Tag Archive | 2016

תמונה אחת שווה: הפוסי בבארבי

"הפוסי של לוסי". הופעת השקת אלבום בבארבי בתל אביב, 27.10.2016

lucy

מודעות פרסומת

ב-59 מילים: דייויד ברומברג באנד – The Blues, The Whole Blues and Nothing But The Blues

dbb

הגיטריסט המוערך בן ה-71 עם יותר מ-45 שנות קריירה, המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר ששיתף פעולה עם בוב דילן, ג'רי גרסיה, ג'ורג' האריסון, בוני רייט, ווילי נלסון, האיגלז ואחרים, באלבום המוקדש לבלוז על כל סוגיו: אקוסטי, חשמלי, ישן וחדש, מקורי לצד קלאסי (רוברט ג'ונסון, ריי צ'ארלס, סוני בוי וויליאמסון) עם נגינת אנסמבל מלהיבה של נבחרת אול-סטארז אדירה וטונות של אנרגיה, נשמה והומור.

לרכישת האלבום

 

אנטון כוכב עליון: The Brian Johnstown Massacre בבארבי

The Brian Johnstown Massacre בבארבי, תל אביב 12.9.2016. פורסם גם בעכבר העיר אונליין.

bjm1

"אם אין לכם עבודה או איזו מתקפת טילים מחר בבוקר, אז כדאי שתישארו כאן. ננגן הרבה שירים מוזרים" הבטיח אנטון ניוקומב בפאתוס ציני מעל במת הבארבי. הבטיח – וקיים. בזמן ששמונה קילומטרים משם מתקיים מופע הקריוקי המלוטש והבומבסטי של שארי להקת קווין, 1000 האנשים שגדשו את המועדון בדרום תל אביב קיבלו חווייה שונה לגמרי. ניוקומב, שמנהיג את הבריאן ג'ונסטאון מסאקר כבר יותר מ-20 שנה לא בא להתחנף, לא בא לדפוק כרטיס וללכת ואפילו לא בא כדי לעשות לקהל גוד טיים. כי BJM היא לא להקה מהסוג הזה.היא להקה מהסוג של "זרום איתנו או עוף הביתה". שבעה נגנים על הבמה ומופע שנודד, תוך דקות, מהג'אמים הכי מהודקים במערב לרגעים של "שכונה",עם הפסקות לא מעטות בין השירים, סדרה של נאומים נרגנים וירידות עוקצניות על הקהל.

bjm4

אבל כשהם מנגנים, יש קסם באוויר וזה מה שבאמת חשוב. ניוקומב וששת חבריו פותחים עם שיר ישן, Never Ever, מהאלבום השני של BJM, ממשיכים עם השיר הנידח למדי Whatever happened to them ואז מדלגים לביצוע מעולה של Geezers מ-2003. כרונולוגית, ניוקומב מכסה כמעט את כל השלבים ברפרטואר העצום של הלהקה, קופץ בין תקופות ואלבומים, בין קטעים שרוב הקהל מכיר (Sailor, David Bowie I Love You, Wisdom, Lantern) ובין שירים ליודעי דבר. בין לבין, הוא עושה את כל הדברים שאמנים מן השורה לא עושים בהופעה: מעשן בשרשרת וזורק את הסיגריות לתוך כוס מים שנמצאת לידו, משחק עם כפתורי המגברים ויורד על איכות הסאונד שנשמע על הבמה, מקנטר את הסאונדמן (הסאונד באולם היה מעולה, אגב) ולא חס גם על צופה חסר מזל שהעז לבקש שיר ("פקודות תיתן לספוטיפיי, לא לי. אני לא הצבא שלך ואני לא מקבל ממך פקודות") מנסה לספר בדיחות על יהודים, מתייעץ ארוכות עם חברי הלהקה ואף מנסה לסכסך ביניהם אל מול עיני הקהל המשתאות.

