Tag Archive | רוג'ר ווטרס

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

מודעות פרסומת

מפתח אלן – מר פארסונס מבקר בישראל

20150208_17393820150208_17400420150208_17525020150208_17394820150208_173955

הערב יופיע אלן פארסונס, יחד עם הפרוייקט שלו, בהיכל נוקיה בתל אביב.

לפני יומיים התארח א.פ בביה"ס למוסיקה "רימון" ברמת השרון, הקשיב לביצועים של קטעיו הקלאסיים מאת האנסמבל האלקטרוני והרכב ג'אז של תלמידי בית הספר, ענה על שאלות הקהל וחתם בחתימות לכל דכפין. הנה ההיילייטס:

* לאחר הצלחת The Dark Side Of The Moon ביקשו הפינק פלויד מפארסונס להיות שותף בהפקת האלבום Wish You Were Here, אבל פארסונס, שבדיוק זכה להצלחה במצעדים עם הרכב הפופ Pilot והתחיל להפיק גם את אל סטיוארט, השיב בשלילה להצעה.

* פארסונס סיפר כי במקור לשיר Year Of The Cat היה סולו גיטרה ארוך מאוד – והשיר הגיע לאורך של 14 דקות לערך. פארסונס, שהפיק את האלבום, ניתב לכך שהשיר יקוצר והציע לשלב סולו סקסופון במקום חלק מסולואי הגיטרות (שני גיטריסטים, אחד אקוסטי, אחד חשמלי, בתורות…). אל סטיוארט הזדעזע בתחילה מהרעיון ("אני זמר פולק, לא פופ") אבל כשפארסונס הביא את פיל קנזי שנתן את הסולו המיתולוגי, סטיוארט התרצה – והשיר, שקוצר בחצי, קיבל את צורתו הנוכחית המוכרת. למותר לציין שהשיר הפך לאחד הגדולים של הסבנטיז וקנזי הצטרף ללהקה של סטיוארט והמשיך להופיע איתו עוד זמן רב.

* לדבריו, פארסונס ייפגש בישראל עם אביב גפן ואבי סינגולדה להקלטת שירים עבור גפן. הקשר נוצר לאחר שפארסונס היה מפיק שותף באלבום The Raven That Refused to Sing שהוציא לפני שנתיים המוסיקאי סטיבן ווילסון, שותפו של גפן ללהקת Blackfield.

* פארסונס סיפר לקהל על היחסים הגרועים בין חברי הביטלס בעת הקלטת האלבומים Abbey Road ו- Let It Be, אך סירב לענות לשאלה האם יוקו אונו היתה אחראית לפירוק הביטלס.

* פארסונס בירך על המגמה, בקרב מאזינים, מוסיקאים ואנשי טכנולוגיה, של חיפוש תחליף איכותי יותר לפורמט ה-MP3 שלדבריו אינו מעביר את האינפורמציה המוסיקלית בצורה טובה או נאמנה למקור.

* לשאלה לאילו אמנים עכשוויים הוא מתחבר, ענה פארסונס שכמעט ואינו מאזין למוסיקה בבית, אלא רק באוטו. הוא ציין שירים חדשים של להקת הקילרז ושל הזמר ג'וש גרובאן כשני שירים מצויינים שאהב לשמוע לאחרונה.

* פארסונס הצהיר בדיפלומטיות כי בניגוד לרוג'ר ווטרס, אותו הוא מכיר מתקופת העבודה עם פינק פלויד, הוא אינו מערב מוסיקה ופוליטיקה ובא להופיע עבור אנשים, ללא התייחסות פוליטית כלשהיא.

* "למה כמעט לא עשיתי מוסיקה חדשה בעשור האחרון? כי ממילא אם אוציא אלבום ואשלח לרדיו, הם יגידו 'הוא מאוד יפה' וישמיעו שוב את Eye In The Sky… אמר פארסונס לפני שפינק את הקהל בהשמעה של שיר חדש בשם Fragile, אותו ניגן ישירות מדיסק און קי דרך מערכת ההגברה של "רימון".

