ג'ף בק, 1944-2023

ג'ף בק, שנפטר אמש בגיל 78, שייך לדור הולך ומתמעט של אלילי גיטרה, של מוסיקאים נערצים, שמיליונים חיכו בנשימה עצורה לשמוע כל סולו חדש שלהם, כל ריף, כל מתיחת מיתר, כל אלבום חדש. בק השתייך לקבוצה המצומצמת של גיטריסטים שהצליל הייחודי שלהם ניתן לזיהוי מיידי: הנדריקס. גילמור. קלפטון. קנופלר. ווהן. בנסון. סנטנה. גרסיה. הרשימה לא ארוכה במיוחד, וגם בתוכה, לבק היה מקום של כבוד, כגיטריסט שפשוט אי אפשר ואין טעם לחקות. הסגנון שלו היה כל כך ייחודי, שגם גיטריסטים וותיקים גירדו את ראשם בתמיהה לנוכח השליטה האבסולוטית של בק בכלי והצלילים המקוריים והחד-פעמיים שהצליח להוציא משישה מיתרים, אצבעות, מפרט וידית טרמולו.

בניגוד לכמה מהקולגות שלו, בק לא זכה למעמד של סופרסטאר-על בציבור הרחב, אם משום שלא זוהה באופן אוטומטי עם להקה סופר-מצליחה כלשהי (ג'ימי פייג' עם לד זפלין, ריצ'י בלקמור עם דיפ פרפל), אם בגלל שינויים תכופים בסגנון המוסיקלי (מבלוז, להארד רוק, לג'אז פיוז'ן, לדאנס-בואכה-מוסיקה-אלקטרונית והלאה), אם בגלל שלא היה ווקליסט / סינגר-סונגרייטר, כמו אריק קלפטון למשל או משלל סיבות אחרות, אמנותיות, ניהוליות ואישיות. אלה שרוצים להיזכר כמה עצום הסטטוס של בק בהיכל התהילה של הרוק, יכולים לקרוא את ההספדים שציטט ה-BBC, מקלפטון ובריאן מיי, דרך אוזי אוסבורן ורוד סטיוארט ועד פייג', ג'אגר, פול יאנג, ג'ין סימונס ורבים אחרים – או פשוט לצפות בקליפ הזה. R.I.P

צלילה חוזרת – Travis Barker – Give The Drummer Some / ביקורת אלבום

פורסם ב"עכבר העיר / הארץ", מאי 2011

טראביס בארקר – Give The Drummer Some

Interscope/הליקון

למרות שלל הבדיחות שמתרוצצות עליהם מאחורי הקלעים של הברנז'ה המוסיקלית, לפעמים דווקא מתופפים הם הרוח החיה והדמות הבולטת בהרכב של הלהקה. האם אפשר בכלל לתאר את The Who בלי הטירוף של קית' מון? את לד זפלין בלי המהלומות האדירות של ג'ון בונהאם או את פוליס בלי המקצבים הייחודיים של סטיוארט קופלנד? וכמו קופלנד, שיצא, לאחר קריירת הרוק שלו, לחקור את המקצבים האפריקאיים באלבומי הסולו שלו, גם נהגו גם מיקי הארט (גרייטפול דד), מיק פליטווד (פליטווד מק), ביל ברופורד (קינג קרימזון) ומחזיקי מקלות אחרים, שחיפשו אתגרים מוסיקליים רעננים מחוץ לפורמט המגביל של שיר רוק עם גיטרה-באס-תופים. אבל כל אלה הם כבר אולד-טיימרס עם קריירות מוכחות, אלבומי פלטינה וגראמי'ז על המדף. הילד החדש בשכונה הוא טראביס בארקר, מי שהרביץ בעורות עם Blink 182, הרכב ה Pאנק-פופ הקליפורני המצליח ששרף את מצעדי היבשת הגדולה בסוף הניינטיז ותחילת המילניום.

