הרבה זמן. רוב האנשים כיום לא רוצים להשיע את הזמן ואת תשומת הלב שדרושים כדי להגיע לגדולה.

מהי ההופעה הכי זכורה שהיתה לך בקריירה?

היו לי כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים ומלאי קסם, שקשה לבחור רק אחד. כל אחד היה בלתי נשכח מסיבותיו שלו. אם זה לפני 60,000 איש או לפני קומץ אנשים שסתם עומד ומסתכל. דבר אחד בטוח: כשהקסם במוסיקה מכה, אפשר לראות את זה בעיניים ולשמוע את זה באוזניים.

מה המשמעות עבורך של להופיע בישראל?

הייתי בכל העולם, אבל זו הפעם הראשונה שלי בישראל. אני מאוד נרגש, בגלל שאני תמיד שמח לקחת את המוסיקה שלי לקהלים חדשים. לישראל יש תפקיד כל כך גדול בהיסטוריה של האנושות. וכשאגיע לשם, אנסה להרגיש את זה ולתעל את כל זה להופעות מיוחדות באמת. לדעתי, מוסיקת בלוז היא הייצוא התרבותי הגדול ביותר של אמריקה ואני רוצה לייצג את זה בדרך חזקה ופוזיטיבית. וחוץ מזה, ימית (הגר, יוזמת המופעים, ס59) היא פשוט כל כך Awesome!

לאילו אמנים עכשוויים אתה מקשיב?

לצערי, כל כך הרבה מענקי הז'אנר הענקיים כבר לא בינינו. כבר קשה למצוא אנשים כאלה. אבל תמיד יהיו כאלה שישמרו את האמת במוסיקה שלהם. אני חושב שאנת'וני המילטון הוא כנראה הזמר הכי גדול בעולם כרגע. יש עליו תווית של זמר אר'אנ'בי, אבל הרגש והזעקה בקול שלו הם "בלוז פאואר" לחלוטין.

איך היית מגדיר את הסגנון המוסיקלי הייחודי שאתה מנגן?

הסגנון שלי מושרש ב"מיסיסיפי היל קאנטרי בלוז" מה שאומר שהוא קרוב מאוד למקור ולשורש של כל סוגי המוסיקה. הוא מבוסס על ריפים מעגליים שחוזרים על עצמם ועל מקצבים שמותאמים לריקודים. אני משלב את אלה עם כותבי השירים הנפלאים שגדלתי עליהם, ומבחינת המילים, אני משתמש בתובנות ובחוויות חיים שעברתי. חייתי חיים נפלאים, עם הרבה שנים בדרכים, עם אמנים אגדיים שמבוגרים ממני בשנים רבות, ואני מנסה לקחת את כל החוכמה והתבונה הזו איתי אל העתיד.

ומילה אחרונה לקהל הישראלי?

אני רוצה שאנשים ידעו שאני מגיע לישראל לנגן לכם מוסיקת בלוז מקפיצה טובה, מרוממת נפש, שכל אחד יכול לרקוד איתה. בשבילי כל העניין במוסיקה הוא לעשות גוד טיים, לגרום לכם לרקוד ולשכוח את הצרות לכמה זמן. ואת זה כל אחד צריך!

"הבלוז חי בכל מקום" – ראיון בלעדי עם סדריק ברנסייד

This is an exclusive interview with Mississippi Blues musician Cedric Burnside, anticipating his upcoming 4 Israel shows

חברת ההפקות Nobody's Fault ממשיכה לייבא לישראל הופעות בלוז איכותיות, לחובבי בלוז אמיתיים, שמעוניינים לחקור גם את הפינות הפחות מסחריות של הז'אנר. הבא בתור הוא סדריק ברנסייד, איש מיסיסיפי, המתופף, הכותב והיוצר, שנושא את הלפיד הכבד של סבו, הבלוזיסט המוערך R.L Burnside. סדריק ברנסייד יגיע לארבע הופעות בישראל (תל אביב, ירושלים, רמת השרון, מטולה), יחד עם הגיטריסט טרנטון איירס (שהוא גם בנו של גיטריסט הבלוז ארל "ליטל ג'ו" איירס). "59 מילים" תפס אותו לראיון בלעדי.

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך כילד ונער?

ההשפעה הראשית שלי היא כמובן סבא שלי. הייתי רואה אותו שר ומנגן בבית עם חברים והייתי מנסה לתפוס את המקצבים. אחר כך זה היה ג'וניור קימברו, שנתן לי לנגן איתו כמקומות קטנים וגם מלהסתכל עליו למדתי הרבה. בסוגי מוסיקה אחרים זה סטיבי וונדר. הוא גם כותב וגם מנגן בכל הכלים. הלוואי והייתי חצי ממה שהוא כמוסיקאי.

לא מעט אנשים טוענים שהבלוז, כז'אנר מוסיקלי בר תוקף,  הוא סגנון מת וחי כיום רק על תהילת העבר המפואר שלו. מה תגובתך לזה?

