Tag Archive | תל אביב

"היסטוריה בחמישה מיתרים: הבלוז והבנג'ו" – פוסט אורח מאת ירון בן עמי

עוד פוסט אורח לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב שהולך ומתרגש עלינו ממש בעוד שבוע וחצי. והפעם: ירון בן עמי, מוסיקאי, כותב, מרצה, היסטוריון, איש מילה וספר, מתאר את הדרך הארוכה שעבר "הכלי האמריקאי מכולם" – וגם מנתץ, על הדרך, כמה מיתוסים מקובלים. ירון וכותב שורות אלו יופיעו יחדיו במסגרת פסטיבל הבלוז במופע "קלארקסדייל פינת פתח תקווה" עם קובץ נפלא של שירי פולק, קאנטרי ובלוז שתורגמו לעברית ("טיילור מייד", אלנבי 99 תל אביב, יום רביעי 22.11 בשעה 20:00, הכניסה חופשית). קריאה נעימה – ופסטיבל שמח לכולנו!


 

אין כלי יותר אמריקאי מהבנג'ו. אין מוזיקה יותר אמריקאית מבלוז. גם הבנג'ו וגם הבלוז הם יצירה של האוכלוסיה השחורה בארצות הברית. אז למה הם לא הולכים ביחד? איך הפך דווקא כלי לבן וצח כמו הגיטרה לכלי המזוהה ביותר עם הבלוז, וכיצד הפך הבנג'ו למזוהה עם המוזיקה הלבנבנה ביותר של ארה"ב – הקאנטרי והבלוגראס?

התשובה מורכבת: הבנג'ו, שהוא פיתוח אמריקאי של כלי אפריקאי, דווקא היה פעם מזוהה לגמרי עם המוזיקה השחורה. עוד במאה השמונה עשרה מתארים כותבים רבים – בהם, למשל, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, תומס ג'פרסון – כיצד מנגנים עבדים שחורים על בנג'ו. ג'פרסון – האיש שכתב שכל בני האדם נבראו שווים – יכול היה לראות זאת במו עיניו בקרב העבדים הרבים שהיו שייכים לו. את הבנג'ו אפשר היה לבנות מדלעת, חתיכת עור, מקל וכמה מיתרי קנביס או מעי חיות, מה שהפך אותו לכלי זול ונגיש בהרבה מן הכלים המקובלים על לבנים באותה תקופה – בעיקר כלים אירופאים, כגון כינור. על הכלי הזול והזמין הזה יכלו השחורים לעבד את מסורותיהם, חוויותיהם ושיריהם ולהניח את הבסיס למוזיקה האמריקאית השחורה כולה.

עד כדי כך היה הבנג'ו מזוהה עם המוזיקה השחורה, שכאשר הפכה המוזיקה הזו להיות הבסיס של עולם הבידור האמריקאי, במסגרת הופעות המינסטרל – מעין פרודיה על המוזיקה והתרבות השחורה, מבוצעת על ידי לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ואחר כך על ידי שחורים שצבעו את פניהם בשחור, שהפכה במהלך המאה התשע-עשרה להיות סגנון הבידור הפופולארי ביותר בארה"ב – אומץ גם הבנג'ו ככלי מרכזי בהופעות הללו. הנה עברנו חצי דרך: הבנג'ו כבר בידיים של לבנים, אבל פניהם של הלבנים צבועות בשחור.

 

 

בשני הדורות שלאחר שחרור העבדים הוסיף הבנג'ו – שבינתיים עבר סדרת שכלולים ושיפורים, כולל מסגרת עץ, צוואר דמוי כינור והוספת מיתר נוסף לארבעת המיתרים המקוריים שלו – להיות כלי מרכזי של המוזיקה השחורה. סונגסטרים שחורים – מוזיקאים נוודים ששרו את מאגר השירים של המוזיקה השחורה בקרנות רחוב, במסיבות, בבארים ובכל מקום ששילמו להם משהו – פרטו עליו מחוף עד חוף, וכמובן לאורך העורק הראשי של המוזיקה האמריקאית, הלא הוא נהר המיסיסיפי.