כמו מיליוני ילדים לבנים בגילו, גם טראביס בארקר גדל על תערובת של Pאנק, רוק והיפ הופ, השפעות שמתבטאות יפה באלבום הסולו הראשון שלו. הקונספט כאן פשוט ואפקטיבי למדי: מיטב הראפרים העכשוויים זורמים על ביטים של היפ הופ שמבוססים על התיפוף החי של בארקר, עם תיבול של גיטרות חשמליות והוקים קליטים להקלת העיכול. מבט ברשימת הקרדיטים באלבום מוכיח שלבארקר יש קשרים מצויינים בתעשייה, חשבון עו"ש תפוח או את שני הדברים גם יחד. הופעות אורח של ליל' וויין, סנופ דוג, ריק רוס, בסטא ריימס, קיד קאדי, חברים מהוו טאנג קלאן ורבים אחרים, הופכים את האלבום לאטרקטיבי ביותר עבור ילדי ההיפ הופ ופוזת הרוקר המקועקע והפרוע תלכוד בוודאי את צבא נערי הPאנק-פופ ורוק הגיטרות. מה שמפתיע הוא שהאלבום, למרות הקאסט רחב היריעה, זורם יפה כמוצר גוד-טיים איכותי, שלא מבייש את יוצרו. אל תחפשו כאן מחאה חברתית, התחבטויות Emo, ניתוחים סוציו-פוליטיים או וידויים מרגשים (פרט לטרק המצוין של הסופרגרופ  Slaughtahouse). בארקר בא להכות בתוף, לנפק ביטים בומבסטיים לראפרים ולהעצים את הפרסונה שלו של אחד ששולט היטב בשני העולמות. במשך רוב האלבום זה מצליח לו, וגם אם לא ייכנס לליגת-העל של ג'ון בונהאם, דייב גרוהל או ניל פירט, לפחות יוכל לכבוש את מקומו כפיל קולינס של ההיפ הופ: מתופף מוכשר, שגם בלי להקה מצליחה מאחוריו יודע לפצח את הקוד הפופי של הפלייליסטים ומצעדי המכירות.

צלילה חוזרת: סווייד – Bloodsports // דפש מוד – Delta Machine

Suede הופיעו בישראל השבוע (בפעם השישית!), שזה תירוץ לא רע לפרסם כאן שתי ביקורות אלבומים שפורסמו ב"הארץ" / עכבר העיר במרץ 2013. תיהנו!

 

דפש מוד – Delta Machine

Mute

למשך כמה חודשים בתחילת שנות השמונים, דפש מוד היו להקה שכיף להקשיב לה. החיבור המרענן בין מלודיות פופ כובשות, תכנותי סינתיסייזרים קרירים ותמלילים שנראו מעט יותר אינטיליגנטיים מאלה של בני-זמנם כמו אדם והנמלים, דוראן דוראן או בננהרמה, הביאו הצלחה מוצדקת לחבר'ה מאסקס והציבו בסיס מסחרי איתן לאקספרימנטים שיבואו בהמשך.

הבעייה היא מה שקרה בהמשך. בדומה לבונו ו-U2, גם גהאן, גור, ווילדר ופלטשר שכחו שהם בסך הכל להקת פופ חביבה והתחילו להאמין ברצינות שהם מוסקאים "רציניים", עם "חזון", "סאונד" ו"אג'נדה" והתחילו להתנסות בסגנונות מוסיקליים שנמצאים מעבר לטווח ההשגה שלהם כמוסיקאים וכותבי מילים. זה לא אומר שמדי פעם לא התפלק להם להיט חזק או סינגל עם סאונד מעניין, אבל היומרנות, הנפיחות, הפומפוזיות והרצון לאמירה, הפכו את דפש – עדיין אחת הלהקות הנערצות בעולם בכלל ויבשראל בפרט – לדינוזאור פתטי שמנסה לשרוד על ידי ליקוט מזון אמנותי מז'אנרים אחרים, כולל מאמנים שהושפעו מדפש בתחילת דרכם: גראנג' סיאטלי, בלוז וקאנטרי אמריקאי, קראוטרוק גרמני, אינדסטריאל רוק נוסח המיניסטרי או ניין אינצ' ניילס – דפש, כמו  U2, לקחו בנדיבות מכל אלה, אבל בסופו של דבר איבדו את הפופיות המדבקת של האלבומים הראשונים לטובת חפירות גותיות-נוצריות-אקזיסטנציאליסטיות משמימות, שהולכות טוב עם קליפים עמוסי סימבוליזם בשחור-לבן גרעיני.

הוויתור על זהותם כלהקת סינגלים והמעבר לאלבומי "אמירה", פרש בפני החברים יריעה נרחבת, שהכישורים המלודיים המוגבלים של גהאן וגור פשוט לא היו מסוגלים למלא. לכן, החלה הסתמכות על כישורי הפקה וויתור על מלודיות מנצחות. בנוסף לכל זה, גם הטקסטים הדכאוניים והמיוסרים של גהאן, שנשמעו חזקים לפני 30 שנה נשמעים היום קצת מאולצים מפיו של בריטי בן 51, אב לבחור בן 26. האלבום החדש נשמע אמנם טוב במערכת שמע משובחת, אבל דל בתכנים וברגעים מנצחים. Welcome To My World פותח לא רע את האלבום, ריף גיטרה נוסח ג'ון לי הוקר ב-Slow מרענן קצת את העניינים ו-Broken  נשמע כמו סינגל סביר, אבל חוץ מאלה, אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה: בסך הכל, Delta Machine, על ההפקה המשוכללת, השירה הדרמטית והסינתים החופרים נשמע קצת יגע, קצת מונוטוני, קצת – חייבים לומר את זה – משעמם. בעצם כמו כל אלבום חדש של דפש מוד בעשרים השנים האחרונות.

