Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

פיקאסו או אסקובר? קנייה ווסט – ביקורת אלבום

התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

קנייה ווסט – The Life Of Pablo

(G.O.O.D Music / Def Jam)

במהלך השיר שנחשב לסינגל הראפ המצליח הראשון הראשון בהיסטוריה, Rappers Delight של השוגרהיל גאנג, מתרברב הראפר ביג באנק האנק (זצ"ל): "יש לי יותר בגדים ממוחמד עלי, יש לי טלוויזיה צבעונית, כדי שאוכל לראות את הניקס משחקים כדורסל, יש לי פנקס צ'קים וכרטיס אשראי, ויותר כסף ממה שכל טמבל יוכל לבזבז". כך נוצק בבטון, כבר מהשנייה הראשונה, האופי הרברבני של הז'אנר, שמקורו בבאטלים, קרבות ראפ תחרותיות בפינות רחוב ומועדונים דחוסים. ובכל זאת, עם כל הרהב והשחצנות הטבועים בליבו של הסגנון, במשך שנים רבות היה קיים מעין הסכם בלתי כתוב בין האמ.סי וקהלו: אני אעלה לבמה, אשוויץ ללא פרופורציה במעמדי, רכושי, יכולותי האמנותיות וכיבושי הסקסואליים, אתם תקנו את זה למשך ההופעה, בידיעה שאני מגזים, ותלכו הביתה מרוצים. אבל קנייה ווסט, ללא ספק תלמיד נאמן של האולד סקול ותקופת תור הזהב של ההיפ הופ, לקח את האמנות הזאת למישור חדש לגמרי. קנייה אינו מתרברב – הוא העניין עצמו. קנייה חוגג את קיומו ואת חייו תוך שילוב של אבסורד הזוי ודוקומנטציית ריאליטי מפורטת, עד שלא ניתן להבדיל בין אמיתות מוצקות מחייו האישיים לבין ציטוטי אתרי רכילות, פוסטים וטוויטים, בין שערוריות מפוברקות לסקנדלים אמיתיים, בין תעלולי יח"צ מבריקים, דיסים אכזריים ושעשועים ילדותיים יזומים עם המדיה צמאת הכותרות. כן, קנייה ווסט הוא כרגע האדם המסקרן ביותר בשוק הבידור העולמי, עם שילוב נדיר בין אמונה עצמית בכל מילה שהוא מוציא מהפה ופניני טראש טוק סנסציוניים מופרכים, שנדמה שאין היום מוסיקאי או סלב אחר שיכול לנפק בכזו אינטנסיביות. לא, אין עוד אמנים שיכולים לפתוח אלבום חדש עם שיר גוספל ואחרי כמה דקות להצהיר "יכולתי לעשות סקס עם טיילור. אני עשיתי את הכלבה הזאת מפורסמת" ובד בבד לתהות על פירוש המונח Asshole  במובן המטאפורי וגם הפיזי ביותר של העניין. וכך, גם באלבום החדש, השביעי במספר שלו, ממשיך מר ווסט לחגוג את אסהוליותו, בשילוב המצופה ממנו של מגלומניה ונרקיסיזם, נטיות דתיות מהזן הנוצרי, כנות חדה וחותכת, לצד הווייה של ניתוק מהמציאות, תסמינים מתקדמים של מאניה-דיפרסיה ותחושת פרנויה קשה.

