Tag Archive | Album Reviews

פעמיים קלפטון

אריק קלפטון חגג השבוע יום הולדת 71. הנה שתי ביקורות שכתבתי ושהתפרסמו גם ב"עכבר העיר", על שני אלבומי האולפן האחרונים שלו (אגב, אלבום חדש יגיע במאי הקרוב). קריאה מהנה ומזל טוב!

 

Eric Clapton – Clapton

Reprise, 2010

על עטיפת האלבום החדש שלו נראה אריק קלפטון בדיוק, אבל בדיוק, כמו גדעון אוברזון. לא שיש בזה משהו רע – בכל זאת, קלפטון נראה די טוב, יחסית לגבר בריטי שכבר עבר את ה-65 ובכל זאת, יש משהו סמלי בכך שהבלוזיסט הוותיק נראה בערוב ימיו יותר כמו מעצב אופנה ופחות כמו מי שהיה אייקון רוק מהבולטים שהנפיקו הסיקסטיז. אבל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של קלפטון, שיצאה לפני כשנתיים, לא יתפלא. קלפטון, בחור אנגלי די משעמם שנקלע, בכוחו של כשרון ייחודי,  לחיים מרתקים למדי, רצופי עליות ומורדות חדים, מלאי שיאים נשגבים וטרגדיות אישיות אפיות על גבול הפאתטיות (את רובן, מסתבר, הביא על עצמו), נודע גם כחובב חליפות של ורסצ'ה, שעונים של פיליפ פאטק, ספות עתיקות, יאכטות מפוארות, גיטרות וינטג' שאר פריטים מעוצבים ויקרים באמצעותם ניסה למלא את החסכים הרגשיים שהותירה בו ילדות טראומטית במיוחד. נדמה כי בשנים האחרונות מקדיש עצמו קלפטון לסגירת חשבונות היסטוריים, לסיכומים ולהגשמת חלומות וגחמות אישיות, כיאה למי שכמעט 50 שנות קריירה מאחוריו. אלבום משירי איש הבלוז המיתולוגי רוברט ג'ונסון, אלבום משותף עם בי.בי. קינג, אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל, מסע הופעות ואלבום בהופעה חיה עם סטיבי ווינווד ועוד כהנה וכהנה. קלפטון, שמיטב עבודותיו הוקלטו על התפור שבין שנות השישים לשבעים, לא מחפש כבר את המהפכה המוסיקלית הבאה, אלא רק להתרווח אחורה בכיסא הנדנדה באחד מבתיו המתוקתקים ולג'מג'ם עם חברים באווירה ידידותית ונינוחה. השיר השני באלבום החדש אפילו נקרא Rocking Chair . כן כן, זה שמוכר יותר בביצוע של לואי ארמסטרונג. וב-Clapton שוב אוסף אליו המאסטר צוות מיומן של נגנים/חברים, שכל מוסיקאי במערב היה מוכן להרוג בשביל שעת אולפן שלהם: המתופף הוותיק ג'ים קלטנר, הבסיסט האגדי ווילי וויקס, הפסנתרן והמעבד הניו-אורלינסי המדהים אלן טוסאנט,השותפים הוותיקים  ווינווד וקייל ואפילו פרגית צעירה כמו שריל קרואו (רק בת   48!) הצליחה להשתחל לסשן. מבחינת חומרים, קלפטון כמו חופר באלבום זה בארון התקליטים המאובק של הוריו או אפילו סבו וסבתו ודולה מהם שירים נשכחים של הוגי קארמייקל, אירווינג ברלין ופאטס וולר, וגם שיר נשכח של ג'יי ג'יי קייל שנקרא River Runs Deep, שנשמע בדיוק כמו משהו שיצא מהאלבום הראשון של דייר סטרייטס – עד שאתה נזכר שדייר סטרייטס בעצם הושפעו מקייל והשיר הזה הוא בכלל מ-1971. אחרי כמה בלוזים מגיעה מגמת הנוסטלגיה לשיא. זה קורה בשיר האחרון, לא אחר מאשר Autumn Leaves, האמא ואבא של סטנדרטי הג'אז, שקלפטון, מבחינה ווקאלית, נשמע בו לא רחוק מטוני בנט, סולו גיטרה שקורץ לענקי ג'אז כמו ווס מונטגומרי וג'ים הול.

