Tag Archive | 2014

הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן

סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!

Kim Thayill

בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…

אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.

משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?

מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.

בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?

בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".

ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות  האחרות?

הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.

האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?

יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.

כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?

הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.

לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?

כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.

תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!

אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.

 

 

מודעות פרסומת

הרולינג סטונס בפארק הירקון – ביקורת מופע

STONES SETLIST

STONES SETLIST

(הביקורת פורסמה גם בעכבר העיר. אפשר לקרוא אותה גם בלחיצה קלה כאן)

"קשה לי להאמין שאנחנו רואים את זה חי כרגע ולא באיזה שידור מ-MTV על המסכים" לוחש באוזני מתופף רוק בכיר כשהסטונס מתחילים לבצע את Start Me Up, השיר שפתח את ההופעה ההיסטורית שלהם בישראל. כי הסטונס הם לא סתם להקת רוק – הם פנים ודימויים שחרותים במאונט ראשמור של הרוקנרול, אלה שכתבו את המדריך למשתמש של "איך צריך להיראות, לזוז, לנגן, להיראות, להצטלם ולהתנהל כוכב רוק". כך שנדרשות כמה דקות להתרגל לעובדה שהנה הם כאן, מולנו, בגודל טבעי. אז אפשר לקרוא למיק ג'אגר מנותק, מתנשא, גרידי, מפקיע מחירים וכל מה שנכתב לקראת ההופעה, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שג'אגר הוא תופעת טבע מדהימה, בלתי ניתנת להסבר. האיש שזז על הבמה במשך שעתיים ללא הפסקה, גם הרבה אחרי יום ההולדת השבעים שלו, אייקון תרבותי שלא מפסיק לקבל אזכורים מאמני פופ עכשוויים שיכולים כבר להיות ילדיו (קיישה, מארון 5, בלאק אייד פיז) ובעיקר האדם שדואג שמכונת הרולינג סטונס תתקתק כמו שעון לונדוני אמין כבר חמישים שנה ומנווט אותה ביד רמה בדרך ארוכה, מפותלת ומלאה משברים חריפים, דרמות מתוקשרות, שיאים נפלאים ורגעים טרגיים, כל זה שעה שרוב הקולגות שלו כבר נחים בבתי אבות או בבתי עלמין. ורק גוד אולד מיק ממשיך לשמור על המותג היוקרתי ולטפח אותו למימדים אדירים. לכן, בדקות הראשונות של ההופעה יש לך תחושה שאתה צופה במיצג ששמו "הופעה של הרולינג סטונס". פשוט כי הכל שם: הריקודים של מיק, תנועות הגיטרה של קית', האדישות של צ'רלי, הפוזות של רוני. גם הקהל נראה די בהלם בהתחלה, רק מעצם העובדה שהוא אשכרה. צופה. ברולינג. פאקינג. סטונס. כאן. בפארק. ליד רמת. גן. בישראל. כרגע. בשביל מי שבא לפארק מתוך רצון להיות חלק מהחווייה ולאו דווקא מתוך היכרות מעמיקה עם הקטלוג הסטונסי, נבנה סט ליסט צפוף קלאסיקות שגם מתחילים יכירו, סט שכולל גם את Angie, השיר שמייצג עבור ישראלים רבים את הסטונס. השיר ההוא מגיע כבר אחרי שלושה שירים וגורם לעשרות אלפי סמארטפונים לנצנץ אל מול הבמה ולמחזיקיהם לחייך בסיפוק.

