להסתדר בטור! טיפים למוסיקאי הישראלי בסיבוב הופעות בארה"ב (ובחו"ל בכלל)

לכותב שורות אלו יש (חוץ מנטיה תמוהה לכתוב על עצמו בגוף שלישי) נסיון רב למדי בהופעות בחו"ל, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, בז'אנרים שונים, במקומות  מגוונים (מאולם של 17,000 איש באמסטרדם ועד לבר אינטימי באיסט וילג' בניו יורק) ועם הרכבים שונים: מהופעות סולו, יחד עם להקה קטנה, ועד להופעות מרובות קהל בליווי אנסמבלים גדולים. וכמי שכבר שמע בחלחלה על הרכבים ישראלים שחזרו מסיבובי הופעות בחו"ל והם חולים, רעבים, מסוכסכים, מדוכאים ומרוששים, חשבתי שיכול להיות מועיל לחלוק עם קוראי הבלוג כמה מהתובנות שנצברו בשנים האחרונות. אם זה יעזור ולו למוסיקאי אחד לעבור את החווייה בצורה חלקה ונעימה יותר, דיינו. תגובות, הערות ותוספות תתקבלנה בברכה.

תגיעו מוכנים ותאמו ציפיות

הצלחה של טור בחו"ל תלויה הרבה מאוד בפרטים הקטנים. קודם כל, תגדירו לעצמכם מה מטרת הסיבוב: לצבור חוויות? להיחשף לקהל חדש? לגבש את הלהקה? לבקר סוף סוף ב-Primark? אולי בכלל להרוויח כסף?!? טוב, אחרי ההפוגה הקומית הזו, בואו נדבר על מה שחשוב.

• אם גוף, ארגון או אדם מסויים משלם עבור הטור, איזה כיף לכם! ברם, אם הכל או הרוב אמור לצאת מכיסכם, אזי בחוכמה תעשו אם תחשבו היטב, מראש, את כל ההוצאות מול התקציב שיש ברשותכם ורווחים עתידיים. לא נעים להיתקע בקלארקסון, קנטאקי ביום שבת בלילה, בלי כסף לסיגריות או למקום לישון בו.
• בדקו מראש מה הציוד והמפרט הטכני בכל מקום בו אתם מופיעים. לא כיף לצאת לחפש סטנד למיקרופון בפרברי בולטימור בחושך, חצי שעה לפני הופעה.
• ודאו מראש דרכי הגעה לכל מקום. הארץ שאתם נמצאים בה היא כנראה גדולה יותר מישראל, יש בה יישובים שונים בעלי שמות דומים או אפילו אותו שם, והמרחקים גורמים לכל תיקון טעות קטנה בניווט (יצאתם ביציאה 13 במקום 12 על ההייוויי) לגזול מכם הרבה זמן יקר.
• נסו להתקמבן מראש על דילים (טיסות, מלון, אירוח, רכב, אוכל) ובקיצור: נסו לדעת כמה שיותר על הטור שלכם לפני שתצאו אליו. עדיף לתכנן בשקט בבית מאשר לאלתר במקום לא מוכר, עייפים ותחת לחץ זמן.

תוודאו שזה באמת מתאים לכם

• מסוגלים לעמוד בטיסות ארוכות, עם קונקשנים מבאסים במקומות מדכאים והמתנות של שעות בשדות תעופה קטנים?
• אין לכם בעיה לישון על כל דבר, ממיטת קינג סייז במלון במנהטן ועד למזרון מתנפח בבייסמנט מעופש בלונג איילנד?
• אתם אוכלים הכל ולא בררנים בענייני אוכל (בשר, גלוטן, שומן, לא כשר, פאסט פוד) ?
• אתם מסוגלים לפרוק ולהעמיס חזרה ציוד חשמל, אביזרי סאונד, כלי נגינה ומזוודות כמה פעמים ביום לתוך חללים קטנים במיוחד – ואז להידחס ביניהם?
• אין לכם רגישות מיוחדת למזג אוויר קיצוני? (כמו מעבר בין 4- במינסוטה ל-20 מעלות באטלנטה, תוך 4 שעות)
• אתם מסוגלים, אחרי כל זה, לנגן את אותם השירים, ערב אחרי ערב, באותה התלהבות ומקצועיות כמו בפעם הראשונה?

