Tag Archive | 2012

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

מודעות פרסומת

צלילה חוזרת: קניה ווסט – Cruel Summer (ביקורת אלבום)

פורסם ב"הארץ", אוקטובר 2012

 

קניה ווסט מציג: G.O.O.D Music – Cruel Summer

Island Def Jam

האלבום החדש שקנייה ווסט חתום עליו, מעלה כמה שאלות אצל חובבי ההיפ הופ. הבסיסית מכולן היא, האם בכלל מדובר באלבום "של" קנייה ווסט? מממ… שאלה קשה. אמן אחר, בעל אגו נשלט יותר, היה מתייג את האלבום תחת Various Artists מציג אותו אולי תחת הכינוי Sampler, כלומר, אוסף של אמנים שונים, המשתייכים לאותו לייבל ובא לתת טעימה מכל אמן לקראת האלבומים המלאים העתידים לבוא. אבל ווסט הוא ווסט ומתוך ידיעה שעצם קישור שמו לאלבום יעזור להפוך אותו לבסט סלר, הוא בחר להציג את Cruel Summer כחלק מקאנון היצירה שלו. וכאן מתחילות הבעיות. קודם כל, קולו של ווסט נשמע כאן רק בשבעה מתוך 12 השירים באלבום. גם האחידות הקונספטואלית והרעיונית, שהיתה רכיב אינטגרלי כמעט בכל יצירותיו הקודמות של ווסט, נעדרת כאן וחבל. G.O.O.D Music הוא לייבל המחמד שהקים ווסט לפני שמונה שנים, כענף של ענקית תעשיית המוסיקה השחור Def Jam, בזכות הצלחתו הפנומנלית כמפיק, ראפר, מגה-סלב ואייקון אופנה. במהלך השנים החתים בו ווסט אמני היפ הופ ואר אנ' בי החביבים עליו וקרובים לחזונו האמנותי. מזמר ניאו-סול איכותי כמו ג'ון לג'נד, דרך ראפר משובח דוגמת קומון ועד להחתמות עכשוויות יותר של אמנים הממלאים כאן את 12 הטרקים בנוכחותם, שמות שקנייה נחוש להפוך לאלילי ראפ: CiHy The Prince, Chief Keef ו-Big Sean.

 

 

הבעייה מתחילה כשאתה מבין שלאף אחד מהנ"ל אין אפילו אחוז מהכריזמה והכישרון הייחודיים של ווסט, גם כראפר, גם כמפיק מוסיקלי וגם כאישיות רבת סתירות ושנוייה במחלוקת, שמרתקת מיליונים ברחבי העולם. הרצון להציג כל כך הרבה אמנים חדשים בפחות משעה של מוסיקה גורמת להצפה של קולות סגנונות ודרכי הגשה – מה שגורם ל C.S להיות אלבום חסר חוט שדרה, חסר קול אחד מזוהה ודומיננטי. מבחינה הפקתית, ווסט עצמו מקבל קרדיטי הפקה רק בשלושה שירים, באף אחד מהם לא כמפיק יחיד. מגוון המפיקים שגוייס לאלבום מרשים על הנייר: מהסנסציה הסקוטית Hudson Mohawk ועד ליצרן הלהיטים הדרומי הוותיק Mannie Fresh (מי שלפני 17 שנה הפיק את השירים הראשונים של ילד בן 14.5 מניו אורלינס בשם ליל' וויין). אבל כל הגודש הזה לא מתחבר, כמה מצער, למקשה אחת שיוצרת איזשהו הגיון אמנותי. פה ושם מבליחים ראפרים וותיקים (ג'יי זי, מייס, קומון, ריקוואן וגוסטפייס קילה) להופעות אורח קצרות, מה שנתפס יותר כהמחשה כמה ארוכה ומכובדת רשימת אנשי הקשר בסלולרי של ווסט מאשר כצורך אמנותי בהול.