ג'אגר כמעט יוצא מעורו כדי לרצות את הקהל שלו, יהיה זה במלבורן, בוינה, בניו יורק או בתל אביב, הקהל יקבל את השואו המקצועי ביותר, ישמע את השירים שהוא אוהב (כולל אחד שנבחר על ידי הקהל בהצבעה אונליין לפני ההופעה) וישמע בין השירים משפטים בשפת אימו. במקרה של פארק הירקון, ג'אגר הלך הרבה מעבר ל"שלום תל אביב" אל מחוזות הזויים מעט דוגמת "חג שבועות שמח", "הכל סבבה", "אתם קהל מטורף" ואפילו "רוני, (ווד) קנית את הנעליים שלך בשוק?". כמה טוב שלצד המקצוענות הבוטחת של מיק אנחנו מקבלים את קית', גיטריסט שעדיין מנגן מלוכלך, מחוספס ולפעמים גם טועה פה ושם ועושה הכל בחן ובנונשלנטיות שמעניקים מגע נחוץ של אנושיות לכל ההפקה המתוקתקת שמתרחשת על הבמה. קית' מקבל ספוטלייט לשני שירים You Got The Silver מהסיקסטיז ו-Can't Be Seen מהאייטיז. הסטון-בדימוס מיק טיילור מצטרף ללהקה לביצוע מעולה של Midnight Rambler שבו משתחררים גם ריצ'ארדס וווד לג'אם ארוך מצויין (טיילור יחזור פעם נוספת, לנגן אקוסטית בשיר האחרון, Satisfaction). כנהוג עד כה בסיבוב ההופעות הנוכחי, הסטונס לא מאתגרים את הקהל יותר מדי ומספקים את הסחורה הישנה והטובה, הכי טובה שיש בשוק: Honky Tonk Women, Sympathy For The Devil, Miss You, Paint It Black כשהשליטה המוחלטת של ג'אגר בקהל ומולה הנגינה העדיין-גראז'ית של ריצ'ארדס ו-ווד בתוספת הליטוש והנסיון של נגני על כמו דריל ג'ונס הבסיסט, צ'אק לאבל (קלידים) ובובי קיז, איש הסקסופנים האגדי, מביאים אל הבמה את הסאונד החי הטוב ביותר שכותב שורות אלה שמע בשנים האחרונות בהופעה בישראל, בפארק הירקון או מחוצה לו.

אחרי שני הדרנים ג'אגר מודה לקהל, החבר'ה משתחווים יפה ומייד לאחר תום האקורד האחרון, מתחיל השואו הנודד של האבנים להתקפל ביעילות ובמקצוענות. רבים בקהל עדיין מנסים לעכל את מה שהתרחש מול עיניהם ב-120 הדקות האחרונות ויודעים שזכו לראות היסטוריה בזמן אמת ושגם אם זהו אינו המופע הטוב ביותר של הסטונס אי פעם (בשביל זה צריך לחזור במכונת זמן ל-1969, ל- 1974 או אולי ל- 1981) זהו לבטח חיזיון הרוק הטוב ביותר שמסתובב כרגע בעולם ואחד מהמופעים המושקעים, החשובים והמרגשים ביותר שעלו אי פעם על במה בישראל.

Stones In T.A

Stones In T.A

אבנים מתגלגלות (לכל מיני כיוונים)

הרולינג סטונס, יוני 1969

הרולינג סטונס, יוני 1969

אם ירצה השם ועוד כמה גורמים, הרולינג סטונס יופיעו פה בארץ חמדת אבות ב-4 ביוני השנה. ואם הסטונס החלו את דרכם כלהקה שביצעה בעיקר קאברים (למעשה, האלבום הראשון שלהם שהורכב רק משירים מקוריים יצא רק בשנת 1966), הרי שהקטלוג העשיר והמשפיע שלהם יצר אינספור גרסאות כיסוי בשלל סגנונות. כמובן שאי אפשר להקיף אפילו קמצוץ מכמות הקאברים שהופקו ועדיין ממשיכים להיות מופקים משירי ג'אגר / ריצ'ארדס, אבל הנה כמה דוגמאות שממחישות את ההשפעה האדירה שהיתה לסטונס על מגוון מדהים של אמנים, מבלוזיסטים מחוספסים, דרך כוכבי בריטפופ נוצצים ועד לראפרים עצבניים.

 

Wild Horses

גראם פארסונס המנוח, האיש שהמונח "קאנטרי-רוק" רשום על שמו בטאבו, עזר לג'אגר וריצ'ארדס לכתוב את השיר הזה. קרדיט על הכתיבה הוא לא קיבל, אבל הצליח, באישורם, לשחרר אותו שנה שלמה לפני שיצאה הגירסה של סטונס, באלבום השני של הלהקה המצויינת שלו, The Flying Burrito Brothers.