אבל במהלך שני הדורות הללו הלכה והתגבשה בקרב הציבור השחור כולו – וכמובן בקרב המוזיקאים השחורים – סלידה מסוימת מן המוזיקה של אבותיהם העבדים ומן הדימוי שזכתה לו התרבות השחורה בהופעות המינסטרל, שהרבו להציג את השחורים באופן נלעג ומגוחך. בהדרגה, החל מן העשור האחרון של המאה התשע-עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, החלו המוזיקאים השחורים לנטוש את שכבת היסוד של המוזיקה השחורה – שירי העבודה, הספיריצ'ואלז של הכנסייה והבלדות שאימצו ועיבדו וחיקו מן התרבות הלבנה – ולגבש סגנון מוזיקלי חדש, שביטא בצורה טובה יותר את עולמם של שחורים חופשיים על פי חוק אבל מדוכאים ומושפלים ללא הרף. לסגנון החדש הזה קראו הבלוז.

בד בבד עם נטישת אותה שכבת יסוד של המוזיקה השחורה, ירדה גם קרנו של הכלי המזוהה אתה ביותר, הלא הוא הבנג'ו. בצירוף מקרים מוצלח, בין היתר הודות להתפתחות השיווק באמצעות קטלוגים, כבשה בדיוק באותו פרק זמן הגיטרה את שוק המוזיקה האמריקאי. החל מן העשור האחרון של המאה התשע עשרה, התמלאה ארצות הברית בגיטרות – והמוזיקאים השחורים שהמציאו את הבלוז תפסו טרמפ על הטרנד החדש ועברו בהמוניהם מבנג'ו לגיטרה.

זה לא קרה בן לילה, ובשנותיו הראשונות של הבלוז היו עדיין לא מעט מוזיקאים שחורים ששרו את הסגנון החדש עם הכלי הישן. קצתם אפילו הספיקו להקליט את המוזיקה שלהם, והיו מראשוני הבלוזיסטים המוקלטים: כך פאפא צ'רלי ג'קסון, וכך גאס קאנון, שאפילו הספיק להצטלם מנגן על בנג'ו לאחד הסרטים המרשימים ביותר על חיי השחורים בדרום בעשורים הראשונים של המאה העשרים – "הללויה". והיו עוד אחרים. אבל הכיוון היה ברור: הבנג'ו הלך ונעלם מן המוזיקה השחורה. במשך זמן מה הוא הצליח עוד לשמור על מעמדו דווקא בקרב תזמורות הג'אז, שעשו שימוש בקופצניות ובסטקטו של מיתריו, אבל עד אמצע המאה גם זה נעלם.

 

 

אבל לא בלי עקבות: סגנון ניגנת הבנג'ו של השחורים – הקלוהאמר (Clawhammer), המורכב מפריטות כלפי מטה עם האצבע על ארבעת המיתרים המרכזיים ונגינת אגודל קצבית על המיתר החמישי – הפך להיות הבסיס לסגנון הגיטרה של הבלוז המוקדם, ועקבותיו נשמעים היטב מצ'ארלי פאטון ועד רוברט ג'ונסון. הסגנון – אבל לא הכלי.