סימן שאתם מוכנים. צאו לדרך.

תהיו מקצוענים

כמי שמגיעים מארץ החפיף והחרטא, הקומבינה, העוקץ , ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", כל הקונספט של מקצוענות יכול להיראות זר ומוזר לכם. אבל כדאי שתתרגלו אליו מהר.

תגיעו בשעה הנקובה לסאונד צ'ק. נגנו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לכם. נגנו טוב ומהודק (הלהקה שלפניכם והלהקה שאחריכם ינגנו ככה). הודו לצוות המקום וללהקות שהופיעו אתכם. הודו לקהל – גם אם הוא מונה 8 אנשים כולל ברמנים. ציינו איפה אפשר לשמוע או לקנות את המוסיקה שלכם. תכינו סטיקרים וכרטיסי ביקור. והכי חשוב: לכו לישון וקומו בשעות הגיוניות. לא מעט להקות התפרקו אחרי יום חיפושים בעקבות חבר הרכב שהחליט לבלות את הלילה מחוק בבר מזדמן, בשיטוט בעיר, ליד באנג גדול מימדים בדירה של חבר או במיטתה של איזו נערה מקומית. כלל ברזל: כשיש הופעות – אין יציאות. תשמרו את זה לימים הפנויים שלכם.

הופעה בכנס AIPAC בוושינגטון די.סי (מופע שירי הגרייטפול דד בעברית)

תהיו נחמדים

כבדו את מנהגי המקום. בררו איך קוראים לאיש הסאונד. תקשרו איתו באופן מקצועי. הודו לו מעל הבמה בסוף ההופעה. יש סבירות שגם הוא מנגן בלהקה ושיצא לו כבר להגביר הרכבים קצת יותר משמעותיים מזה שלכם. קללות, פשיטת בגדים, שתיה ועישון על הבמה במהלך הופעה כבר לא נתפסים ברוב האולמות בארה"ב כמשהו סקסי במיוחד במקרה הטוב וכמשהו שעשוי להכניס אתכם לצרות במקרה הריאלי. אתם לא ג'ים מוריסון ולא סיד וישס. תשאירו רושם טוב ותגרמו לאנשים מסביבכם חשק לראות אתכם שוב.

עיזרו זה לזה

כמה טריוויאלי, ככה נכון. הופעה היא סוג של מסע אלונקות, שיכול לעבור בסבבה אם כולם נותנים יד, או כתף. תמיד תהיו הראשונים לסחוב. עזרו גם למתופף המסכן לקפל ציוד. בכלל, תתייחסו לציוד כאילו הוא רכוש משותף של כולם, יעני- כולם סוחבים הכל ואין "שלי-שלך". יחד עם זאת, דעו לתת ספייס אחד לשני. כי אפילו מוסיקאים יפים, כשרוניים ומגניבים כמוכם הם אנשים שיכולים להימאס לפעמים. תמכו נפשית אחד בשני, ומצד שני גם השאירו פתח למרחב אישי, כי כל אחד זקוק לזה מדי פעם. אפילו הבסיסט.

הופעה באולם Ziggodome באמסטרדם, במסגרת האירוע הבינלאומי MasterPeace

כאן זה לא ישראל. אל תתחכמו.

• לא עם צוות המטוס
• לא עם אנשי ביקורת הדרכונים
• לא עם פקיד ההגירה
• לא עם בעל האולם והפרומוטר
• בטח שלא עם שוטרים, פקחים ואנשים במדים למיניהם. אלא אם כן חותמת שחורה בדרכון ואיסור כניסה למדינה בעשור הקרוב מחרמנים אתכם עד כדי איבוד שליטה.
• לא עם כתבים ומראיינים. תחסכו מהם את ההומור הישראלי ואת הבדיחות הפנימיות של הלהקה. תבואו מוכנים. דברו קוהרנטי, ברור, ממוקד. בכל מקרה, השתדלו לבחור את חבר הלהקה עם השליטה הטובה ביותר באנגלית לצורך ראיונות.

