Tag Archive | רוק ישראלי

רוק בין המלחמות

נעם רפפורט: רוק ישראלי 1967-1973

(מרום תרבות ישראלית, 354 עמ')

כבר קוננו כאן בבלוג על המחסור המשווע בתיעוד ובשימור בכל הקשור למוסיקה פופולרית ישראלית. וכל ספר חדש שמתפרסם בנושא הרי הוא תוספת מבורכת למאגר הכחוש מדי של ספרים שעוסקים בתחום. תת-התיעוד המסודר של התחום בזמן אמת מביא לכך שמי שמתיימר לחקור, על בסיס עובדתי והיסטורי, את סיפורם של הרוק או הפופ המקומי חייב לנבור בארכיוני עיתונים מאובקים, לדפדף בעיתונים מתפוררים וצהובים, לחשוף הקלטות עמומות וסרטי פילם מתפרקים, לאתר את מיקומם של מוסיקאים, נגנים ומפיקים שחלקם כבר שנים מחוץ לענף ולדלות אינפורמציה ממעמקי זכרונם המתעתע. בקיצור: להיות משוגע לדבר. ונעם רפפורט הוא בהחלט משוגע במובן הזה. אחרי שלוש שנים עבודה, שכללו ליקוט חומרים, עריכת ראיונות והצלבת עדויות, ואחרי שקיבל תמיכה באתר הדסטארט, מגיש רפפורט את עבודת המאסטר הפרטית שלו, שמנסה לשרטט את קווי המתאר של ימי בראשית של הרוק הציוני.

ייאמר מייד: לא מדובר בעבודה אקדמאית, לא בתיזה סוציו-מוסיקולוגית או באסופת תיאוריות של הגות פילוסופית או משהו דומה לזה. רפפורט ניסה להכניס אותנו אל תוך חדרי החזרות אפופי העשן של תל אביב ואל מועדוני הקצב צפופים של רמלה, אל אולפני ההקלטות, במות הפסטיבלים, אולמות ההופעות והמושבים האחוריים של אוטובוסי הלהקות הצבאיות. חלק הארי של הספר הוא הראיונות עם השמות הידועים – והפחות ידועים – שעיצבו את המוסיקה הישראלית בפופולרית בשנים הנתונות: כספי, גרוניך, קלפטר, סנדרסון, גבריאלוב, רומנו, מישה סגל, אושיק לוי, ג'וזי כץ, עוזי פוקס, מישה סגל ורבים רבים אחרים. מידע נוסף נלקח ממיטב (ומירע) עיתוני ומגזיני התקופה. הספר כולל גם דירוגי מצעדים רלוונטיים, טרקליסטים של האלבומים שכל אמן או להקה שחררו בתקופה המתוארת בספר ופרטים רבים אודות תהליכי ההקלטה, סוגי כלי נגינה ושפע אנקדוטות שהתרחשו מעל הבמה, מאחורי הקלעים וליד הקונסולה.

הספר, שסובל ממחסור בתמונות ובאימג'ים (פרט לאלה המופיעים על העטיפה), שופע פרטים, תאריכים ושמות, ולא בהכרח יקסום לחובבנים, שרק מנסים להבין בקווים כלליים מה קרה במוסיקה הישראלית בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. אבל לגיקים של מוסיקה ישראלית, מדובר באוצר בלום של מידע, שנאסף באהבה ובתשוקה (שלא לומר באובססיה) ובתוספת חשובה ביותר למדף הספרים המוסיקלי המקומי.

