בא טוב בקיץ – הקוקטייל המוסיקלי המרענן של פינק מרטיני

ההרכב המשובח Pink Martini שמגיע בקרוב להופעה אחת בישראל (18 ביולי  בהאנגר 11 בנמל תל אביב – כרטיסים כאן) הוא ללא ספק תופעה מוסיקלית בלתי ניתנת לקיטלוג. למרות שמוצאם מצפון-מערב ארצות הברית (פורטלנד, אורגון, אם לדייק) הרי שטווח ההשפעות של תומאס לודרדייל מייסד ההרכב  והאנסמבל העשיר שלצידו, הוא כמעט בלתי נתפס: משאנסונים צרפתיים, דרך מוסיקת פאדו פורטוגזית, פופ של שנות ה-60', סווינג משנות ה-40', פסקולי סרטים משנות ה-70', מוסיקה ברזיאלית וקאברים שנעים על הסקאלה שבין אירווינג ברלין, להקת אבבא, ג'ורג'י בן ואפילו יוני רכטר ויהונתן גפן. הנה שיר מקורי אחד של Pink Martini ועוד חמש השפעות מוסיקליות, מני רבות, שנתנו השראה להרכב המיוחד והכיפי הזה שמגיע אלינו בחודש הבא.

Sympathique

שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של Pink Martini

ב-1997 כיסו Pink Martini את הבולרו של ראוול, אחת מהיצירות הקלאסיות הידועות בהיסטוריה

2004. Pink Martini ביצעו את "שירו של העורב השחור", יצירה של המלחין הברזילאי הנודע הייטור וילה לובוס, שנכתבה בשנת 1917

גם את סטנדרט הג'אז הנצחי Tea For Two ביצעו Pink Martini  בחן רב. הנה גרסה נהדרת של אלה פיצג'רלד לשיר

"אף פעם לא ביום ראשון", נעימה של המלחין היווני הדגול מאנוס חג'ידאקיס, מתוך הסרט באותו שם משנת 1960. גם את זה Pink Martini ביצעו

ושיר הילדים החתרני של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי זכה בידי Pink Martini לקאבר ביפנית!

את הביצוע היפה של Pink Martini ל"הילדה הכי יפה בגן" תחפשו בעצמכם.

שתו באחריות ושיהיה לנו קיץ מרענן!

המלצות דוקאביב 2021: הזמרת, הקומיקאי והצמד המוזר

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, יתקיים השנה בין התאריכים 1-10 ביולי. הבלוג צפה בהקרנות מוקדמות בשלושה מתוך הסרטים המוקרנים בפסטיבל, והרי רשמיו. צפייה מהנה!

59 מילים על: "טינה" (בימוי: דן לינדזי, טי ג'יי מרטין, 118 דקות)

הסיפור הבלתי ייאמן של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפופ, ועל האישה האמיצה והנחושה שמאחוריו, שהתגברה על מכשולים אדירים בדרך להכרה בינלאומית, לשיחרור אישי ולשלוות נפש. גם בגיל 81, אחרי עשורים של עליות ומורדות, סכסוכים והתעללויות, משברים והתמודדויות, להיטי ענק ושנים שחונות, טינה טרנר, שהתחילה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-50', מוכיחה שאין כמעט דבר העומד בפני הכישרון, ההתמדה והאופטימיות.

59 מילים על: "בלושי" (בימוי: אר ג'יי קאטלר, 108 דקות)

ג'ון בלושי היה כישרון קומי ענק שזרח בגדול, בער מהר וחזק וסיים את הקריירה צעיר מדי (בגיל 33), כשהוא משאיר מיליוני מעריצים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי. למי שגדל על "בית החיות", "האחים בלוז" והמערכונים של "סאטרדיי נייט לייב" צפוי סרט מענג ומיוחד, שממחיש את מהלך חייו של בלושי דרך קטעי ארכיון, ראיונות עם קולגות ומכרים וקטעי אנימציה ייחודיים.