 

 

סווייד – Bloodsports

Suede Ltd

ואם דפש אף פעם לא ממש נעלמו, הרי שסווייד, שמוציאים עכשיו אלבום חדש אחרי 11 שנות בצורת, מנסים לחזור לעניינים בגדול. אחרי סיבוב הופעות מצליח שתידלק את היצירתיות. האלבום החדש רץ בקדחתנות על 10 טרקים בפחות מ-40 דקות (מבלי לספור שני קטעי בונוס בחלק מהמהדורות), עם סגנון וגישה שמתעלמים מהאלבומים האחרונים הבעיתיים וזורקים את המאזין היישר לאמצע הניינטיז, התקופה שבה סווייד נראתה כהרכב מסעיר וגדול מהחיים, כזה שלא מסוגל לטעות.

כבר מהפתיחה של Barriers, השיר הראשון, ניכר כי ברט אנדרסון והחבר'ה לא באו לשחק, לצאת ידי חובה או לעסוק במיחזור נוסטלגי. והשירים שמגיעים לאחר מכן ממשיכים את המגמה: רוק גיטרות סוחף ודרמטי, עם הפקה מוקפדת, הגשה מושלמת ותמלילים גדולים מהחיים, או בקיצור: אלבום טוב של סווייד.  כמות הסינגלים הפוטנציאליים כאן מרשימה ביותר: קשה שלא לדמיין עשרות אלפי מציתים (או טלפונים ניידים) מונפים לצלילי For The Strangers, Always או Sabotage והסך הכל מחזק את הרושם שסווייד חזרו לעצמם לא רק על הבמה אלא גם באולפן.

מי שמעולם לא התחבר לבריט-גלאם-פופ התיאטרלי של סווייד לא ימצא כאן שום דבר מיוחד שישנה את דעתו. אבל מי שנוהה אחרי אנדרסון וחבורתו ושומר להם אמונים עוד מ-1992 ימצא כאן אסופה חזקה של שירים שמשחקים על הקלפים החזקים של ההרכב, מילולית, מוסיקלית והפקתית ונותנים תקווה להמשך. רק שלא ייקח להם עוד עשור עד לאלבום הבא.

 

50 שנה לוודסטוק – ראיון עם יורמה קאוקונן (ג'פרסון אירפליין)

פורסם לראשונה ב"הארץ", 16.12.2012

 

"אני חושב עליה לא מעט. אני חבר טוב של לורה, אחותה של ג'ניס, ואנחנו מדברים לעתים תכופות", מספר יורמה קאוקונן, הראשון שהקליט עם ג'ניס ג'ופלין בשנות ה־60. "בשיחה האחרונה שלנו, לורה אמרה לי שג'ניס כל הזמן המציאה את עצמה מחדש. חיפשה כיוונים חדשים. הכרתי אותה די טוב, עוד לפני תקופת הרוקנרול שלה. ובאותה תקופה היא היתה זמרת בלוז, אחת הטובות שאי פעם היו, ואני חושב עליה לא מעט. זה מאוד טראגי. חבל שלעולם לא נדע מה היה קורה איתה, אבל היא בטוח היתה עושה דברים נפלאים, כי היא פשוט היתה כישרון כל כך גדול"

 

(ג'ניס ג'ופלין ויורמה קאוקונן, 1962)

 

ג'ופלין היא לא האגדה היחידה שעמה ניגן קאוקונן. הוא ג'ימג'ם גם עם חברים מהגרייטפול דד, דה באנד, הבירדס וקרוסבי סטילס ונאש, היה מועמד לפרס גראמי ונבחר על ידי "הרולינג סטון" לאחד ממאה הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה. הוא גם מההרכב המייסד של ג'פרסון אירפליין, וניגן איתם בלהיטיהם הגדולים "White Rabbit" ו"Somebody to Love". לפני שנתיים הופיע קאוקונן בישראל עם ההרכב החשמלי Hot Tuna, שהוא מנהיג משנת 1969, ועכשיו, בגיל 72 ובכושר מצוין, הוא מגיע אלינו שוב לשלוש הופעות אקוסטיות, אחת מהן בתל אביב. "ההופעה לפני שנתיים ברדינג 3 היתה עם Hot Tuna", הוא אומר. "ההופעות הקרובות אקוסטיות, רק אני ובארי מיטרהוף המעולה. אז נעשה חומרים שלא עשינו עם Hot Tuna וגם עיבודים אקוסטיים לקטעים של הלהקות שהייתי חבר בהן בעבר. אני מאוד אוהב את ישראל ובטוח שיהיו הופעות מצוינות".