אם מישהו חושב שהבלוז מת, הוא לא היה בהופעה שלי! וברצינות, כל סוג של מוסיקה מודנית מבוסס על הבלוז. בלי הבלוז לא היה ג'אז, לא היה רוק, לא היה שום דבר. אפשר לשמוע את הבלוז חי ומרגיש טוב בכל גרוב שאתה מנגן היום. אתה רק צריך לשים לב…

מהי ההופעה הכי זכורה שנתת אי פעם?

הי לי המון הופעות מיוחדות. לאחרונה, זו היתה הופעה בטקס האזכרה לאבא שלי, קלווין ג'קסון. הוא היה אחד ממתופפי ה-Hill Country  המקוריים, עם סגנון ייחודי משלו. אחרי הלווייה שלו, חגגנו כמו שהיינו עושים פעם, וכמו שהוא היה רוצה: בג'אם פרוע, בריקודים, בצחוקים ועם קצת וויסקי…

מה גרם לך לרצות לבוא ולהופיע בישראל?

מעולם לא הופעתי בישראל. הייתי בכל העולם, אבל אף פעם לא אצלכם. פגשתי הרבה ישראלים ואני חש הרבה אהבה אליהם. אני מצפה מאוד ללמוד עוד על האנשים, האוכל, התרבות. אני מחשיב את עצמי כבן אנוש קודם כל, אז כל הזדמנות שיש לי לפגוש בני אדם אחרים, לתקשר איתם וללמוד מהם, היא עונג צרוף בשבילי.

מיהם הבלוזיסטים הפעילים כיום שאתה אוהב במיוחד?

הבלוזיסטים החביבים עלי…. אני חייב להודות שאני די "אולד סקול" בעניין הזה, אבל יש לא מעט בלוזיסטים טובים שם בחוץ. החבר שלי, גארי קלארק ג'וניור מצליח מאוד בזמן האחרון. יש עוד בחור מקלארקסדייל, קינגפיש, שעושה את העניין שלו. כשזה מגיע להופעות חיות, אי אפשר לנצח את בובי ראש.

האם אתה מרגיש שאתה ממשיך את המורשת של R.L Burnside?

כן, הייתי רוצה לחשוב שאני ממשיך את מורשתו. כל מה שאני עושה זה בזכותו ואני רוצה לכבד את זה. לפעמים אני שומע קולו של סבא, כשאני שומע את הקול שלי.

מה מצפה לנו בהופעות בישראל?

אני יכול להבטיח לכם שיהיה גוד-טיים! במיוחד בגלל העובדה שאף פעם לא הופעתי פה – והמטרה שלי היא שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

 

 

חייל של אהבה – ראיון עם ג'יימס בלאנט

הוא אנגלי נעים הליכות ומנומס, שגם שירת שש שנים בצבא הבריטי ונלחם בקוסובו. הוא התחיל את הקריירה בגיל 30 והאלבום הראשון שלו מכר יותר מ-10 מיליון עותקים. הוא מוכר בעיקר בזכות בלדות רגשניות, אבל מפגין חוש הומור בריא ומבט מפוכח על המציאות בשואוביז. ב-7 בפברואר הוא מגיע להופעה אחת בתל אביב. קוראיי, גבירותיי ורבותיי – קבלו את ג'יימס בלאנט!

(הראיון התפרסם, בפורמט ערוך, ב"עכבר העיר". לפניכם הגירסה המלאה)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בתור ילד, בתור נער?

האמת היא שלהורים שלי לא היתה הרבה מוסיקה בבית. נראה לי שאבא שלי לא ממש אהב מוסיקה. אבל באוטו היינו שומעים ביטלס, ביץ' בויז, והאלבום "אמריקן פאי" של דון מקלין. אבל היה אלבום אחד שהם לא הקשיבו לו, שהיה בבית בארון, זה Wish You Were Here של פינק פלויד, שפשוט התאהבתי בו. אלבום אדיר שפוצץ לי את המוח. אחר כך הלכתי לבית ספר ובבית ספר, אתה יודע, אתה שומע דברים מאוספים של החברים שלך. אז אהבתי את לד זפלין, דייויד בואי, פליטווד מק… האם הם השפיעו עלי? אני לא יודע. קשה לי להגיד. אבל אלה האמנים שהיו שם כשהתשוקה שלי למוסיקה התחילה.

ואם היו דוחקים אותך לקיר – מהו האלבום האהוב עליך בכל הזמנים?

מממ… זאת שאלה מסובכת. אני חושב שכנראה האוסף של פול סיימון, שכולל גם את השירים שלו עם גרפונקל וגם את השירים שלו כסולן, אני פשוט יכול לשים את האלבום הזה ולשמוע אותו בלי סוף. זה אוסף נהדר שמכסה את ההיסטוריה של כותב שירים גאוני.

בוא נלך קצת אחורה… איך השפיעה חוויית השירות הצבאי שלך על השירים, אם בכלל?