59 מילים על: "האחים ספארקס" (בימוי: אדגר רייט, 135 דקות)

כבר חמישה עשורים, האחים רון וראסל מייל, הם צמד הקאלט Sparks, נשארים אחד הסודות השמורים של תעשיית המוסיקה: הליכה עיקשת נגד המיינסטרים, הרכב אמריקאי עם סאונד בריטי, סגנון מוסיקלי בלתי אפשרי להגדרה ותפניות קריירה מסמרות שיער. הסרט עוקב בדקדקנות אחרי כל עלילותיהם, כולל ראיונות עם אושיות מוסיקה, אנשי תקשורת, עיתונאי מוסיקה ומעריצים שרופים – עבורם נוצר הסרט המרתק הזה מלכתחילה.

לתוכנית הפסטיבל המלאה ולפרטים על מיקומי ומועדי ההקרנות: www.docaviv.co.il

 תודה לצוות דוקאביב, למירה ביינרט ויעל אושרוב

תמונה אחת שווה: סטנלי קלארק בישראל

חלוץ הג'אז והפיוז'ן, הבסיסט האגדי סטנלי קלארק וההרכב המעולה שלו הופיעו ב'רדינג 3' בנמל תל אביב, ב-1 ביולי 2019. הנה כמה תמונות מההופעה המצויינת הזו. צילם בכישרון רב: אמנון אייכלברג.

כאן אפשר למצוא את הראיון הבלעדי שהעניק סטנלי קלארק ל"59 מילים"

 

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".

Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.

Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd

Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.

בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?

ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.

ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?

ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.

ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?

ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.

כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.

ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?

ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.

הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.

כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.

זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.

ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?

ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!

ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?

ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?

ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.

אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.

אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.

ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

תמונה אחת שווה: מתי כספי ושלום חנוך

מתי כספי ושלום חנוך במופע המשותף "העיקר זה השירים",

היכל התרבות, תל אביב, 21 בדצמבר 2018.

 

 

 

תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

Pere Ubu – מקליבלנד לתל אביב בארבעים שנה

(פורסם גם במגזין התדר)

 

ב-24 בינואר השנה הלך לעולמו מארק אי. סמית', המייסד, המנהיג והחבר הקבוע היחיד בלהקה הבריטית המיתולוגית The Fall. הלהקה הוקמה באמצע שנות ה-70' והיתה חלוצה של פוסט פאנק רועש, רפטטיבי ופורץ גבולות. כל חזונה של The Fall עוצב בידי סמית', ספק גאון שיכור ומטורף, ספק רודן מחושב וקר רוח. "תמיד שונה, תמיד אותו דבר", הגדיר את The Fall השדרן המיתולוגי ג'ון פיל, אולי האיש שהביא את ההרכב המוזר והשברירי של סמית' אל דרגת תופעת פולחן אינדי אנגלי אמיתי. עם כל ייחודה הסגנוני, האידיאולוגי וההתנהלותי של The Fall, היתה לה מקבילה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. גם היא הוקמה בערך באותו זמן, גם היא פרצה דרך עם מוסיקה בלתי מתפשרת שבזה לקומוניקטיביות ולקוהרנטיות – וגם אותה הנהיג, ועדיין מנהיג, איש אחד, שההרכב הוא בעצם מפעל חייו ושבלעדיו הלהקה תפסיק להתקיים.

הלהקה הזו היא פר אובו. האיש הוא דייויד תומאס.

למרות שהיכל התהילה האמריקאי של הרוק'נ'רול ממוקם בה, קליבלנד מעולם לא נחשבה כיצואנית בולטת של רוק. לא היו לה את הפאנק של דאונטאון ניו יורק, לא את הסול של דטרויט או את הבלוז של שיקגו, לא את הפסיכדליה של סן פרנסיסקו וכמובן לא את הקאנטרי של נאשוויל.

קליבלנד של שנות ה-70' לא היתה מקום כיפי לגור בו, בלשון המעטה. כתוצאה מפיטורים מסיביים בתעשיית הרכב וממשברים כלכליים נוספים, סבלה העיר ממשבר פיננסי, תעסוקתי וחברתי עמוק ומחוסר יכולת להחזיר את חובותיה. קליבלנד היתה לעיר האמריקאית הראשונה שנקלעה למצב כלכלי כה חמור מאז ימי 'השפל הגדול' של שנות ה-30'. בשנת 1978 הגיעה קרוב למצב של פשיטת רגל דה פקטו, כאשר רק שירותים עירוניים חיונייים הופעלו בה למשך זמן מה.