 

 

אתה הולך להופיע כאן שבוע לפני יום הולדתך. מקרי או מתוכנן?"

"זה די מקרי, אבל תשמע, בפעם הקודמת שהייתי פה זה היה לכבוד יום הולדת 70, והאמת היא שזה נהדר ואני ממש מתרגש לחזור שוב. זו מתנת יום הולדת טובה"

.אתה מופיע כבר כמעט 50 שנה ולאחרונה נמצא בשטף הופעות. איך שומרים על כושר ואנרגיה?

"מובן שאני לא באותו כושר כמו בשנות ה־60 ו־70, אבל בכל זאת אני מניח שיש לי גנטיקה טובה והכי חשוב – אני אוהב את מה שאני עושה!"

 

 

הרבה אמנים ותיקים כמו קלפטון, רוברט פלאנט ואפילו טום ג'ונס, סוגרים מעגל וחוזרים לבלוז, לפולק ולמוזיקה אמריקאית שורשית, סגנונות שאתה תמיד עסקת בהם. מדוע זה קורה לדעתך?

"וואו, שאלה טובה. בלוז ופולק תמיד היו מאוד קרובים ללבי. כשאני התחלתי לנגן בשנות ה־50, זה לא נחשב 'מוזיקת בלוז', זה פשוט נחשב מוזיקה. אני חושב שהמוזיקה הזאת על זמנית. יש הרבה אמנים שעשו את המוזיקה שלהם והיא היתה מעולה לאותו זמן, אבל לא בטוח שהכל עמד יפה במבחן הזמן. אני חושב שהבלוז והפולק הם באר עמוקה ותמיד אפשר לחזור ולדלות ממנה עוד ועוד"

 

 

ספר לנו קצת על בית הספר שלך לגיטריסטים, Fur Peace Ranch

"הוא קיים כבר 15 שנה. זו חווה באוהיו שאשתי ואני רכשנו, והקמנו בה בית ספר ו'מחנה אימונים' לגיטריסטים בכל הרמות. יש לנו כיתות לימוד ואמפיתיאטרון להופעות, ואנשים באים מכל העולם ללמוד עם הגיטריסטים והבסיסטים הכי טובים באמריקה. אני נמצא שם רוב הזמן, בין סיבובי ההופעות. זה פרויקט אדיר ואנחנו מאוד אוהבים אותו ומשקיעים בו את חיינו כרגע"

ראיתי שאתה מוכר חלק מגיטרות הווינטג' שלך באינטרנט…

"אני לא אספן גיטרות או משהו, אז אין לי גיטרות ששוות מיליוני דולרים. לפעמים אתה מסתכל על כל הרכוש שלך ומבין שפשוט יש לך יותר ממה שאתה צריך. אז מדי פעם אני חופר בעליית הגג ומוכר כמה מהגיטרות הישנות. אני לא מתייחס לגיטרות כמוצגים למוזיאונים או כרכוש יקר ערך שצריך לאגור, אני מעדיף שמישהו ינגן עליהן מאשר שהן סתם ישכבו אצלי במחסן"

לא מזמן הופיע בישראל ההרכב ג'פרסון סטארשיפ. איך אתה מרגיש כלפי כל ההרכבים שמתיימרים להמשיך את דרכה של ג'פרסון איירפליין האגדית שייסדת?"

אתה יודע, כולנו צריכים לעבוד. ולתפיסתי זו ברכה מאלוהים שאנשים עובדים ומתפרנסים. בעיני מה שחשוב זה שאנשים צעירים, שלא ראו את האיירפליין המקוריים, שומעים את השירים האלה ונחשפים למוזיקה. בכל מקרה, את דיוויד פרייברג (חבר הסטארשיפ, לשעבר ב־ Quicksilver Messenger Service ס.59) אני מכיר עוד מלפני שהכרתי את החברים באיירפליין. הוא בחור נהדר, גם הוא יהודי, אתה יודע"

.אתה מתעדכן במוזיקה חדשה?