 

אז נכון שקולו של קלפטון איבד הרבה מעוצמה שבערה בו בתחילת הסבנטיז וגם הגיטרה עברה למושב האחורי, אבל נראה שקלפטון עושה מאמץ ראוי להערכה להתבגר בכבוד יחד עם הקהל שגדל עליו, רבים מהם היום כבר סבים, שרק רוצים קצת גוד-טיים מוזיק כרקע לשיחה וכוסית וויסקי משובח. ואת זה קלפטון בהחלט מספק באלבום החדש. מי שרוצה מוסיקה של אש, גופרית ותמרות עשן, שיקרא את הביוגרפיה של האיש לצלילי Derek & The Dominos  עם איזה ג'וינט בפה. כי קלפטון של היום, תאהבו את זה או לא,  מסניף רק ריפודים של ספות ויקטוריאניות ומתמסטל מחליפות מעצבים.

 

Eric Clapton – Old Sock

Polydor, 2013

גם אם אריק קלפטון היה פורש מעולם המוסיקה ולא מקליט אפילו עוד צליל אחרי, נניח, סוף שנת 1970, מקומו כבר היה יצוק בבטון בבסיס היכל התהילה של הרוק. כמי שחיבר את הבלוז השחור לרוק הלבן ואת הגיטרות של המיסיסיפי דלתא למגברי מנורות בריטיים, כמי שהיה שותף להקמת Cream, הפאואר-טריו הידוע ביותר בכל הזמנים, שהתארח באלבום של הביטלס, שהיה שותף לסופרגרופ Blind Faith  והקליט את Layla, לקלפטון, שפועל באופן סדיר כאמן סולו משנת 1974, לא נשאר, כבר אז, הרבה מה להוכיח. בשנים האחרונות נראה שקלפטון, לו מלאו לאחרונה 68, עוסק בעיקר בהשלמת רשימת המשאלות המוסיקלית האישית שלו: פרסום אוטוביוגרפיה חושפנית, הקלטת אלבום מחווה לאיש הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, אלבומים משותפים עם בי.בי קינג, ג'יי ג'יי קייל ועם הג'זיסט ווינטון מרסליס וגם מסע הופעות משותף עם הקולגה הוותיק סטיבי ווינווד. אלבום האולפן הקודם של קלפטון, שיצא לפני כשנתיים וחצי, הגיש בעיקר ביצועים מנונמנמים של סטנדרטי ג'אז עתיקים וקלאסיקות אמריקאיות משנות השלושים והארבעים. האלבום החדש, ששומר גם הוא על מינון גבוה של קאברים, מצליח פה ושם להזריק מעט אנרגיה מחודשת לעניינים, אם כי לא במידה מספיקה כדי לרגש או לטלטל באמת. צריך להודות על האמת: לעומת האש שניתכה מגרונו וממיתריו של קלפטון בתקופת Cream ו-Derek And The Dominoes, ומדי פעם גם באיזה אלבום הופעה מקרי, בשנים האחרונות נראה שהאיש שקע לתוך איזשהו רפיון יצירתי או אולי האיש פשוט עושה את מה שבא לו הכי בקלות, מבלי להשקיע מאמץ רב מדי או ללחוץ חזק מדי על דוושת היצירתיות. לראייה: בעשור האחרון, מספר השירים החדשים שקלפטון כתב בעצמו לאלבומיו עובר בקושי את הדו-ספרתי ובאלבום החדש כבר אין אפילו שיר אחד שקלפטון חתום עליו ככותב. אז מה היה לנו שם? קצת רגאיי בהשראת פיטר טוש, קצת פולק אמריקאי נינוח ("גודנייט איירין"), סטנדרט ג'אז מימים עברו ("אול אוף מי"), מחווה נחמדה לגארי מור המנוח ("סטיל גאט דה בלוז") והרבה חברים ממועדון ה-V.I.P של הרוקיסטים הוותיקים שבאו לתת כתף: מר ווינווד באורגן, אדון קייל בגיטרה, טאג' מאהאל במפוחית, סטיב גאד וג'ים קלטנר בתופים ואפילו פול מקארטני קפץ לתרום באס וקולות רקע – ככה שאתם יודעים שהתוצאה נשמעת טוב, גם כשהחומרים מעט ממוחזרים או לא ממש מרגשים.