ואפרופו Eye In The Sky, הזמרת אחינועם ניני והגיטריסט גיל דור, שניהם בוגרי "רימון" הגיעו, בהתראה קצרה, לבצע למול פארסונס את השיר בגירסה שלהם, שהיתה להיט ענק בכמה ממדינות אירופה. הנה לפניכם קליפ שצולם על ידי הבלוג במהלך האירוע.

פינק פלויד 2014: צעד אחד לפני הנהר

פינק פלויד – The Endless River

(Columbia / Parlophone)

(התפרסם לראשונה בעכבר העיר אונליין)

עטיפת האלבום

בפרפראזה חופשית על כותרת השיר הידוע של חמי רודנר, אפשר לטעון ש"כל אחד והפלויד שלו" יש כאלה שטוענים שפינק פלויד האמיתית פסקה מלהתקיים אחרי The Final Cut, האלבום האחרון שבו נכחו גם רוג'ר ווטרס וגם דייוויד גילמור. יש כאלה שיגידו ש-The Wall  סיים למעשה את תפקודה של פינק פלויד כהרכב אורגני פעיל. יש אנשים שיסתפקו בהאזנה לאלבומים המצליחים של ההרכב, ששחוררו בין 1973 ל-1979 ויש את המעריצים שנשבעים בשמו של סיד בארט, הגאון המטורף והמיוסר שפרש מהלהקה בסוף שנות השישים ולקח עימו את הטירוף הפסיכדלי המקורי שחבריו מעולם לא הצליחו לשחזר בעצמם. בארט נפטר ב-2006 ושנתיים אחריו הלך לעולמו הקלידן המקורי של ההרכב, ריצ'ארד "ריק" רייט, כשהוא משאיר רק את גילמור והמתופף ניק מייסון להמשיך ולהניף את דגל המותג "פינק פלויד" בהקלטות ובהופעות. The Endless River, שמסתמן כרגע כאלבום האולפן האחרון של פינק פלויד, הוא למעשה מחווה של שני החברים הנותרים לרייט. בשנה שעברה חזרו גילמור ומייסון לעשרות שעות של הקלטות מג'אמים ומחזרות שערכו עם רייט באולפן לפני 20 שנה, בעת ההקלטות לאלבום The Division Bell. גילמור ומייסון שילבו קטעי נגינה חדשים על גבי ההקלטות הישנות ההן והתוצאה היא The Endless River, אלבום אינסטרומנטלי ברובו (גילמור שר כאן רק בטרק אחד), שאמור להיות הפרק האחרון בסאגה הארוכה והפתלתלה שידועה גם בשם "הקריירה של פינק פלויד". אז איך כל זה נשמע? קודם כל, אי אפשר לטעות בכך שמדובר באלבום שיצא מאותו בית יוצר שהביא לעולם את The Dark Side Of The Moon  ו-Wish You Were Here. או לפחות במשהו מאוד דומה לזה. פה מגיח תפקיד קלידים שנשמע כמו קטע פלויידי קלאסי מ-1975, שם קטע גיטרה שמזכיר סגמנט מ-The Wall ומשחק הרפרנסים הזה נמשך לאורך כל 53 הדקות של האלבום. גם המתנגדים החריפים ביותר לעמדותיו ולאישיותו של רוג'ר ווטרס יסכימו שלאחר פרישתו של ווטרס מהלהקה, נשחק באופן ניכר הפן המילולי של פלויד, לכן כנראה שמייסון וגילמור פעלו בחוכמה כשנתנו הפעם למוסיקה לדבר, עם הסאונד המושלם, העצום, יש שיאמרו הבומבסטי, של פלויד הקלאסית, ששולט באלבום לכל אורכו. יש לשער כי אם The Endless River היה יוצא ב-1976, נניח, ייתכן והיה נחשב כעוד פנינה נצחית בשרשרת האלבומים הקאנוניים של הלהקה. אבל אנחנו, מה לעשות, כבר באמצע העשור השני של המאה ה-21 ולפעמים יש תחושה שמדובר באלבום שמשחק ב "חבר את כל הנקודות בקו וקבל אלבום של הפינק פלויד" או ביצירה של להקת פרוגרסיב מוכשרת, שמגישה סימולציה יפה, חיקוי קרוב מאוד למקור של הדבר האמיתי. בכל מקרה, אין שום דבר מפתיע, שנוי במחלוקת או מסעיר מדי באלבום. כולל העטיפה, שנוצרה בפיקוחו האמנותי של אוברי פאואל, ממנהלי חברת Hipgnosis, שעיצבה את רוב הקלאסיקות הויזואליות המזוהות עם הפינקים. יש לשער כי מעריצים אדוקים ישמחו בוודאי לקבל כמעט שעה של ספקטקל מוזיקלי פלוידיאני טיפוסי, שמחליק לתוך האוזן כמו שרגל עייפה מחליקה בסוף היום לתוך נעל בית ישנה וחמימה. לציניקנים, שמחפשים חידושים והמצאות, מומלץ להדיר את אוזניהם מ-The Endless River, שאמנם לא מייצר שום קלאסיקה ברמה של האלבומים הטובים ביותר של פינק פלויד, אבל בהחלט מגיש מחווה מרגשת ומכובדת לקלידן המנוח והנחבא אל הכלים שבמבט לאחור, היה ללא ספק אדריכל סאונד מרכזי בפינק פלויד, עובדה שמורגשת היטב לכל אורכו ורוחבו של The Endless River.