"מדי פעם מישהו מפנה אותי ללהקה עכשווית, אבל האמת היא שמאז שהייתי ילד אהבתי תמיד מוזיקה ישנה. קאנטרי אותנטי ודברים כאלה. לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה קלטית. יש את הצמד האירי־אמריקאי ג'ון דויל וקארן קייסי שאני מאוד אוהב וממליץ עליו לכולם. זה הדבר הכי מודרני שאני שומע כרגע. בשבילי, זו מוזיקה מודרנית!"

 

ימי בין המיתרים של ג'רי גרסיה

ג'רי גרסיה, אייקון מוסיקלי ענק, איש שהשפיע על דורות שלמים של מחפשי דרך מוסיקליים והפך, בעל כורחו ובניגוד גמור לאופיו ולרצונותיו, לסוג של מדריך, מנטור ומורה לחיים עבור מיליונים ברחבי העולם, נולד ב-1 באוגוסט 1942. בתום (או, ליתר דיוק, בעיצומו של) מסע מוסיקלי מוזר, מטורף, מרהיב ואינטנסיבי, הן עם הגרייטפול דד והן עם אינספור הרכבים, פרוייקטים וג'אמים עם מגוון בלתי נתפס של מוסיקאים, נפטר גרסיה 53 שנים ושמונה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1995. את תשעת הימים שבין תאריך לידתו ותאריך מותו, מציינים רבים ברחבי העולם כ-Days Between, כשם אחד השירים האחרונים שגרסיה ביצע. בקרב חובבי גרסיה והדד בישראל מוכרים הימים האלה בשנים האחרונות כ"ימי בין המיתרים".

 

בכל שנה בתשע השנים האחרונות, פרט לקונצרטים מיוחדים ושאר פעילויות ומחוות, מוקרן מדי שנה בבתי קולנוע בכל רחבי ארה"ב, תחת הכותרת GD Meetup At The Movies, קונצרט של הדד על מסך ענק, שנבחר מבין ההופעות שצולמו מכל שלבי הקריירה המפותלת של הלהקה. השנה, בפעם הראשונה, המיזם הגיע גם לישראל, וכך, זכה מי שרצה בכך לראות בסינמטק בהרצליה (תודות לברק חיימוביץ' על היוזמה ולצוות הסינמטק על הביצוע) את ההופעה המצויינת של הגרייטפול דד שנערכה בג'יאנטס סטאדיום בניו ג'רזי, ב-17 ביוני 1991. נתבקשתי לומר כמה מילים לפני תחילת ההקרנה, ואני מביא את הטקסט בשלמותו כאן, לטובת אלו שביקשו זאת. 'Keep Truckin !

 

 

ביקום המקביל והמוזר שנקרא "הקריירה של של הגרייטפול דד", כל מה שסביר שיקרה, כל אירוע או מהלך שהגיוני ומניח את הדעת, לא קורה אף פעם. ומאידך, כל צירוף מקרים שלא מתקבל על הדעת, כל אירוע אבסורדי, שנוגד את כללי ההגיון והשכל הישר, קורה פעם אחר פעם, באופן אגבי, כמעט נונ-שלנטי בהיתכנותו הקוסמית, שמרגע שמתרחשת, נראית כמו האירוע הכי רגיל, סביר ושגרתי בעולם.

ב-26 ביולי 1990 מת ברנט מידלאנד, מי שהחזיק מעמד בכיסא הקלידן של הלהקה יותר זמן מכל אחד אחר והשלישי שעבר למישור אחר של קיום בטווח זמן של 17 שנים. יש להקות שהיו לוקחות במקרה כזה איזה טיים אאוט להתאושש, לעכל, אולי אפילו היו מתפרקות כתוצאה מאירוע טראגי שכזה.

לא הדד.

בערך מאתיים ימים אחרי מותו של ברנט, פתחו הדד בטור עצום, שהתחיל עם שלוש הופעות באוקלנד קולוסיאום בשניים בפברואר 91, והסתיים, אחרי 77 קונצרטים, בדיוק באותו מקום, עם ארבע הופעות רצופות, האחרונה שבהן, במיטב המסורת, בערב השנה החדשה שבין 91 ל-92. הטור כלל הופעות במקומות מיתולוגיים כמו נסאו קולוסיאום, השורליין אמפית'יאטר בקליפורניה, אר.אפ.קיי סטדיום בוושינגטון די.סי, סולג'ר פילד בשיקגו, תשע הופעות במהלך עשרה ימים במדיסון סקוור גארדן ועל הדרך גם קונצרט בלתי נשכח לזכרו של ביל גרהאם, אחד האנשים החשובים בסיפור של הדד, בגולדן גייט פארק בסן פרנסיסקו, כשהלהקה מארחת את ג'ון פוגרטי ואת ניל יאנג לכמה ביצועים באמת חד פעמיים.

