צלילה חוזרת: סווייד – Bloodsports // דפש מוד – Delta Machine

Suede הופיעו בישראל השבוע (בפעם השישית!), שזה תירוץ לא רע לפרסם כאן שתי ביקורות אלבומים שפורסמו ב"הארץ" / עכבר העיר במרץ 2013. תיהנו!

 

דפש מוד – Delta Machine

Mute

למשך כמה חודשים בתחילת שנות השמונים, דפש מוד היו להקה שכיף להקשיב לה. החיבור המרענן בין מלודיות פופ כובשות, תכנותי סינתיסייזרים קרירים ותמלילים שנראו מעט יותר אינטיליגנטיים מאלה של בני-זמנם כמו אדם והנמלים, דוראן דוראן או בננהרמה, הביאו הצלחה מוצדקת לחבר'ה מאסקס והציבו בסיס מסחרי איתן לאקספרימנטים שיבואו בהמשך.

הבעייה היא מה שקרה בהמשך. בדומה לבונו ו-U2, גם גהאן, גור, ווילדר ופלטשר שכחו שהם בסך הכל להקת פופ חביבה והתחילו להאמין ברצינות שהם מוסקאים "רציניים", עם "חזון", "סאונד" ו"אג'נדה" והתחילו להתנסות בסגנונות מוסיקליים שנמצאים מעבר לטווח ההשגה שלהם כמוסיקאים וכותבי מילים. זה לא אומר שמדי פעם לא התפלק להם להיט חזק או סינגל עם סאונד מעניין, אבל היומרנות, הנפיחות, הפומפוזיות והרצון לאמירה, הפכו את דפש – עדיין אחת הלהקות הנערצות בעולם בכלל ויבשראל בפרט – לדינוזאור פתטי שמנסה לשרוד על ידי ליקוט מזון אמנותי מז'אנרים אחרים, כולל מאמנים שהושפעו מדפש בתחילת דרכם: גראנג' סיאטלי, בלוז וקאנטרי אמריקאי, קראוטרוק גרמני, אינדסטריאל רוק נוסח המיניסטרי או ניין אינצ' ניילס – דפש, כמו  U2, לקחו בנדיבות מכל אלה, אבל בסופו של דבר איבדו את הפופיות המדבקת של האלבומים הראשונים לטובת חפירות גותיות-נוצריות-אקזיסטנציאליסטיות משמימות, שהולכות טוב עם קליפים עמוסי סימבוליזם בשחור-לבן גרעיני.

הוויתור על זהותם כלהקת סינגלים והמעבר לאלבומי "אמירה", פרש בפני החברים יריעה נרחבת, שהכישורים המלודיים המוגבלים של גהאן וגור פשוט לא היו מסוגלים למלא. לכן, החלה הסתמכות על כישורי הפקה וויתור על מלודיות מנצחות. בנוסף לכל זה, גם הטקסטים הדכאוניים והמיוסרים של גהאן, שנשמעו חזקים לפני 30 שנה נשמעים היום קצת מאולצים מפיו של בריטי בן 51, אב לבחור בן 26. האלבום החדש נשמע אמנם טוב במערכת שמע משובחת, אבל דל בתכנים וברגעים מנצחים. Welcome To My World פותח לא רע את האלבום, ריף גיטרה נוסח ג'ון לי הוקר ב-Slow מרענן קצת את העניינים ו-Broken  נשמע כמו סינגל סביר, אבל חוץ מאלה, אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה: בסך הכל, Delta Machine, על ההפקה המשוכללת, השירה הדרמטית והסינתים החופרים נשמע קצת יגע, קצת מונוטוני, קצת – חייבים לומר את זה – משעמם. בעצם כמו כל אלבום חדש של דפש מוד בעשרים השנים האחרונות.

 

 

סווייד – Bloodsports

Suede Ltd

ואם דפש אף פעם לא ממש נעלמו, הרי שסווייד, שמוציאים עכשיו אלבום חדש אחרי 11 שנות בצורת, מנסים לחזור לעניינים בגדול. אחרי סיבוב הופעות מצליח שתידלק את היצירתיות. האלבום החדש רץ בקדחתנות על 10 טרקים בפחות מ-40 דקות (מבלי לספור שני קטעי בונוס בחלק מהמהדורות), עם סגנון וגישה שמתעלמים מהאלבומים האחרונים הבעיתיים וזורקים את המאזין היישר לאמצע הניינטיז, התקופה שבה סווייד נראתה כהרכב מסעיר וגדול מהחיים, כזה שלא מסוגל לטעות.

