Tag Archive | 2015

בית ברבור

ה-Swans בהופעה ב"רידינג 3", תל אביב. 7.7.2015. התפרסם גם בעכבר העיר.

מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו מתעלף בזמן הופעה? ובכן, זה קרה אמש במהלך ההופעה של הסוואנס ברדינג 3. שלושת רבעי השעה לתוך המוסיקה, בחורה מהקהל נפלה שדודה והוצאה החוצה כאשר צוות המקום וצופים נוספים משכיבים אותה מעדנות על רצפת הבטון של נמל תל אביב ומבצעים פעולות רענון ראשוניות. אז בסוף, למרבה השמחה, היא חזרה לאיתנה, אבל לא בטוח שחזרה לתוך המועדון לחוות שנית את קירות רעש שיצרו בו מייקל ג'ירה וחמשת חבריו. אודה ולא אבוש: את הסוואנס שמעתי בפעם האחרונה אי שם בתחילת שנות התשעים. אחר כך הם תוייקו לזמן רב במגירה המנטלית של "להקות דיכאון / רעש מוערכות אבל שקשה לשמוע כבר", לצד הבירת'דיי פארטי, איינשטורצנדה נויבאוטן, ג'וי דיוויז'ן, קריים אנד דה סיטי סולושן ועוד. זכרתי במעומעם את הסטייל כמין שילוב של ניק קייב המוקדם, סוניק יות' ונגיעות של סיסטרס אוף מרסי והקיור. דווקא הניתוק הארוך מהמוסיקה של הסוואנס גרם לאוזניים להיות פתוחות יותר למה שעומד להתרחש על במת הרדינג. האמת, "אוזניים פתוחות" הוא מינוח אירוני מעט כשמדובר בסוואנס. עובדה: במשך ההופעה נצפו רבים מהנוכחים מכסים על אוזניהם בידיהם או דוחפים אליהן מפיות נייר מגולגלות והמנוסים שבהם באו כבר מוכנים עם אטמים מהבית. אחרי שהחברים הירושלמים "מוג'הדין" לא ביישו את מורשת פאקט/אק דאק בהופעה קצרה, מהודקת ואפקטיבית, עלו ג'ירה וחבורתו לבמה והתחילו, כבר מהשנייה הראשונה, להרעיד את הקירות שמסביב ואת חלל הבטן שבפנים, עם הסטייל שרשום על שמם בטאבו של המוסיקה האלטרנטיבית, בחלל הייחודי שנמצא אי שם בצומת שבין נויז, גותי, מטאל, ניו ווייב ואוונגרד. אם לו ריד טען פעם ש"שלושה אקורדים זה כבר ג'אז", הרי שהסוואנס דבקים בתיאוריה הזו וכמו מנסים לבדוק כמה ניתן לסחוט מאקורד אחד, מקסימום שניים, תוך כדי שהם יוצרים קונסטרוקציות סאונד רב שכבתיות שמשתמשות, כך זה נשמע לפחות, בכל ספקטרום התדרים שהאוזן האנושית מסוגלת לקלוט.

הבס-תופים-שתי חשמליות פלוס גיטרת פדאל סטיל, טרומבון, כינור חשמלי וסוללת כלי הקשה מסיבית, בונים אט אט, בסבלנות ובעוצמה הולכת וגוברת, קתדרלות של רעש סוחף מסביב לקול המיוסר של ג'ירה. המוסיקה של סוואנס לא מחכה שתקלוט אותה או תתרגל אליה – היא תופסת אותך בגרון ומסרבת לשחרר, מכה בך בעוצמה בכל איבר אפשרי ומכניעה אותך ברפטטיביות עד שאתה עומד מולה חסר אונים, מותש וסחוט נפשית. בשלב הסחיטה, לא נכחיש, היו כמה וכמה רכי לב שפרשו החוצה, לשאוף אוויר או לפוש קמעא בפינת העישון (כולל איזובל, הזמרת/חלילנית החמודה של בארדו פונד, שבאו בהרכב מלא לראות את ההופעה, לפני שיעלו הערב לבימת הבארבי). ככל שההופעה התמשכה והרעש חפר לעומקים חדשים, היה ברור שהסוואנס שואפים להפריד את הילדים מהגברים, "כמו מסע כומתה" פלט מישהו לידנו. אבל הקהל, שכלל בלוגרים, עיתונאים, מטאליסטים ולא מעט פליטי אייטיז שגדלו על מיכל ניב לצד מעריצים צעירים יותר, שאולי גדלו על מיכל ינאי, ידע מה הוא הולך לקבל. הוא נשאר עם הסוואנז עד הרבה אחרי חצות, ויצא החוצה, אל אוויר הים הקריר, עם הרבה ריספקט בלב ולא מעט צפצופים באוזניים, שנקווה שישארו במצב סביר עד הביקור הבא של הסוואנס במחוזותינו.

