פאקו, אל, ג'ון – עוד לילה בסן פרנסיסקו

בדצמבר 1980 הקליטו אל דימיולה, ג'ון מקלפלין ופאקו דה לוסיה את הופעתם המשותפת באולם ה"וורפילד" המיתולוגי בסן פרנסיסקו, הופעה שהפכה לאלבום "ליל שישי בסן פרנסיסקו", אחד מאלבומי הגיטרה הנמכרים, המשפיעים, והאהובים ביותר בהיסטוריה. יותר מ-40 שנה לאחר מכן, גילה אל דימיולה בארכיון הקלטות נוספות שבוצעו בהופעה של היום למחרת, והחודש יצא האלבום "ליל שבת בסן פרנסיסקו", שמתעד את הלילה השני ב"וורפילד", עם קטעים שונים לחלוטין. מי שמכיר את האלבום מ-1980 לא צריך הסברים על רמת הוירטואוזיות, הכימיה האישית והסינרגיה המוסיקליות המהממת של השלושה, ואלה שעדיין לא נחשפו להקלטות הקסומות האלה מוזמנים לעשות זאת, במיוחד אם מדובר בחובבי גיטרה. לגביהם זו כבר ממש חובה.

מאסטרו, אאוטסיידר: צביקה פיק 1949-2022

הוא היה שובר הטאבואים הגדול ביותר במוסיקה הישראלית. כשהם זימרו על אקליפטוסים בקיבוץ, על ארץ שנאהב, על עלילות הגבורה של הסיירת, הוא שר על ג'ינסים כחולים, חלונות ראווה והצגות חצות בקולנוע. מול דרשות מגוייסות של 'בוא אלינו לים' היו חלומות על דייויד בואי ברמת גן.

הוא השתיל סינתיסייזרים רעננים וחצופים בתוך גוף מסואב שבעורקיו זרמו צלילי גיטרות אקוסטיות מנומסות, הוא עמד בגבורה עם הפדאלפון שלו מול האקורדיון שלהם. הילד הפולני שכתב שיר על פרחה לנערה משכונת התקווה. האשכנזי מוורוצלב שהיה קלוד בוקובסקי ההיפי האקטיביסט ב"שיער". זה שלא פחד להתמסחר, שלא זילזל באירוויזיונים, במחזות זמר ובפסטיבלי ילדים, שלא חשש לצאת קצת פאתטי, שהלחין באופן מעורר השתאות שירי משוררים מורכבים והפך אותם ללהיטי דיסקו פאנקיים, שייצג את הישראלי העירוני, המשוחרר, הבליין, הנהנתן, הלא-עושה-עניין, הקליל, הזורם. זה שמול הפוריטניות הגמלונית של יוצאי הלהקות הצבאיות והרוקיסטים הרציניים דיבר בגלוי על סקס, על כסף, על מעריצות, על החיים הטובים, שזכה לכל כך הרבה הערצה ברחוב אבל תמיד ערג להכרה הממסדית, לכרטיס חבר במועדון של המקובלים, של הצברים יפי הבלורית, משופשפי הג'ינס ופורטי האקורדים המינוריים.

זה האיש שלקח זמרים טובים והפך אותם, בהינף שיר, למגה-סטארים עם שירים נצחיים. זה שלא קיבל מעולם פרס ישראל, אבל זכה במשך ארבע שנים רצופות בתואר "זמר השנה", מה שהפך אותו בעצם לזמר-עם, הזמר שהעם אוהב לאהוב, ושר את שיריו באהבה גדולה במשך עשורים, גם בלי קשר ליחס תקשורתי או לכיבודי הממסד. לך לשלום צביקה, התרומה הייחודית שלך למוסיקה ולתרבות הישראלית עוד לא פוענחה במלוא הדרה ועוצמתה. להיפך: עם השנים נדמה שההערכה לפועלך, גם מצד אלה שציקצקו, שליגלגו, שעיקמו את האף האנין-מדי שלהם לפועלך רק נוסקת מעלה, מעלה, מעלה.