אבל מאחר ולא בפסיכותרפיה עסקינן אלא במוסיקה, הבה נחזור לעניין. והעניין הוא ש"החיים של פאבלו" הוא עוד חוליית מפתח בקטלוג של ווסט, בעיקר בכך שהוא משלב בין הנגישות והגרוב של האלבומים המוקדמים ובין האקסצנטריות של העבודות המאוחרות, בין פופ מזהיר וקליט לאוונגרד מעורר תימהון. כמי שנמצא באור הזרקורים ללא הפסקה כבר שנים, האיש לא בוטח באף אחד. אפילו לא במשפחה הקרובה ("הבן דוד שגנב לי את הלפטופ, אתה מאדרפאקר מלוכלך!") רק תקשיבו לשיר Real Friends  ותבינו. השיר הזה, אגב, הוא כמעט רימייק ללהיט האולד סקול Friends  של ההרכב העתיק Whodini, שספק אם איזשהו חובב ראפ מתחת לגיל 30 יזהה בכלל. אבל קנייה הוא קנייה. תמיד חובט כדורים מסובבים, ואם לא קלטנו – זו הבעייה שלנו. מהשיר הראשון Ultralight Beam  ועד ל- Fade  שחותם את האלבום, ווסט משתעשע בדימוי הציבורי שלו, עם אזכורים רבים למשפחה הגרעינית וגם לחיי הזוהר והתהילה הריקניים והכל עטוף בהרבה אהבה – שלא לומר הערצה – עצמית, עם יותר התייחסויות לעצמו בגוף שלישי מכדורגלן ישראלי בליגת העל ("אני אוהב אתכם כמו שקנייה אוהב את קנייה" הוא מסכם בטרק האקפלה שנקרא, איך לא, I Love Kanye). כמי שאישיותו חצוייה ומסוכסכת, ווסט מזגזג בין שלל הרפרנסים שגלומים בכותרת האלבום: האם הוא אמן אדיר כמו פבלו פיקאסו? נבל ציני דוגמת פאבלו אסקובר או סנט פול, אחד מתלמידיו של ישו ע"פ הברית החדשה? למאזינים פתרונים. גם שחקני חיזוק מרשימים כמו ריהאנה, קנדריק למאר, דה וויקנד, כריס בראון ואחרים לוהקו בקפידה כדי לתדלק את מנוע רכבת ההרים המוסיקלית של האמן המרכזי באלבום, מבלי להאפיל עליו אפילו פעם אחת, כמובן. כי כמו שנוכחנו לראות בהופעתו של ווסט כאן בארץ בסתיו האחרון – זהו שואו של אדם אחד. אין מקום לעוד אגו על הבמה.

האימג' שמצטייר בבירור הולך וגדל ככל שהאלבום מתקדם אל סופו, הוא זה של מיליונר אקסצנטרי, חשדני ומנותק, שמפגין בכל זאת, מדי פעם, הבלחות נדירות של מודעות עצמית, רגשות אשמה, תודעה פוליטית וניצוצות של חוש הומור בלתי מרוסן, ילדותי לפרקים. אם הווארד יוז המנוח או דונאלד טראמפ יבדל"א היו מוציאים אלבום היפ הופ, ייתכן והוא היה נשמע כמו "החיים של פאבלו". מכל מקום, בינתיים, ווסט עדיין לא מועמד לנשיאות (אבל הוא מתכוון לעשות את זה ב-2020, כך הוא מצהיר באלבום) ואולי טוב שכך, כי בדרך הוא ממשיך לפרוש בפנינו את אחד מהקמפיינים המוסיקליים והתקשורתיים המסקרנים והמרתקים ביותר של השנים האחרונות.

 

 

 

בלוז שמצלצל מוכר: ראיון עם לורי בל

כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור וסדריק ברנסייד שהופיעו כאן בעבר, גם לורי בל נושא לפיד כבד במיוחד של מורשת בלוז מכובדת במיוחד. ואם הוקר ייצג את הסאונד של דטרויט וברנסייד את זה של המיסיסיפי דלתא, הרי שבל נושא בגאון את דגל הבלוז החשמלי של שיקגו. ככה זה כשאבא שלך ניגן מפוחית לצד (או יחד עם) ווילי דיקסון, מאדי ווטרס, אדי טיילור, ג'וניור וולס, ג'יימס קוטון ורבים אחרים. הקריירה המקצועית של בל החלה באמצע שנות ה-70' ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר החל לשתף פעולה עם אביו (שנפטר ב-2007). מה שבל מביא לשולחן הוא שיקגו בלוז טהור. בלי קישוטים ונצנצים, בלי נגיעות היפ הופ ואלקטרוניקה, בלי גלישות מיותרות לג'אז, למטאל או לפסיכדליה. בלוז ישיר, קלאסי ומחוספס, בלי צ'ייסרים, בלי זית, פרוסת לימון או מטריה קטנה מעל. עם סגנון שירה רווי נשמה וגיטרה עוקצנית שמצלצלת כמו שילוב של באדי גאי, אוטיס ראש ואלברט קינג, עם יותר מעשרה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה עם אושיות בלוז אגדיות וכמעט 40 שנות קריירה מאחוריו, הוא מגיע להופעה אחת בישראל. הנה הראיון הבלעדי שלו ל "59 מילים".