 

אבל מי אנחנו שנבוא בטענות לאריק קשישא? האיש עשה את שלו – ובגדול – כבר לפני 40 שנה והיום הוא פשוט עושה מה שבראש שלו: מג'מג'ם שירים שהוא אוהב עם חברים טובים, קורא לאלבום בשם אירוני, תוצאה של שיחה משושעשת עם דייויד בואי ומצלם את תמונת העטיפה על אי בקריביים, בעזרת הטלפון הנייד שלו. זהו זה, אפשר כנראה לנופף לשלום לקלפטון המחוייט והמוקפד שהכרנו מהאלבומים הקודמים ולהתחיל להתרגל לפנסיונר החביב, השזוף והנינוח שמשקיף אלינו בחיוך מעטיפת Old Sock. אמן שגם אם ימי הזוהר שלו כבר הרבה מאחוריו, עדיין ממשיך לסחוב בעליות בכבוד ולהנפיק מוסיקה שגם אם לא תשנה כבר את העולם, לפחות תשאיר בו חמישים ומשהו דקות של מוסיקה כיפית, רגועה ומבוצעת היטב.

מודעות פרסומת

ניל יאנג – שלושה אלבומים, שלוש ביקורות.

ניל יאנג יופיע בישראל ביולי השנה. כמי שראה אותו כבר פעמיים בהופעה (בריכת הסולטן ירושלים, 1995, הייד פארק לונדון 2009) אני יכול לנבא שזו צפוייה להיות חוויה מסעירה. הנה שלוש ביקורות שהתפרסמו ב"עכבר העיר" על שלושת אלבומים האחרונים (לבינתיים) של יאנג. נתראה בפארק הירקון ב-17 ביולי?

A Letter Home

Third Man Records, מאי 2014

a letter home

טרובדור פולק, אייקון רוק, הסנדק של הגראנג' –  הרבה תארים אפשר להצמיד לניל יאנג. אבל "צפוי" הוא לא אחד מהם. במהלך הקריירה המפותלת שלו, שנמשכת בעוז כבר קרוב לחמישים שנה, יאנג  הקפיד, מפעם לפעם, לצאת מאיזור הנוחות הסינגר-סונגרייטרי שלו ולהביא כאפה מצלצלת למעריצים שעוקבים אחריו ולכל מי שעדיין זוכר אותו רק מ-Heart Of Gold מתחילת שנות ה-70'. יהיה זה אלבום אלקטרוני עם קולות מעוותים, אלבום קאנטרי טהור עם בנג'ו וכינורות, אלבום רוקבילי הזוי, אלבום שכולו קולאז' סאונד של פידבקים ורעשי מגברים, אופרת רוק שאפתנית או אלבום שבו נשמעים רק יאנג, גיטרה חשמלית ואפקטים – את כל אלה לא חשש לשחרר יאנג בנקודות שונות בדרך. הפרוייקט החדש שלו הוא עוד אחד מהאלבומים הקפריזיים האלה, שיאנג דואג להוציא בין היצירות היותר קומוניקטיביות שלו. אם בחודשים האחרונים עסק יאנג במרץ בשיווק ה-Pono, נגן ופורמט סאונד חדשני, שאמור לשפר את הרזולוציה שבה אנו מאזינים למוסיקה, הרי שב-A Letter Home הוא מבצע פניית פרסה וחוזר דווקא אל הסאונד הפרימיטיבי של שנות ה-40', בזכותו של ג'ק ווייט, מוסיקאי ש'רטרו' מעולם לא היתה מילה גסה עבורו. ווייט קנה ושיפץ מכשיר מסוג Voice-O-Graph, שהוא למעשה מעין בוטקה להקלטת תקליטים ישירות לויניל. הזמר נכנס, שר והכל נחרץ אל התקליט בזמן אמת, בלי מיקסים, הכפלות, עריכה או מאסטרינג. יאנג, ההרפתקן הנצחי, נדלק על הרעיון, בא לאולפן / חנות של ווייט בנאשוויל, נכנס למבנה דמוי תא הטלפון משנות הארבעים והקליט במהירות סדרה של קאברים ישירות לויניל.כדי למקסם את מימד הספונטניות וההפתעה, שיחרר יאנג שיחרר את האלבום בללא יחסי ציבור או הודעה מוקדמת, סמוך ל"יום חנויות התקליטים" הבינלאומי. אז מה יש לנו כאן מבחינה מוסיקלית? יאנג עם גיטרה אקוסטית ולעתים מפוחית ופסנתר (ווייט מצטרף בשני שירים) מבצע בטייק אחד שירים שהשפיעו עליו (האחים אברלי, וויילי נלסון, בוב דילן, פיל אוקס) שירים של יוצרים מקנדה מולדתו (שניים של גורדון לייטפוט) וגם טים הארדין, ברט יאנש וברוס ספרינגסטין מיוצגים כאן. קטעי דיבור שבהם יאנג מדבר לאביו ואימו המנוחים, מחזקים את התחושה הביתית והנוסטלגית של האלבום, שמתגברת בגלל הסאונד החורק, מלא הרחשים והרעשים, כראוי למכשיר הקלטה בן יותר משישים שנה. מי שמעולם לא התחבר ליאנג, לא יבין על מה כל הרעש והצלצולים, אבל מי שהולך כבר כברת דרך עם יאנג, יתענג בוודאי על ההצצה הנדירה אל תוך נפשו הסוערת, זכרונותיו והשפעותיו של אחד מיוצרי הרוק הגדולים בכל הזמנים, שבניגוד לרוב הקולגות בני גילו, לא מפסיק לחפש, לחדש ולאתגר. אותנו ובעיקר – את עצמו.