כבר מהפתיחה של Barriers, השיר הראשון, ניכר כי ברט אנדרסון והחבר'ה לא באו לשחק, לצאת ידי חובה או לעסוק במיחזור נוסטלגי. והשירים שמגיעים לאחר מכן ממשיכים את המגמה: רוק גיטרות סוחף ודרמטי, עם הפקה מוקפדת, הגשה מושלמת ותמלילים גדולים מהחיים, או בקיצור: אלבום טוב של סווייד.  כמות הסינגלים הפוטנציאליים כאן מרשימה ביותר: קשה שלא לדמיין עשרות אלפי מציתים (או טלפונים ניידים) מונפים לצלילי For The Strangers, Always או Sabotage והסך הכל מחזק את הרושם שסווייד חזרו לעצמם לא רק על הבמה אלא גם באולפן.

מי שמעולם לא התחבר לבריט-גלאם-פופ התיאטרלי של סווייד לא ימצא כאן שום דבר מיוחד שישנה את דעתו. אבל מי שנוהה אחרי אנדרסון וחבורתו ושומר להם אמונים עוד מ-1992 ימצא כאן אסופה חזקה של שירים שמשחקים על הקלפים החזקים של ההרכב, מילולית, מוסיקלית והפקתית ונותנים תקווה להמשך. רק שלא ייקח להם עוד עשור עד לאלבום הבא.

 

לו יהי

אמצע-סוף שנות ה-80' היתה תקופה מרתקת ברוק האמריקאי. מול רוק השיער המנופח של בון ג'ובי, סקיד רואו, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזס ודומותיהן, צצו להן, לרוב בעיירות נידחות או במקומות שלאו דווקא נחשבים למרכזי מוסיקה מסורתיים, להקות שהוציאו את האוויר החם מהבלון המדושן של הפופ-מטאל הממוסחר והתבניתי. הן המירו את השפעות הבומבסטיות מבית לד זפלין, באד קומפאני וואן היילן בגיטרות השורטות של הסטוג'ס והוולווט אנדרדראונד, בנאיביות הסרקסטית של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס, במינימליזם של טלוויז'ן וטוקינג הדס מודל 1977 ובפאואר-פופ הרועש והמלודי של האסקר דו וה-Replacements. קורט קוביין זחל מאברדין, וושינגטון כדי להקים את נירוונה, יו לה טנגו פעלו בהובוקן, ניו ג'רזי, סטיבן מאלקמוס הגיע מוירג'יניה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוקמה Pavement וג'יי מאסקיס, כמו הפיקסיז, הגיע ממסצ'וסטס, חמוש בסאונד בלואו-פיי מרתק, במילים אניגמטיות ובדימוי מרושל, רחוק אלף דציבלים מהתחפושות הפתטיות של גיבורי הרוק של התקופה. ושם, עם Dinosaur Jr של מאסקיס, מתחיל גם הסיפור המפותל והמרתק של Sebadoh, שמגיעים להופעה אחת בישראל החודש.