 

ש: תאר לנו בכמה מילים את הבית שבו גדלת, את הזכרונות מהמקום הכל כך מוסיקלי שגדלת בו

ל.ב: אבא שלי, קארי בל, ניגן בלהקה עם מאדי ווטרס וגם בלהקה שהוא עצמו הוביל. הם היו עושים חזרות אצלנו בסלון וגם בבתים של אחרים. אז היה לי די קשה לא להתמכר לזה… וכך גם היה עם האחים שלי.

ש: ובאיזה שלב החלטת לעבור למוסיקה כעיסוק העיקרי בחייך, להיות מוסיקאי מקצועי?

ל.ב: ברגע שהרמתי גיטרה בפעם הראשונה. זה היה בגיל ארבע!

ש: לאילו מוסיקאים היתה השפעה עליך במהלך השנים האלה?

ל.ב: הפסנתרן הגדול לובי לי, שניגן עם אבא שלי. הוא לימד אותי המון דברים. וגם לבלוזיסט אדי טיילור, שניגן עם ג'ימי ריד.

ש: עם הגב אל הקיר, מהו אלבום הבלוז שהשפיע עליך יותר מכולם?

ל.ב: או, זה חייב להיות האלבום של בי.בי. קינג B.B King – Live AT The Regal. בלי שום ספק.

 

ש: יש כאלה שאומרים שמאז שנות ה-80', אולי אפילו מסוף שנות ה-60', הבלוז הפך לסגנון שלא מתקדם, כמעט למוצג מוזיאוני, של נוסטלגיה לימים עברו. מה דעתך על הקביעה הזו?

ל.ב: הבלוז הוא השורש של כל המוסיקה הפופולרית. כל המוסיקה הגיעה מהבלוז. הוא כבר בן 100 שנה, יותר מכל סגנון מוסיקלי אחר. והוא הולך להישאר פה עוד הרבה הרבה זמן… עוד כמה מאות שנים לפחות!

 

ש: מיהם הבלוזיסטים העכשוויים, שפועלים כיום בסצינה, שמרשימים אותך במיוחד?

ל.ב: בגלל שאני גר בשיקגו, יוצא לי לראות ולשמוע המון מוסיקאים אדירים. בסופי שבוע אני בדרך כלל עובד, אז באמצע השבוע אני הולך ל Rosa's ל- B.L.U.E.S או ל- Buddy Guy's ונהנה שם מאוד בכל לילה. טורונזו קאנון, קווינטון מק'קורמיק, רוקינ' ג'וני… כולם טובים מאוד.

 

ש: ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה שלך בישראל?

ל.ב: שיקגו בלוז אמיתי, The Real Deal, ישירות מהמקור!

לורי בל יופיע במועדון ה"בארבי"  בתל אביב, במוצאי שבת, 30.1.16. לפרטים>>

 

(תודה למעיין בר יואל על העזרה)

 

 

האב, הבן ורוח הבלוז: ראיון עם ברנרד אליסון

ברנרד אליסון הוא מהבלוזיסטים הבולטים והמוערכים בעולם כיום. מי שנחשב לאחד הפרפורמרים המעולים בז'אנר, התחיל את הקריירה כנער בשיקגו לצד אביו, הבלוזיסט החשוב לות'ר אליסון. אלבומו הראשון יצא בשנת 1990, לאחר כמה שנים בהן ליווה את הזמרת קוקו טיילור. אליסון, גיטריסט מצויין, זמר נפלא ואמן שמותח את גבולות הבלוז למחוזות חדשים, יופיע בישראל ביום חמישי ה-15.11 (ב"חמדת ימים") ובהופעה כפולה במוצ"ש 16.11 בזאפה בתל אביב.

 

בוא נתחיל בהתחלה: מהם אלבומי הבלוז שהשפיעו עליך כילד, פרט להקלטות של אביך?

אמממ… Live Wire  של אלברט קינג, Texas Cannonball של פרדי קינג. אלה השניים שהיו אצלי בטופ. וגם חומרים של ארל הוקר.

ארל הוקר, מאוד אנדר רייטד…

כן, מאוד מאוד אנדר רייטד… למעשה, ארל וההורים שלי היו חברים מאוד טובים. וכששמעתי אותו… אף פעם לא שמעתי לפני כן מישהו מנגן גיטרה סלייד עם וואה וואה! זה היה כאילו "וואו, מה זה?! אני חייב ללמוד את זה!"