 

Heart Of Stone

האולמן בראד'רס, הלהקה האמריקאית המיתולוגית, שחגגה לא מכבר 45 שנים להיווסדה, ביצעה באלבום האולפן האחרון שלה (מ-2003) גירסה נהדרת ללהיט המוקדם הזה של הסטונס.

 

Jumpin' Jack Flash

אחד מהמנוני הרוק הבולטים של הסטונס ובכלל, כאן בביצוע של הבלוזיסט הטקסני האדיר ג'וני ווינטר (שביקר בארץ לפני כשנה – ואף התראיין לבלוג)

 

I'm Free

שיר הרוק הנאיבי והאופטימי שהוציאו הסטונס ב-1965 הפך,  בשנת 1990, ללהיט רוק-דאנס-אינדי-ראגאמאפין גדול בידיהם של ה-Soup Dragons הסקוטיים, עם קצת עזרה מענק הדאנסהול ג'וניור ריד.

 

Street Fighting Man

השיר הפוליטי-חברתי הזה, מתוך Beggars Banquet, האלבום שהתחיל את רצף היצירה המדהים של הסטונס בין 68' ל-72', כוסה על ידי רבים, מרוד סטיוארט ועד רייג' אגיינסט דה מאשין. Oasis, שתמיד פינקו את מעריציהם ב-B Sides מעניינים לסינגלים שלהם, שילבו אותו כצד ב' של השיר All Around The World מהאלבום הלא-ממש-מוצלח שלהם Be Here Now. לפחות הגרסה הזאת יצאה להם טוב.

 

Gimme Shelter

זמצרת הסול מרי קלייטון שרה את קולות הרקע הבלתי נשכחים מאחורי מיק ג'אגר, בשיר הפוליטי-אפוקליפטי הנפלא הזה מ-1969. שנה אחר כך, באלבום הבכורה שלה,  היא חזרה לבצע את השיר בעצמה, בגרסה לא פחות טובה מהמקור.

 

Miss You

ואיך אפשר בלי קצת היפ הופ לסיום? Some Girls מ-1978 היה אחד מאלבומי האולפן הבאמת-טובים האחרונים של הסטונס. הראפר הקליפורני הוותיק King Tee רצה לסגור חשבון עם איזו בחורה וכך לקח את Miss You, אחד הלהיטים הגדולים ממנו והפך אותו לשיר Diss You, יעני, "לקטול אותך" או "ללכלך עליך" או פשוט "לעשות עליך דיס" בלשון אחינו הראפרים.

 

ומה הקאבר לסטונס שאתם הכי אוהבים? אתם מוזמנים לשתף את תובנותיכם המלומדות כאן בתגובות.

 

סיפורי רוחות

ghostface-killah

דניס קולס, המוכר יותר בכינוי Ghostface Killah, הוא ראפר ניו יורקי, חבר ההרכב הניו יורקי האדיר Wu Tang Clan. כיום הוא נחשב לחבר הפורה ביותר בהרכב וגם לזה שממשיך לשמור על הרוח המקורית והאיכות הראשונית של הקלאן. גוסט, שמצטיין בין היתר גם ב-Storytelling, כלומר בשירי ראפ שמספרים סיפור, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-44 ולכבוד זה, הנה מיקסטייפ מצויין, חוצה-שנים-ואלבומים, שמקבץ את הנראטיבים הטובים ביותר של האמ.סי הכריזמטי והמוכשר הזה. האזנה נעימה!