מודעות פרסומת

ראפ ישראלי, דור 2.0

עבדתי כבר עם הרבה מוסיקאים ומפיקים בחיי. אבל במיני-אלבום החדש שיצא היום, היתה לי את החוייה המרתקת לעבוד עם מפיק / ראפר שותף שקורא לי "אבא". התוצאה, "עסק משפחתי", לפניכם. תשמעו, תשתפו, תורידו – ואם בא לכם לתמוך קצת בהיפ הופ ישראלי אז אפשר גם לשלם כמה שבא לכם.
מי שיוריד את כל האלבום, יקבל גם שני שירי בונוס עלינו. שבוע טוב!

בלוז קרוב לשורשים – ראיון עם Lightning Malcolm

פסטיבל הבלוז של תל אביב יתקיים בין התאריכים 3-6.7. אחד האורחים המעניינים שיגיעו מחו"ל להופיע בפסטיבל הוא הבלוזיסט המיוחד, איש מיסיסיפי (ויליד מיזורי) לייטנינג מלקולם. הבלוג תפס אותו לשיחה, רגע לפני שהוא עולה על מטוס לארץ הקודש.

light1 (2)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בגיל צעיר?

התקליטים הראשונים שאני זוכר ששמעתי היו של סאם קוק, בוב מארלי, ג'ימי הנדריקס – מהאוסף של ההורים שלי. גם Thriller של מייקל ג'קסון, כשהייתי בן 8 או 10. זה היה תקליט ענק ומצליח מאוד ואהבתי אותו בטירוף. זה למעשה היה הגיל שבו ידעתי שאני רוצה להיות מוסיקאי..אחר כך, סביב גיל 12 קיבלתי קלטת של מאדי ווטרס, "הלהיטים הגדולים". וזה שינה את חיי והחזיר אותי את השורשים של כל סוגי המוסיקה. נשארתי קרוב לשורש הזה מאז.

יש אנשים שטוענים שהבלוז הוא ז'אנר "מת" שהפסיק מזמן להתחדש. מה אתה אומר על זה?

מוסיקת בלות בלוז לא מתה. באופנים רבים, היא יותר חיה מאי פעם. העבר לא תמיד היה כזה מדהים. אבל עדיין הבלוז לא מוערך מספיק, בטח בהתייחס לקליבר של המוסיקאים שפועלים בו. קשה למצוא אמני בלוז אמיתיים כיום, בגלל שלנגן בלוז באמת – זו דרך חיים. כל האמונה והדת שלך נמצאים בתוך המקצבים האלה. אתה צריך להרגיש את זה ולהקדיש לזה את כל חייך. ולהיות בקשר עם רגשות של אנשים ולתעל את זה למוסיקה, זה כל העניין. זה כל כך נדיר היום, בגלל שאנשים מחפשים קיצורי דרך ולקבל הכל מהר. בדיוק כמו אוכל שמחממים במיקרוגל. זה לעולם לא ישתווה לאוכל שמכינים מאפס ומבשלים לאט בבית. אבל, לבשל משהו מאפס לוקח הרבה זמן. רוב האנשים כיום לא רוצים להשיע את הזמן ואת תשומת הלב שדרושים כדי להגיע לגדולה.

מהי ההופעה הכי זכורה שהיתה לך בקריירה?

היו לי כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים ומלאי קסם, שקשה לבחור רק אחד. כל אחד היה בלתי נשכח מסיבותיו שלו. אם זה לפני 60,000 איש או לפני קומץ אנשים שסתם עומד ומסתכל. דבר אחד בטוח: כשהקסם במוסיקה מכה, אפשר לראות את זה בעיניים ולשמוע את זה באוזניים.