מודעות פרסומת

פוסט אורח: על קהלת, קסטנר, רוק סובייטי ומה שביניהם

מאת ילי ורדי

%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa

ספר קהלת, שכתיבתו מיוחסת לשלמה המלך, הוא טקסט פילוסופי בבסיסו, העוסק בשאלות בנוגע למשמעות האדם בעולם, משמעות האמונה באל ומשמעות החיים. כל אלה הופכים אותו לכזה היכול להוות השראה לכל אדם באשר הוא, בלי קשר למוצאו, דתו, מינו ולתרבות ממנה הגיע.
אחד החיבורים הנפוצים ביותר בתרבות העברית הוא החיבור שבין מוזיקה פופולרית למילים מן המקורות. זו הראשונה משמשת להעברת מסר המתקשר למילים – אך אינו בהכרח מתבקש מהן. על כן, בהתחשב בעובדה שקהלת הינו ספר פילוסופי ובחיבור הנעשה בתרבות שלנו באופן טבעי, אין זה פלא שגם הטקסט הזה זכה לעיבודים מוזיקליים רבים ומגוונים. בין המוזיקאים הישראלים שפירשו בדרכם את הטקסטים של ספר קהלת ניתן למצוא את קורין אלאל, אליוט, רות דולורס וייס, ועמיר בניון. כל אחד מאלה מגיע מרקע שונה ומתוך כך גם יוצר משהו שונה מן הטקסט.

 

העיבודים המוזיקלים לקהלת לא נעצרים רק באלו הקשורים ליהדות, ואכן, הוא זכה לעיבודים מוזיקליים גם בידי יוצרים שאינם יהודים או ישראלים כלל.

לא מזמן, נתקלתי בלהקת הרוק הארגנטינאית Vox Dei, מלבד חדוות הגילוי, זכיתי להתוודע גם לאחד מאלבומי הקונספט הידועים שלהם – La Biblia, או בעברית – התנ"ך. אחד החלקים היפים בו, הוא החלק הרביעי – Libros Saspienciales, אשר מתייחס לספרי החכמה ומגיש עיבוד מוזיקלי-טקסטואלי יפהפה לטקסטים של קהלת.

העיבוד נפתח באחד הציטוטים המפורסמים ביותר מתוך המגילה "וזרח השמש, ובא השמש; ואל מקומו — שואף זורח הוא שם. הולך, אל דרום, וסובב, אל צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא…" הציטוט הזה, מגלם בתוכו את הריטואל הקיומי, בר החלוף וסר הטעם. שהרי לשם מה ילכו כל הנהרות אל הים אם ייעודו הוא שלא יתמלא לעולמי עד?

אך יש לו, לציטוט, פרשנויות נוספות – חלקן גורסות שהוא בא להדגיש את שיבוא אחר-כך (הבל הבלים, הכל הבל) וחלקן טוענות כי הוא מתייחס דווקא לתנועתיות ולקטנותו של האדם אל מול גרמי שמים. Vox Dei, בעיבודם המוזיקלי – ולמרות שכנראה לא קראו מעולם פרשנויות אלו – בחרו להדגיש דווקא את התנועתיות שבשגרה זו, או במילים אחרות את החדש שבתוך הריטואל.

 

לא מדובר, כמובן, בחדש מסוג החדש במסעו של קונרד הילד מהספר "35 במאי" של הסופר הגרמני אריך קסטנר- בו כל המקומות שעבר בדרך וכל מעשיו לא היו בבחינת שגרה כלל, אלא באותו עלה יחיד העובר לראשונה בתוך נהר אשר זרם באותו המקום בדיוק רבבות על גבי רבבות של פעמים. כך, גם אצל Vox Dei – הקצב אחיד ואינו משתנה, כמוהו גם הבייס ליין ותפקידי הגיטרות. אך פתאום, בין הבית הראשון לשני, מצטרפת נגינתו של הכינור בצליל נהי ובכי אשר נדמה תחילה כי אף הוא אחיד ובלתי משתנה והנה, חדי האוזן יבחינו כי יש בה מעין בת צחוק מוזיקלית. כמו היה הנהר משתעשע לרגע בענייני שינוי מסלולו הקבוע ומיד חוזר בו ממחשבה זו וממשיך בזרימתו האין סופית אל תוך הים וממנו.

