59 מילים על: ג'וני ווינטר – Step Back
ג'וני ווינטר הלך לעולמו לפני חודשיים וחצי. השבוע יצא ברחבי העולם האלבום האחרון שהקליט, עם סט מלהיב של בלוז ורוקנרול קלאסי ושורת אורחים מכובדים: קלפטון, דוקטור ג'ון, בן הארפר, ג'ו פרי מאירוסמית', בילי גיבונס מזי זי טופ, בריאן סצר ועוד. "סטפ באק" הוא אחד האלבומים הטובים בקריירה הארוכה של ווינטר (שהופיע בארץ ואף התראיין ל-"59 מילים" לפני כשנה וחצי)
הדור הבא של הראפ הישראלי (מדור פרסומי)
תומי רותם, המכונה 'שירוטו', יונק מוזיקה מגיל אפס. הוא שמע היפ הופ בעריסה, התחיל לרפרפ בגיל 5 ולעשות מוזיקה בגיל 12.
חוץ מלכתוב מילים ומנגינות, הוא גם הוא ראפר, זמר, מפיק, מתופף וגיטריסט. רק לפני חודשיים הוא סיים כיתה י"ב.
השבוע הוא מוציא E.P בכורה. הוא הפיק, ניגן, כתב, הקליט וריפרפ הכל.
אני חושב שזה מעולה, אבל אל תהיו משוחדים כמוני – אני הרי אבא שלו. אז פשוט תקשיבו ותחליטו בעצמכם.
40 ראפרים, 24 מדינות, שיר אחד.
בימים אלה, ששנאה, אלימות וגזענות שולטים בהם, טוב לראות שיש עדיין אנשים בעולם שמעוניינים לקדם הידברות ויצירה משותפת ולתת למוזיקה לחבר בין אנשים ממדינות שונות.
הנה שיר ראפ חדש. משתתפים בו 40 ראפרים מ-24 מדינות, בהפקת שני מפיקים איראניים. יש פה אמנים מטורקיה, מקסיקו, ארה"ב, כורדיסטן, גרמניה, מצרים, אפגניסטן, סוריה, אוסטרליה, אוסטריה, איטליה, לבנון, ישראל, הרשות הפלסטינית, בוסניה הרצגובינה, ארגנטינה, פינלנד, עיראק, צרפת, רומניה, קולומביה, צ'ילה ואקוודור.
אגב, הנציג הישראלי מופיע סביב תחילת הדקה הרביעית בשיר… תיהנו!
Two באב
לכבוד ט"ו באב שחל השבוע, ביקש המגזין טיים אאוט ממוזיקאים, די. ג'יים ועיתונאים לבחור אלבום סקסי / חושני / מלטף שהכי מתאים למאורע.
זו היתה הבחירה שלי:
Music to Make Love to Your Old Lady By של Lovage
הסופר גרופ שהוציא את האלבום הזה ב־ 2001 מונהג על ידי הדי.ג'יי דן דה אוטומייטור וכולל גם את מייק פאטון, דיימון אלבארן, ג'ניפר צ'ארלס, קיד קואלה, פרינס פול, אפריקה במבטה ועוד. המוזיקה מושפעת מסול ו־ Fאנק, מהיפ הופ רך, מפסקולי סרטים צ'יזיים מהסבנטיז ומקטלוג החרמנות האינסופי של סרז' גינזבורג. אפשר לשמוע את האלבום הזה גם בפרספקטיבה אירונית היפסטרית, אבל זה עשוי לחבל בהנאה. הסקס כאן הוא מוטיב ראשי, הביטים חושניים ומלטפים, והסך הכל בהחלט מתאים לשמש רקע מושלם לעניינים שהשטיפה יפה להם.
יתר הבחירות:
קרן דוניץ: Cosmogramma Alt Takes של ,Flying Lotus + "אינתה עומרי" של אום כולתום
דנה קסלר: CrazySexyCool של TLC
אור אדרי: Tender Buttons של Broadcast
קוואמי: VOODOO של דיאנג’לו
איילון קורח: Medicine Fuck Dream של Greg Ashley
נרקיס טפלר: Midnight Love של מרווין גיי
בועז כהן: – Motor Psycho /Mudhoney /Finders Keepers פסקולי סרטי ראס מאייר
אייל גולדמן: The Orb’s Adventures Beyond The Ultraworld של The Orb
עמי פרידמן: War Stories של U.N.K.L.E
לחצו כאן לקריאת הכתבה המלאה בעריכת אורי זר-אביב
ב-59 מילים: אריק קלפטון וחברים – The Breeze
ג'יי ג'יי קייל שימש כהשראה וכמקור השפעה על אמנים רבים, אריק קלפטון הוא אולי הבולט שבהם. כדי לציין שנה לפטירתו של קייל, אסף קלפטון כמה חברים טובים (מארק קנופלר, טום פטי, ווילי נלסון ואחרים) שמבצעים את שיריו של קייל באווירה נינוחה, עם ביצועים שדומים מאוד למקור. לא מחדש, אבל מהנה במיוחד על המרפסת עם בירה קרה בערב קיץ חם.
הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard
Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.
היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?
בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.
בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?
כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…
שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…
לחלוטין. עם הרכבים כמו Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.
שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…
נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.
זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…
אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.
בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?
זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.
מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?
וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.
בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?
אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.
ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?
אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.
הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן
סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!
בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…
אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.
משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?
מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.
בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?
בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".
ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות האחרות?
הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.
האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?
יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.
כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?
הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.
לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?
כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.
תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!
אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.