מה המשמעות עבורך של להופיע בישראל?

הייתי בכל העולם, אבל זו הפעם הראשונה שלי בישראל. אני מאוד נרגש, בגלל שאני תמיד שמח לקחת את המוסיקה שלי לקהלים חדשים. לישראל יש תפקיד כל כך גדול בהיסטוריה של האנושות. וכשאגיע לשם, אנסה להרגיש את זה ולתעל את כל זה להופעות מיוחדות באמת. לדעתי, מוסיקת בלוז היא הייצוא התרבותי הגדול ביותר של אמריקה ואני רוצה לייצג את זה בדרך חזקה ופוזיטיבית. וחוץ מזה, ימית (הגר, יוזמת המופעים, ס59) היא פשוט כל כך Awesome!

לאילו אמנים עכשוויים אתה מקשיב?

לצערי, כל כך הרבה מענקי הז'אנר הענקיים כבר לא בינינו. כבר קשה למצוא אנשים כאלה. אבל תמיד יהיו כאלה שישמרו את האמת במוסיקה שלהם. אני חושב שאנת'וני המילטון הוא כנראה הזמר הכי גדול בעולם כרגע. יש עליו תווית של זמר אר'אנ'בי, אבל הרגש והזעקה בקול שלו הם "בלוז פאואר" לחלוטין.

איך היית מגדיר את הסגנון המוסיקלי הייחודי שאתה מנגן?

הסגנון שלי מושרש ב"מיסיסיפי היל קאנטרי בלוז" מה שאומר שהוא קרוב מאוד למקור ולשורש של כל סוגי המוסיקה. הוא מבוסס על ריפים מעגליים שחוזרים על עצמם ועל מקצבים שמותאמים לריקודים. אני משלב את אלה עם כותבי השירים הנפלאים שגדלתי עליהם, ומבחינת המילים, אני משתמש בתובנות ובחוויות חיים שעברתי. חייתי חיים נפלאים, עם הרבה שנים בדרכים, עם אמנים אגדיים שמבוגרים ממני בשנים רבות, ואני מנסה לקחת את כל החוכמה והתבונה הזו איתי אל העתיד.

ומילה אחרונה לקהל הישראלי?

אני רוצה שאנשים ידעו שאני מגיע לישראל לנגן לכם מוסיקת בלוז מקפיצה טובה, מרוממת נפש, שכל אחד יכול לרקוד איתה. בשבילי כל העניין במוסיקה הוא לעשות גוד טיים, לגרום לכם לרקוד ולשכוח את הצרות לכמה זמן. ואת זה כל אחד צריך!

תמונה אחת שווה: Blur בהייד פארק

להקת Blur בהופעה חיה במסגרת פסטיבל British Summer Time, הייד פארק, 20.6.2015

(צולם ע"י החתום מעלה)

blur

הראשון ל-Zion

דמיאן מארלי בהופעה באמפי פארק ראשון, 24.6.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

שובל המכוניות הארוך שמשתרך בדרך לאמפי בפאתי אחת הערים הסחיות ביותר בישראל, מוכיח שוב את מה שכבר ידענו: ישראלים אוהבים רגאיי. ורגאיי זה מארלי. ומארלי, כרגע, זה דמיאן, הנצר הצעיר ביותר לשושלת רבת צאצאים שהאבא בוב פיזר בכל מיני מקומות, פרי בטנן של לפחות שבע נשים שונות. הערב, בפעם הראשונה שלו בארץ, מדגים שוב צעיר בניו של בוב כמה אנחנו אוהבים את הסגנון הג'מאיקני, שדווקא, מכל הז'אנרים המוסיקליים שבסביבה, חדר כה עמוק למחזור הדם של כל כך הרבה ישראלים, לאורך ולרוחב כל המעמדות, הפילוחים הסוציו-אקונומיים, העדות, המינים והגילאים. אולי התשובה היא בקשר ההדוק בין יסודות האמונה הראסטפרית לזרמים שונים בדת היהודית, אולי לטיולים בעולם ולחיפוש רוחני שאחרי הצבא, או אולי פשוט בגלל שישראלים שונאים את בבילון ותומכים  באהבה, שלום וגאנג'ה? לג'ה פתרונים. בכל מקרה, כשזמרי החימום של מארלי ג'וניור עולים לבמה, מתברר שלהקת הליווי מעולה, הסאונד מצויין והבריזה של חופי ראשון מנעימה מאוד את החושים.