bjm2

כי ניוקומב הוא לא אמן מהשורה. למרות ש-מ', שעומדת לידי, מספרת שבהופעה שראתה בלונדון לפני 11 שנים ניוקומב היה פרוע הרבה יותר, כולל עימותים פיזיים עם באי המועדון בזמן ההופעה, עדיין נשארה בו הרוח המרדנית, האינדיבידואלית והנרגנת. איזה עוד פרפורמר יספר לאלף צופים, תוך ירידה לפרטים גרפיים ביותר, על ניתוח סרטן העור שעברה סבתא שלו בעקבות חשיפה מוגזמת לשמש, כתירוץ להימנעותו מיציאה לחוף בתל אביב? וכך, רשימת השירים המונחת על הבמה הופכת במהלך ההופעה לסוג של המלצה כללית בלבד, נגנים מתפנים לשירותים בין שירים, הגיטרות מפדבקות בתדירות, אבל המוסיקה מדהימה ומשתלבת היטב עם הבלגן המאורגן שניוקומב מייצר, אולי בכוונה. הרי רק הוא יכול לרקוח צרור של השפעות יד שנייה (פסיכדליה מוקדמת ופולק-רוק, גראג' וסרף-רוק אמריקאי קדום, צלילי לונדון בסיקסטיז נוסח הסטונז, הקינקס והזומבי'ז, שוגייז בריטי והדהודים של הרכבים כמו הקיור, אקו אנד דה באנימן והסטון רוזס) לכדי אמירה מוסיקלית אמנותית מגובשת עם חותם אישי מזוהה.

bjm5

ככל שההופעה מתקדמת, לא נראה שניוקומב מתכוון לעצור הערב. השירים זורמים, הג'אמים הופכים אגרסיביים יותר והקהל נכנס למצבים שונים של אקסטזה. "תמחאו כפיים פי שלושה יותר חזק. עשינו עכשיו שלושה שירים ברצף!" הוא מכריז. ואז "סתם, צחקתי איתכם. אז תמחאו כפיים חזק מדי. אני לא אוהב שמפנקים אותי". אחרי כמעט שלוש וחצי שעות של מוסיקה נונ-סטופ, Feel So Good  ואחריו Yeah Yeah חותמים את ההופעה, הפרקשניסט ג'ואל גאיון מנתץ את הטמבורין שלו וזורק את שבריו לקהל, הפידבקים רועמים. האורות נדלקים. הגב כואב. האוזניים מצפצפות והאושר גדול. אז נכון, קווין היא להקה גדולה יותר, חשובה יותר ועם הרבה יותר להיטים, אבל אנטון ניוקומב, הנגטיב המוחלט של פרדי מרקיורי כפרפורמר, מספק לאוהדיו סחורה שאף אחד אחר בעולם לא יכול לספק כיום. ולפחות לכמה שעות אמש בבארבי, הוא היה הצ'מפיון.

ניק קייב והבן הטוב: על הסרט One more time with feeling

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

על הנייר, תקציר הסרט הדוקומנטרי החדש של הבמאי אנדרו דומיניק היה אמור להיות הכי פשוט בעולם: צילומים מתהליך ההקלטות של האלבום החדש של ניק קייב והבאד סידס, כמה ראיונות עם האמן, קלוז אפים של נגנים, כלי נגינה וקונסולות, קליפים של כל השירים מהאלבום, וקדימה לפרומו. אבל, דברים לא הסתדרו כמתוכנן והסרט הפך מתיעוד של מלאכה מוזיקלית בדרך לאלבום חדש –  לחקירת תהליכי קבלת החלטות ונבירה בנפשו של אמן ברגעי משבר יצירתי. חשוב מכך, הוא הפך לפורטרט של אדם, אב, שמנסה להתמודד עם טרגדיה עצומה ופתאומית שניחתה עליו משום מקום.

 

"אם אין פצע, אין סרט" הוא אחד המשפטים שנחרתו במוחי במהלך לימודי הקולנוע. אמרה אותו הבמאית אורנה בן-דור, שבמהלך עבודה על סרט דוקו מוזיקלי שיכול היה להיות מוצר קולנועי שגרתי למדי, חשפה שכבה נוספת ונסתרת של טראומה, עצב והשלמה עם עבר טראגי, מה שהפך את "בגלל המלחמה ההיא" ליצירה חשובה ומהדהדת בתרבות הישראלית. וב"עוד פעם אחת עם רגש", הטראומה של קייב טרייה ונוכחת ככל שהסרט מתקדם. בין זמן כתיבת השירים ובין תחילת ההקלטות, מת ארתור, בנו בן ה-15 של קייב, בנפילה מצוק גבוה בחוף ברייטון בדרום אנגליה. ייתכן שהפקיד הממונה על האירוניה בגן עדן היה צוחק, למראה קייב, לשעבר מכור כבד להרואין וספידים, מתאבל על מותו של בנו שנפל כתוצאה של טריפ LSD שלקח עם חבר, כנראה בפעם הראשונה בחייו.

