Tag Archive | Album

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

וינילים לדבילים – "האחים הקמריים" The Chambers Brothers

 

האחים ג'ורג', ווילי, לסטר וג'ו צ'יימברס, ממיסיסיפי במקור, הקימו בלוס אנג'לס את הרכב הפולק-סול-פסיכדליה The Chambers Brothers שזכה להצלחה באמצע-סוף שנות ה-60' והתפרק בשנת 1972. בישראל תרגמו את השם Chambers באופן מילולי – וכך זכינו לכיתוב העטיפה "האחים הקמריים". טוב שלפחות את המוסיקה המצויינת של האחים צ'יימברס לא ניסו לשנות כאן.

 

(תודה לאילן ביבר)

Blues For Drora

This post contains an exclusive interview with Mrs. Drora Prior, the Israeli literature lecturer who translated Grateful Dead's Blues For Allah into Hebrew for the release of the Dead's 1975 album of the same name.

The English transcript of the interview can be downloaded using THIS LINK.

 

החודש לפני 43 שנים, נכנסו חברי הגרייטפול דד לאולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבום האולפן השמיני במספר של הלהקה. האלבום, שיצא לאור ב-1 בספטמבר 1975, נחשב עד היום לאחת מפסגות היצירה של ההרכב המיתולוגי והאהוב. האלבום מסתיים ביצירה ארוכה, מסתורית ומורכבת, הבנוייה משלושה חלקים, ונקראת, כמו האלבום כולו, Blues For Allah.

לתקליט עצמו צורף דף פנימי ובו מופיע השיר, פרט למקור באנגלית, גם בתרגומים לערבית, לפרסית ו…לעברית! הקרדיט לתרגום העברי ניתן ל-Drora Prior.

תהייה סקרנית שהעלה אחד החברים בקבוצת הפייסבוק הפעלתנית Israel Grateful Dead שלחה את הבלוג למסע בלשי קצר, כדי למצוא את הישראלית היחידה שקיבלה אי פעם קרדיט באלבום של גרייטפול דד. הבלוג שמח לדווח כי המשימה הושלמה בהצלחה.

דרורה פריאור היא חוקרת ומרצה לספרות, שפירסמה מחקרים העוסקים בעיקר בניתוח ספרות ילדים ישראלית ולימדה בעבר גם במכללת "אחוה". דרורה, אם לארבע בנות וסבתא לנכדים, יצאה לפנסיה לפני כמה שנים, וחיה ברחובות יחד עם בעלה, יחיעם פריאור, פרופסור לפיזיקה כימית ודיקן הפקולטה לכימיה במכון וייצמן.

—————————————————————————————————————————————-

ש: שלום דרורה, תודה שהסכמת להתראיין

ת: בשמחה

איך בעצם הגעת לתרגם את הטקסט הזה, או איך הם הגיעו אליך?

באותו זמן לימדתי עברית במסגרת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי UC Berkeley. התחלתי ללמד שם בשנת 1972 ולימדתי שם במשך חמש או שש שנים במחלקת ה- Near Eastern Studies ומישהו, אני לא יודעת אפילו אם מהם, פנה למחלקה, ושאל. ו… המליצו עלי שאני אתרגם להם את השיר. That's All. לא קיבלתי אפילו כסף, לא ביקשתי כסף. זה הכל.

מן הסתם ראית את התוצר הסופי, שתורגם גם לפרסית ולערבית…

כן, כן, יש לי תקליט. קיבלתי מהם תקליט, ובפנים ישנו הדף עם התרגומים.

את עצמך, נפגשת עם מישהו מהלהקה, מחברי הלהקה?

ממש לא. ממש לא. אני כמובן ידעתי על קיומם. כל מי שהיה באותה תקופה ב- Bay Area ידע כמובן על ג'רי גרסיה וכולם, אבל… לא, הם אפילו לא היו כוס התה שלי מבחינת מוסיקה באותה תקופה…  הייתי זקנה מדי כבר בשבילם בזמן הזה, אני יודעת, הייתי בת עשרים ושש!

קיבלת בכל מקרה קרדיט יפה שם…

יכול להיות, כן. כבר המון שנים לא ראיתי את התקליט. הוא מונח כבר המון שנים אצלי על המדף אבל לא הסתכלתי בו כבר הרבה זמן…

כמה זמן לקח לך לתרגם את השיר?