 

 

באווירה של חוסר יציבות קיומי, ריקבון אורבני ועתיד לא ברור, שמות הסינגלים הראשונים שהוקלטו על ידי ההרכב הראשון של פר אובו (Heart of Darkness, 30 Seconds Over Tokyo, Final Solution) נשמעו הגיוניים למדי, אם כי הרפרנסים למבצע צבאי של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, לספר של ג'וזף קונרד (שהיה הבסיס לסרטו של פרנסיס פורד קופולה "אפוקליפסה עכשיו") ולעיקרי האידיאולוגיה הנאצית, העידו על כך שתומאס הוא בעל אופקים רחבים יותר ותחומי עניין מרחיקי לכת יותר מאשר הפאנקיסט הממוצע. גם שם ההרכב, רפרנס למחזה אבסורד סוריאליסטי-סאטירי –פוליטי של אלפרד ז'ארי הצרפתי מ-1896, העיד על האינטיליגנציה, או לפחות על היומרה האמנותית, של ממציאו. מה ששוב מזכיר את מארק אי. סמית', שקרא להרכב שלו על שם ספרו של צרפתי אחר, אלבר קאמי. שם ההרכב שממנו צמחה פר אובו, Rocket From The Tombs, הזכיר את כרזות הבי-מובי'ז דלי התקציב של שנות החמישים, ורמז, כבר באמצע הסבנטיז, על אחד מתחומי העיסוק האזוטריים שתומאס יפתח בהמשך הקריירה הענפה שלו.

בשיאה, הציגה פר אובו  שילוב שנראה בלתי אפשרי על הנייר, של תרבות ג'אנק וטראש אמריקנית, לצד עיסוק בחלל, במטאפיזיקה ובטכנולוגיה, ביחסים בינאישיים, בנוסטלגיה מעורפלת מוטלת בספק ובפחדים אפוקליפטיים – כל אלה לצד קשר רגשי עמוק לעיירות הקטנות, לדרכים הצדדיות ולפינות הגיאוגרפיות הנידחות של ארצות הברית. וכל זה מגובה בסאונד חד, זוויתי ומאתגר, שלא עושה שום הנחות למאזין. או כמו שתומאס עצמו הגדיר זאת בראיון לעיתון בריטי: "אצלנו, הבסיסט הוא בעצם הגיטריסט, הגיטריסט הוא הבסיסט, נגן הסינתיסייזר הוא הווקאלס ואני זה חטיבת כלי הנשיפה".  ואכן, הקול של תומאס- לחוץ, היסטרי, א-טונאלי, תמיד על גבול השפיות והלחץ המותר על המיתרים, הוא, לפחות ביצירות המוקדמות של הלהקה, רק נדבך אחד מתוך המבנה המוסיקלי של פר אובו. עוד סאונד בתוך יער הצלילים המשונה שניתך עליך מהרמקולים.

בשנתיים הראשונות לקיומה, שיחררה פר אובו ארבעה אלבומים קלאסיים:  The Modern Dance, Dub Housing, New Picnic Time ו- The Art of Walking. כולם מכרו כמויות זניחות יחסית, כולם השפיעו עמוקות על מוסיקאים בכל העולם. הליין-אפ התחלף בתדירות גבוהה, נגנים באו, הלכו וחזרו, כשתומאס נשאר תמיד החבר הקבוע היחיד בהרכב.