לעומת זאת, שמרו אמונים לבנג'ו דווקא המוזיקאים הלבנים שהפכו אותו לכלי כה מרכזי על במות המינסטרל. בכל רחבי ארה"ב – אבל בעיקר בלב הפועם של הקאנטרי, אזור הרי האפלצ'ים – נשמרה מסורת הנגינה על הבנג'ו. היא אפילו חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, ונקלטה היטב במוזיקה האירית, בעצמה אחד המקורות החשובים של המוזיקה הלבנה בארה"ב. בעידן של גזענות חסרת גבולות, חוקי ג'ים קרו והפרדה גזעית, דווקא הסתלקותם של השחורים מן הכלי הזה הפכה אותו לאהוד ומבוקש כל כך במוזיקה הלבנה. כך הפך הבנג'ו לאבן יסוד של הקאנטרי והבלוגראס, ואף שבידיהם של לא מעט מוזיקאים – למשל דוק בוגס – עדיין נשמעו היטב הדיה של המוזיקה השחורה שהולידה את הכלי, הלך סגנון הנגינה בו והתרחק מן הסגנון השחור הותיק. מוזיקאים מבריקים כגון ארל סקראגז המציאו מחדש את אופן הנגינה בכלי  והתאימו אותו לצרכיה של המוזיקה הלבנה.

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים ירדה גם קרנו של הבלוז בקרב השחורים, ועיקר הקהל של המוזיקה השחורה המזוהה ביותר הפך להיות לבן. תוך זמן לא רב, היו הלבנים גם לרוב בקרב נגני הבלוז, בעוד המוזיקאים השחורים ממשיכים את מסעם אל הסול, הFאנק, הראפ וההיפ-הופ. כך מצאו עצמם הלבנים מחזיקים בשניים מן הנכסים החשובים ביותר שיצרה התרבות השחורה.

רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עם עלייתו של דור חדש של מוזיקאי בלוז שחורים, שניגשו לבחון מחדש את מורשתם המוזיקלית, החלה התעוררות מסוימת בגזרת הבנג'ו השחור. בדיוק כשם שאותם מוזיקאים שחורים – למשל קורי האריס וגאי דייוויס – ניגשו להעביר את הבלוז בחזרה לידיים שחורות, כך הם ניגשו גם להחזיר לידיהם את הבנג'ו. כמו תהליך העלמותו של הבנג'ו מן המוזיקה השחורה, גם תהליך החזרה איננו עניין של זבנג וגמרנו. בתהליך מקביל לתהליך הקבלה מחדש של השחורים את ההסטוריה שלהם, כולל העבדות, ניגשים אט-אט ובהדרגה בלוזיסטים שחורים כגון אוטיס טיילור וג'רון פקסטון לשחזר את הקלוהאמר ואת המוזיקה השחורה הקשורה בו. לפעמים לא צריך יותר מחמישה מיתרים ונחישות כדי לעשות תיקון הסטורי.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

פוסט אורח לפסטיבל הבלוז: דב המר – "המפוחית, הבלוז ואני"

(צילום: Al Tok)

פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב יתקיים החודש ברחבי תל אביב ויכלול כארבעים הופעות בארבעה ימים. ההופעות, של אמנים מהארץ ומחו"ל, יתקיימו בכעשרים מועדונים בתל אביב וכן ב'אלמא' – מרכז לאומנויות בזכרון יעקב, ב'עשן הזמן' בבאר-שבע, במועדון הג'אז במצפה רמון ובמוקדים נוספים בהרצליה ובקריית אונו.

איש המפוחית הוותיק, הבלוזיסט רב הפעלים דב המר, שיופיע בפסטיבל, תרם לבלוג פוסט אישי – והבלוג גאה לארח אותו כאן:

(צילום: רונית אלון)


זה הכל בגלל רמי אזולאי. אלמלא הוא, אולי לא הייתי מנגן כיום.

היינו שני ג'ובניקים משועממים בצבא, וחיפשנו דרך להעביר את השעמום. ערב אחד הלכנו לראות את טד קופר מנגן בלוז בפאב בירושלים. טד ניגן גיטרה, ומפוחית על סטנד. רמי אמר לי " זה לא נראה קשה – בוא נקנה מפוחיות ונלמד לנגן". לא יודע מאיפה בא לו הרעיון הזה… אבל למחרת קנינו מפוחיות.

עד כמה שזכור לי, רמי השתעמם גם מזה אחרי כמה ימים… אבל אני נתפסתי. פתאום נפל האסימון, הכל התאים. שמתי את הדבר הקטן הזה בפה ויצא בדיוק מה שרציתי – הבלוז. מאז אני מנגן מפוחית.