 

ועוד כמה נקודות למחשבה…

• בנו סט ליסט (רשימת שירים) מראש, אבל תתכוננו גם לשנות אותה מהופעה להופעה, לפי תגובות הקהל
• תעבדו מראש על דברי הקישור בין השירים (אם בכלל צריך אותם). אל תשאירו את זה לאילתור, בטח לא בהופעות הראשונות.
• הקפידו על פרסום מראש. פייסבוק, מיילינג ליסט, ויז'ואלס, פוסטרים, לוגו להקה, שימו מוסיקה שלכם אונליין וכל דבר אחר שעשוי לדחוף אתכם קדימה ולהקל על הקהל למצוא אתכם.
• אמריקאים אוהבים לפרגן למוסיקה שהם שומעים ואוהבים. חישבו על מרצ'נדייס: חולצות, כובעים, תיקים, תקליטים ודיסקים, קונדומים, כרטיסי אשראי וארונות קבורה ממותגים (שלושת האחרונים תקפים רק אם ללהקה שלכם קוראים KISS). יכול להיות שיהיה לכם יותר קל לייצר אותם בארץ היעד או לשלוח אותם לשם מבעוד מועד, כדי לא לסחוב סתם משקל מיותר.
• חישבו על נחיצותו כל דבר שאתם לוקחים איתכם ונסו לטוס כמה שיותר קל. מה שלא יורה – שיישאר בבית. אחרת תחוייבו במשקל יתר כשתטוסו ותזדקקו לכמה חודשים של טיפול בבעיות גב כשתחזרו.
• חדדו את יכולות המינגלינג שלכם. צרו קשרים, קבעו פגישות, דברו ושוחחו עם כל אחד, קחו ותנו כרטיסי ביקור. מי יודע מה יכול לצאת מזה בעתיד.
• אל תלכלכו על אמנים אחרים. בטח לא על אמנים ישראליים. שמרו את האבחנות האישיות שלכם לעצמכם, גם כי זה לא מקובל בארצות ניכר וגם כי Karma is a bitch, yo.
• הישארו צנועים ודעו את מקומכם. גם אם אתם כוכבי-על בלבונטין, בבוקסא או בצימר, באירופה – ובמיוחד בארה"ב – אתם עוד טיפה קטנה בים המוסיקה המקומי. תתנהגו ככה. אפשר לתת את השואו המגלומני של הלייף על הבמה – ועדיין להישאר צנוע וחביב מחוץ לה (שמעת, בונו?)
• אל תתכננו לו"ז צפוף מדי. תשאירו זמן לאגור כוחות, לישון, לעשות כביסה ולחפש את הפדאל היקר של הגיטריסט ההיסטרי בבקסטייג' המבולגן של האולם שהופעתם בו אתמול בערב.
• אל תתנשאו על הצוות הטכני – נסו ללמוד מהם. יש סיכוי טוב שחלקם נמצאים בביזנס עוד מלפני שאתם נולדתם, הם מכירים את הציוד שלהם יותר טוב מכם והם כבר הגבירו כמה להקות טיפה יותר גדולות מכם.
• למרות הפיתויים, נסו לאכול בריא. קשה לעמוד בפני המבורגר בשתיים בלילה אחרי הופעה, מאתגר להימנע מבייגל ולאטה על הבוקר או מצלעות ברביקיו, דלי צ'יפס וחבית קולה בצהריים, אבל תעשו את המיטב. זה ישתלם בהמשך הטור. אנשים נוטים לחטוף מחלות בסיבובי הופעות, משפעת ומיגרנה ועד שלשולים, עצירות, דלקת ריאות ושיעול טורדני. נסו לאכול מזון שנותן לכם אנרגיה ובוזמנית מרחיק מכם את כל המרעין בישין שלעיל.

הופעה בפסטיבל CMJ בניו יורק

זהו, דיברנו מספיק. עכשיו צאו לדרך ו…תנו למוסיקה לדבר. בהצלחה!