Arthur Cave inquest

הסרט לא מתנפל מיד על הנקודה הזאת ומגיע אליה באיטיות ובהדרגה. בחלקו הראשון מתוודעים הצופים לפרסונה של קייב במהלך העבודה על האלבום. הלוקיישן המרכזי הוא אולפן ההקלטות, כשראיונות חטופים במכונית ובחדרים אנונימיים, פלוס קריינות ווייס אובר של קייב, מלווים את תחילת תהליך ההקלטות. בשחור לבן, בתלת ממד, בתוך אולפן שבתוכו נבנו מסלולים מורכבים לתנועת המצלמה, אנחנו מתוודעים לתהליך היצירה של קייב, שיחד עם המוזיקאי המדהים וורן אליס, משלב אינסטינקט, ספונטניות וחד-פעמיות עם מודעות עצמית, משמעת והקפדה על כל ניואנס מוזיקלי. קייב רודף אחרי ה"מוג'ו", אותו רגע מסתורי בתהליך היצירה שבו הכל מתחבר ונוצר קסם. הוא נשאר מקצועי, רגוע ומפוקס גם ברגעים משמימים באולפן הענק ומחכה לרגע שבו תחל ההקלטה ויתרחשו רגעי הפלא שיונצחו, בסופו של דבר, באלבום.

"עוד פעם עם רגש" לא מנסה להסתיר את המכניקה שכרוכה בעשיית סרט דוקומנטרי. צוות הצילום נראה פעמים רבות על המסך, כמו גם מתקן ה"דולי" שסובב את אולפן ההקלטות או רגעים שבהם נדרש צילום סצנה מסוימת מחדש בגלל תקלה טכנית. מושגים כמו "פריים", "פוקוס" או "תלת ממד" מקבלים התייחסות כחלק מחייו ועולמו של קייב, והופכים ממונחים קולנועיים למצע לדיון בפילוסופיות חיים, במיוחד בקטע המשעשע יחסית, שבו קייב מהגג על ההבדל בין גברים ("דו ממדיים") לנשים ("תלת ממדיות"), ברגעים שבהם נכנסת לסרט גם אשתו, הדוגמנית לשעבר ומעצבת האופנה סוזי ביקס. אט אט, בעזרת טכניקות צילום וירטואוזיות ואקרובטיות, אנחנו מתוודעים לנבכי האולפן, למסדרונות ביתם של קייב וביקס וגם, בחלקים יפהפיים במיוחד בצילומי החוץ הכמעט יחידים בסרט, לנופים המרשימים של ברייטון וחופיה, כולל הצוקים התלולים בהם מצא בנו של קייב את מותו.

כנראה משום שקייב הוא אדם שנמצא רוב הזמן בשליטה טוטלית על המתרחש סביבו, שוקל כל מילה ומודע לתדמיתו ולמעמדו האמנותי, בחר הבמאי, דומיניק, לשרטט את הסיטואציה הנפשית המורכבת בה מצוי האמן באמצעים קולנועיים של צבע, זוויות צילום ופסקול, ופחות להסתמך על הראיונות שמעניק קייב לאורך הסרט, בהם הוא מתנסח בזהירות בנוגע ל"טראומה", כפי שהוא מכנה את מות בנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%912