וממי הושפעת כגיטריסט במהלך השנים?

אבא שלי  היה, באופן טבעי, ההשפעה הראשונה. השנייה זה בטוח אלברט קינג. משהו בטון, בסאונד של הגיטרה שלו פשוט הדליק אותי. הרבה גיטריסטים חשבו שזה קל לחקות אותו, אבל זה ממש לא קל. חוץ מזה, שבנוסף לכל הוא גם שמאלי…

האם אתה מסכים לקביעה שלבלוז יש כיום קהל חם יותר באירופה מאשר בארצות הברית?

כן, בהחלט. אנחנו להקה שמופיעה המון באירופה. אני בעצמי גרתי 12 שנים בפריז בלי להופיע בכלל בארצות הברית. בשבילי, האירופאים מעריכים את הבלוז הרבה יותר מאשר כאן. אולי בגלל שבארצות הברית יש כל כך הרבה מוסיקה וכל כך הרבה אמנים, אז הבלוז מצא בית באירופה.

אולי כי בארצות הברית הבלוז נחשב כבר למוצג מוזיאוני, היסטורי?

בארצות הברית הבלוז הוא חלק מההיסטוריה וגם רואים אותו ככזה. הוא כל כך טבוע כבר בתרבות האמריקאית. הרי ממנו התחילו כל הסגנונות האחרים, אם נותנים לו קרדיט על זה או לא. משם הכל התחיל. מהבלוז, מהגוספל ומהג'אז. וכל הז'אנרים האחרים לוקחים משם. מאדי (ווטרס) אמר את זה הכי טוב עוד לפני הרבה שנים "לבלוז נולד תינוק – וקראו לו רוק'נ'רול".

בשנים האחרונות עולם המוסיקה עבר שינויים רבים, עם כניסת האינטרנט וההורדות והתפרקות חברות וחנויות התקליטים, והדגש עבר להופעות. האם אתה מרגיש שזה יותר קל עבורך כאמן בלוז, משום שהבלוז תמיד התבסס על הופעות חיות?

באופן בסיסי, אנחנו מקליטים אלבומים כדי שיהיה לנו מה לתת למעריצים שלנו.  אבל אם להגיע לשורש העניין, אני איש של במה. אני אוהב להיות בפני קהל, לחלוק איתם את הכישרון שלי ואולי גם לגרום לאנשים לשמוע יותר את הז'אנר הזה ולהדגים שאפשר לנגן בלוז במגוון של דרכים, סגנונות ומקצבים שונים. כיום, חוץ מחברות ענקיות, כמעט לא נשארו כבר חברות תקליטים. אז דווקא תודות להורדות הדיגיטליות הנגישות, יש היום ילדים שמגיעים לבלוז, ואולי בלעדיהן הם לעולם לא היו שומעים את זה. בכל מקרה, חברות תקליטים גדולות תמיד היו בעניין של מוסיקת פופ, או קאנטרי מסחרי, אז בשבילנו, כאנשים שקשורים לבלוז, העניין תמיד סבב סביב הופעות חיות בפני קהל.

הופעת גם לצד אביך המנוח, שהיה מענקי הבלוז של שיקגו ובכלל והיה נחשב לפרפורמר מעולה. אתה יכול לתת לנו כמה טיפים על Showmanship שאביך העביר לך?

כשזה מגיע להופעה על במה, לכל אחד יש את העניין שלו. יש כאלה שמנגנים עם עיניים סגורות ויש כאלה שעם עיניים פתוחות, אתה מבין? כשהופעתי עם אבא שלי, היה לנו קטע שהוא היה מנגן על הגיטרה שלי שהייתה עלי ואני על הגיטרה שלו שהיתה תלויה עליו, או לנגן עם הלשון וכל מיני דברים כאלה. כדי להוסיף קצת ריגוש להופעה. היום יש הרבה חבר'ה שמנגנים עם גיטרות אלחוטיות, כדי שיוכלו ללכת ולנגן בתוך הקהל… בשבילי בכל מקרה, הכל בא טבעי, הכל זה עניין של תחושה.

ראיתי את באדי גאי עושה את זה לפני 20 שנה בהופעה…

נכון. גם אבא שלי היה עושה את זה. כל החבר'ה הוותיקים היו עושים את זה. אלברט קולינס, באדי גאי… הולכים לתוך הקהל ומנגנים עם כבל גיטרה של 200 מטר!