רק הקול מושלם – ביקורת על האלבום החדש של אדל

אדל – 25

XL Recordings / לב גרופ מדיה

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

האמן הישראלי המצליח, תושב ניו יורק, יגאל עוזרי, מפורסם בזכות ציוריו ההיפר-ריאליסטיים, שנראים בדיוק כמו צילומים. כשמביטים בדוגמניות היפהפיות שעוזרי מצייר על רקע נופים אקזוטיים מרחבי העולם, קשה שלא לחוש הערכה ופליאה על המאמץ האדיר שכרוך בטכניקה המדהימה שלו, שגורמת להשתאות מול הדמיון הבלתי נתפס של ציוריו לצילומי אופנה ממגזין יוקרתי. ברם, אחרי שההתלהבות מהטכניקה המושלמת גוועת, יכול אדם לשאול את עצמו: "רגע, אם זה כל כך דומה, אז למה לא פשוט לקנות כבר צילום"? זו אחת המחשבות שריחפו בראשו של הכותב עם ההאזנה לאלבום החדש של אדל. הכל שם כל כך דומה לרגש אמיתי, כל כך קרוב לאותנטיות, כל כך משתדל לשדר כנות, ישירות ופתיחות – עד שאתה מבין שאתה בעצם שומע חיקוי מהונדס, מורכב בקפידה, של הדבר האמיתי. כבר מהצליל הראשון של השיר הראשון שהקליטה היה ברור שברמה הטכנית, זו שנבחנת בתוכניות כמו "אקס פקטור" ו"דה ווייס", אדל היא זמרת מושלמת. כל תו צלול ונקי, המנעד מרשים, במיוחד בגזרות הנמוכות, כל ויברציה ווקאלית משוייפת עד כדי שלמות, הכל כדי להעביר אמוציה מזוקקת וטהורה ישר לוורידיהם של מיליוני המעריצים, שחיכו ארבע שנים, נצח במושגי פופ, לאלבום חדש של מלכת הרגש הבריטית. הבעיה היא שלפחות אצל המאזין הזה, הרגש לא עובר. כמעט כל השירים ב-"25" נשמעים כמו פסקול לסצינת הסיום של סרט הוליוודי אדיר-תקציב, כזה שלידו "טיטאניק" נראה כמו הפקה סטודנטיאלית חתרנית ודלת תקציב.  לא סתם בחרו  מפיקי "סקייפול", הסרט הקודם בסדרת ג'יימס בונד, את אדל לשיר את שיר הנושא של הסרט (שגם זיכה אותה באוסקר ב-2013).

 