1991 היתה שנה קשה לתעשיית המוסיקה. מכירות אלבומים צנחו, ענף ההופעות החיות היה בדעיכה וחברות תקליטים הצטמצמו או נסגרו לחלוטין. אבל הדד, כפי שנכתב עליהם באותה תקופה ברולינג סטון מגזין, הם Recession-Proof Band. להקה חסינת מיתון. בששת החודשים הראשונים של 1991, השנה שהמומחים הכריזו עליה כאחת הגרועות ביותר בהיסטוריה של תעשיית המוסיקה האמריקאית, הכניס סיבוב ההופעות של הדד, חבורת הדינוזאורים ההיפיים הקשישים מהסיקסטיז, 20 מיליון דולר. פי שניים מהלהקה הצעירה והלוהטת שהגיעה למקום השני בדירוג, גאנז אנד רוזז. כמובן שכל ההופעות בטור של הדד היו סולד אאוט מראש.

כדי להתגבר על החלל שהשאיר ברנט, גויסו ללהקה שני נגנים חדשים, שבכשרונם האדיר תוכלו לחזות עוד כמה דקות. וינס וולניק, שניגן קלידים בלהקת הארט-רוק / ניו ווייב המצויינת The Tubes מסן פרנסיסקו וברוס הורנסבי, יוצר ופסנתרן מחונן, אקורדיוניסט מעולה וזמר מצויין וכבר כוכב ענק בפני עצמו, עם אלבום בכורה שנמכר במיליונים וסינגל במקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ובארצות רבות אחרות. הישג שהדד מעולם לא הצליחו, ויש שיאמרו מעולם לא התיימרו,  להגיע אליו.

ההופעה שנראה הערב, בתזמון מושלם עם יום הולדתו ה-77 של ג'רי ויחד עם המון אנשים טובים אחרים ברחבי העולם, התקיימה בערך באמצע הטור, ביום שני, ה-17 ביולי. והיא השנייה מבין שתי ההופעות שהתקיימו יום אחרי יום, ב- Giants Stadium בניו ג'רזי, איצטדיון פוטבול עם תפוסה של למעלה מ-80,000 צופים. השערים נפתחו בשעה חמש. החימום התחיל בשבע וכרטיס, אגב, עלה 25 דולר.

אז מה מיוחד בהופעה הזאת ולמה כדאי לשים לב? קודם כל, זו אחת משתי הופעות בלבד של הדד שהוקלטו בציוד 48 ערוצים אנלוגי, מה שאומר שהסאונד שתשמעו הוא לא פחות ממרהיב וגם איכות הצילום והעריכה מכמה מצלמות שתיעדו את ההופעה. להקת החימום, אגב, היתה Little Feat, עוד מיתולוגיה מוסיקלית אמריקאית בפני עצמה.

זו גם הפעם הראשונה בסדרת אירועי Meet up at the Movies שבה אנחנו זוכים לראות את ההרכב עם וינס ועם הורנסבי בפעולה. וולניק המשיך להופיע עם הדד עד לפירוק הלהקה ב-1995 (ובמיטב מסורת קלידני הדד, נפטר ב-2006), והורנסבי הופיע איתה און-אנד-אוף, ככל שקריירת הסולו שלו איפשרה, בכ-100 הופעות בסך הכל.

השיר הפותח, המפתיע והלא שגרתי, במונחים של היסטוריית הדד, הוא Eyes of The World, וזה, יש שיאמרו, אחד הביצועים הטובים ביותר שלו בכל הזמנים. הפעם האחרונה שהשיר הזה פתח הופעה של הדד היתה ב-13 באוגוסט 1975. שימו לב גם למוטיב המוסיקלי של Dark Star, שפורץ, מגיח או רק מרומז לאורך כל ההופעה כמעט, במיוחד ביוזמתו של הורנסבי, האיש שגרסיה, שפשוט זורח מהנאה לאורך ההופעה הזאת, נתן לו קרדיט על כך שאיתגר אותו להגיע למחוזות מוסיקליים חדשים ומעניינים במיוחד.