בשנת 1982 יצאה פר אובו לטיים אאוט ללא הגבלת זמן. וב-1988 חזרה לעניינים, בחברת תקליטים חדשה עבורם, Fontana, ופתאום, מלכי הנויז מקליבלנד, שהיו חתומים אצל אייקונית האינדי הבריטית Rough Trade היו אחים-ללייבל להרכבים כמו 'טירז פור פירז', "קוקטו טווינס' ו'סווינג אאוט סיסטר'. במפתיע, פר אובו השתלבה יפה במהפכת האינדי ששטפה את עולם המוסיקה הבריטי והאמריקאי, ושבמסגרתה הרכבים כמו Butthole Surfers, R.E.M, Sonic Youth, Pixies, Husker Du ו- , Dinosaur Jr. הצליחו, בגיבוי מסיבי מצד התוכניות האלטרנטיביות של MTV, לדחוק רגל עדויית אולסטאר וג'ינס קרוע בדלתו של המיינסטרים, מה שהתווה שביל, קצת מאוחר יותר, לנחשול הגראנג' ששטף את העולם ומחק לחלוטין את הפער בין השוליים לזרם המרכזי. לכל אורך הקריירה שלו, התעקש תומאס לטעון כי פר אובו היא – ותמיד היתה – להקת פופ מן השורה, גם כשמבקרים ומאזינים הרימו גבות ואטמו אוזניים לנוכח יצירות חדשות ומאתגרות.

 

 

אחרי חמש שנים בלייבל ההוא, עם אלבומים שהתקרבו איכשהו לסאונד מקובל של להקת אינדי בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז וסוג של כמעט-מיני-להיט שזכה אפילו, שומו שמיים, לקליפ משלו (We Have The Technology), צללה שוב פר אובו אל מעמקי הקאלט, כשתומאס דואג לשחרר אלבום חדש בכל שנתיים-שלוש. האחרון שבהם הוא 20Years in a Montana Missile Silo , עליו כתב מבקר האתר Pop Matters: "אלבום הכורך יחד, בקשר סבוך, את כל האספקטים שעושים את המוסיקה שלהם לכל כך מפתה ועוצמתית: אלה יכולים להיות ריפים של סרף-רוק ומקצבי בלוז, מניפולציות סאונד נסיוניות וחשיבה אוונגרדית… ותפקידי הגיטרה הפנטסטיים מעצימים את החווייה ומעשירים את הפיתולים והפניות הלא צפויות שמאפיינים את המסע של פר אובו".

המסע המוזר, המרתק והבלתי צפוי של פר אובו ודייויד תומאס, שנמשך כבר יותר מ-40 שנה, יעצור בתחנת תל אביב להופעה אחת, בבארבי ב-15 לספטמבר 2018.

בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.

"היסטוריה בחמישה מיתרים: הבלוז והבנג'ו" – פוסט אורח מאת ירון בן עמי

עוד פוסט אורח לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב שהולך ומתרגש עלינו ממש בעוד שבוע וחצי. והפעם: ירון בן עמי, מוסיקאי, כותב, מרצה, היסטוריון, איש מילה וספר, מתאר את הדרך הארוכה שעבר "הכלי האמריקאי מכולם" – וגם מנתץ, על הדרך, כמה מיתוסים מקובלים. ירון וכותב שורות אלו יופיעו יחדיו במסגרת פסטיבל הבלוז במופע "קלארקסדייל פינת פתח תקווה" עם קובץ נפלא של שירי פולק, קאנטרי ובלוז שתורגמו לעברית ("טיילור מייד", אלנבי 99 תל אביב, יום רביעי 22.11 בשעה 20:00, הכניסה חופשית). קריאה נעימה – ופסטיבל שמח לכולנו!

---

 

אין כלי יותר אמריקאי מהבנג'ו. אין מוזיקה יותר אמריקאית מבלוז. גם הבנג'ו וגם הבלוז הם יצירה של האוכלוסיה השחורה בארצות הברית. אז למה הם לא הולכים ביחד? איך הפך דווקא כלי לבן וצח כמו הגיטרה לכלי המזוהה ביותר עם הבלוז, וכיצד הפך הבנג'ו למזוהה עם המוזיקה הלבנבנה ביותר של ארה"ב – הקאנטרי והבלוגראס?