באחד עשר השירים באלבום החדש של אדל (14 במהדורת הדה-לוקס)  אין טיפה של זיעה, של ספונטניות, של הומור, של אירוניה, של איזשהו רגש אמיתי, מעז, מסוכן, מאתגר, מהסוג שנמצא בכל שיר של איימי ווינהאוס, למשל. כן, ההשוואה לאיימי וויינהאוס מתחייבת כאן, משום שמדובר בשתי הזמרות הבריטיות המצליחות ביותר של העשור האחרון. אבל אם וויינהאוס באה מן השושלת המתייסרת,  הפרובוקטיבית, רוויית הספקות וההרס העצמי מבין מדרשן של בילי הולידיי, ג'ניס ג'ופלין ונינה סימון, הרי שאדל היא ממשיכתן הטבעית של ווקאליסטיות כמו ברברה סטרייסנד, סלין דיון ושירלי באסי, שתמיד יעדיפו להנחית עליך פטיש חמישים קילו של  "רגש" הוליוודי מתוכנת ומתוזמר היטב, נקי מכל רמז למשהו שבני אנוש אמיתיים עשויים להרגיש במצבים יומיומיים אמיתיים. ההצלחה של אדל, אם כן, אינה מפתיעה בימים אלה. העובדה שהסינגל הראשון ששוחרר מ-"25" כבר שובר שיאי מכירות, מעידה על העולם התרבותי שבו רובנו חיים: ייצוגים מהונדסים של רגש אמיתי שנרקחו באלפי תוכניות ריאליטי  חלולות וסאונדבייטס ריקים של פוליטיקאים, מוסיקאי פופ שבדיים שנשכרו כדי לתת פיניש בוהק ונוצץ לבלדות המשמימות של אדל. והקהל, שכבר התרגל לצרוך חיקויים של הדבר האמיתי, בולע את השטיק ועוד מבקש תוספת. גם בסיוע סשן דמיון מודרך אינטנסיבי במיוחד, אני לא מצליח להעלות בדעתי שום סיטואציה חברתית שבה ניתן להשמיע את האלבום הזה, שלמרות ריבוי של שירים שקטים, אין בו רגע אחד של מנוחה, שבו הסאונד מעייף את האוזן אחרי כמה דקות ורמות ההחצנה הרגשית מוגברות לווליום 11, שבו זמרת בת 27 , בוגרת אקדמיה יוקרתית למוסיקה בלונדון, שהיא גם המוסיקאית העשירה ביותר בבריטניה מתחת לגיל 30, מתיימרת לתת לך עצות על החיים, על אהבה ועל שברון לב. רק בלי לקחת סיכונים ובלי לגעת במה שבאמת כואב, כמו שאיימי ווינהאוס ידעה לעשות. קשה לראות את הראפר גוסטפייס קילה, למשל, מתארח באלבום של אדל. זה פשוט יותר מדי קרוב לעצם ועלול לסדוק את תפיסת המציאות של המעריצים.

 

לפני כמעט 30 שנה שר מוריסיי ב"פאניק", הסינגל המבריק של הסמית'ס: "תלו את הדיג'יי, כי המוסיקה שהוא מנגן, לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי". האמירה הזאת נכונה גם לגבי "25". אלבום שכולו סימולציה של "רגש", שלא אומר לך שום דבר על העולם האמיתי, שלא מספק לך ולו תובנה ספציפית אחת לרפואה על החיים האמיתיים  שאתה חי. אז סורי, אדל, אבל למרות ששברת השבוע את שיאי מכירות הסינגלים ב"בילבורד", עדיין צריך יותר מקול מושלם והפקות של מיליון פאונד כדי לשבור לנו גם את הלב.

זקן השבט: 59 מילים על Billy Gibbons – Ferfectamundo

אחרי כמעט 50 שנים של פעילות מוסיקלית, מוציא גיבונס, הזמר והגיטריסט המזוקן והאהוב של זי.זי.טופ , אלבום סולו ראשון בקריירה, בו הוא מפגין את אהבתו למקצבים לטיניים, קובניים ומקסיקניים. אבל אל דאגה – עדיין יש כאן הרבה צרידות כובשת, טקסס בלוז פאנקי, בוגי ווגי חשמלי, טקסטים משעשעים וסולואים מצויינים. אלבום מקפיץ ומגוון שעושה כבוד לעולם המוסיקלי העשיר שמעבר לגבולות ארצות הברית.

 

כשלוסיל מנגנת היפ הופ

ריילי "בי בי" קינג נולד במיסיסיפי בשנת 1925 ונפטר במאי השנה בלאס וגאס. בין לבין הוא הספיק למצב את עצמו כדמות המזוהה ביותר עם הבלוז החשמלי במחצית השניה של המאה ה-20 וכאייקון מוסיקלי אמריקני אהוב ומצליח.

הצמד UGK ׂ(Underground Kingz נוסד בטקסס בשנת 1987 ובמשך 10 שנים פעל כאחד מההרכבים המייצגים והמוערכים של הראפ הדרומי, עד למותו של הראפר Pimp C בחדר בית מלון בלוס אנג'לס ב-2007.