מה עוד יש לנו כאן? קלאסיקות אהובות מהסבנטיז, כמה שירים נדירים למדי בסטים של הדד ("ניו ספידוויי בוגי" ו-"מייט אז וול") בלוז אחד, דילן אחד, שירים של ג'רי ושל בובי, דראמס, ספייס וקאבר מפתיע למדי של עוד להקה אמריקאית אגדית, שסוגר יפה את כל העסק.

יש שיגידו שזה היה הטור הבאמת-מצויין האחרון של הדד, ממש שניה לפני שהמתחים החברתיים הפנימיים, הבעיות הלוגיסטיות והכספיות וההרגלים הרעים של גרסיה הרימו את ראשם וסימנו את תחילת הסוף. יש שיתווכחו על כך. אבל, כידוע, דדהד שלא מתווכח, מתדיין ומדסקס חייב לרוץ באופן מיידי לרופא לבדוק אם עדיין יש לו דופק. כמובן שהיו עוד לא מעט הופעות מדהימות גם בהמשך הדרך, בטוח שאת חלקן עוד נראה בהקרנות הבאות.

אחרי ההופעה שנראה הערב, הלהקה חזרה עוד כמה פעמים לג'ייאנטס סטדיום. בדיוק שנה מאוחר יותר, בשתי הופעות ביוני 92, עם סטיב מילר שפתח והתארח, ביוני 93, בהופעות שראו את ג'רי מנגן יחד עם סטינג, באוגוסט 94, עם חימום של טראפיק, שג'רי, כמובן, לא החמיץ את ההזדמנות להצטרף אליהם, ב"דיר מיסטר פנטסי" ו"גיב מי סאם לאבינ'" ולבסוף ב-18 וב-19 ביוני 1995, פחות מחודשיים לפני שג'רי ירד סופית מהאוטובוס, בשתי הופעות אותן פתח בוב דילן, שהפעם, משום מה, לא שיתף פעולה על הבמה עם הדד אלא רק פתח את הערב. שתי ההופעות שלא מומלץ לצפות בהן לאוהבי ג'רי בעלי לב חלש ובלוטת דמעות רגישה.

אבל, כמו שנאמר Don't shake the tree when the fruit ain't ripe, אז בואו נעלה לכמה שעות על טריפ במכונת הזמן ונחזור עשרים ושמונה שנים אחורה, אל ערב קסום במיוחד בצפון ניו ג'רזי. וג'רי, אם אתה שומע אותנו – מזל טוב ותודה על כל הקסם הזה, עיניים שלנו. בעצם, עיניים של העולם.

תיהנו.

———————————————————–

השיר שפתח את ההופעה – Eyes of the World

 

 

 

 

 

תמונה אחת שווה: מתי כספי ושלום חנוך

מתי כספי ושלום חנוך במופע המשותף "העיקר זה השירים",

היכל התרבות, תל אביב, 21 בדצמבר 2018.

 

 

 

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

‏59 מילים על: ‏Billy F. Gibbons – The Big Bad Blues

 

המוסיקה של זי.זי.טופ היא כמו ארוחה בחדרוכל בקיבוץ: אתה יודע בדיוק מה תקבל ועדיין תמיד תחזור לקבל תוספת. באלבום הסולו השני, מנהיג הטופ ממשיך במסורת הבוגי-בלוז המלוכלך שהקנה לו את תהילתו, עם שירה צרודה וסולואי גיטרה למכביר. אין כאן חידושים, אבל גיבונס, בשלב זה של הקריירה, לא צריך להוכיח כלום. רק שהוא מאלה שעדיין יודעים לעשות את זה מעולה.

 

תמונה אחת שווה: אסיר תודה במצרים

ג'רי גרסיה נפטר היום, 9 באוגוסט, לפני 23 שנים.

הנה תמונה של ג'רי וחברים במצרים, בספטמבר 1978. עת הגרייטפול דד באו לתת שלוש הופעות היסטוריות למרגלות הספינקס והפירמידה הגדולה בגיזה.

 

The Grateful Dead – backstage party – Egypt 1978

 

 

והנה דוגמה קטנה אחת, מתוך אינספור, לגדולתו של האיש:

 

 

 

 

 

רוקאביב!