אחרי חימום קצר של Black-Am-I, מקולקטיב ה- Ghetto Youths בו חברים שלושה מבניו של בוב האב, עולה דמיאן לבמה וכבר מהצלילים הראשונים מחזיק את הקהל בכף ידו. ומי בקהל? נאטי דרדס מקומיים "כבדים", עם דרדלוקס, דגלי ראסטה וג'מייקה וספליפים שיכולים ביום טוב להסתיר חלקים נרחבים ממתחם רידינג, וגם הורים עם ילדים, חברים מסצינת הראפ המקומית, סטלנים חביבים ומזוגגי עיניים, אנשי ניו אייג', ערסים-לייט בני כל העדות, אנשי משינה, שב"ק ס' והדג נחש ושלל מוסיקאים אחרים, וכמובן המון המון ישראלים מן השורה, שהשם "מארלי" מהלך עליהם קסם עוד מימי גרעין הנח"ל בשלהי הסבנטיז. מה שיפה הוא שלמשך שעתיים כל המאסה האנושית הזו הופכת למקשה אחת. אוהבת, מפרגנת, מתלהבת, מחייכת, זזה, מרימה ידיים ומדליקה מציתים, שרה את הפזמונים בקצב ובלי זיוף אחד. מארלי עובד יפה עם הלהקה המשומנת וגם עם הקהל, שמחזיר לו אהבה (ושיחזיר אותו פעמיים להדרנים בסוף ההופעה) עם תמהיל מאוזן של שירים מקריירת הסולו שלו (Road To Zion, Welcome To Jamrock)  וגם לא מעט תופינים של מארלי האב, שירים שפשוט מסרבים להתיישן ונשארים רלוונטיים גם ב-2015: Get Up Stand Up, Trenchtown Rock, Exodus, One Love, War/No More Trouble שמרימים את ההופעה לגבהים חדשים בכל פעם, מגובים בסרטוני וידאו מרשימים שמחזקים את המסרים האוניברסליים שהפכו את בוב מארלי לאייקון בינלאומי, שהפופולריות שלו לא נחלשה עם חלוף הזמן. לקינוח, מעלה דמיאן את רוהאן מארלי, אחיו הגדול, לרקוד איתו על הבמה. כן, אותו רוהאן שהוא אבי חמשת ילדיה של לורן היל, שהיתה אמורה להופיע בדיוק כאן לפני כמה שבועות וביטלה את ההופעה ברגע האחרון. כך, למשך מאה ועשרים דקות, הצליח אמן אחד, עם כריזמה בימתית אותנטית, עם שירים מצויינים והרכב אדיר, להשכיח מ-12,000 ישראלים את העובדה שלאחרונה שורפים כאן כנסיות בשם הדת, שהגזענות פושטת בינינו כמו מחלה ממאירה, שסובלנות לסבלו של האחר היא מצרך נדיר במחוזותינו, ששלום, אחווה, הרמוניה והארה נחשבות, במקרה הטוב, למילים גסות בישראל של 2015. נו טוב, לפחות נשארה לנו הגאנג'ה.

רפובליקת בנות

OneRepublic בפארק הירקון, 28.5.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