בא טוב בקיץ – הקוקטייל המוסיקלי המרענן של פינק מרטיני

ההרכב המשובח Pink Martini שמגיע בקרוב להופעה אחת בישראל (18 ביולי  בהאנגר 11 בנמל תל אביב – כרטיסים כאן) הוא ללא ספק תופעה מוסיקלית בלתי ניתנת לקיטלוג. למרות שמוצאם מצפון-מערב ארצות הברית (פורטלנד, אורגון, אם לדייק) הרי שטווח ההשפעות של תומאס לודרדייל מייסד ההרכב  והאנסמבל העשיר שלצידו, הוא כמעט בלתי נתפס: משאנסונים צרפתיים, דרך מוסיקת פאדו פורטוגזית, פופ של שנות ה-60', סווינג משנות ה-40', פסקולי סרטים משנות ה-70', מוסיקה ברזיאלית וקאברים שנעים על הסקאלה שבין אירווינג ברלין, להקת אבבא, ג'ורג'י בן ואפילו יוני רכטר ויהונתן גפן. הנה שיר מקורי אחד של Pink Martini ועוד חמש השפעות מוסיקליות, מני רבות, שנתנו השראה להרכב המיוחד והכיפי הזה שמגיע אלינו בחודש הבא.

Sympathique

שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של Pink Martini

ב-1997 כיסו Pink Martini את הבולרו של ראוול, אחת מהיצירות הקלאסיות הידועות בהיסטוריה

2004. Pink Martini ביצעו את "שירו של העורב השחור", יצירה של המלחין הברזילאי הנודע הייטור וילה לובוס, שנכתבה בשנת 1917

גם את סטנדרט הג'אז הנצחי Tea For Two ביצעו Pink Martini  בחן רב. הנה גרסה נהדרת של אלה פיצג'רלד לשיר

"אף פעם לא ביום ראשון", נעימה של המלחין היווני הדגול מאנוס חג'ידאקיס, מתוך הסרט באותו שם משנת 1960. גם את זה Pink Martini ביצעו

ושיר הילדים החתרני של שלישיית הפולק פיטר, פול ומרי זכה בידי Pink Martini לקאבר ביפנית!

את הביצוע היפה של Pink Martini ל"הילדה הכי יפה בגן" תחפשו בעצמכם.

שתו באחריות ושיהיה לנו קיץ מרענן!

וינילים לדבילים: דם, יזע ודמעות

עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.

וינילים לדבילים – איזאק הייז

עוד פרק בסדרה המצליחה, המתעדת מקרים משעשעים ומעניינים של תקליטים לועזיים שיצאו בישראל עם כיתובים בעברית.

וינילים לדבילים: להקת "מזל גדי"

עוד פרק בסדרת המתעדת תקליטים לועזיים עם כיתובים מעניינים / משעשעים / מזעזעים בעברית:

(תודה לאילן ביבר)

המלצות דוקאביב 2021: הזמרת, הקומיקאי והצמד המוזר

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, יתקיים השנה בין התאריכים 1-10 ביולי. הבלוג צפה בהקרנות מוקדמות בשלושה מתוך הסרטים המוקרנים בפסטיבל, והרי רשמיו. צפייה מהנה!

59 מילים על: "טינה" (בימוי: דן לינדזי, טי ג'יי מרטין, 118 דקות)

הסיפור הבלתי ייאמן של הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הפופ, ועל האישה האמיצה והנחושה שמאחוריו, שהתגברה על מכשולים אדירים בדרך להכרה בינלאומית, לשיחרור אישי ולשלוות נפש. גם בגיל 81, אחרי עשורים של עליות ומורדות, סכסוכים והתעללויות, משברים והתמודדויות, להיטי ענק ושנים שחונות, טינה טרנר, שהתחילה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-50', מוכיחה שאין כמעט דבר העומד בפני הכישרון, ההתמדה והאופטימיות.

59 מילים על: "בלושי" (בימוי: אר ג'יי קאטלר, 108 דקות)

ג'ון בלושי היה כישרון קומי ענק שזרח בגדול, בער מהר וחזק וסיים את הקריירה צעיר מדי (בגיל 33), כשהוא משאיר מיליוני מעריצים עם תחושת החמצה וחוסר מיצוי. למי שגדל על "בית החיות", "האחים בלוז" והמערכונים של "סאטרדיי נייט לייב" צפוי סרט מענג ומיוחד, שממחיש את מהלך חייו של בלושי דרך קטעי ארכיון, ראיונות עם קולגות ומכרים וקטעי אנימציה ייחודיים.

59 מילים על: "האחים ספארקס" (בימוי: אדגר רייט, 135 דקות)

כבר חמישה עשורים, האחים רון וראסל מייל, הם צמד הקאלט Sparks, נשארים אחד הסודות השמורים של תעשיית המוסיקה: הליכה עיקשת נגד המיינסטרים, הרכב אמריקאי עם סאונד בריטי, סגנון מוסיקלי בלתי אפשרי להגדרה ותפניות קריירה מסמרות שיער. הסרט עוקב בדקדקנות אחרי כל עלילותיהם, כולל ראיונות עם אושיות מוסיקה, אנשי תקשורת, עיתונאי מוסיקה ומעריצים שרופים – עבורם נוצר הסרט המרתק הזה מלכתחילה.