ב-17 במאי ייפתח פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי 'דוקאביב', שמציין השנה 20 שנים להיווסדו, עם תוכנית מורחבת, איכותית ומסקרנת במיוחד. כהרגלו הנהדר של הפסטיבל, גם השנה נוכחים בו לא מעט סרטי מוסיקה. הבלוג צפה בהקרנה מוקדמת בשלושה מהם:

"קלייב דייויס – פסקול חיינו"  Clive Davis – The Soundtrack of Our Lives

סיפור חייו ופועלו של אחד האנשים שעיצבו את דמותה של מוסיקת הפופ, הרוק והסול של המאה ה-20. דייויס, כיום בן 86, החל את דרכו כנער יהודי מברוקלין שסיים תואר במשפטים והתגלגל לתעשיית המוסיקה כמעט במקרה. מאז, הספיק להיות מנהל חברת התקליטים Columbia, לייסד את הלייבל Arista ולאחר מכן את J Records ובדרך להחתים לראשונה את ג'ניס ג'ופלין, סיימון וגרפונקל, ברוס ספרינגסטין, פטי סמית', בילי ג'ואל, בארי מנילו, אירוסמית' ורבים אחרים,  להחיות את הקריירות של סנטנה, גרייטפול דד, רוד סטיוארט וארית'ה פרנקלין ולנתב את הקריירות של מאות – ואולי אלפי –  אמנים שרובם הפכו לאייקונים מוסיקלים משנות ה-60' ועד לימים אלה. כצפוי, הסרט מלא בפרגונים מהדמויות החשובות ביותר במוסיקה הפופולרית של ששת העשורים האחרונים, מטייקוני מוסיקה דוגמת ברי גורדי, ג'ימי איובין, סיימון קאוול ודייויד גפן, ואמנים מפול סיימון וסטיבן טיילר ועד לשון "פי. דידי / פאף דאדי" קומבס. מומלץ בעיקר לאלה המתעניינים באנקדוטות שמאחורי הקלעים של תעשיית התקליטים האמריקאית ולדרכים היצירתיות, המפותלות ולעתים המפוקפקות, בהם הגיעו הסטארים שכולנו אוהבים למעמדם הרם והנישא.

 

 

"אריק קלפטון – החיים ב-12 תיבות" Eric Clapton – Life in 12 Bars

סרט שממשיך את האוטוביוגרפיה החושפנית שפרסם קלפטון ב-2008 ולא משאיר כמעט שום פריט כביסה מלוכלכת מחייו של קלפטון חבוי בארון. הילדות הטראומטית, המתחים הפנימיים בלהקות המיתולוגיות בהן היה חבר, הסמים, האלכוהול (למילה Bars שבכותרת הסרט באנגלית יש משמעות כפולה, כמובן), ההתאהבות האובססיבית בפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ג'ורג' הריסון (ולימים אשתו – ואז גרושתו – של קלפטון), השנים שבוזבזו על סמים יקרים ואלבומים גרועים, מותו הטרגי של בנו הפעוט והקאמבק המפתיע בעקבות מופע ה"אנפלאגד" באמ.טי.וי, החיפוש המתמיד שלו אחרי האותנטיות הראשונית של של הבלוז השחור, וההגעה אל המנוחה והנחלה המשפחתית והשלווה בשנים האחרונות – על כל אלה מספר קלפטון בכנות, בפתיחות ובאינטימיות, בליווי קטעי ארכיון נדירים ועדויות מרתקות של חברים, קולגות ואושיות מוסיקה, ביניהן גם בי בי קינג, סטיבי ווינווד, ג'יי ג'יי קייל, באדי גאי וג'ורג' הריסון המנוח.

(הסרט ישודר גם ב-Yes דוקו)

 

 

ג'ואן ג'ט – "Bad Reputation"

הסרט מתעד את דרכה הלא קלה של ג'ט, שנולדה בסוף שנות ה-50 כג'ואן מארי לארקין בפרבר של פילדלפיה, אל עבר ביסוס מעמדה כאחת הנשים החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שהשפיעה, בדרך זו או אחרת על רוקיסטיות ופאנקיסטיות מכריסי היינד, דרך פי ג'יי הארווי וקורטני לאב ועד למיילי סיירוס (שגם מופיעה בסרט). הסרט, שמסתיים עם טקס קבלתה של ג'ט להיכל התהילה של הרוק בקליבלנד, מציג פורטרט מקיף ומרתק של אמנית בלתי מתפשרת, רוקרית חלוצית בעולם של גברים ומוסיקאית נחושה ושורדת בלתי נלאית, שמחוברת בטבורה לאתוס המכונן של הרוקנרול הבסיסי, המלהיב והאנרגטי, המגובה באג'נדה פמיניסטית פורצת דרך, שחצבה נתיב לכל רוקרית שבאה אחריה.

 

 

מידע נוסף ופרטים על מועדי ההקרנות אפשר למצוא באתר הפסטיבל. צפיה נעימה!

(תודה מיוחדת לצוות דוקאביב, למירה אן ביינרט ולדניאל רוזנקרנץ)