בתיכון ניגנתי גיטרה ובס, אבל לא יכולתי לסחוב את הכלים הגדולים האלה לצבא ולאט-לאט שכחתי. אבל המפוחית נכנסה לכיס, ושלפתי אותה בשמירה, בטרמפיאדה, במשמרת לילה, בכל זמן ובכל מקום.

לא הכרתי אז עוד נגני מפוחית, לא היה יוטיוב, או אינטרנט בכלל, ללמוד ממנו. אז ישבתי עם התקליטים שהיו לי, ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס , ג'וניור וולס – וניסיתי לחקות את מה שאני שומע. ניסוי וטעייה. גיליתי דברים שלא התכוונתי אליהם, למדתי לעשות דברים בצורה הפוכה – אבל זה היה שלי, הצליל שלי, זה לא נשמע כמו אף אחד אחר, ואת זה אהבתי.

המשכתי ללכת להופעות של טד קופר, ועם הזמן הוא היה נותן לי לעלות ולנגן אתו, שיר ועוד שיר, עד שבסוף ניגנתי אתו באופן קבוע. זה היה בית הספר שלי, ההופעות עם טד קופר. הוא מעולם לא אמר לי מה לנגן, אבל למדתי מלהיות אתו בכל הופעה, ברחוב, בפאב או בפסטיבל ענק – למדתי מלשמוע ולהסתכל עליו, איך להיות אמן בלוז. והשיעור הכי חשוב שלמדתי? להקשיב. כל הזמן להקשיב. זה הדבר הכי חשוב שמוזיקאי צריך לעשות כל הזמן.

לכלי הזה יש אישיות, והצליל שלו הוא כמו קול אנושי. כשאני שר ומנגן במפוחית זה מרגיש כמו המשך טבעי, צבע נוסף לקול שלי. ומצד שני, זהו כלי הנשיפה היחיד שמאפשר גם לנגן אקורדים (כלומר – כמה צלילים הרמוניים בו זמנית) – וזה מאפשר לי גם ללוות ובעיקר להפוך אותו למכונת גרוב קצבית.

המפוחית הייתה כלי עיקרי בבלוז מראשיתה בגלל שהיא זולה וניידת, מתאימה לנוודים העניים שהמציאו את הסגנון הזה לפני מאה שנה. הם לקחו את הכלי הקטן הזה ולמדו לעשות איתו קסמים, להפיק ממנו צלילים שהממציאים לא ידעו שנמצאים שם.

הרבה אנשים רואים במפוחית סוג של צעצוע, לא כלי מוזיקלי רציני. תמיד שואלים "ואיזה עוד כלי אתה מנגן?". קרוב ל-30 שנה אני מנסה  – כמו כל נגני המפוחית – להביא לגיטימציה לכלי הזה, להוכיח שזה לא צעצוע, שאנחנו יכולים לעשות הכל במפוחית, לנגן בכל סגנון, כל דבר שנרצה. בוב דילן הפך את המפוחית לכלי פופולרי מאוד, אבל תקשיבו להווארד לוי, לקרלוס דל חונקו, לג'ייסון ריצ'י, ותבינו שהמפוחית היא עולם ומלואו, וכל דבר שתדמיינו אפשר לנגן בו. עד היום אני ממשיך לחקור ולמצוא עוד ועוד מוזיקה שחבויה במפוחית, והיא עדיין דרך הביטוי המועדפת עליי.

ומה קרה לרמי אזולאי? לא יודע – אחרי שהשתחרר נסע לדרום אמריקה ואיבדתי קשר. אבל אם הוא יקרא את הבלוג הזה אני רוצה להגיד לו "תודה – הרעיון שלך נתן לי מוזיקה לכל החיים".

 

(דב המר. צילום: Muper Photo)

 

 

 

 

 

 

לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.