 

 

ובין כל פטפוטי הסקסיזם, הרהב והשחץ הממלאים את האלבום כגרעיני רימון בשל בערב סוכות, קנייה מיתמר מעל כולם, בליגה משלו, מזכיר ארוחת ערב עם אנה וינטור, עורכת Vogue, עושה ניימדרופינג לטום קרוז, לראש הסי.איי.איי, לבר רפאלי ולג'יזל (וכל אלה רק בשיר Clique) וממשיך להיות מה שהוא: לפרקים מרתיח, לעתים מצחיק, חי בעולם משלו וגורם לך לצפות בדריכות לכל פאנצ'ליין. בהשוואה, כל האמ.סי'ז הצעירים שלצידו נשמעים כמכונות מתוכנתות, שפולטות איומים ריקניים ורשימות מותגים רובוטיות ברצף משעמם, שחסר את החזון, הברק והגאוניות-המודעת-לעצמה-והמאוהבת-בעצמה של ווסט.

אי אפשר להכחיש: יש ב- Cruel Summer כמה רגעים מדבקים, שבהם הכל מתחבר וגורם לאוזני חובב ההיפ הופ הממוצע להזדקר בחדווה, אבל, למרבה האכזבה, רוב האלבום מתמקד בעיקר בטפיחות עצמיות על החזה, ושוכח את החלק החשוב מכל, שנמצא כמה סנטימטרים מתחת: את הלב.

צלילה חוזרת: עשרים שנה ל-Automatic For The People של R.E.M

(פורסם ב"עכבר העיר", אוקטובר 2012)

אר.אי.אם – Automatic For The People

.Warner Bros

REM - Automatic For The People CD

REM – Automatic For The People CD

"Hey, kids, Rock'N'Roll, nobody tells you where to go"

התגובה האוטומטית, הכמעט קלישאתית היא "מה, כבר עברו 20 שנה"? אבל קצת לאחר מכן, כשמוציאים שוב את הדיסק מקופסת הפלסטיק המאובקת (עם המגש הפנימי בצבע צהוב לימון) ומקשיבים שוב לאלבום השמיני של R.E.M, נדמה שעידנים שלמים עברו מאז יצא. אוקטובר 1992. הגראנג' משתולל. קורט קוביין בשיאו. ג'ורג' בוש האב נשיא ארצות הברית וילצין ברוסיה. רבין ראש ממשלה. אין עדיין טלוויזיה מסחרית בישראל. סלולר הוא שמועה רחוקה, מוצר מותרות משונה לאנשי עסקים בלבד, המילה 'אינטרנט' נשמעת כמו מונח מספר מדע בדיוני. משינה מופיעה עם 'מפלצות התהילה'. 'שומר הראש', 'אינסטינקט בסיסי' ו'עולמו של וויין' מפצחים קופות. אלבומים חדשים יוצאים בדיסקים ובקסטות  לכונן המחשב מכניסים פלופי דיסק. מבחינת הישראלים, אפל היא חברה שמייצרת מחשבים לגרפיקאים ו-Yes הוא שם של להקת רוק מתקדם מזדקנת. מארק צוקרברג נכנס לכיתה ב'.