מבקר ב-2013, בפעם האחרונה.

הנה מקבץ ביקורות, טורים, דיעות וראיונות שכתבתי פה ושם במהלך 2013. מסודרים בסדר כרונולוגי מהחדש אל הישן. קליק על הכותרת ישגר אתכם לכתבה הרלוונטית. שתהיה שנה אזרחית נפלאה ומלאת מוסיקה טובה לכל קוראי הבלוג ועוקביו. קריאה מהנה!

ביונסה: מלכה קרה ומנותקת

למה טיילור סוויפט מפוספסת בישראל?

אמינם: כוכב הפופ של עולם הראפ

20130817_222227

(צילום: סגול 59)

פרל ג'אם: האנרגיה מחפה על כל החולשות

קים גורדון: היום שאחרי סונית יות'

החדש של סנופ: מראפ קטלני לרגאיי סטלני

פינק פרויד: ישראלים ותסביך רוג'ר ווטרס

מיינסטרים מושלם: אלישיה קיז בישראל

_73R5966

(צילום: קורן קריספיל)

דפש מוד בישראל: ביקורת הופעה

A73R8068

(צילום: קורן קריספיל)

חוזרים לשכונה: הקאמבק של ניו קידס און דה בלוק

החדש של אריק קלפטון: להגביר ולהישען אחורה בנחת

ושוב איתכם: הקאמבקים של סווייד ודפש מוד

על כתפי ענקים: They Might Be Giants עדיין כאן

ביקורת סרט: דייב גרוהל, "סאונד סיטי"

זיכרון גורלי: האוסף של "דסטיני'ז צ'יילד"

בק טו בק: עיבוד ראשון ל-Song Reader של Beck

אחד שיודע: על האלבום של Big Boi מאאוטקאסט

פינק פרויד – ישראלים ותסביך רוג'ר ווטרס

איך יכול להיות שישראלים אוהבים את פינק פלויד אבל מתעבים את רוג'ר ווטרס? לרגל יום הולדתו ה-70 של ווטרס, שיחול בסוף השבוע הקרוב, ביקשו שאכתוב עליו ל"עכבר העיר". את המאמר המלא אפשר לקרוא כאן.

ב-59 מילים: אמנים שונים – Love For Levon

Levon Helm, שנפטר לפני כשנה, היה אחד מהקולות המרגשים ביותר במוסיקה האמריקאית המודרנית, אם כזמר ואם כמתופף של The Band. עשרות אמנים התקבצו לחלוק לו כבוד אחרון ולאסוף כסף להמשך פעילות האולפן שהקים. תמצאו כאן ביצועים מעולים של גרג אולמן, ג'ון מאייר, לוסינדה וויליאמס, מיי מורנינג ג'אקט, רוג'ר ווטרס ורבים אחרים. מומלץ לחובבי בלוז, קאנטרי ורוק אמריקאי קלאסי באמת.

Love For Levon

Time Life Entertainment, שני דיסקים+שני DVD

לרכישה מכאן

קלאסיקה אמיתית, מתוך הסרט "הוולס האחרון" של מרטין סקורסזה

Love For Levon – הפרומו