 

היה לך הכבוד להכיר, כילד ונער, כמה מאושיות הבלוז המיתולוגיות ביותר. נכון?

או, כן, כן. תמיד היו אנשים אצלנו בבית. אפילו לפני שהתחלתי לנגן. היו באים לבקר את אבא ולנגן איתו. כולם פחות או יותר היו שם. מאדי ווטרס, אוטיס ראש, מאג'יק סאם והמון אחרים… כשהם לא היו בהופעות, הם היו תמיד בבית של מישהו. פשוט מדברים, מספרים סיפורים מהדרכים, מג'מג'מים… הייתי שם, אפילו לפני שנגעתי בגיטרה בפעם הראשונה.

למי מאמני הבלוז הנוכחיים אתה מאזין?

יש את רוני בייקר ברוקס, שאני קורא לו "אחי הקטן", ואת אחיו הצעיר וויין בייקר ברוקס שניהם בניו של לוני ברוקס (בלוזיסט אגדי, יליד לואיזיאנה ס59) הם מאוד מוכשרים והקליטו כמה דברים מצויינים. ויש עוד חבר'ה צעירים כמו ג'וני לאנג וקני וויין שפרד, שכולם גם חברים שלי…

ואתה מקשיב גם למוסיקה שהיא לא בלוז?

האמת היא שרוב הזמן אני לא מקשיב לבלוז בכלל. אני שומע הרבה Fאנק, קצת רוק, בעיקר רוק מוקדם…

היפ הופ?

מעט מאוד. אם יש שם כלים נגינה אמיתיים, אני אקשיב לזה. אבל אם אני שומע יותר מדי מחשבים ודברים דיגיטליים, זה לא בשבילי.

ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה בישראל?

קודם כל, אני מצפה מאוד לביקור בישראל ולפגוש את המוסיקאים הישראליים. אני אגיע, אעשה חזרות עם הלהקה ואחר כך פשוט אעלה לבמה אעשה את מה שאני עושה. זה כל העניין: לעשות כיף, לשתף פעולה עם מוסיקאים אחרים ולוודא שהקהל שמגיע ייהנה. בכל מקרה, שמעתי מבלוזיסטים אחרים שמאוד כיף בישראל! להתראות בהופעה.

זהו נוסח הראיון המלא. הראיון פורסם, עם עריכה וקיצורים, גם ב"עכבר העיר" אונליין (לחיצה לקישור)

59 מילים על Buddy Guy – Rhythm & Blues

ג'ורג' "באדי" גאי, יליד לואיזיאנה 1936 , הוא מהנציגים האחרונים של דור בלוז שהולך ונעלם. גאי, שפעיל כבר מסוף שנות ה-50' , השפיע כמעט על כל גיטריסט בלוז אפשרי, מהנדריקס וקלפטון ועד בונמאסה ווורן היינס. אלבומו החדש, הכפול, מציג בלוזים איטיים לצד אר'אנ'בי מקפיץ, עם שלל אורחים מכובדים שבאו לעזור. הרבה חידושים כמובן אין כאן, אבל כיף ומוסיקה טובה – יש ויש

וינילים לדבילים: רוקי ולהקת ניצול

מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

אחרי ההצלחה הכבירה של "עינו של הנמר" בפסקול הסרט "רוקי III", הוזמנה להקת "ניצול"  לתרום עוד שיר לפסקול הסרט "רוקי IV". ברם, "לב בוער" לא זכה להצלחה של קודמו והלהקה משיקגו התפרקה בסוף שנות השמונים.

בונוס 1: להקת "ניצול" בלהיטה "עינו של הנמר" – מתוך "רוקי III"

בונוס 2: "עינו של  הנמר", סימפול היפ הופ ראשון: Das Efx ft. EPMD

בונוס 3: "עינו של הנמר", סימפול היפ הופ שני: M.O.P ft. Jay-z & Teflon

היפ הופ טוב: יאסין ביי (מוס דף) וקנייה ווסט

השבוע שוחרר הטרק המצויין הזה, שקנייה ווסט הפיק למוס דף לאלבום Tru3 Magic שיצא ב-2006 ומשום מה נשאר במגירה עד היום. תיהנו.

Yasiin Bey (Mos Def) – The Light Is Not Afraid Of The Dark

Produced by Kanye West – Unreleased

(להורדה מכאן)