רבים מספור הם הרפרורים המוזיקליים – ליריים לקהלת, ולא בכדי. יש בגישה הזו, לבטים מלבטים שונים, אשר משוייכים הן לאמן הדתי והן לזה החילוני והן לזה הלא דתי ולו רק מעצם היותו בעל הידיעה כי יום אחד איש לא יזכור שפעם התהלך בינינו איש בעל צבע עיניים כזה או אחר. לא יזכרו את הווייתו על רגשותיו ותחושותיו, הוא יעלם כלעומת שבא, היה ואיננו.

שהרי אחרי הכל, "מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל חדש, תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפננו"  הציטוט הזה הוא בבחינת הכח המניע של האדם בחיפושו התמידי הן אחר אותו חדש נסתר בתוך הזרם והן אחר ייחוד אשר יביא בסופו של דבר למשמעות כלשהי. לא בהכרח זו אשר תהיה לו בחייו, אלא דווקא אחרי לכתו. אותה תכונה אחת ויחידה דרכה ייזכר לעולמי עד.

אך העניין פה, הוא לא רק המשמעות אלא גם ובעיקר הדיכאון שאפף את קהלת לאור הידיעה כי הכל קבוע ואינו משתנה, הכל עניין של סיבה ותוצאה. "רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.". קהלת מבקש להלחם כאן בגישת ה"הכל ידוע מראש" במעין הפוך על הפוך – עשה ככל שביכולתך, צוק משמעות לחייך בעודך בחיים, תהנה מהם, תאהב באמת שהרי ממילא בשאול, אין חשבונות לאיש.

החלק החשוב ביותר בפסוקים המופיעים לעיל הוא – "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך – עשה", אניח, ולו רק לשם הרעיון, שלא מדובר רק בעבודת כפיים פיזית, אלא גם בשינוי גדול יותר, מתמשך וכביכול בלתי מורגש, אלא רק שנים רבות לאחר מכן. כך למשל, בברית המועצות בימי המלחמה הקרה- זו פרצה והביאה איתה גל של איסורים על אמנות מן המערב. בין היתר נאסרו לשמיעה, נגינה והפצה גם ז'אנרים מוזיקליים כגון בלוז, רוק וג'אז. שגרת האסור הממשלתית, יצרה שגרה אחרת – מחתרתית ולימים בעלת משמעות ותרומה רבה להתפרקותה של ברית המועצות.

הסובייטים הצעירים וחובבי המוזיקה אשר כונו Stiliyagi או באנגלית Style Hunters, המציאו המצאות שונות ומשונות הכוללות בין היתר צריבת מוזיקה על תקליטים העשויים מצילומי רנטגן ישנים על מנת להפיץ מוזיקה מן העולם החיצון בקרב חבריהם.

 

נגני גיטרה מתחילים נהגו לבנות את הגיטרה שלהם לבד מחתיכות עץ ומתכת ואף הרסו תאי טלפון ציבוריים כדי לייצר פיק-אפים לגיטרה החשמלית מהמגנטים שבתוך שפופרת הטלפון. כך לדוגמא עשה ולדימיר סייפודינוב, סולן להקת הריוונג'רז, אשר לימים נחשבה לאחת מלהקות הרוק הראשונות בברית המועצות וסללה את הדרך לרבות אחריה.

ההופעה הראשונה של הלהקה התרחשה ב-31.12.62 במועדון עובדים (בו גם ערכו חזרות) ונחלה הצלחה רבה בעיקר בקרב בני הנוער. השמועה פרצה והריוונג'רז הוזמנו על ידי בני נוער לנגן במסיבות של בתי הספר שלהם. פעמים רבות נאלצו לסיים את ההופעה בחוץ, ללא הגברה, עקב הפסקת חשמל יזומה אשר נעשתה על ידי המבוגר האחראי, זאת לאחר שדרש מהם להפסיק לנגן.