ב-1989, אחרי שלו בארלו, הבסיסט של Dinosaur Jr עזב את הלהקה לאחר סכסוך עם מאסקיס ותחושה שאינו בא לידי ביטוי בלהקה, הוא חזר להקליט עם חברו הוותיק אריק גאפני חומרים עליהם התחילו בעבודה שנתיים לפני כן. התוצאה היתה שיתוף פעולה רב שנים, שהניב כמה מהאלבומים המכוננים של האינדי האמריקאי. השילוב של נגינה מחוספסת, שהופכת בשנייה משיר רוק קליט להתחרעות פאנקיסטית רועשת, איכות הקלטה שמקשה על המאזין לקלוט את המילים ובד בבד תורמת למסתורין הכללי, תפניות מוסיקליות בלתי צפויות וטקסטים מלנכוליים-דפרסיביים – כל אלה הפכו לסימני ההיכר של Sebadoh, כפי שהפכו למאפייני הז'אנר כולו והדיהם נשמעים גם היום, אצל הרכבים כמו Weezer, Queens Of The Stone Age, The Strokes ורבים אחרים.ב-1992, עם התפוצצות הגראנג' והאלטרנטיב האמריקאי, הוחתמו Sebadoh בלייבל Sub Pop, אכסנייתם הסיאטלית המצליחה של נירוונה, מהאדהאני, סאונדגארדן ורבים אחרים. במהלך הניינטיז שיחרר בארלו עם ההרכב שורה של אלבומים מצויינים שזכו לשבחי המבקרים, שגם אם לא זכו להצלחה המסחרית של נירוונה או הפיקסיז, גיבשו סביב ההרכב קהל מעריצים אדוק. בארלו, שפעל גם במסגרת ההרכב Folk Implosion, פירק את Sebadoh ב-1999 ופנה לקריירת סולו. בעקבות האיחוד המפתיע שלו עם Dinosaur Jr ב-2007, התגבשו התנאים גם להקמתה מחדש של Sebadoh כלהקה מופיעה וב-2013, 14 שנה לאחר הפירוק, יצא סוף סוף Defend Yourself, אלבום אולפן מלא חדש של הלהקה שהניחה את היסודות למוסיקה האלטרנטיבית האמריקאית וממשיכה להשפיע ולייצר מוסיקה מעולה גם היום, 25 שנים מאוחר יותר.

Sebadoh יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב, ביום ראשון, 18.10.15.

Beck 2 Beck – שתי ביקורות על בק

 

Morning Phase

(Capitol, 2014)

קצת קשה להאמין כשחושבים על זה עכשיו, אבל בדיוק לפני 20 שנה בק היה נחשב לזמר של להיט אחד. בתחילת-אמצע שנות התשעים, המונח "פוסט מודרניזם" היה הנושא החם בחוגי האקדמיה ובבתי הספר לקולנוע ואמנות ו-Loser, השיר שהצית את הקריירה של בק, נפל כפרי בשל לתוך הדיון הלוהט הזה ושימש כהוכחה לכך שערבוב ז'אנרים ושילוב של ג'אנק ותרבות גבוהה, רישול ויומרנות, נגינה חיה וקולאז' של סימפולים, אלטרנטיבה ומיינסטרים, אותנטיות אנדרגראונד  ודימוי מוקפד יכולים כולם להצטופף תחת גג אחד, בשיר פופ של ארבע דקות. מאז, זרמו הרבה מיצים יצירתיים באפיקי הקריירה של בק והפכו אותו לאחת הדמויות הנערצות, וגם המסתוריות והבלתי מפוענחות, בהיסטוריה של הרוק המודרני. בק דייויד קמפבל, שיחגוג