איך זה היה נשמע אם קינג, הבלוזיסט האגדי וצמד הקינגז של האנדרגראונד היו מקליטים אלבום ביחד? את השאלה הזו ניסה לפתור המפיק והדיג'יי האמריקאי Amerigo Gazaway. אחרי כמה פרוייקטים מוצלחים שחיברו את המוסיקה של פלה קוטי עם זו של הרכב ההיפ הופ דה לה סול ואת מרווין גיי עם הראפר מוס דף, שיחרר המפיק השבוע את The Trill is Gone (זו לא טעות, חפשו את המילה Trill בלקסיקונים של סלנג היפ הופי) והתוצאה מהנה ביותר ועשויה לדבר גם לחובבי בלוז פתוחי ראש וגם להיפ הופרים שמחפשים גיוון ונשמה. הנה האלבום להאזנה והורדה חופשית. תיהנו!

היפ הופ ירושלמי, דור 3.0

שלושה דורות של היפ הופ ירושלמי משתפים פעולה בשיר חדש, שהוא בעצם הרמיקס הרשמי לטרק מתוך אלבום הבכורה של הראפר הירושלמי נתי חסיד. תיהנו.

(אם בא לכם להוריד את השיר באיכות גבוהה, אפשר לעשות את זה ממש כאן:)

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015

כמה הערות על היפ הופ ישראלי ב-2015

שיר חדש, באדיבות החתום מעלה והפטרון. ההפקה של שירוטו. Play.

בית ברבור

ה-Swans בהופעה ב"רידינג 3", תל אביב. 7.7.2015. התפרסם גם בעכבר העיר.

מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו מתעלף בזמן הופעה? ובכן, זה קרה אמש במהלך ההופעה של הסוואנס ברדינג 3. שלושת רבעי השעה לתוך המוסיקה, בחורה מהקהל נפלה שדודה והוצאה החוצה כאשר צוות המקום וצופים נוספים משכיבים אותה מעדנות על רצפת הבטון של נמל תל אביב ומבצעים פעולות רענון ראשוניות. אז בסוף, למרבה השמחה, היא חזרה לאיתנה, אבל לא בטוח שחזרה לתוך המועדון לחוות שנית את קירות רעש שיצרו בו מייקל ג'ירה וחמשת חבריו. אודה ולא אבוש: את הסוואנס שמעתי בפעם האחרונה אי שם בתחילת שנות התשעים. אחר כך הם תוייקו לזמן רב במגירה המנטלית של "להקות דיכאון / רעש מוערכות אבל שקשה לשמוע כבר", לצד הבירת'דיי פארטי, איינשטורצנדה נויבאוטן, ג'וי דיוויז'ן, קריים אנד דה סיטי סולושן ועוד. זכרתי במעומעם את הסטייל כמין שילוב של ניק קייב המוקדם, סוניק יות' ונגיעות של סיסטרס אוף מרסי והקיור. דווקא הניתוק הארוך מהמוסיקה של הסוואנס גרם לאוזניים להיות פתוחות יותר למה שעומד להתרחש על במת הרדינג. האמת, "אוזניים פתוחות" הוא מינוח אירוני מעט כשמדובר בסוואנס. עובדה: במשך ההופעה נצפו רבים מהנוכחים מכסים על אוזניהם בידיהם או דוחפים אליהן מפיות נייר מגולגלות והמנוסים שבהם באו כבר מוכנים עם אטמים מהבית. אחרי שהחברים הירושלמים "מוג'הדין" לא ביישו את מורשת פאקט/אק דאק בהופעה קצרה, מהודקת ואפקטיבית, עלו ג'ירה וחבורתו לבמה והתחילו, כבר מהשנייה הראשונה, להרעיד את הקירות שמסביב ואת חלל הבטן שבפנים, עם הסטייל שרשום על שמם בטאבו של המוסיקה האלטרנטיבית, בחלל הייחודי שנמצא אי שם בצומת שבין נויז, גותי, מטאל, ניו ווייב ואוונגרד. אם לו ריד טען פעם ש"שלושה אקורדים זה כבר ג'אז", הרי שהסוואנס דבקים בתיאוריה הזו וכמו מנסים לבדוק כמה ניתן לסחוט מאקורד אחד, מקסימום שניים, תוך כדי שהם יוצרים קונסטרוקציות סאונד רב שכבתיות שמשתמשות, כך זה נשמע לפחות, בכל ספקטרום התדרים שהאוזן האנושית מסוגלת לקלוט.