11334213_10152990854602956_1963668622555598600_o

ארבע בנות הולכות מאחורי המבקר, על הדשא רחב הידיים שמוביל אל מעלה הגבעה למתחם ההופעות של פארק הירקון. לפי הקול, אוצר המילים וטון הדיבור הן בנות משהו כמו 14, אולי 16. "אתם יודעות שפעם פעם, בנות היו מראות את הציצי בהופעות? כשהם היו מתלהבות בקהל. ולפעמים הזמרים היו חותמים להם על הציצי?" אומרת האחת והשאר עונות לה "יאללה, לא מאמינות, מאיפה הבאת את זה?!" ומצחקקות בקול גדול. כן, עברו הימים של צרחות משולחות רסן, של נסיעות בטרמפים, של סיגריות גנובות בשירותים או רחמנא ליצלן, איזה ג'וינט או בקבוק מוברח מלא וודקה תפוזים בקצה הדשא. הנוער של היום מתוקתק, מסודר, מגיע במונית או בג'יפ של אמא, מתלהב, אבל לא עושה יותר מדי בלגן, בכל מקרה לא משהו שצריך להעסיק את המאבטחים המשועממים שמסתובבים במתחם די חסרי מעש. וחוץ מזה, כולם עסוקים, כלומר, עסוקות, בטלפון הסלולרי שלהן ובמגוון הפונקציות הגלומות בו: מצלמות פנורמה של הבמה, תופסות סלפי על רקע הקהל, מקליטות הודעות, שולחות בווטסאפ, מעדכנות בפייס או סתם בוהות במכשיר בציפייה לבאות. בכל מקרה, הערב זה הערב של הבנות, שמהוות לפחות 80 אחוזים מ-20,000 מבאי ההופעה. אם אפשר להגדיר אותן בהכללה, אלה הבנות הטיפ-טיפה יותר מתוחכמות של השכבה, אבל לא יותר מדי. יעני, כבר מזמן לא בוואן דירקשן אבל עדיין לא בממפורד אנד סאנס כזה. והמילים הפשוטות-אבל-נשמעות-חכמות של וואן ריפבליק מספיקות כדי למצב אותן ככאלה שמבינות עניין, שיודעות מה איכותי. יש מצב שהן בדרך הנכונה לאהוב מוסיקה טובה, בהמשך, אי שם במורד הדרך. "ממש גן עדן לבנים כאן" מצהיר מישהו לידי וחבר עונה לו: "כן, אבל תראה איזה בנים חננות באו לפה". לגיל הצעיר של רוב הקהל יש לפחות יתרון אחד ניכר: התור לרכישת בירה קצר באופן מחמם לב. הבחורה מההפקה מספרת שחברי הלהקה נמצאים פה כבר מיום שבת ורק היום, כמה שעות לפני ההופעה, הגיעו בכלל לתל אביב. הנטיות הקתוליות של הסולן הביאו אותו לכל המקומות הקדושים, כולל הכנרת וים המלח. וכשהראל סקעת עולה לחמם את העניינים, עם לוק של "הרגע חזרתי מהמכון וככה זרקתי עלי את הטי שירט הראשון שמצאתי", מצהירה הכתבת של פנאי פלוס שהיא מרגישה מה זה מבוגרת לעומת כל הבנות שמסביב. נו טוב, היא מגלה לי שהיא כבר ממש בואכה גיל הזהב, כבר מגרדת את ה-25. וואו. אולי נספר לה רשמים מההופעה של ג'טרו טאל בפארק ב-1986 עם ג'ון מרטין בתור חימום? אולי עדיף שלא. הערב לא עוסקים בפרהיסטוריה אלא בכאן ובעכשיו. ובכאן ובעכשיו סקעת עושה עבודה יפה ומקצועית, אבל לא מקצועית עד כדי חלקלקות, והקהל שר איתו ומקבל אותו בחום ונראה שזו היתה בחירה נכונה מצד המפיקים לאייש איתו את עמדת מופע החימום. בינתיים, בהפסקה, הרמקולים משמיעים את האלבום הלבן של הביטלס. שזה משהו שיצא עוד לפני שחלק מההורים של הבנות בקהל היו בחיים. בקהל, בנות עם חולצות של הראמונס, של מטאליקה, של הביטלס. של הסטונס. מה זה חשוב. הכל מותגים. הכל אותו דבר. הכל הולך.