לתוכנית הפסטיבל המלאה ולפרטים על מיקומי ומועדי ההקרנות: www.docaviv.co.il

 תודה לצוות דוקאביב, למירה ביינרט ויעל אושרוב

וינילים לדבילים: דיאנה רוס (וליונל ריצ'י) – אהבת בוסר

ממשיכים בסדרה הפופולרית של עטיפות אלבומים שיצאו בישראל, עם תרגומים לטובת המתקשים בהבנת השפה האנגלית.

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".

Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.

Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd

Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.

בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?

ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.

ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?

ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.

ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?

ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.

כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.

ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?

ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.

הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.

כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.

זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.

ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?

ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!

ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?

ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?

ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.

אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.

אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.

ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

רוקאביב! (וגם קצת רגאיי…) – סקירת סרטי מוסיקה בפסטיבל דוקאביב 2019‏

 

פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-23.5 מציע מבחר משובב נפש של סרטי מוסיקה משובחים. על ארבעה מהם נספר כאן.

נפתח בסרט החלש יותר מתוך אלה שנצפו בהקרנות המוקדמות. המסלול הארכיטיפי של אנונימיות – עקשנות והתמדה – פריצה – כוכבות על – התמכרויות ואיבוד שליטה – הרס עצמי וקריסה – מוות, הוא כבר קלישאה בהיסטוריה של הרוקנרול, מאלביס פרסלי, דרך הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון ועד קורט קוביין ואיימי וויינהאוס. איכשהו, הסיפור בדרך כלל נראה דומה על הנייר. ובקולנוע, כל העניין נעוץ ב"איך". איך מספרים את אותו סיפור קלישאי בדרך מעניינת, שתרתק לא רק את מעריציו האדוקים של אותו אמן, אלא גם צופים מזדמנים ומתעניינים לעת מצוא. ובכן, Mistify (במאי: ריצ'רד לוונסטיין), מתקשה לעורר עניין עם הסיפור של מייקל האצ'נס, שהיה הפרונטמן של Inxs מהלהקות האוסטרליות המצליחות בהיסטוריה, ואחד ההרכבים האהובים ביותר בעולם בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'. למרות ראיונות עם בני משפחה ושימוש נרחב בסרטי וידאו ביתיים, חלקם אף אינטימיים ומסקרנים, אין כאן נסיון מעמיק להבין את האצ'נס האדם או למקם את להקתו באיזשהו רצף מוסיקלי-היסטורי בעל הקשר, גם לא לנסות לקשר בין קורות חייו לתוכן שיריו, אם בכלל היה כזה. האצ'נס אכן הפך מילד ביישן ומופנם לשואומן סקסי ונערץ, ששאב השראה מבונו, מיק ג'אגר וג'ים מוריסון, אבל הסרט לא מוגש בצורה מעניינת מספיק ורק מסמן ב"וי" את כל הדרוש סימון ומותיר אותנו עם מעט מדי תובנות מעניינות לגבי הקשר בין כוכבות, דיכאון וחוסר האיזון הכרוני בין חיים ציבוריים בעין המצלמות וניהול חיי משפחה תקינים.

 

 

סרט שכן מצליח במשימה הוא The Insatiable Ones (בימוי: מייק כריסטי) שמתעד את קורותיה הפתלתלים של Suede, בשילוב ראיונות חברי הלהקה, קטעי וידאו שצולמו בזמן אמיתי מאחורי הקלעים ובאולפני הקלטות ומונולוגים חושפניים של קולגות, מכרים, בני משפחה וכמובן חברי הלהקה ובראשם הסולן הכריזמטי ברט אנדרסון. הכל מונח בחוץ בגילוי לב: הילדות האפרורית בפרברים והרצון לברוח אל לונדון הזוהרת והמפתה, המשברים, הסמים, מחסומי הכתיבה, ההתגברות ההירואית על עזיבתו של הגיטריסט והמייסד ברנארד באטלר והסיכוי לדרך חדשה להרכב שמבקרי המוסיקה הבריטיים כבר הספידו כמה וכמה פעמים. אולי זה בגלל שהמוסיקה של Suede מעניינת יותר מזו של Inxs? או בגלל שהסרט מצולם וערוך בתנופה, שאר רוח ויצירתיות? בכל מקרה, The Insatiable Ones  מרתק מתחילתו ועד סופו.