התשובה מורכבת: הבנג'ו, שהוא פיתוח אמריקאי של כלי אפריקאי, דווקא היה פעם מזוהה לגמרי עם המוזיקה השחורה. עוד במאה השמונה עשרה מתארים כותבים רבים – בהם, למשל, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, תומס ג'פרסון – כיצד מנגנים עבדים שחורים על בנג'ו. ג'פרסון – האיש שכתב שכל בני האדם נבראו שווים – יכול היה לראות זאת במו עיניו בקרב העבדים הרבים שהיו שייכים לו. את הבנג'ו אפשר היה לבנות מדלעת, חתיכת עור, מקל וכמה מיתרי קנביס או מעי חיות, מה שהפך אותו לכלי זול ונגיש בהרבה מן הכלים המקובלים על לבנים באותה תקופה – בעיקר כלים אירופאים, כגון כינור. על הכלי הזול והזמין הזה יכלו השחורים לעבד את מסורותיהם, חוויותיהם ושיריהם ולהניח את הבסיס למוזיקה האמריקאית השחורה כולה.

עד כדי כך היה הבנג'ו מזוהה עם המוזיקה השחורה, שכאשר הפכה המוזיקה הזו להיות הבסיס של עולם הבידור האמריקאי, במסגרת הופעות המינסטרל – מעין פרודיה על המוזיקה והתרבות השחורה, מבוצעת על ידי לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ואחר כך על ידי שחורים שצבעו את פניהם בשחור, שהפכה במהלך המאה התשע-עשרה להיות סגנון הבידור הפופולארי ביותר בארה"ב – אומץ גם הבנג'ו ככלי מרכזי בהופעות הללו. הנה עברנו חצי דרך: הבנג'ו כבר בידיים של לבנים, אבל פניהם של הלבנים צבועות בשחור.

 

 

בשני הדורות שלאחר שחרור העבדים הוסיף הבנג'ו – שבינתיים עבר סדרת שכלולים ושיפורים, כולל מסגרת עץ, צוואר דמוי כינור והוספת מיתר נוסף לארבעת המיתרים המקוריים שלו – להיות כלי מרכזי של המוזיקה השחורה. סונגסטרים שחורים – מוזיקאים נוודים ששרו את מאגר השירים של המוזיקה השחורה בקרנות רחוב, במסיבות, בבארים ובכל מקום ששילמו להם משהו – פרטו עליו מחוף עד חוף, וכמובן לאורך העורק הראשי של המוזיקה האמריקאית, הלא הוא נהר המיסיסיפי.

אבל במהלך שני הדורות הללו הלכה והתגבשה בקרב הציבור השחור כולו – וכמובן בקרב המוזיקאים השחורים – סלידה מסוימת מן המוזיקה של אבותיהם העבדים ומן הדימוי שזכתה לו התרבות השחורה בהופעות המינסטרל, שהרבו להציג את השחורים באופן נלעג ומגוחך. בהדרגה, החל מן העשור האחרון של המאה התשע-עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, החלו המוזיקאים השחורים לנטוש את שכבת היסוד של המוזיקה השחורה – שירי העבודה, הספיריצ'ואלז של הכנסייה והבלדות שאימצו ועיבדו וחיקו מן התרבות הלבנה – ולגבש סגנון מוזיקלי חדש, שביטא בצורה טובה יותר את עולמם של שחורים חופשיים על פי חוק אבל מדוכאים ומושפלים ללא הרף. לסגנון החדש הזה קראו הבלוז.

בד בבד עם נטישת אותה שכבת יסוד של המוזיקה השחורה, ירדה גם קרנו של הכלי המזוהה אתה ביותר, הלא הוא הבנג'ו. בצירוף מקרים מוצלח, בין היתר הודות להתפתחות השיווק באמצעות קטלוגים, כבשה בדיוק באותו פרק זמן הגיטרה את שוק המוזיקה האמריקאי. החל מן העשור האחרון של המאה התשע עשרה, התמלאה ארצות הברית בגיטרות – והמוזיקאים השחורים שהמציאו את הבלוז תפסו טרמפ על הטרנד החדש ועברו בהמוניהם מבנג'ו לגיטרה.