בקיץ 44 שנים להולדתו, שילב בין אסטתיקת הדגימות של ההיפ הופ לאינטימיות של הסינגר-סונגרייטרים הקליפורניים מהסבנטיז, קירב לעולם הפופ סגנונות כמו טרופיקליה ברזילאית, נויז, קאנטרי, אלקטרוניקה ואמביינט, פסיכדליה, פופ אירופאי ועוד. בק הקפיד לשמור על זהות אמנותית נזילה מספיק, שאיפשרה לו לארוז את עצמו מחדש עם כל ריליס, לשחרר את יצירותיו לרמיקסרים מתחומים שונים על מנת שיעשו בהן כרצונם (האלבום Guerolito מ-2005) ליצור פרוייקט/אלבום חדשני, שבו השירים הם רק תווים ומילים, המחכים ליוצרים שיפרשו אותם (Song Reader שיצא לפני מעט יותר משנה), למקסס מחדש יצירה של המלחין פיליפ גלאס וכיוצא באלה מיזמים שהפכו אותו לפורץ דרך אמנותי שיושב בנינוחות על הגדר בין אוונגרד לרוק אמריקאי אלטרנטיבי עם ארומה אינטקלטואלית אליטיסטית. ובכל זאת, מה שתמיד היה חסר ביצירותיו של בק זה קצת לב, קצת נשמה, קצת מהמרכיב החמקמק הזה שגורם למאזין לאהוב באמת אמן – לא רק להתחבר שכלית לגאונותו. בק אינו מוסיקאי אימפולסיבי ואינסטינקטיבי כמו ניל יאנג, דילן ולו ריד או בני דורו קורט קוביין המנוח או, נניח, ריבר קוומו מ-Weezer. אצל בק, גם האקורד הספונטני ביותר, הטריק ההפקתי המפתיע ביותר, נשמעים כתוצאה של תכנון מדוקדק ושל שליטה הרמטית בתהליך, מה שמונע לעתים חיבור רגשי אל היצירה. את כל אלה ניסה בק לשנות ב-Sea Change, האלבום ה"אישי" וה"אינטרוספקטיבי" שלו, שיצא ב-2002, זכה לפופולריות עצומה וגרף שבחים מקיר לקיר. עם האלבום החדש, Morning Phase, חוזר בק לאותה סביבת סאונד ולאותה גישה קלאסית של כתיבת שירים: מלנכוליה רכה מלווה בתזמורים עשירים, עם מקצבים איטיים ושירים שמתפתחים ונפרשים באיטיות תחת מטריה של הפקה מושקעת ורבת ניואנסים. זה ללא ספק האלבום הקל ביותר להאזנה שהוציא בק מאז 2002 ואפילו צילום העטיפה מזכיר את זה של Sea Change, עם הדיוקן המהורהר והטיפול הגרפי הצבעוני המדוייק. אין מחלוקת על כך שבק הוא זיקית מוזיקה גאונית, עם יכולת מרשימה לברוא את עצמו מחדש בכל פרוייקט ושליטה מוחלטת בתוצר הסופי, כולל בשיווקו וקידומו. השאלה האם ניתן להתחבר רגשית לשירים תלוייה במצב הרוח ובטעמו של כל מאזין. העובדה שכל אלבום חדש של בק מעלה מחדש תהיות אודות יושר אמנותי אמיתי מול יומרנות אופורטוניסטית, של פלצנות היפסטרית שמנסה בכח לתפוס את רוח התקופה בניגוד לאינטגריטי ועקביות, היא שממשיכה למצב את מעמדו של היוצר כאחת הדמויות המעניינות של המוסיקה הפופולרית בעשרים השנים האחרונות. מה שבטוח, זמר של להיט אחד הוא כבר מזמן לא.