 

Psychedelic Pill

Reprise, אוקטובר 2012

PSYCHEDELIC PILL

בזמן שבו רוקרים בני גילו מבלים בסיבובי הופעות נוסטלגיים, מקליטים אלבומי לאונג' רכרוכיים, שוהים במוסדות גמילה או פשוט פרשו בכלל מכל העסק הזה של רוקנרול, ניל יאנג לא עוצר לרגע. למעשה, הקביעה הנ"ל היא אולי האנדרסטטייטמנט של המילניום: לא רק שיאנג, שחוגג החודש 67 שנים להיווסדו, אינו עוצר, הוא רק מגביר את הלחיצה על דוושת היצירתיות. עם אלבום שני בתוך חצי שנה, סרט דוקומנטרי חדש פרי מצלמתו של ג'ונתן דמי ושחרור מסיבי של חומרים גנוזים מהארכיון האדיר שצבר בקריירת סולו שנמשכת כבר קרוב ל-45 שנים. יאנג, יוצר קדחתני, בלתי נלאה ובלתי מתפשר, נדד תמיד בין הקוטב האקוסטי, הרגיש והרך לבין זה הרועש, הפרימיטיבי והאגרסיבי, כשבין לבין הקפיד תמיד לזרוק כדור מסובב ומפתיע למגרש המשחקים של תעשיית המוסיקה הממוסחרת, הקונבנציונלית והמעופשת. אלבום אלקטרוני? צ'ק. אלבום קאנטרי שורשי? צ'ק. פסקולי סרטים, שת"פים עם פרל ג'אם, אלבום הופעה שכולו רק פידבקי גיטרה? גם את אלה יש ליאנג בקטלוג העצום שלו. אבל כשאתה רואה את הכותרת "ניל יאנג וקרייזי הורס" מתנוססת על עטיפת אלבום חדש, אתה לפחות יודע איזה צד תקבל הפעם. או לפחות חושב שאתה יודע. לפני חצי שנה, לאחר איחוד מחודש עם השלישייה שמלווה אותו און-אנד-אוף (בהרכב הנוכחי) מאז אמצע הסבנטיז, שיחרר יאנג את Americana, אוסף של שירי עם אמריקניים קלאסיים בביצועים חשמליים מחורעים ומרושלים, שנשמעו יותר כמו אוסף אאוט-טייקים מחזרות כיפיות במוסך מאשר כאלבום שלם וזורם. עכשיו מסתבר שההרפתקה המשונה של האלבום ההוא היתה רק הכנה ל-Psychedelic Pill, האלבום הכפול החדש, שמכיל חומרים אולפניים מקוריים של יאנג והסוס בפעם הראשונה מאז 1996. מי שמכיר את העבודות של יאנג בקונטקסט הלהקתי, לא יופתע מהסאונד, שכרגיל מציע תערובת סמיכה של שתי גיטרות-בס-תופים בנגינה משוחררת ומלאת ג'מים ארוכים. מה זה ארוכים? רק יאנג יכול לפתוח אלבום בשיר בן 27 וחצי דקות כמו Driftin' Back, מלא סולואים מתמשכים ומילים שמערבבות זכרונות אישיים, נוסטלגיה מרירה-מתוקה והומור אירוני על גבול הנונסנס. למי שצלח את האופוס הפותח, מזומנות עוד דקות ארוכות של יאנג בשיאו, עם שיר הנושא, העמוס באפקט פייזינג סיבובי, שנשמע כלקוח היישר ממעמקי הפסיכדליה של סוף שנות השישים, "Born In Ontario" שמעלה אפיזודות ילדות והתבגרות וגם הפסקות לנשימת אוויר מכל הרעש, כמו