(בלאנט שירת שש שנים בצבא הבריטי, נלחם, בין היתר, בקוסובו והשתחרר בדרגת סרן.ס59.) כן, בהחלט, מאוד. השירות הצבאי שלי שיחק תפקיד מאוד משמעותי בכתיבת השירים. השירים שלי עוסקים במה שמאחד אותנו כבני אדם, בעוד שבתקשורת מציגים הרבה פעמים את הדברים שמבדילים בינינו כבני אדם: צבע, גזע, דת… אני רואה את הדמיון והזהות בין אנשים שונים ממקומות שונים, אז אני מנסה לכתוב על מה שמשותף, על מה שמאחד בינינו: הרגשות, התשוקות, השאיפה להישרדות ולחיים טובים. בכל מקום שאני מופיע או מטייל בו בעולם, אני רואה שלכולם יש דברים משותפים בסיסיים – ועל כך אני שר.

איך זה היה להתמודד עם ההצלחה הפנומנלית של האלבום הראשון והסינגלים הכל כך מצליחים מתוכו? מה זה דרש ממך?

זה היה די קשה. לא ממש נהניתי מזה. אני בא מעבודה (הצבא. ס59.) שהרגשתי שהדברים שם הם אמיתיים. עניינים של חיים ומוות. בעוד שבלהיות מפורסם יש מימד לא אמיתי, המון דברים הם שטחיים, חסרי משמעות. אז כתבתי אלבום שביטא את הקשיים שהיו לי כמישהו שנהיה מפורסם בן לילה. זה האלבום השני שלי, שנקרא  All The Lost Souls. אפשר לדעת מהכותרת שזה לא שם שמח במיוחד…  אז לקח לי זמן להתחיל להרגיש נוח עם כל העניין הזה.

כמה היה קשה לחמוק מתווית ה"זמר של להיט אחד" שרבים ניסו להדביק לך בתחילת הדרך? פחדת מהסטיגמה הזאת, או שלא היה לך אכפת?

אף פעם לא היתה לי בעיה עם זה. שיר אחד זה כל מה שאתה צריך. וכל אחד שלועג לעניין – כנראה שאף פעם לא היה לו שיר אחד כזה. היה לי מזל שהיה לי להיט כזה ענק, שהפך לאבן הפינה של הקריירה הזאת ושבלעדיו לא הייתי היום אחרי ארבעה אלבומים. בלעדיו לא הייתי מגיע לתל אביב. ואם זאת בעיה – זאת הבעייה הכי נהדרת שיכולה להיות למישהו. יחד עם זאת, זו בהחלט הקלה שאנשים אוהבים עוד שירים שלך ורוצים שתנגן אותם ולשיר איתך אותם בהופעה.ו-Moon Landing האלבום האחרון הוא הנמכר ביותר שלי מאז האלבום הראשון ואני נמצא בעיצומו של מסע ההופעות הכי גדול שהיה לי עד היום, אז… להתחרט על כך שהיה לך להיט ענק בהתחלה, נראה לי קצת כמו בדיחה.

ספר קצת על תהליך כתיבת השירים אצלך. איך זה מתחיל? ממנגינה, מטקסט, מרעיון? יש לך איזושהי שיטה?

אם אני כותב סט של מילים ואז מתאים להן מוסיקה, בדרך כלל יוצא שיר טוב יותר. אבל לעתים יש לי איזו מלודיה בראש ואני מתאים לי מילים. מה שכן, בדרך הזאת, המילים לא תמיד נשמעות בזרימה טבעית בשלב הראשון, אז צריך לעבוד על זה בהמשך.

איך היתה חוויית העבודה עם מקס מרטין?

(המוסיקאי והמפיק השוודי שהיה שותף ללהיטים של בריטני ספירס, הבקסטריט בויז, טיילור סוויפט, קלי קלארקסון, קייטי פרי ורבים אחרים. ס59) האיש הוא גאון מלודי. אז בשבילי זה היה פאן גדול לעבוד עם מישהו שעובד בשדה הפופ, אבל הוא מוסיקאי בכל הווייתו במובן העמוק ביותר. הוא פשוט יודע מה מוסיקה עושה למוח האנושי. אתה יודע, אתה יודע, הוא ידוע בעיקר בזכות הלהיטים הגדולים, אבל כמוסיקאי הוא מסוגל לגעת בכל קשת הרגשות האנושיים… הוא מוסיקאי מחונן ומגוון אפילו יותר ממה שאנשים חושבים

מה מצפה לנו בהופעה בתל אביב?

האמת שעוד לא הכנתי ראת רשימת השירים להופעה… יש שירים חדשים שנמצאים כרגע בהפקה, אבל כמובן שאני רוצה לבצע גם את השירים שהקהל מכיר ומחכה לשיר יחד איתנו, אז יהיו שירים מכל ארבעת האלבומים וכמובן כל מה שאתם מכירים מהרדיו

תודה רבה, ג'יימס גם לך. אני מחכה כבר להופעה בישראל ושמעתי שכיף אצלכם. להתראות בתל אביב!  

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.