הבס-תופים-שתי חשמליות פלוס גיטרת פדאל סטיל, טרומבון, כינור חשמלי וסוללת כלי הקשה מסיבית, בונים אט אט, בסבלנות ובעוצמה הולכת וגוברת, קתדרלות של רעש סוחף מסביב לקול המיוסר של ג'ירה. המוסיקה של סוואנס לא מחכה שתקלוט אותה או תתרגל אליה – היא תופסת אותך בגרון ומסרבת לשחרר, מכה בך בעוצמה בכל איבר אפשרי ומכניעה אותך ברפטטיביות עד שאתה עומד מולה חסר אונים, מותש וסחוט נפשית. בשלב הסחיטה, לא נכחיש, היו כמה וכמה רכי לב שפרשו החוצה, לשאוף אוויר או לפוש קמעא בפינת העישון (כולל איזובל, הזמרת/חלילנית החמודה של בארדו פונד, שבאו בהרכב מלא לראות את ההופעה, לפני שיעלו הערב לבימת הבארבי). ככל שההופעה התמשכה והרעש חפר לעומקים חדשים, היה ברור שהסוואנס שואפים להפריד את הילדים מהגברים, "כמו מסע כומתה" פלט מישהו לידנו. אבל הקהל, שכלל בלוגרים, עיתונאים, מטאליסטים ולא מעט פליטי אייטיז שגדלו על מיכל ניב לצד מעריצים צעירים יותר, שאולי גדלו על מיכל ינאי, ידע מה הוא הולך לקבל. הוא נשאר עם הסוואנז עד הרבה אחרי חצות, ויצא החוצה, אל אוויר הים הקריר, עם הרבה ריספקט בלב ולא מעט צפצופים באוזניים, שנקווה שישארו במצב סביר עד הביקור הבא של הסוואנס במחוזותינו.

ראפ ישראלי, דור 2.0

עבדתי כבר עם הרבה מוסיקאים ומפיקים בחיי. אבל במיני-אלבום החדש שיצא היום, היתה לי את החוייה המרתקת לעבוד עם מפיק / ראפר שותף שקורא לי "אבא". התוצאה, "עסק משפחתי", לפניכם. תשמעו, תשתפו, תורידו – ואם בא לכם לתמוך קצת בהיפ הופ ישראלי אז אפשר גם לשלם כמה שבא לכם.
מי שיוריד את כל האלבום, יקבל גם שני שירי בונוס עלינו. שבוע טוב!

בלוז קרוב לשורשים – ראיון עם Lightning Malcolm

פסטיבל הבלוז של תל אביב יתקיים בין התאריכים 3-6.7. אחד האורחים המעניינים שיגיעו מחו"ל להופיע בפסטיבל הוא הבלוזיסט המיוחד, איש מיסיסיפי (ויליד מיזורי) לייטנינג מלקולם. הבלוג תפס אותו לשיחה, רגע לפני שהוא עולה על מטוס לארץ הקודש.

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בגיל צעיר?

התקליטים הראשונים שאני זוכר ששמעתי היו של סאם קוק, בוב מארלי, ג'ימי הנדריקס – מהאוסף של ההורים שלי. גם Thriller של מייקל ג'קסון, כשהייתי בן 8 או 10. זה היה תקליט ענק ומצליח מאוד ואהבתי אותו בטירוף. זה למעשה היה הגיל שבו ידעתי שאני רוצה להיות מוסיקאי..אחר כך, סביב גיל 12 קיבלתי קלטת של מאדי ווטרס, "הלהיטים הגדולים". וזה שינה את חיי והחזיר אותי את השורשים של כל סוגי המוסיקה. נשארתי קרוב לשורש הזה מאז.

יש אנשים שטוענים שהבלוז הוא ז'אנר "מת" שהפסיק מזמן להתחדש. מה אתה אומר על זה?