אין בסרט הזה סנטימנטליות או סחיטת דמעות. להיפך, לעתים נדמה שקייב מייחס את הטרגדיה שעבר לכוחות הגורל ואפילו, צריך להעיז ולומר, כאירוע שמהווה קטליזטור של היצירה שלו עצמו. "כל אמן מחפש משהו לכתוב עליו", כפי שהוא עצמו מתבטא באחד הרגעים בסרט. אט אט אנחנו נחשפים לכל השירים מהאלבום החדש, המצולמים בנגינה חיה באולפן, על רקע תאורה אקספרסיבית ותנועות מצלמה מדודות ו-וירטואוזיות, אבל הנוק אאוט הסופי מגיע דווקא בתום הסרט, על רקע כתוביות הקרדיטים, כשאנחנו שומעים הקלטה ביתית, רק פסנתר וקולות של השיר "Deep Water", עם לחן של קייב למילותיה של מריאן פיית'פול, בביצוע שני התאומים ארתור וארל קייב, שאחד מהם כבר לא איתנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%913

לפעמים נדמה שהפופולריות של קייב בישראל עולה על הפופולריות שלו בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. באיזו עוד מדינה אפשר לפתוח את תחנת הרדיו הפופולרית ביותר, סתם ככה באמצע היום, ולשמוע שיר של The Bad Seeds? אז עבור מעריצי קייב הרבים, "עוד פעם אחת, עם רגש" הוא מתנה מרגשת ופריט חובה לצפייה. אבל גם אם אתם לא משתייכים לכת הגרופיז האדוקים של קייב, הסרט החדש מספק מבט מעמיק, מרגש ומטלטל אל תוך תהליך יצירתי של יוצר טוטאלי ומחויב רק לעצמו, שמנסה להתגבר על טרגדיה אישית באמצעים אמנותיים ומצליח להמציא את עצמו מחדש גם אחרי 37 שנים של פעילות כמוזיקאי.

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

BILBO

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

אקורד הסיום של הסינרמה, 1966-2016

cinerama-10-2016

ׁ(עדכון: אתר הסינרמה, אוקטובר 2016)

מבנה הסינרמה, שהוקם ב-1966, נהרס השבוע, לאחר שנים של חוסר פעילות, לטובת בניית מגדלים והקמת חניון. לכמה מחברי הבלוג יש זכרונות יפים מימי הזוהר של הסינרמה כמועדון הופעות רוק – וגם את המוצגים הבאים כדי להוכיח את זה.

אורי ניגן בסינרמה עם פורטיסחרוף:

אורי ראה בסינרמה את פורטיסחרוף

רן ראה בסינרמה את מאסיב אטאק. וגם את סוניק יות' ופיית' נו מור:

רן סוניק יות רן פיית נו מור

תומר ראה בסינרמה את פיית נו מור, סוניק יות', סווייד ובאדי קאונט:

חן ראה בסינרמה את רייג' אגיינסט דה מאשין:

 

כתבה מערוץ 1 על הריסת הסינרמה:

 

כתבה מ"דה מארקר" על הריסת הסינרמה:

 

יש לכם מה לתרום לפוסט? שתפו אותנו!

 

איש הקסם השחור: סנטנה בפארק הירקון

סנטנה בהופעה בפארק הירקון, מוצ"ש 30.7.2016

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

יושבים על הדשא בפארק הירקון, 20 מטר מהבמה. הקהל דרוך, נרגש, אבל שקט ותרבותי. הרבה בוגרי סיקסטיז, הרבה אנשים שכבר עמדו על דעתם כשקרלוס סנטנה שרף את הבמה בוודסטוק, גברים בחולצות של להקות רוק קלאסי, אפילו נשים בשמלות ערב. לא מעט אבות עם בנים. אחד מהם, עם שני בנים בגיל צבא. שרועים על שמיכה קרוב לבמה. האבא הולך להביא לכולם בירה (28 ש"ח לכוס פלסטיק, מיינד יו).על מסכי הענק רצות פרסומות למופעים הבאים שמביא לכאן השנה שוקי ווייס. הנערים מתבוננים. "תגיד, מי זה מוריסיי?" שואל אחד מהם. "לא יודע, אולי זמר צרפתי?" עונה השני. סחבק מתערב: "מכירים את הסמית'ס?". "את מי?!?, וואללה, לא". האב חוזר. אני מפציר בו לשבת עם הנוער להשלמת חומר. "טוב, לא משנה, ממילא זה סולד אאוט" מסיים הבן הצעיר את השיחה בטון מבולבל משהו. מחשבה: אולי ההורים שגדלו על הסמית'ס עוד לא התחילו להביא את צאצאיהם להופעות. אבל למי שגדל על סנטנה בזמן אמת, יש אולי אפילו נכדים שכבר מנסים לנגן ריפים שלו על הגיטרה הראשונה שסבא קנה להם. ווייס מדבר לקהל. מקדיש את ההופעה לאמרגן הרוק היהודי האגדי ביל גרהאם, שעזר לו להביא את סנטנה לכאן לפני 29 שנים.