For The Love Of Man, בלדה יאנגית טיפוסית, שהיתה יכולה, מבחינה סגנונית, להופיע כמעט בכל אלבום אחר שלו. בשיר אחר, Twisted Road מביט יאנג לאחור, אל ימי הזוהר של הרוק ומזכיר את השפעתם של דילן והגרייטפול דד עליו כמוסיקאי צעיר שמחפש את דרכו. וכך זורמות להן כמעט שעה ומחצה של יאנג והסוס, באלבום האולפן הארוך ביותר שלהם אי פעם, אלבום שמי שאהב את Ragged Glory המעולה בוודאי יאמץ אותו אל ליבו בחוזקה ומי שאף פעם לא הבין מה הקטע עם הקנדי העיקש בטח לא יתחיל להתעסק איתו עכשיו. נדמה שהיצירתיות של יאנג, ככל שהוא מתקרב לגיל 70, רק הולכת ומתגברת ומעמידה סטנדרט גבוה במיוחד אל מול רבים מבני דורו, שכבר מזמן הוציאו את הבטריה מפדאל הדיסטורשן, כיבו את המגבר ואיפסנו את ה-Gibson Les Paul הישנה בבוידעם.

Americana

Reprise, יוני 2012

(פורסם יחד עם ביקורת על האלבום That's Why God Made The Radio של הביץ' בויז, שגם הם צפויים, על פי דיווחים מוקדמים, להגיע לישראל במהלך 2015)AMERICANA

BEACH BOYS

בסוף שנות השמונים היה נדמה שהסיפור המפואר, הפתלתל והבלתי ייאמן של הביץ' בויז נחתם סופית. קארל ווילסון, הביץ' בוי האמיתי היחיד בחבורה, מת בתאונת טביעה בשנת 83' וההרכב, שגם כך נסדק שנים לפני כן בשל מצבו המנטלי השברירי של בריאן ווילסון, המנהיג הגאוני והמתוסבך, שיחרר עוד כמה נפיחות מוסיקליות איומות, שהעידו על גסיסה ודעיכה יצירתית עצובה. ב-1988 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול ובכך, נראה, נסתיימה הסאגה הארוכה של אחד ההרכבים המצליחים בהיסטוריה של הפופ. מי היה מאמין שב-2012 יחזרו הבויז עם אלבום חדש של שירים מקוריים, כמו פניקס זקן וחבוט שעולה מן הגלים ומנסה לגלוש בפעם האחרונה מעל לאוקיינוס השקט, למשט פרידה לפני הצלילה הסופית אל המצולות. ובאמת, לכבוד חגיגות ה-50 להרכב, התקבצו כל החברים המקוריים החיים להקלטת אלבום חדש, תחת הנהגתם של בריאן ווילסון ומייק לאב הוותיקים ובליווי מיטב נגני האולפן של החוף המערבי. מה נשתנה ביקום של הביץ' בויז מאז שפגשנו בהם לאחרונה? לא הרבה. למעשה, לא הרבה השתנה מאז תחילת-אמצע שנות השישים, פרט, כמובן, לסאונד המשופר והדיגיטלי. החוף הוא עדיין משאת נפש, המכונית האמריקאית הגדולה מתודלקת ומוכנה לעוד יום שישי סוער, הבחורות הקליפורניות עדיין יפות וההרמוניות הקוליות מושלמות. נכון, יש באלבום כמה רגעים כמעט מביכים: לשמוע את מייק לאב בן  ה-71 שר:

"Driving around, living the dream, I'm cruising the town, I'm digging the scene"

יכול לגרום גם למעריץ המסור ביותר להרים גבה. אבל הרי הביץ' בויז תמיד מכרו חלום, אימג' דמיוני של קליפורניה כגן עדן שטוף שמש ופאן, של קיץ תמידי ומסיבה שלא נגמרת, גלויות צבעוניות היישר מתוך מוחו שטוף הכימיקלים של בריאן ווילסון הגאון. וווילסון, כדרכו, מצליח לפרק את חומות הציניות של המאזין בלחנים ובעיבודים המדהימים, שרק הוא יכול לייצר, במיוחד כאשר הוא צובע את כל הפאן הזה בצבעים מלנכוליים של שקיעה, במיני-סוויטה יפהפיה בת שלושה שירים שחותמת את האלבום. ואם זהו האלבום האחרון שיוציאו זקני החוף בימי חייהם, הרי שיש בו יותר נקודות זכות ורגעים של יופי צרוף מאשר מעידות וטעויות קטנות. אם באתם ליהנות, אזי אל תצפו מהאלבום הזה לחידושים, עדכונים או פריצות דרך – רק לארבעים דקות של גוד וויברשיינס.

ואם מאלבום של הביץ' בויז אפשר לדעת למה לצפות, אזי ניל יאנג, שאלבומו יצא בדיוק באותו יום כמו זה של הקליפורנים הקשישים, הוא דווקא אחד שרשם את המונח "בלתי צפוי" על שמו בספר הטאבו של הרוק. יאנג, שהקטלוג הענק שלו נשמע כמו נסיעת מטורפת ברכבת הרים מוסיקלית, מפתיע בפעם המי יודע כמה עם Americana, אלבום קאברים לשירי עם אמריקאים קלאסיים, יחד עם Crazy Horse, ההרכב הוותיק עמו הוא משתף פעולה לסירוגין כבר 43 שנים. אם באלבום האולפן הקודם שלו, שיצא לפני פחות משנתיים, שם יאנג את עצמו לבד במרכז הפריים עם גיטרה אחת ושלל אפקטים, הרי שכאן התמונה כוללת גם את הרוק הסמיך והמרושל של שלושת חברי Crazy Horse, כאשר הארבעה מגבירים את מגברי המנורות הישנים עד ווליום 11 ומתנגחים ראש בראש ב-10 קלאסיקות אמריקאיות ישנות (וגם בהמנון הבריטי בטרק האחרון). מי שאהב אלבומים דוגמת Ragged Glory ו- Live Rust יודע למה לצפות: סאונד כבד וחורק, שנשמע כמו תיעוד של חזרה לפני ההקלטה האמיתית, סולואים ארוכים, סיומים מחופפים והקלטה בטייק אחד – כל מה שמאפיין את צורת העבודה הספונטנית והאינטואיטיבית של יאנג עם ההרכב. מלעיזים יציינו אולי שהסאונד מלוכלך מדי, שאין כאן אפילו שיר אחד מקורי, או שהנגינה מקרטעת לפעמים – אבל לא קשה לנחש שאת יאנג, שרגיל לאתגר את מעריציו כדבר שבשגרה, זה ממש לא מעניין. ניל יאנג הוא אוצר לאומי, אמן שגם בעשור השביעי לחייו ממשיך לחפש, ממשיך לרתק ונשאר לגמרי בלתי צפוי ו- Americana הספונטני, הרועש, הבועט, הגס אפילו – מסתמן כתוספת חיונית לרשימת ההישגים העצומה של אחד היוצרים הכי בלתי צפויים שידע הרוק מעודו.