מה שמפתיע לגלות זה כמה רענן נשמע Automatic For The People גם אחרי כל הזמן הזה. בעצם, כמו רוב המוסיקה ש-R.E.M הוציאה בתקופת השיא שלה. תקופה ש-AFTP סימן גם את שיאה וגם את סופה. אז מה היה לנו שם? 12 שירים, פחות מ-50 דקות של מוסיקה וארבעה מוסיקאים עם הרבה השראה, בשלות ובחירות נכונות שנעשו לאורך כל הדרך. לעומת קודמו, Out Of Time, שהקפיץ את R.E.M למעמד של אחת הלהקות הגדולות בעולם וכלל קריצות לפופ טהור ואפילו להיפ הופ, AFTP הוא אלבום מהורהר, מלנכולי, כזה שמסתכל פנימה. בהחלט לא לשייני האפי פיפל. החל מאקורד הדי-מינור מבשר הרעות שיוצא מהאקוסטית של פיטר באק ב-Drive ועד לפריטת הבי-מינור המהוססת שחותמת את Find The River, מה שמקבל המאזין זה אלבום במובן השלם של המילה. לא אוסף אקראי של סינגלים (למרות שחצי משירי האלבום יצאו כסינגלים במהלך 92-93), לא להיט ענק עם עוד כמה שירי מילואים, אלא יצירה שלמה ומגובשת, צלילית, מילולית ואווירתית. סקוט ליט, המפיק שעבד עם הלהקה משנת 1987 (וימשיך איתה עד 1997) כבר מכיר כל ניואנס בקול של מייקל סטייפ ובדינמיקת הנגינה הקבוצתית שיצרה את "הסאונד של R.E.M" שמגיע כאן לשלמות ופיתוח מקסימליים: כינורות, כלי קשת ומפוחית משתלבים נפלא בין הגיטרה-בס-תופים של באק, מילס וברי וסטייפ, שמעולם לא היה תמלילן קל להבנה, נשמע כאן קרוב, ממוקד ואנושי, למרות (ואולי בגלל) הטקסטים החידתיים ומרובי המשמעויות שיצר.

אבל הקלף הסודי בחפיסה של R.E.M הפעם הוא דווקא ג'ון פול ג'ונס. ג'ונס, שמוכר לרוב העולם כבסיסט של לד זפלין, היה, כך גורסים רבים, גם המוסיקאי המוכשר ביותר בחבורה ההיא. וכך, האיש שעיבד וניגן את תפקיד החליליות ב-Stairway To Heaven ונתן טאצ' קלאסי ל-She's A Rainbow של הסטונס, עושה פלאים גם עבור ארבעת החברים מג'ורג'יה, בעיבודים תזמורתיים מופלאים לארבעה שירים: Drive, Everybody Hurts, The Sidewinder Sleeps Tonite  ו-Nightswimming, מה שהופך אותם ליצירות מופת קטנות ולכמה מהשירים הטובים ביותר של השנות התשעים, של R.E.M, ומעבר לזה. החיבור בין להקת רוק לתזמורת כלי מיתר יכול להיות בעייתי ונפיץ ביותר, אבל ג'ונס הופך את העיבוד לחלק מה-D.N.A של השיר באופן מבריק, אינטגרלי וייחודי לחלוטין. והיו עוד מרכיבים בחבילה שהפכה את AFTP למה שהוא: הצילומים המרשימים של אנטון קורביין וסדרה של קליפים בלתי נשכחים, במיוחד "ההוא עם המכוניות" שליווה את Everybody Hurts, בתקופה שרוטציה קבועה ב-MTV היתה מסוגלת לשלוח מכירות של אלבום אל הסטרטוספירה. ובתוך כל אלה, לא שכחו החברים מהיכן הגיעו וקראו לאלבום על שם מוטו של מסעדה באת'נס, ג'ורג'יה, העיר ממנה הגיעו. האם AFTP היה רגע ההתחלה של ז'אנר האמריקנה המודרנית? של ז'אנר הפריק-פולק שהגיע בעשור לאחר מכן? אולי בכלל של ה-EMO? מה שבטוח הוא ש-AFTP סימן את סופה של תקופה מדהימה עבור אחד ההרכבים הנחושים, המקוריים והמעולים ביותר שהעמידה אמריקה בשלושים השנים האחרונות.

האלבום הבא, Monster, שייצא שנתיים מאוחר יותר, יקבל אמנם ביקורות טובות, אבל גם הוא, כמו כל יצירה מאוחרת אחרת של R.E.M מאז, לא התקרב באיכותו למאסטרפיס ששוחרר לעולם ב-7 באוקטובר 1992.