מוסיקת בלות בלוז לא מתה. באופנים רבים, היא יותר חיה מאי פעם. העבר לא תמיד היה כזה מדהים. אבל עדיין הבלוז לא מוערך מספיק, בטח בהתייחס לקליבר של המוסיקאים שפועלים בו. קשה למצוא אמני בלוז אמיתיים כיום, בגלל שלנגן בלוז באמת – זו דרך חיים. כל האמונה והדת שלך נמצאים בתוך המקצבים האלה. אתה צריך להרגיש את זה ולהקדיש לזה את כל חייך. ולהיות בקשר עם רגשות של אנשים ולתעל את זה למוסיקה, זה כל העניין. זה כל כך נדיר היום, בגלל שאנשים מחפשים קיצורי דרך ולקבל הכל מהר. בדיוק כמו אוכל שמחממים במיקרוגל. זה לעולם לא ישתווה לאוכל שמכינים מאפס ומבשלים לאט בבית. אבל, לבשל משהו מאפס לוקח הרבה זמן. רוב האנשים כיום לא רוצים להשיע את הזמן ואת תשומת הלב שדרושים כדי להגיע לגדולה.

מהי ההופעה הכי זכורה שהיתה לך בקריירה?

היו לי כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים ומלאי קסם, שקשה לבחור רק אחד. כל אחד היה בלתי נשכח מסיבותיו שלו. אם זה לפני 60,000 איש או לפני קומץ אנשים שסתם עומד ומסתכל. דבר אחד בטוח: כשהקסם במוסיקה מכה, אפשר לראות את זה בעיניים ולשמוע את זה באוזניים.

מה המשמעות עבורך של להופיע בישראל?

הייתי בכל העולם, אבל זו הפעם הראשונה שלי בישראל. אני מאוד נרגש, בגלל שאני תמיד שמח לקחת את המוסיקה שלי לקהלים חדשים. לישראל יש תפקיד כל כך גדול בהיסטוריה של האנושות. וכשאגיע לשם, אנסה להרגיש את זה ולתעל את כל זה להופעות מיוחדות באמת. לדעתי, מוסיקת בלוז היא הייצוא התרבותי הגדול ביותר של אמריקה ואני רוצה לייצג את זה בדרך חזקה ופוזיטיבית. וחוץ מזה, ימית (הגר, יוזמת המופעים, ס59) היא פשוט כל כך Awesome!

לאילו אמנים עכשוויים אתה מקשיב?

לצערי, כל כך הרבה מענקי הז'אנר הענקיים כבר לא בינינו. כבר קשה למצוא אנשים כאלה. אבל תמיד יהיו כאלה שישמרו את האמת במוסיקה שלהם. אני חושב שאנת'וני המילטון הוא כנראה הזמר הכי גדול בעולם כרגע. יש עליו תווית של זמר אר'אנ'בי, אבל הרגש והזעקה בקול שלו הם "בלוז פאואר" לחלוטין.

איך היית מגדיר את הסגנון המוסיקלי הייחודי שאתה מנגן?

הסגנון שלי מושרש ב"מיסיסיפי היל קאנטרי בלוז" מה שאומר שהוא קרוב מאוד למקור ולשורש של כל סוגי המוסיקה. הוא מבוסס על ריפים מעגליים שחוזרים על עצמם ועל מקצבים שמותאמים לריקודים. אני משלב את אלה עם כותבי השירים הנפלאים שגדלתי עליהם, ומבחינת המילים, אני משתמש בתובנות ובחוויות חיים שעברתי. חייתי חיים נפלאים, עם הרבה שנים בדרכים, עם אמנים אגדיים שמבוגרים ממני בשנים רבות, ואני מנסה לקחת את כל החוכמה והתבונה הזו איתי אל העתיד.

ומילה אחרונה לקהל הישראלי?

אני רוצה שאנשים ידעו שאני מגיע לישראל לנגן לכם מוסיקת בלוז מקפיצה טובה, מרוממת נפש, שכל אחד יכול לרקוד איתה. בשבילי כל העניין במוסיקה הוא לעשות גוד טיים, לגרום לכם לרקוד ולשכוח את הצרות לכמה זמן. ואת זה כל אחד צריך!