Portland Cello Project – Beck Hansen's Song Reader

Portland Cello Project

בק עבר דרך ארוכה מאז הפיכתו ל"דובר של דור שלם" וכוכב אמ.טי.וי באמצע שנות התשעים, בזכות הלהיט Loser והאלבום Mellow Gold, ששילב, פולק, היפ הופ ופסיכדליה וביסס את הקריירה של אחד האמנים המרתקים של שני העשורים האחרונים. דרך יצירות מופת כמו Odelay האקלקטי, Midnite Vultures הFאנקי ו- Sea Change האישי והנוגה. תחשבו עליו מה שתחשבו: בקשת האפשרויות בין גאון קונספטואלי חסר גבולות לשרלטן היפסטרי מתאמץ, דבר אחד ברור: הבחור לא מפסיק לחפש ולחדש. ההפתעה החדשה בקטלוג של בק הגיעה לפני מספר שבועות, כשאלבומו החדש שוחרר לא כמוצר פיזי או דיגיטלי הכולל הקלטות אולפן של שירים חדשים, אלא כספר תווים ומילים דרך בית ההוצאה האיכותי Mcsweeney's. קובץ השירים החדש, עליו עבד בק, לפי עדותו, משת 2004, מוגש למוסיקאי העולם כחומר גלם להקליט ולבצע את הגרסאות האישיות שלהם לשירים, מבלי שיהיה לשירים "מקור" אוטוריטטיבי אחד. כך, באקט אחד, מגיש בק גם את החזון שלו לעולם החדש, עולם השיעתוק הדיגיטלי, שבו המילה "מקור" הולכת ומאבדת את משמעותה (וולטר בנימין בוודאי מוחא כפיים בקברו). גם הכיתוב Beck Hansen, שכולל לראשונה את שם המשפחה של הבחור מעל ריליס רשמי, מעיד על רמת החשיבות שהוא מקנה לעניין ועל רצון להיתפס כ"אוטר" רמיצי ולא כסתם מוסיקאי פופ עם גחמה. בד בבד קורץ הפרוייקט לימי הסטנדרטים של השיר הפופולרי, לתקופת Tin Pan Alley ולאחריה ה-Brill Building, כאשר צוותים של כותבי שירים מקצועיים היו מגישים את יצירותיהם לביצוע כדפי תווים ומילים – ומחכים למבצעים שיפיחו בשיר הכתוב רוח חיים, מבלי לקבע ביצוע אולטימטיבי אחד לשיר. כך ממשיך בק את מורשתם של גרשווין, רוג'רס והמרסטיין, קול פורטר, דייויד ובכארך, גופין וקינג, ליבר וסטולר וכותבי שירים קלאסיים אחרים, שיצירותיהם הוקלטו על ידי אלפי אמנים שונים, לעיתים גם במקביל, כשהשיר הוא העיקר והביצוע משתנה, וזאת בניגוד לאסטתיקה של הרוק, שבה השיר מזוהה יותר מכל עם האמן שביצע אותו לראשונה או בביצוע הנפוץ ביותר– וכל היתר נחשבים ל"קאברים" (תחשבו על Stairway To Heaven, Hotel California  או Light My Fire והזיהוי המוחלט שלהם עם המבצע המקורי). עם שחרור ספר התווים, החלו מוסיקאים רבים לפרסם את הביצוע שלהם ביו טיוב ובמקומות נוספים, אבל ההרכב הראשון שלקח על עצמו להקליט את כל 20 השירים החדשים הוא ה-Portland Cello Project, פרוייקט מבוסס צ'לו בתוספת עלים אחרים, בעל מספר נגנים משתנה, שבעבר ביצע גרסאות משלו גם לקנייה ווסט, רדיוהד, פנתרה ורבים אחרים.  כמה ווקליסטים אורחים זומנו להקלטות (הידוע מכולם הוא נייט קוורי מה-Decemberists) והתוצאה מרשימה ביותר. מוסיקלית, יש כאן עושר גדול של סגנונות, ממה שנשמע כמו שירים למיוזיקל ברודוויי שמעולם לא הוצג, דרך פופ מלנכולי, ג'אז ווקאלי מוקדם, וודוויל, פולקה וקברט ועד לבלוגראס וגוספל, ה"גירל גרופס" של פיל ספקטור ועוד. בק, מצידו, מתגלה כאן כמלחין מרתק והעיבודים מדגישים את איכויות הקלאסיות של הלחנים, במיוחד בסווינג הקליל  Now that your dollar bills have sprouted wings בקאנטרי הרגוע של  I'm Downובסנטימנטליות הנוגעת של Old Shanghai. אבל, כאמור, הטייק של PCP  לשירים הכתובים של בק הוא רק אופציה אחת מתוך אינסוף אפשרויות עיבוד, תזמור והקלטה של Song Reader. כדי לחוות את מגוון האפשרויות הגלום בפרוייקט, פתחו את הדפדפן הקרוב אליכם או חכו בסבלנות שבק ישחרר, כפי שהבטיח, את השירים בפורמט של אלבום "נורמלי" במהלך 2013. בינתיים, אפשר להאזין לאלבום היפהפה באמת של PCP ולהמשיך לחכות להפתעות הבאות שישלפו מכובעו הגדוש של בק, אחד מהמוסיקאים המסקרנים ביותר שפועלים בעולם כיום.

(שתי הביקורות התפרסמו ב"עכבר העיר".

כדי לקרוא אותן – וגם אחרות – אפשר ללחוץ כאן)

10 הפוסטים הפופולריים של הבלוג בשנה האחרונה

(לפי סדר הפופולריות – מס' צפיות לעמוד. לחצו על הכותרת למעבר לפוסט)

1.) Abbey Road  של הביטלס – בעברית!

2.) דפש מוד בפארק הירקון – תמונות בלעדיות

3.) הסקופ: אנדי פלטשר ודייב גהאן מדפש מוד יורדים על שיפודים ושניצל במלון בתל אביב – תמונות בלעדיות

4.) סימפולים במזל גדי: אריק אינשטיין והיפ הופ

5.) ההיסטוריה הסודית של הפליינג בייבי

6.) הפגנת מוסיקאים ובעלי אולפנים בכיכר רבין, תל אביב

7.) תמונה אחת שווה: קסטות, תחילת הניינטיז

8.) The Notorious D.E.A.D: הגרייטפול דד והיפ הופ

9.) "59 דינר": מיקסטייפ ויניל ישראלי להורדה

10.) אמינם ב-Slane Castle, אירלנד – ביקורת הופעה

מבקר ב-2013, בפעם האחרונה.