Beck 2 Beck – שתי ביקורות על בק

Beck-Morning-Phase1

 

Morning Phase

(Capitol, 2014)

קצת קשה להאמין כשחושבים על זה עכשיו, אבל בדיוק לפני 20 שנה בק היה נחשב לזמר של להיט אחד. בתחילת-אמצע שנות התשעים, המונח "פוסט מודרניזם" היה הנושא החם בחוגי האקדמיה ובבתי הספר לקולנוע ואמנות ו-Loser, השיר שהצית את הקריירה של בק, נפל כפרי בשל לתוך הדיון הלוהט הזה ושימש כהוכחה לכך שערבוב ז'אנרים ושילוב של ג'אנק ותרבות גבוהה, רישול ויומרנות, נגינה חיה וקולאז' של סימפולים, אלטרנטיבה ומיינסטרים, אותנטיות אנדרגראונד  ודימוי מוקפד יכולים כולם להצטופף תחת גג אחד, בשיר פופ של ארבע דקות. מאז, זרמו הרבה מיצים יצירתיים באפיקי הקריירה של בק והפכו אותו לאחת הדמויות הנערצות, וגם המסתוריות והבלתי מפוענחות, בהיסטוריה של הרוק המודרני. בק דייויד קמפבל, שיחגוג בקיץ 44 שנים להולדתו, שילב בין אסטתיקת הדגימות של ההיפ הופ לאינטימיות של הסינגר-סונגרייטרים הקליפורניים מהסבנטיז, קירב לעולם הפופ סגנונות כמו טרופיקליה ברזילאית, נויז, קאנטרי, אלקטרוניקה ואמביינט, פסיכדליה, פופ אירופאי ועוד. בק הקפיד לשמור על זהות אמנותית נזילה מספיק, שאיפשרה לו לארוז את עצמו מחדש עם כל ריליס, לשחרר את יצירותיו לרמיקסרים מתחומים שונים על מנת שיעשו בהן כרצונם (האלבום Guerolito מ-2005) ליצור פרוייקט/אלבום חדשני, שבו השירים הם רק תווים ומילים, המחכים ליוצרים שיפרשו אותם (Song Reader שיצא לפני מעט יותר משנה), למקסס מחדש יצירה של המלחין פיליפ גלאס וכיוצא באלה מיזמים שהפכו אותו לפורץ דרך אמנותי שיושב בנינוחות על הגדר בין אוונגרד לרוק אמריקאי אלטרנטיבי עם ארומה אינטקלטואלית אליטיסטית. ובכל זאת, מה שתמיד היה חסר ביצירותיו של בק זה קצת לב, קצת נשמה, קצת מהמרכיב החמקמק הזה שגורם למאזין לאהוב באמת אמן – לא רק להתחבר שכלית לגאונותו. בק אינו מוסיקאי אימפולסיבי ואינסטינקטיבי כמו ניל יאנג, דילן ולו ריד או בני דורו קורט קוביין המנוח או, נניח, ריבר קוומו מ-Weezer. אצל בק, גם האקורד הספונטני ביותר, הטריק ההפקתי המפתיע ביותר, נשמעים כתוצאה של תכנון מדוקדק ושל שליטה הרמטית בתהליך, מה שמונע לעתים חיבור רגשי אל היצירה. את כל אלה ניסה בק לשנות ב-Sea Change, האלבום ה"אישי" וה"אינטרוספקטיבי" שלו, שיצא ב-2002, זכה לפופולריות עצומה וגרף שבחים מקיר לקיר. עם האלבום החדש, Morning Phase, חוזר בק לאותה סביבת סאונד ולאותה גישה קלאסית של כתיבת שירים: מלנכוליה רכה מלווה בתזמורים עשירים, עם מקצבים איטיים ושירים שמתפתחים ונפרשים באיטיות תחת מטריה של הפקה מושקעת ורבת ניואנסים. זה ללא ספק האלבום הקל ביותר להאזנה שהוציא בק מאז 2002 ואפילו צילום העטיפה מזכיר את זה של Sea Change, עם הדיוקן המהורהר והטיפול הגרפי הצבעוני המדוייק. אין מחלוקת על כך שבק הוא זיקית מוזיקה גאונית, עם יכולת מרשימה לברוא את עצמו מחדש בכל פרוייקט ושליטה מוחלטת בתוצר הסופי, כולל בשיווקו וקידומו. השאלה האם ניתן להתחבר רגשית לשירים תלוייה במצב הרוח ובטעמו של כל מאזין. העובדה שכל אלבום חדש של בק מעלה מחדש תהיות אודות יושר אמנותי אמיתי מול יומרנות אופורטוניסטית, של פלצנות היפסטרית שמנסה בכח לתפוס את רוח התקופה בניגוד לאינטגריטי ועקביות, היא שממשיכה למצב את מעמדו של היוצר כאחת הדמויות המעניינות של המוסיקה הפופולרית בעשרים השנים האחרונות. מה שבטוח, זמר של להיט אחד הוא כבר מזמן לא.