כפי הנראה, אותם מבוגרים דיווחו על הלהקה לרשויות שכן הק.ג.ב, ארגון הביון הרוסי, החזיק תיק עב כרס אודות מעלליו של סייפודינוב. האחרון אף נקרא לחקירות רבות ולבסוף נאלץ לעזוב את ברית המועצות עקב חשש לחייו.

מבלי משים, עשו הסטילייגאי את שציווה קהלת – עשייה לשם העשייה, של הכאן והעכשיו. לאו דווקא בגלל הייחוד שבהם, אלא בגלל מה שהם היו בעבור נערים ונערות שהעולם החיצון היה סגור עבורם כמעט לחלוטין. המשמעות שהייתה למוזיקה באותה תקופה, היא עצומה. העובדה שסטלין, אשר השכיל להבין את ההשפעה האדירה שיש לה, אסר שמיעת ונגינת מוזיקה שהגיעה מן העולם המערבי, רק הגבירה את הצורך לשמוע עוד ועוד. הגבירה את הצורך ליצור במחתרת, להסתכן בעמידה מול קהל כשאתה מבצע קאבר לריי צ'ארלס, או להסתכן בלהיות הקהל הזה.

בסופו של דבר, ובניגוד למה שטען קהלת, מה שנשאר מאותם נערים, זו ללא ספק המשמעות העצומה והתרומה האדירה שהייתה להם להתפרקותה של בריה"מ. זה לא יכל היה לקרות, לולא פעלה סצנה מחתרתית כל כך גדולה של אנשים שמתעקשים לחשוב בעצמם, ליצוק תוכן אחר לתוך חייהם ובעיקר בעיקר, להיות הנהר שסוטה ממסלולו הרגיל בדרך אל הים שהרי עלה חדש בכל יום, זה יופי, אבל מסלול אחר בכל יום – זה כבר לברוא את העולם מחדש.


 

בונוס טרק: הטקסט העתיק ביותר שהגיע אי פעם לראשות המצעד האמריקאי. The Byrds (עם קצת עזרה מפיט סיגר) לוקחים את קהלת לנאמבר וואן, ב-4 דצמבר 1965.

תחילת הטרקטור

AKAN

צילום: פייסבוק האוזן השלישית

קשה להניח שיש איזשהו חובב רוק שמכבד את עצמו שלא מכיר את פועלה של "נקמת הטרקטור". הלהקה הוקמה ב-1989 והצטרפה בהצלחה לגל השוצף של להקות הרוק הישראלי בשנות ה-90'. עכשיו, בזכות ההוצאה המחודשת בויניל באדיבות הלייבל "זהב שחור" של חנות האוזן שלישית, אנחנו זוכים להצצה נדירה לימים שלפני הקמת הלהקה, ל-AKAN (או "הכאן") פרוייקט הטרום-טרקטור של אבי בללי משנת 1986, יחד עם אורי דושי ועמי ליפנר ובהשתתפות אבי סמרה ואופיר לייבוביץ' (לימים חבר ב"נקמת הטרקטור").  יש כאן מוסיקה אלקטרונית, קצת פיוז'ן ג'אז-רוקי, השפעות של ניו ווייב בריטי נוסח הקיור ואקו אנד דה באנימן, נגיעות אינדסטריאל גותי ועוד. השירה כולה באנגלית והתוצאה בהחלט מסקרנת ושופכת עוד אור על המוסיקה שנעשתה כאן במחתרת בסוף שנות ה-80', בהחלט תקופה לא מספיק מתועדת, שהניבה עוד כמה וכמה אלבומים ייחודיים שראוי סוף סוף להוציא מחדש, באופן מסודר ומכובד.

בצעד יפה ונדיב, בללי נותן את האלבום להורדה דיגיטלית חינמית באתר שלו, אז לחצו כאן והורידו. אז אם אהבתם, לכו לאוזן השלישית ורכשו לכם עותק. האזנה נעימה.