הנה מקבץ ביקורות, טורים, דיעות וראיונות שכתבתי פה ושם במהלך 2013. מסודרים בסדר כרונולוגי מהחדש אל הישן. קליק על הכותרת ישגר אתכם לכתבה הרלוונטית. שתהיה שנה אזרחית נפלאה ומלאת מוסיקה טובה לכל קוראי הבלוג ועוקביו. קריאה מהנה!

ביונסה: מלכה קרה ומנותקת

למה טיילור סוויפט מפוספסת בישראל?

אמינם: כוכב הפופ של עולם הראפ

(צילום: סגול 59)

פרל ג'אם: האנרגיה מחפה על כל החולשות

קים גורדון: היום שאחרי סונית יות'

החדש של סנופ: מראפ קטלני לרגאיי סטלני

פינק פרויד: ישראלים ותסביך רוג'ר ווטרס

מיינסטרים מושלם: אלישיה קיז בישראל

(צילום: קורן קריספיל)

דפש מוד בישראל: ביקורת הופעה

(צילום: קורן קריספיל)

חוזרים לשכונה: הקאמבק של ניו קידס און דה בלוק

החדש של אריק קלפטון: להגביר ולהישען אחורה בנחת

ושוב איתכם: הקאמבקים של סווייד ודפש מוד

על כתפי ענקים: They Might Be Giants עדיין כאן

ביקורת סרט: דייב גרוהל, "סאונד סיטי"

זיכרון גורלי: האוסף של "דסטיני'ז צ'יילד"

בק טו בק: עיבוד ראשון ל-Song Reader של Beck

אחד שיודע: על האלבום של Big Boi מאאוטקאסט

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon

שניהם אייקוני היפ הופ מוערכים, עם קריירות פוריות שנמשכות כבר מסוף האייטיז – תחילת הניינטיז, שניהם הנהיגו בעבר הרכבים משובחים ומשפיעים, לשניהם קלאסיקות רבות ברזומה. וכששניהם יחד על המיקרופון, תמיד קורה משהו טוב. והשבוע, טרבור סמית וקמאל פאריד, הידועים ביותר כ- Busta Rhymes  ו- Q-Tip שיחררו מיקסטייפ מצויין, שכולל שיתופי פעולה מהעבר לצד רמיקסים וקטעים חדשים.

 

אהבתם? אפשר להוריד מכאן:

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon – NoDJ

שיר חדש ל-U2

Ordinary Love נכתב עבור הסרט Long Walk To Freedom שעוסק בחייו של נלסון מנדלה ויצא בינתיים רק בקליפ ובתקליטון ויניל "10 לכבוד "יום חנויות התקליטים" הבינלאומי. לחצו על התמונה לפרטים נוספים ולצפייה בקליפ באיכות HD.

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

צלילה חוזרת: פרל ג'אם – Lightning Bolt

(הביקורת פורסמה במקור ב"עכבר העיר" אונליין)

אלבום בכורה סופר-מצליח יכול להיות ברכה וגם קללה לאמן. ודוגמאות לא חסרות. מהראפר המוערך נאס, שמנסה לאורך קריירה שלמה לחמוק מצילו הארוך של Illmatic, המאסטרפיס ששיחרר בגיל 21, דרך מייק אולדפילד ו-Tubular Bells המכונן שלו ועד תופעות כמו הסקס פיסטולס, ה- La's ולורן היל, שקרסו תחת כובד חשיבות והצלחת אלבומי הבכורה מיתולוגיים שלהם. גם פרל ג'אם תסבול תמיד מההצלחה הפנומנלית של Ten, שראה אור לפני, וואו, איך שהזמן רץ, יותר מ-22 שנים. Ten העמיס את אדי וודר וחבריו על עגלת הגראנג' השועטת של תחילת הניינטיז, יחד עם הרכבים רבים נוספים שהקשר הסגנוני ביניהם רופף במקרה הטוב ולא קיים במקרה הרע. אבל לקהל לא היה אכפת: יחד עם קורט קוביין, הועלה אדי וודר לדרגת דובר-הדור, חבר של כבוד בתזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פלאנל. וכשכל ההייפ יצא לבסוף מהבלון הנפוח והפיקטיבי שהיה ברובו המותג "גראנג'", זחלו וודר וחבריו מן ההריסות, ניערו את האבק מעליהם וניסו לבנות קריירה יציבה מתוך סצינה שנבנתה על ניהיליזם, סמים קשים ותהילה שעולה לראש יותר מהר מכובע צמר בחורף של סיאטל.