songreader_mockup_lores

Portland Cello Project – Beck Hansen's Song Reader

Portland Cello Project

בק עבר דרך ארוכה מאז הפיכתו ל"דובר של דור שלם" וכוכב אמ.טי.וי באמצע שנות התשעים, בזכות הלהיט Loser והאלבום Mellow Gold, ששילב, פולק, היפ הופ ופסיכדליה וביסס את הקריירה של אחד האמנים המרתקים של שני העשורים האחרונים. דרך יצירות מופת כמו Odelay האקלקטי, Midnite Vultures הFאנקי ו- Sea Change האישי והנוגה. תחשבו עליו מה שתחשבו: בקשת האפשרויות בין גאון קונספטואלי חסר גבולות לשרלטן היפסטרי מתאמץ, דבר אחד ברור: הבחור לא מפסיק לחפש ולחדש. ההפתעה החדשה בקטלוג של בק הגיעה לפני מספר שבועות, כשאלבומו החדש שוחרר לא כמוצר פיזי או דיגיטלי הכולל הקלטות אולפן של שירים חדשים, אלא כספר תווים ומילים דרך בית ההוצאה האיכותי Mcsweeney's. קובץ השירים החדש, עליו עבד בק, לפי עדותו, משת 2004, מוגש למוסיקאי העולם כחומר גלם להקליט ולבצע את הגרסאות האישיות שלהם לשירים, מבלי שיהיה לשירים "מקור" אוטוריטטיבי אחד. כך, באקט אחד, מגיש בק גם את החזון שלו לעולם החדש, עולם השיעתוק הדיגיטלי, שבו המילה "מקור" הולכת ומאבדת את משמעותה (וולטר בנימין בוודאי מוחא כפיים בקברו). גם הכיתוב Beck Hansen, שכולל לראשונה את שם המשפחה של הבחור מעל ריליס רשמי, מעיד על רמת החשיבות שהוא מקנה לעניין ועל רצון להיתפס כ"אוטר" רמיצי ולא כסתם מוסיקאי פופ עם גחמה. בד בבד קורץ הפרוייקט לימי הסטנדרטים של השיר הפופולרי, לתקופת Tin Pan Alley ולאחריה ה-Brill Building, כאשר צוותים של כותבי שירים מקצועיים היו מגישים את יצירותיהם לביצוע כדפי תווים ומילים – ומחכים למבצעים שיפיחו בשיר הכתוב רוח חיים, מבלי לקבע ביצוע אולטימטיבי אחד לשיר. כך ממשיך בק את מורשתם של גרשווין, רוג'רס והמרסטיין, קול פורטר, דייויד ובכארך, גופין וקינג, ליבר וסטולר וכותבי שירים קלאסיים אחרים, שיצירותיהם הוקלטו על ידי אלפי אמנים שונים, לעיתים גם במקביל, כשהשיר הוא העיקר והביצוע משתנה, וזאת בניגוד לאסטתיקה של הרוק, שבה השיר מזוהה יותר מכל עם האמן שביצע אותו לראשונה או בביצוע הנפוץ ביותר– וכל היתר נחשבים ל"קאברים" (תחשבו על Stairway To Heaven, Hotel California  או Light My Fire והזיהוי המוחלט שלהם עם המבצע המקורי). עם שחרור ספר התווים, החלו מוסיקאים רבים לפרסם את הביצוע שלהם ביו טיוב ובמקומות נוספים, אבל ההרכב הראשון שלקח על עצמו להקליט את כל 20 השירים החדשים הוא ה-Portland Cello Project, פרוייקט מבוסס צ'לו בתוספת עלים אחרים, בעל מספר נגנים משתנה, שבעבר ביצע גרסאות משלו גם לקנייה ווסט, רדיוהד, פנתרה ורבים אחרים.  כמה ווקליסטים אורחים זומנו להקלטות (הידוע מכולם הוא נייט קוורי מה-Decemberists) והתוצאה מרשימה ביותר. מוסיקלית, יש כאן עושר גדול של סגנונות, ממה שנשמע כמו שירים למיוזיקל ברודוויי שמעולם לא הוצג, דרך פופ מלנכולי, ג'אז ווקאלי מוקדם, וודוויל, פולקה וקברט ועד לבלוגראס וגוספל, ה"גירל גרופס" של פיל ספקטור ועוד. בק, מצידו, מתגלה כאן כמלחין מרתק והעיבודים מדגישים את איכויות הקלאסיות של הלחנים, במיוחד בסווינג הקליל  Now that your dollar bills have sprouted wings בקאנטרי הרגוע של  I'm Downובסנטימנטליות הנוגעת של Old Shanghai. אבל, כאמור, הטייק של PCP  לשירים הכתובים של בק הוא רק אופציה אחת מתוך אינסוף אפשרויות עיבוד, תזמור והקלטה של Song Reader. כדי לחוות את מגוון האפשרויות הגלום בפרוייקט, פתחו את הדפדפן הקרוב אליכם או חכו בסבלנות שבק ישחרר, כפי שהבטיח, את השירים בפורמט של אלבום "נורמלי" במהלך 2013. בינתיים, אפשר להאזין לאלבום היפהפה באמת של PCP ולהמשיך לחכות להפתעות הבאות שישלפו מכובעו הגדוש של בק, אחד מהמוסיקאים המסקרנים ביותר שפועלים בעולם כיום.