זה לא קרה בן לילה, ובשנותיו הראשונות של הבלוז היו עדיין לא מעט מוזיקאים שחורים ששרו את הסגנון החדש עם הכלי הישן. קצתם אפילו הספיקו להקליט את המוזיקה שלהם, והיו מראשוני הבלוזיסטים המוקלטים: כך פאפא צ'רלי ג'קסון, וכך גאס קאנון, שאפילו הספיק להצטלם מנגן על בנג'ו לאחד הסרטים המרשימים ביותר על חיי השחורים בדרום בעשורים הראשונים של המאה העשרים – "הללויה". והיו עוד אחרים. אבל הכיוון היה ברור: הבנג'ו הלך ונעלם מן המוזיקה השחורה. במשך זמן מה הוא הצליח עוד לשמור על מעמדו דווקא בקרב תזמורות הג'אז, שעשו שימוש בקופצניות ובסטקטו של מיתריו, אבל עד אמצע המאה גם זה נעלם.

 

 

אבל לא בלי עקבות: סגנון ניגנת הבנג'ו של השחורים – הקלוהאמר (Clawhammer), המורכב מפריטות כלפי מטה עם האצבע על ארבעת המיתרים המרכזיים ונגינת אגודל קצבית על המיתר החמישי – הפך להיות הבסיס לסגנון הגיטרה של הבלוז המוקדם, ועקבותיו נשמעים היטב מצ'ארלי פאטון ועד רוברט ג'ונסון. הסגנון – אבל לא הכלי.

לעומת זאת, שמרו אמונים לבנג'ו דווקא המוזיקאים הלבנים שהפכו אותו לכלי כה מרכזי על במות המינסטרל. בכל רחבי ארה"ב – אבל בעיקר בלב הפועם של הקאנטרי, אזור הרי האפלצ'ים – נשמרה מסורת הנגינה על הבנג'ו. היא אפילו חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, ונקלטה היטב במוזיקה האירית, בעצמה אחד המקורות החשובים של המוזיקה הלבנה בארה"ב. בעידן של גזענות חסרת גבולות, חוקי ג'ים קרו והפרדה גזעית, דווקא הסתלקותם של השחורים מן הכלי הזה הפכה אותו לאהוד ומבוקש כל כך במוזיקה הלבנה. כך הפך הבנג'ו לאבן יסוד של הקאנטרי והבלוגראס, ואף שבידיהם של לא מעט מוזיקאים – למשל דוק בוגס – עדיין נשמעו היטב הדיה של המוזיקה השחורה שהולידה את הכלי, הלך סגנון הנגינה בו והתרחק מן הסגנון השחור הותיק. מוזיקאים מבריקים כגון ארל סקראגז המציאו מחדש את אופן הנגינה בכלי  והתאימו אותו לצרכיה של המוזיקה הלבנה.

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים ירדה גם קרנו של הבלוז בקרב השחורים, ועיקר הקהל של המוזיקה השחורה המזוהה ביותר הפך להיות לבן. תוך זמן לא רב, היו הלבנים גם לרוב בקרב נגני הבלוז, בעוד המוזיקאים השחורים ממשיכים את מסעם אל הסול, הFאנק, הראפ וההיפ-הופ. כך מצאו עצמם הלבנים מחזיקים בשניים מן הנכסים החשובים ביותר שיצרה התרבות השחורה.

רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עם עלייתו של דור חדש של מוזיקאי בלוז שחורים, שניגשו לבחון מחדש את מורשתם המוזיקלית, החלה התעוררות מסוימת בגזרת הבנג'ו השחור. בדיוק כשם שאותם מוזיקאים שחורים – למשל קורי האריס וגאי דייוויס – ניגשו להעביר את הבלוז בחזרה לידיים שחורות, כך הם ניגשו גם להחזיר לידיהם את הבנג'ו. כמו תהליך העלמותו של הבנג'ו מן המוזיקה השחורה, גם תהליך החזרה איננו עניין של זבנג וגמרנו. בתהליך מקביל לתהליך הקבלה מחדש של השחורים את ההסטוריה שלהם, כולל העבדות, ניגשים אט-אט ובהדרגה בלוזיסטים שחורים כגון אוטיס טיילור וג'רון פקסטון לשחזר את הקלוהאמר ואת המוזיקה השחורה הקשורה בו. לפעמים לא צריך יותר מחמישה מיתרים ונחישות כדי לעשות תיקון הסטורי.

 

 

 

 

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.