20160730_204746

האמת היא שההופעה ההיא ב-1987 לא ממש זכורה לטובה בקרב מי שהיו שם. יותר מדי ניסויי פיוז'ן ושירים מהאלבומים החלשים מהאייטיז ופחות מדי להיטים, שהקהל הישראלי שיווע אליהם. מי ידע אז שבסוף שנות ה-90' יעשה סנטנה קאמבק מבריק ויהפוך שוב למוסיקאי רלוונטי ומגה-מצליח, עם מוסיקה שחוצה גילים, ז'אנרים והעדפות מוסיקליות ועם חיבורים מפתיעים לבלוז, היפ הופ, אר אנ' בי וסול אמריקאי עכשווי. ואמש בפארק הירקון, סנטנה ירה מכל התותחים: מהפתיחה של Soul Sacrifice הקלאסי, על רקע קטעי וידיאו מההופעה המכוננת בוודסטוק, דרך גרסאות מעולות של Black Magic Woman, Oye Como Va, Europa, Jingo, Evil Ways הוותיקים ולצידם את Maria Maria  ו- Smooth, צמד להיטי הקאמבק הפופיים שלו וגם אינספור מחוות מוסיקליות, מפורשות ומרומזות, שנשזרו בקטעי הסולו שלו ושל הנגנים האחרים. בין היתר קיבלו שם כבוד Right On של מרווין גיי, Summertime  של גרשווין ו-A Love Supreme של קולטריין, Another Star של סטיבי ו-The Way You Make Me Feel של מייקל  וגם שירים של הנדריקס, הביטלס, בוב מארלי (שסנטנה הוא מעריץ וותיק שלו) והראפר מוס דף, קיבלו איזכורים. ואיך אפשר בלי המאסט של "הבה נגילה", שהופיע פעמיים במקומות שונים במהלך ההופעה.

20160730_212838

חמוש בסוללת מלווים מהודקת ומקצוענית, בכיכובם של הבסיסט בני ריטוולד (שמנגן עם סנטנה מ-1990 וניגן גם עם מיילס דייויס וג'ון לי הוקר) וסינדי בלאקמן, מתופפת ג'אז ורוק אדירה שלה הוא נשוי, נתן סנטנה לקהל מנה גדושה של פ'אנק ורוק לטיני מתובל ביד רחבה בסולואים שהוכיחו שהיד שלו על הגיטרה לא רק נשארה יציבה, אלא אפילה למדה כמה טריקים חדשים בשנים האחרונות. רק קטעי הסולו הארוכים בהם כל חבר להקה ביצע קטע מוסיקלי אהוב – גיטריסט הליווי טומי אנתוני בחר את "רוקסן" של פוליס – נראו קצת כמו קראוד-פליזינג לא מחוייב המציאות.

20160730_210759אבל, פיינשמקריות בצד, הקהל הישראלי קיבל בדיוק את מה שקיווה לו: שעתיים ורבע של כיף טהור, מקפיץ ומבוצע היטב, בניצוחה של אגדת רוק שהצליחה לנער מעליה את הבוץ הסמיך של וודסטוק ולהמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, תוך שמירה על חיוניות מוסיקלית, על אינטגריטי אמנותי ובעיקר על אותו מגע ייחודי במיתרים שאף אחד לא יכול לחקות ושנשאר רענן ומרגש, גם אם קרלוס סנטנה כבר חגג 69 קייצים וגם אם חלפו 50 שנה מאז שאמרגן יהודי אחד, ביל גראהם, נתן לו צ'אנס ראשון על במת ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו.

20160730_215204.jpg

20160730_213641

20160730_21251120160730_211401