והנה, בתשע, עולים החברים ועל ההתחלה מפציצים עם המנון האיצטדיונים הראשון מני המון שהולכים לבוא אחריו. עיתונאי מקוסטה ריקה שואל אותי באנגלית: "תגיד, איך היית מגדיר את הסגנון שלהם? כי קראתי בפרסומים שזה אינדי-רוק" וואו, שאלה טובה. נמשיך לתהות עליה בהמשך הערב. בינתיים, הם נשמעים כמו שילוב בין הסאונד של יו טו, בלדות בומבסטיות נוסח קולדפליי, פופ-פולק עשוי היטב מבית מדרשו של ג'יימס בלאנט, כל מיני להקות ניינטיז אלטרנטיביות-לייט שהיינו רואים ב"120 דקות" והגשה קולית שמזכירה את אדם לוין ממארון פייב, עוד להקה שהבנות בקהל היו רוצות לראות בארץ (אני יודע, הקוסטהריקאי עשה משאל דשא קצר וחלק עמי את תוצאותיו) ברם, ככל שההופעה מתקדמת מתברר שלוואן ריפבליק יש כמה דברים שעובדים לטובתם. דבר ראשון: החבר'ה יודעים לנגן, לא יעזור כלום. הם נשמעים כמו להקה אמיתית ולא כמו איזה מוצר מפוברק שהורכב באופן מלאכותי. כל חבר מנגן על כמה כלים, שזה יפה, ותוספות כמו צ'לו, ויולה, ויבראפון, כלי הקשה וגיטרה קלאסית משדרגות את העיבודים ומוסיםות עוד מימד לשירים. הזמר, ריאןן, קלטתי שקוראים לו, יודע לשיר, יודע להופיע, יודע להחזיק קהל ועם זאת לא יוצא משתחצן או פוזאי. בכלל, יש משהו נעים ונגיש בהרכב הזה, אולי זה אופי או האנרגיה הבינאישית, אולי פחות מדי שנים בין גלגלי השואו ביז השוחקים, אבל בכל מקרה  אפשר לקנות את ההתרגשות שלהם מהקהל הישראלי החם והאוהב. הוידאו ארט היפה והירידות לתוך הקהל מספקות את רוב העניין הויזואלי והחברים לבושים כולם בג'ינס וטי שירט שחורה, כך שתחושה של אותנטיות בלתי מתיימרת זורמת מהבמה אל הקהל, שמצידו מחזיר בפרגון ובשירה אדירה לאורך כל השירים כמעט. באמצע ההופעה הלהקה עוברת אל פודיום קטן בצד הבמה וחלק אקוסטי ויפה מתחיל, כשכל הנגנים קרובים זה אל זה, מה שיוצר אינטימיות ומאזן את המנוני האיצטדיונים הגרנדיוזיים שפתחו את ההופעה. נייס טאצ', חברים. בכלל, החלק השני של ההופעה משוחרר יותר, עם קטע סולו פלמנקו של אחד הגיטריסטים, שמקדים את הלהיט המגה-אינטר-גלאקטי "קאונטינג סטארס", עם קאבר חביב ל-What a wonderful world  ועם קריצה לווייט סטרייפס בהדרן. אחרי שעה וחצי של מוסיקה, הפעלות קהל, הרמות טלפונים באוויר וכל הלהיטים שאפשר לסחוט משלושה אלבומים, השואו של וואן ריפבליק מסתיים, עם שלוש הבטחות של הסולן לקהל האקסטטי: לחזור שוב להופיע בישראל, לחזור עם מוסיקה חדשה ואלבום חדש – וגם להוריד כמה קילו עד לפעם הבאה. שאפו – מודעות והומור עצמי תמיד מוסיפים נקודות. האורות כבים. הלהקה מרוצה, הקהל מרוצה, מישהי צועקת לחברותיה ביציאה "וואי, איך בא לי עוד פעם!" וזה בעצם כל הסיפור. 20,000 בני נוער מתפזרים באופן מסודר, רובם עם העיניים כבר בסרטונים שצולמו לפני כמה דקות, משגרים את הדימויים המשוכפלים הזהים אל העולם ועושים את דרכם חזרה לג'יפ של אמא או למונית שאבא נתן להם כסף בשבילה, אולי בלי חתימה על הציצי כמו פעם, אבל לפחות עם קצת שמחה פופית בלב, ובימים טרופים אלה, גם זה משהו.