(שתי הביקורות התפרסמו ב"עכבר העיר".

כדי לקרוא אותן – וגם אחרות – אפשר ללחוץ כאן)

59 מילים על: David Crosby – Croz

CROZ

אחד מהמוסיקאים שהגדירו את הסיקסטיז, אם כחבר ב- Byrds או בקונפיגורציות השונות של Crosby, Stills & Nash  (ולפעמים  Young), חוזר באלבום אולפן חדש אחרי 21 שנים. לא הרבה השתנה אצל קרוסבי – וזה דבר טוב: הלחנים חזקים, ההרמוניות מתוקות והנגינה מצויינת. ווינטון מרסליס ומארק קנופלר מתארחים, אבל ההצגה נשארת של קרוסבי, באלבום יפה ונעים שמחזיר אותו, כמה טוב, לפעילות מחודשת.

David Crosby – Croz

Blue Castle Records

קורט של נחמה

RS Nirvana

לקראת ציון מלאת 20 שנה למותו של קורט קוביין, הדפיס המגזין Rolling Stone  מהדורת אספנים מיוחדת, המוקדשת כולה לקוביין ולנירוונה. אפשר למצוא כאן את סיפור חייו של קוביין, את התהליך המדהים שבו הפכה להקת גראז'ים רעשנית מחור בצפון מזרח ארה"ב להרכב ששינה את עולם הרוק והתמוטט בטרם עת. אפשר לקרוא כאן ניתוחים מעמיקים של כל אלבום שנירוונה הוציאה, ללמוד על המוסיקה שהשפיעה על קוביין ועמיתיו, לעיין בראיונות מן העבר ולהבין את חשיבותה של הלהקה מן ההספדים הנרגשים של אושיות כמו פטי סמית', איגי פופ, ג'ון פוגרטי, כריס קורנל, ג'וש הומי ועוד. את המהדורה המיוחדת אפשר לנסות ולהשיג כאן או באי.ביי. מומלץ ביותר. בהצלחה.

ובנימה אישית:  קורט קוביין נולד לפני 46 שנה, ב-20 בפברואר, 1967. התמזל מזלי לראות את נירוונה בהופעה, בערך חודש לפני שהאלבום ההיסטורי "נברמיינד" יצא לאור. הקליפ של השיר Lithium, צולם בהופעה ההיא. והסיפור עליה עוד בטח יסופר כאן בעתיד מתישהו.