מאז ועד היום, פרל ג'אם הם סמל של עקביות ועקשנות מול תעשיית מוסיקה דורסנית, שלועסת טרנדים במהירות ויורקת אותם באדישות אל מדרכת ההיסטוריה, בדרך ללהיט הבא, לכוכב התורן לרגע, לבאזז הרגעי הבן חלוף. כנגד כל הסיכויים, מיצבה את עצמה פרל ג'אם בשני העשורים האחרונים כמעין גרייטפול דד של דור האיקס: הרכב שמתקיים בתוך בועה אוטופית-אוטרקית, עם חוקים משלו, כזה שלא ממש משאיר חותם אדיר על מצעדי המכירות אבל נהנה מעדת מעריצים אדוקה וקנאית ובעיקר- ממוניטין כספקית של הופעות חיות אדירות, שעל איכותן, בניגוד לאיכות אלבומי האולפן, אין כל ויכוח בקרב כל מי שהולך עם הלהקה במסע הארוך והמוזר אליו בחרה לצאת. נראה שמי שמעולם לא התחבר לתוצרי ודר ושות' פוסט-Ten כבר לא יעשה זאת עכשיו. ומנגד מי שצועד איתם לאורך כל השנים יברך גם על האלבום החדש, גם אם, כמו כל אלבום של ההרכב אחרי הראשון המיתולוגי, גם כאן יהיו ויכוחים מלומדים בין מוקסמים למאוכזבים, בין אלה שישוו להישגי העבר ואלה שפשוט שמחים לשמוע שוב את פרל ג'אם ביצירה חדשה.

Lightning Bolt, שמגיע ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, Backspacer, הוא גם אלבום יותר ממוקד ומספק יותר מקודמו. וכמו כל אלבום של פרל ג'אם, גם לזה החדש לוקח זמן להיקלט ולחלחל. וגם כאן לא נשמרת רמה אחידה בין השירים. אבל רגעים נפלאים יש כאן לא מעט למשל Yellow Moon המצויין, שהיה יכול בקלות להיכלל באלבום הבכורה, Swallowed Whole הפסיכדלי קמעא, ו-Mind Your Manners שמזגזג בהצלחה בין Pאנק והארד רוק אייטיזי קלאסי. וגם אם לרגעים נראה שהחברים גולשים פה ושם למוד "פרל ג'אם על טייס אוטומטי" (ר' השיר הזניח Let The Records Play ) הרי אפשר לסלוח להם, כי השלם, במקרה הזה, טוב יותר מסך חלקיו. וודר, מקרידי, גוסארד, איימנט וקאמרון כבר רואים את יום הולדת 50 מתקרב אליהם במהירות ומסרבים להיכנע לגיל, לשנים, לציפיות הקהל הרחב או לטענות המבקרים, כך שאלבום חדש של פרל ג'אם הוא תמיד עניין מבורך, במיוחד ביצירה כמו Lightning Bolt שרגעיה המוצלחים רבים ובאלה הפחות מוצלחים זו תמיד האנרגיה, או יותר נכון הסינרגיה בין החברים, שרובם מנגנים יחד כבר 23 שנים, שמחפה על כל חולשה ומזכירה לנו שגם אם פרל ג'אם כבר לעולם לא תחזור לחיקו החמים של המיינסטרים, הם עדיין, גם ב-2013, מרכיב חשוב, מוצדק ומעורר הערכה בהיסטוריה של הרוק האמריקאי המודרני.

תמונה אחת שווה: מייקל צ'פמן ואהוד בנאי

השבוע ביקר בישראל המוסיקאי, הסינגר-סונגרייטר והגיטריסט הבריטי המוערך מייקל צ'פמן. אהוד בנאי היה מעורב בהבאתו לארץ ואף הופיע יחד איתו. השניים קפצו לבקר בחנות התקליטים בקיבוץ מעברות, חתמו על תקליטים ודיסקים, פטפטו עם הבאים ואף ביצעו ג'אם קצר בחוץ על הטאר הפרסי שהוגש להם.