20150528_192050

"הבלוז חי בכל מקום" – ראיון בלעדי עם סדריק ברנסייד

This is an exclusive interview with Mississippi Blues musician Cedric Burnside, anticipating his upcoming 4 Israel shows

חברת ההפקות Nobody's Fault ממשיכה לייבא לישראל הופעות בלוז איכותיות, לחובבי בלוז אמיתיים, שמעוניינים לחקור גם את הפינות הפחות מסחריות של הז'אנר. הבא בתור הוא סדריק ברנסייד, איש מיסיסיפי, המתופף, הכותב והיוצר, שנושא את הלפיד הכבד של סבו, הבלוזיסט המוערך R.L Burnside. סדריק ברנסייד יגיע לארבע הופעות בישראל (תל אביב, ירושלים, רמת השרון, מטולה), יחד עם הגיטריסט טרנטון איירס (שהוא גם בנו של גיטריסט הבלוז ארל "ליטל ג'ו" איירס). "59 מילים" תפס אותו לראיון בלעדי.

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך כילד ונער?

ההשפעה הראשית שלי היא כמובן סבא שלי. הייתי רואה אותו שר ומנגן בבית עם חברים והייתי מנסה לתפוס את המקצבים. אחר כך זה היה ג'וניור קימברו, שנתן לי לנגן איתו כמקומות קטנים וגם מלהסתכל עליו למדתי הרבה. בסוגי מוסיקה אחרים זה סטיבי וונדר. הוא גם כותב וגם מנגן בכל הכלים. הלוואי והייתי חצי ממה שהוא כמוסיקאי.

לא מעט אנשים טוענים שהבלוז, כז'אנר מוסיקלי בר תוקף,  הוא סגנון מת וחי כיום רק על תהילת העבר המפואר שלו. מה תגובתך לזה?

אם מישהו חושב שהבלוז מת, הוא לא היה בהופעה שלי! וברצינות, כל סוג של מוסיקה מודנית מבוסס על הבלוז. בלי הבלוז לא היה ג'אז, לא היה רוק, לא היה שום דבר. אפשר לשמוע את הבלוז חי ומרגיש טוב בכל גרוב שאתה מנגן היום. אתה רק צריך לשים לב…

מהי ההופעה הכי זכורה שנתת אי פעם?

הי לי המון הופעות מיוחדות. לאחרונה, זו היתה הופעה בטקס האזכרה לאבא שלי, קלווין ג'קסון. הוא היה אחד ממתופפי ה-Hill Country  המקוריים, עם סגנון ייחודי משלו. אחרי הלווייה שלו, חגגנו כמו שהיינו עושים פעם, וכמו שהוא היה רוצה: בג'אם פרוע, בריקודים, בצחוקים ועם קצת וויסקי…

מה גרם לך לרצות לבוא ולהופיע בישראל?

מעולם לא הופעתי בישראל. הייתי בכל העולם, אבל אף פעם לא אצלכם. פגשתי הרבה ישראלים ואני חש הרבה אהבה אליהם. אני מצפה מאוד ללמוד עוד על האנשים, האוכל, התרבות. אני מחשיב את עצמי כבן אנוש קודם כל, אז כל הזדמנות שיש לי לפגוש בני אדם אחרים, לתקשר איתם וללמוד מהם, היא עונג צרוף בשבילי.

מיהם הבלוזיסטים הפעילים כיום שאתה אוהב במיוחד?

הבלוזיסטים החביבים עלי…. אני חייב להודות שאני די "אולד סקול" בעניין הזה, אבל יש לא מעט בלוזיסטים טובים שם בחוץ. החבר שלי, גארי קלארק ג'וניור מצליח מאוד בזמן האחרון. יש עוד בחור מקלארקסדייל, קינגפיש, שעושה את העניין שלו. כשזה מגיע להופעות חיות, אי אפשר לנצח את בובי ראש.

האם אתה מרגיש שאתה ממשיך את המורשת של R.L Burnside?

כן, הייתי רוצה לחשוב שאני ממשיך את מורשתו. כל מה שאני עושה זה בזכותו ואני רוצה לכבד את זה. לפעמים אני שומע קולו של סבא, כשאני שומע את הקול שלי.

מה מצפה לנו בהופעות בישראל?

אני יכול להבטיח לכם שיהיה גוד-טיים! במיוחד בגלל העובדה שאף פעם לא הופעתי פה – והמטרה שלי היא שזו לא תהיה הפעם האחרונה.