וואו. מאוד קשה לי לשחזר, זה כבר ארבעים וכמה שנה… אני לא יודעת… אני זוכרת שקיבלתי את זה. אני חושבת שישבתי במשרד של האוניברסיטה. קשה לי להיזכר, אבל זה בטח לא לקח ימים ולא שבועות. אני חושבת שעשיתי את זה ברצף אחד. היו לי שעות שהיה לי משרד שבו קיבלתי סטודנטים, אז שם עשיתי גם את זה.

אגב, את מודעת לסיפור שגרייטפול דד כתבו למעשה את השיר לזכרו של מלך סעודיה פייסל, שנרצח ב-1975, שהיה מודרניסט, לוחם צדק וגם מעריץ של הלהקה?

לא, אני לא חושבת שידעתי את זה. בטח לא אז…

טוב, תודה על הראיון ועל הזמן שהקדשת.

בבקשה, להתראות!

 

 

וזה האלבום המדובר. מומלץ לשמוע את כולו, כמובן. בכל מקרה, הקטע המדובר מתחיל קצת לפני הדקה ה-32. האזנה נעימה!

59 מילים על: אלבום השנה של הבלוג

קחו את הרפטטיביות התעשייתית הממכרת של The Fall, את האבחנות החברתיות  של בילי בראג, את הרפרנסים הסופר-לוקאליים של הסטריטס ו-Carter USM ואת הסאונדים הרזים והאגרסיביים של מיטב ההיפ הופ הבריטי לדורותיו. תבלו היטב בהרבה בירה וקארי והוסיפו קורט דיכאון קיומי פוסט-ברקזיט ותקבלו את Sleaford Mods, ש-English Tapas שלהם, שיצא בחודש מרץ, הוא אלבום השנה של "59 מילים" לשנת 2017.

 

 

 

נתראה ב-2018!

צלילה חוזרת: הרולינג סטונס "!Grrr" + לד זפלין "Celebration Day" / ביקורות אלבומים

רולינג סטונס – ‏Grrr!‎
‎(Polydor)‎
לד זפלין – ‏Celebration Day
‎(Atlantic)‎
פורסם בעכבר העיר לפני כחמש שנים

 

בתחילת-אמצע שנות השישים החלו נערי בית ספר לבנים מחוצ'קנים בדרום בריטניה להתעניין במוסיקה זרה ומוזרה לעולמם התרבותי, שעותב במידה רבה על ידי ההרס, השממה והשמרנות הבריטית הקשוחה שלאחר מלחמת העולם השנייה. תקליטי בלוז של ג'ון לי הוקר, האולין וולף, מאדי ווטרס, ביג ביל ברונזי, רוברט ג'ונסון ואחרים עברו מיד ליד בין חברי מסדר הבלוז המחתרתי של לונדון והסביבה. נערים אלה היו הגרעין שהתניע את אחת התקופות הסוערות, הנועזות והפוריות ביותר בתולדות הרוק. קרים, פליטווד מק, הבלוזברייקרס, היארדברדס, מנפרד מאן, ספנסר דייויס גרופ והרכבים רבים אחרים חיברו את הבלוז השורשי למגברים בריטיים, גידלו שיער וג'ינס, סובבו את כפתור הווליום עד ל- 11 ויצאו למסע מרתק אל מעבר לגבולות הנוקשים של 12 התיבות המסורתיות שמאפשר הבלוז המסורתי. שני ההרכבים הבולטים, המצליחים והנערצים ביותר שידעו להתעלות מעל למגבלות הסצינה אל תהילה בינלאומית והשפעה אדירה על הרוק המודרני הם הרולינג סטונס (שנקראו, כמובן, על שם שיר של מאדי ווטרס) ולד זפלין. זפלין יצרו שורה של אלבומים מדהימים עד לפירוקם ב-1980, בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם והסטונס פעילים עד היום – וחוגגים בימים אלה 50 שנות פעילות בסדרת קונצרטים בניו יורק ובלונדון, שהכרטיסים (היקרים מאוד) אליהם אזלו תוך דקות. שני הריליסים החדשים של שני ההרכבים המיתולוגיים הם כמובן חגיגה לכל חובב רוק.