 

 

הסרט Rudeboy (במאי: ניקולס ג'ק דייוויס) אינו מתמקד באמן אחד, אלא בחברת התקליטים Trojan, שהיתה בית ללהיטי רוקסטדי, סקא ורגאיי רבים מספור בימי הזוהר שלה. הסרט מתאר את הפריצה, המהוססת בתחילתה של המוסיקה הג'מייקנית והאפרו-קריבית אל חופי בריטניה משנות ה-50' ועד שנות ה-70'. Trojan  היתה אחרי במידה רבה למהפכה הזו, והסרט מתחקה באופן מתודי אחרי תחילתה הצנועה, פריצתה המטאורית ולבסוף פירוקה של חברת התקליטים המשפיעה הזו., תוך עיסוק בסוגיות של גזענות אל מול אחווה בין גזעית, גלובליזציה והשפעות תרבותיות בין-יבשתיות ובשאלות של שמירה על אותנטיות אל מול כניעה למיינסטרים ולכוחות השוק המסחרי. השילוב בין קטעי פילם דוקומנטריים וסצינות משוחזרות בידי שחקנים הוא אפקטיבי באופן מפתיע, המרואיינים, רובם מוסיקאים ג'מייקנים שהיגרו ללונדון, שופכים אור על פינות פחות מוכרות בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית והמוסיקה, בין היתר של דרק מורגן, טוטס אנד דה מייטלס, דזמונד דקר, דאנדי ליוונגסטון, ג'ון הולט דייב ואנסל קולינס, קן בות' ואחרים, נפלאה ומקפיצה כתמיד.

 

 

מה כבר נשאר לחדש מהסיפור של ג'ון לנון ויוקו אונו? מסתבר שיש עוד כמה פינות שלא נחקרו עד תום, ו "Above Us Only Sky" (במאי: מייקל אפסטיין), שמתמקד בשנים 1969-1971 ובעיקר בתהליך ההקלטות של האלבום Imagine, עושי להפתיע אפילו מעריצי חיפושיות וותיקים שכבר ראו כמעט הכל. בשילוב של קטעי פילם מהממים באיכותם, חלקם מוכרים וחלקם נראים כאן לראשונה, עוקב הסרט אחרי הזוג בימי המעבר משנות השישים האידיאליסטיות של וודסטוק וילדי הפרחים אל שנות השבעים הציניות, האוונגרדיות והניהיליסטיות, במארג מרשים של סצינות שצולמו בביתם של לנון ואונו באחוזת טיטנהרסט הפסטורלית באסקוט, כמה עשרות קילומטרים מערבית ללונדון. אנו מלווים אותם לאולפן, עם תיעוד מהקלטות שירים כמו Crippled Inside, It's So Hard, God וכמובן שיר הנושא המיתולוגי. אנחנו רואים את פיל ספקטור, את ג'ורג' האריסון, את הבסיסט קלאוס וורמאן, הקלידן ניקי הופקינס ואחרים עובדים על השירים ומלטשים אותם לקראת הסשן, מתלווים אל לנון ואונו לניו יורק, שומעים עדויות של אנשי הלייבל Apple, של מכרים, צלמים ועיתונאים שהוזמנו לבית המפואר של הזוג – וגם צופים בג'וליאן לנון הבוגר והמפוכח, שמנסה להסביר איך ילד קטן מנסה להתמודד עם כל הכאוס, התזזיתיות וחוסר היציבות שאיפיינו את חייהם של לנון ואונו באותה תקופה. מה שיפה ב-Above Us Only Sky הוא שזהו אינו סרט של הערצה וחנופה עיוורת ללנון, אלא מראה את האיש (והאישה שאיתו) במלוא מורכבותו האנושית, לעתים רגיש וחסר ביטחון, לעתים ציני, חסר סבלנות או משועמם, אבל תמיד מסקרן. לחובבי לנון והביטלס צפוייה הנאה בכל דקה מתוך 90 הדקות שמציע הסרט הדוקומנטרי היפה הזה.

 

תודה למירה אן ביינרט, לנעמה רותם ולהנהלת הפסטיבל

"ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל": יוקרן בפסטיבל ב-28.5 בנמל תל אביב, ב-29.5 וב-31. בסינמטק תל אביב, ב-1.6 במוזיאון תל אביב וישודר בהוט 8.

"סווייד – רוצים את הכל": יוקרן ב-29.5 בנמל תל אביב, וב-31.5 בסינמטק תל אביב וישודר ביס דוקו

"מיסטיפיי – מייקל האצ'נס": יוקרן ב-25.5 וב-1.6 בסינמטק תל אביב וב-30.5 בגן הפסגה ביפו

"רודבוי-סיפורו של הלייבל טרוג'אן": באדיבות פורום פילם. יוקרן ב 24.5 בבית רומנו וב-29.5 בסינמטק תל אביב