 

זפלין, שהתאחדו למופע היסטורי במגה-אולם O2 בגריניץ' בלונדון ב-2007 מוציאים עתה תיעוד של אותה הופעה בשלל פורמטים (דיסק,ויניל, די.וי.די, בלו ריי)  והסטונס חוגגים עם אוסף בן 3 דיסקים (ארבעה בגרסת הדה לוקס) של מיטב הלהיטים, עם בונוס בצורת שני שירים חדשים לגמרי. Celebration Day של זפלין, ששוחרר במקביל לסרט תיעודי על ההופעה על הבמה ומאחורי הקלעים, אוצר בתוכו 16 קטעים של זפלין בהופעה, כאשר את מושב המתופף ממלא בהצלחה ג'ייסון בונהאם, בנו של המתופף האגדי המנוח. אז נכון, אין כאן שום דבר חדש, אבל מיליוני מעריצי זפלין ברחבי העולם ישמחו בוודאי לשמוע אלבום הופעה חיה של פייג', פלאנט, ג'ונס ובונהאם ג'וניור מודל 2007, שמבחינת סאונד, לפחות, עולה בהרבה על The Song Remains The Same, אלבום ההופעה החיה הרשמי היחיד שלהם, שיצא ב-1976 והוקלט, להודאת חברי הלהקה, בסופו של סיבוב הופעות מתיש ולא בהכרח קלט את הביצועים המצליחים ביותר של השירים. הסאונד מצויין, ג'ימי פייג', שקריירת הפוסט-זפלין שלו לא הצטיינה באיכות יתרה, מנגן נפלא ורוברט פלאנט, הסולן סרבן-האיחודים, מצליח לעמוד יפה במשימה, גם אם קולו עבר שינויים ניכרים מאז אותם ימי חסד של תחילת-אמצע שנות השבעים. אפשר להתלונן שזפלין לא מחדשים דבר, אבל כשמדובר באחד מהקטלוגים המונומנטליים ביותר בתולדות הרוק, עם קטעים דוגמת Kashmir, Since I've Been Loving You, Black Dog, Dazed And Confused  וכמובן  Stairway To Heaven, לא בטוח שצריך לשנות משהו. אם יש כאן בונוס הרי זה השיר For Your Life מ-1975, שמבוצע כאן על ידי הלהקה בפעם הראשונה בהופעה חיה.

 

 

הסטונס, מצידם, חוגגים בגדול, לפי מיטב המסורת, עם אוסף הכולל 50 שירים לציון 50 שנות פעילות, החל מהסינגל הראשון, Come On, דרך פניני הרית'ם אנד בלוז מאמצע הסיקסטיז, עבור בתקופה הטובה ביותר שלהם (1968 עד 1972) וכלה בטרקים נבחרים מאלבומי האייטיז, הניינטי'ז והלאה – ועד לשני השירים החדשים, שהוקלטו במיוחד לאוסף. אז אם השירים האלה הם לא מהטובים ביותר של ג'אגר וריצ'ארדס, הם לכל הפחות לא מביישים את הפירמה וסוגרים את האוסף בתחושת המשכיות ועוצמה מחודשת ללהקה שהוספדה כבר כל כך הרבה פעמים מאז הקמתה. ובכלל, איך שיר חדש יכול בכלל להתמודד מול Satisfaction, Brown Sugar, Wild Horses, Miss You, Heart Of Stone וכל שאר הקלאסיקות האימתניות שממלאות את האוסף עד להתפקע. אז נכון, מעריצים אדוקים של הסטונס לא ימצאו כאן הרבה חידושים, פרט אולי לסאונד המשופר, אבל מי שמעוניין בהיכרות עם הלהקה, לפני צלילה לאלבומים המלאים ימצא כאן מחסנית מלאה בקליעי רוקנרול קטלניים, בלדות שורפות, טקסטים פרובוקטיביים ואינספור ריפים חשמליים קלאסיים, שרבים מהם עיצבו את המוסיקה הפופולרית של 50 השנים האחרונות. איחוד נוסף של זפלין לא נראה כרגע באופק וההופעות של הסטונס, נכון לרגע זה, סולד-אאוט לחלוטין. אם למישהו יש כרטיס בפחות מ-300 פאונד, תרימו טלפון. מקסימום נסתפק באלבומים הנ"ל, מזכרת מעידן שחלף, אבל השפעתו ממשיכה להדהד דרך כמעט כל הרכב שמאוחסן בסקציית המוסיקה באייפון שלכם.

וינילים לדבילים: Badfinger

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם: "להקת האצבע הפצועה".

*(לחצו על התמונות להגדלה)